רקע
נורית גוברין
עוף־החול – שולמית לפיד: 'גיא אוני'

1

 

א. מגמה וסכנתה    🔗

ספרה של שולמית לפיד ‘גיא אוני’, בא לתקן לפחות שתי עוולות: לעשות צדק עם העלייה הראשונה; וְלעשות צדק עם נשותיה. צדק לעליה הראשונה, שמאמציה ההירואיים, קרבנותיה הרבים, וזכות ראשונים שלה, נבלעו וטושטשו, בשל ההמשך שהשתבש, ושלא היו בַקו של ההתחלה2. צדק לנשותיה, כיוון, שההיסטוריה מציגה תמיד בקִדמת הבמה, את מעשיהם של הגברים, ושוכחת שבלעדי הנשים לא היתה כל אפשרות לגברים לעשות מה שעשו, וכי אולי הן הגיבורות האמיתיות של ההיסטוריה והסובלות המרכזיות, ובלעדיהן לא היה נעשה מה שנעשה.

ספר, שנולד מתוך מגמה מפורשת בכלל, ומגמה כפולה מסוג זה בפרט, אורבת לו סכנה רצינית, שהמגמה תיעשה עיקר, והספר יהיה משועבד לה עד כדי איבוד חופש התימרוּן של הסופר במעשה הסיפור שלו. מגמתיות כשלעצמה אינה תכונה שלילית או חיובית, וככל יתר מרכיבי הסיפור, השאלה היא כיצד היא משתלבת במערך הכללי שלו. המגמתיות חייבת לצמוח מתוך הסיפור, בדיעבד, לחלחל בתוכו, להיבלע בתוך הקורא, מבלי שירגיש בה בכל שורה ושורה. סכנתה ונִזקה מרובים בשעה שהיא ניכרת מדי, פשטנית מדי, ישירה, מידית ומפורשת מדי. ואם לא די בסכנה זו של השתעבדות הספר למגמתו הכפולה: תיקון העוול לעלייה הראשונה ותיקון העוול לאישה בת עלייה זו, הרי קיימת סכנה נוספת, האורבת לפִתחו של ספר מסוג זה. סכנת השעבוד לחומר הדוקומנטרי ולעובדות ההיסטוריות כפי שהיו. הסכנה היא של התגברות החומר החיצוני על מהלך העלילה ועיצוב הגיבורים ובלימת חירות הרוח היוצרת של הסופר. הסכנה היא, שהמהלך ההיסטורי יכתיב את מהלך העלילה לכל פרטיה ויגביל את חופש הדמיון של היוצר, וימנע את החוקיות האמנותית של היצירה מלהתפתח באופן עצמאי ואמיתי. בשל סכנה מוחשית זו, היו אף שטענו, כדוגמת שלמה צמח, במסתו: “הרומן ההיסטורי”, שבמקום שהוא היסטוריה אינו רומן, ובמקום שהוא רומן אינו היסטוריה"3, כיוון שאינו מסוגל מטבע מהותו לקיים את הסוגיה הנכבדה של “אמת בספרות”, “כיוון שעיקרו ונקודת המשען והמוצא שלו בעובדה כמות שהיא” מחוץ לסיפור4.

ואם לא צדק שלמה צמח בהכללה שלו, שהוציא את הסיפור ההיסטורי “מחוץ לתחום” הספרות היפה בכלל, הרי בוודאי צדק בסכנה הגדולה האורבת לפתחו של הסופר, שחומרי הסיפור שלו מבוססים על ההיסטוריה ונאמנים למהלכה הכללי.


 

ב. במבחן הנאמנות הכפולה    🔗

משתי סכנות אלה – המגמתיות הכפולה, והשעבוד לחומר ההיסטורי – ניצל ספרה של שולמית לפיד כמעט במלואו, הודות למערכת של הכרעות שהכריעה המחברת, ביחס לדרך ולמסגרת ולבחירת גיבוריה.


1. המסגרת. הכוונה למסגרת ההיסטורית שבתוכה נע הסיפור. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות לעלייה הראשונה, ולתדמיתה השלילית, היתה בשל סילוף דרכה בהמשך הדרך. לאחר ההתחלות ההרואיות החשובות, הגיעה העלייה הראשונה למבוי סתום, מסיבות שונות, שלא כאן המקום לפרטן, להסבירן או להעריכן, ודרכה שובשה. שיבוש זה בא לידי ביטוי חד, בפגישה הקשה עם אנשי העלייה השנייה, שראו בעלייה הראשונה דוגמה שלילית, תמרור אזהרה, כיצד אין הם צריכים להתנהג וממה עליהם להיזהר.

כל סיפור, שיעסוק בעלייה הראשונה ובמפגשה המר עם העלייה השנייה, יהיה חייב לנקוט עמדה בוויכוח היסטורי זה, או לפחות, לראות את החיוב והשלילה, שבכל מחנה מן המחנות המתנגשים ביניהם, ולהכריע בין השניים. לכן, הדרך היחידה, העומדת בפני מי שרוצה לתאר את ההרואיות של העלייה הראשונה בלבד, את החיוב הגמור שבה, את הישגיה הכבירים, ואת חשיבותה המוחלטת, היא לתארה, מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי הזה, ומבלי לנקוט בו עמדה. והדרך היא להימנע מלתאר התנגשות זו, כלומר, לתאר את העלייה הראשונה בראשיתה, בתקופה שלפני בוא העלייה השנייה. ואמנם כך נהגה שולמית לפיד. הספר פותח בשנת 1882, כשפאניה, גיבורת הספר מגיעה לארץ־ישראל, לאחר הפרעות של שנת 1881, ומסתיים, כארבע שנים לאחר מכן, כלומר בערך בשנת 1886. רק תוך שמירה על מסגרת היסטורית זו, של ראשית העלייה הראשונה, ולפני בואה של העלייה השנייה, אפשר לתאר בצורה אמיתית וטהורה, את מאבקה ההירואי של העלייה הראשונה, שראשיתה אינה שנויה במחלוקת, ולעשות עמה צדק, מבלי לפגוע באמת ההיסטורית.

יש לדייק ולהעיר, שהמונח “עלייה ראשונה” איננו מדויק במלואו. כיוון שבמרכז הספר, עומד יחיאל, שהוא יליד הארץ, ולצדו פאניה, שספק נקלעה לארץ מחוסר ברירה, ספק בחרה בה מרצונה. ושניהם אינם נציגים אופייניים של העלייה הראשונה. רק ברקע מתוארים אנשי העלייה הראשונה מרומניה, שהגיעו לגיא־אוני ושינו את שמה לראש פינה. גם בדרך זו, נעשה צדק עם מושבה זו בכלל, ועם חלקם של ילידי הארץ, אנשי היישוב הישן, שלא פעם נוהגים לטשטש או להתעלם מחלקם בבניית המושבות הראשונות.

שולמית לפיד אינה הראשונה הבוחרת בפתרון מסוג זה. במחקרי: “מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית”,5 הראיתי בדוגמאות חוזרות רבות, שכל סופר עברי שרצה לתאר את “מהפכת אוקטובר” בצורה מאוזנת, ולהבליט את החיוב שהיה בה בעיני מאמיניה, נקט פתרון דומה. הוא תיאר את המהפכה בשלביה הראשונים בלבד, לפני שנסתאבה, ולפני שנתגלו תוצאותיה המרות ליהודים. רק כך יכול היה לשמור על מידת האיזון בתיאורה, מבלי לפגום באמת ההיסטורית. כל מי שתיאר את מהפכת אוקטובר גם בהמשכה, ובוודאי כל מי שתיאר אותה רק בהמשכה, נאלץ להפר את האיזון, ולתאר בעיקר את השלילה שבה, שכן המשכה בִּייש את ראשיתה.


2. בחירת הגיבורים. שולמית לפיד העמידה במרכז ספרה, את יחיאל סילֶס, בעלה של הגיבורה הראשית פאניה, שהוא במידה רבה גיבור יוצא דופן, בנוף האנושי של העלייה הראשונה. מוצאו הוא כאמור מצפת, יליד הארץ, בן למשפחה מעורבת אשכנזית־ספרדית. אולם הכוונה ב“יוצא דופן” כאן אינה למוצאו אלא לכך, שהוא מסרב ליהנות מן האפוטרופסות של פקידות הברון, ומעדיף לשמור על עצמאותו בכל מחיר, ולו גם במחיר המשך חיי הרעב והדלות הקשים. הוא הנציג המובהק של שמירת “החלום הגדול”, של שמירת העקרונות בכל מחיר, ולו גם על חשבון הקשיים המבהילים בהווה. בשיחה בינו לבין פאניה, כשהיא מנסה לשכנע אותו ואת שאר חבריו להתנצל בפני פקיד הברון, כדי שהמושבה לא תרעב ללחם, על נשיה, זקניה וטפה, הוא אומר: “החלום גדול. והאנשים קטנים. הגאולה לא תבוא על ידי אנשים שכבודם נרמס” (עמ' 226). בכך, נטרלה שולמית לפיד את אחד המוקדים המרכזיים, אם לא המרכזי שבהם, של הביקורת כנגד אנשי העלייה הראשונה, שלא עמד להם כוחם ונשתעבדו על ידי הברון, וזה היה ראשית השיבוש הגדול. מכיוון שיחיאל אינו נכנע לברון ולפקידו, ואינו מקבל על עצמו את שיטת האפוטרופסות, מסולקת כל אפשרות הביקורת נגדו, ואדרבה, הוא גדל ומתעלה עוד יותר, לדמות מופת הרואית, קדושה כמעט. מבחינה היסטורית, נכון, שהיו גם גיבורים כאלה, אולם הם היו מעטים ויוצאי דופן ובוודאי שאינם יכולים לייצג את העלייה הראשונה כולה.

ואולם, כדי לשרת בנאמנות את מטרתה של המחברת, לעשות צדק עם עלייה זו, ולהבליט רק את מעלותיה. ועם זאת לשמור על הנאמנות ההיסטורית, לא היתה לפניה דרך אחרת, אלא זו שנקטה: לתאר אותה בראשיתה בלבד, להימנע מן העימות עם העלייה השנייה בכלל, ולבחור גיבור כזה, ששומר על עצמאותו ואינו נכנע למרוּת הברון.

העובדה שיחיאל מת, במידה רבה בשל התנגדותו לקבל את חסות הברון, כיוון שנאלץ לעבוד ביסוד־המעלה, וחלה שם במלריה, יש בה אולי כדי לרמוז, שדרכו הקיצונית, לדבוק באמונתו, ללא פשרות־מחויבות־המציאות, איננה יכולה להתקיים, והחיים אכן דורשים פשרות. חסוּת הברון, בשלב זה, היתה הכרחית על אף מגרעותיה הרבות. אולם כאמור, כל זה הוא מחוץ לסיפור, והסיפור עצמו, משכיל לשמור על המסגרת שקבע לעצמו, ובכך להישאר נאמן, לאותה נאמנות כפולה: למציאות ההיסטורית, ולאמת הפנימית שלו.


 

ג. מִשּׁוּלֵי ההיסטוריה למרכז הספרות    🔗

גם מהסכנה הנוספת, סכנת ההשתעבדות למהלך ההיסטורי, ולעובדות כפי שהיו במציאות, הצליחה המספרת להימלט, אם כי הפעם בהצלחה מוחלטת פחות. כדי לשמור על החופש האמנותי, ועל החוקיות הפנימית של העלילה והגיבורים, ועם זאת להיות נאמנה למציאות ההיסטורית המכתיבה את המהלך הכללי ואת המסגרת, בחרה המספרת להעמיד במרכז צמד גיבורים, בני־זוג, (שבתוכם האישה פאניה, היא הדומיננטית), שמבחינה היסטורית היו בשולי ההתרחשות, ולכן גם ידוע עליהם מעט, ואפשר למלא את הפערים והחללים הריקים שהותירה ההיסטוריה, בְּדִמיון היוצר. לא בדקתי את מקורותיה ההיסטוריים של שולמית לפיד, אולם נראה לי, שהיא הצליחה לתַמרן היטב באותן פינות אפלות ולא נודעות שהשאירה ההיסטוריה, ולמלא את הפערים הללו בתוכן חדש, מבלי לפגוע באמינות ההיסטורית ומבלי להשתעבד לה. גם העובדה, שהעמידה במרכז סיפורה אישה, שהחומר ההיסטורי עליה עוד מועט מזה שנמצא על הגברים, אפשרה לה להפעיל את הדמיון היוצר וללוש את החומרים ההיסטוריים מבלי שהם ישתלטו עליה.

וגם בפתרון זה, שפתרה שולמית לפיד את הבעיה שעמדה בפניה, הלכה בעקבות רבים וטובים, שפתרו, כל אחד לעצמו, את הבעיה הזהה בפתרון דומה. אפשר להסתכן בהכללה ולומר, שכמעט כל מי שבחר להעמיד במרכז יצירתו גיבור מקראי או היסטורי, גיבור שהיה, ולבנות את סיפורו על רקע היסטורי רחוק או קרוב, נקט דרך דומה: או שמיקד את תיאורו, אם הגיבור הוא גיבור מרכזי וידוע, באותן פינות אפלות במהלך־חייו, שההיסטוריה השאירה אותן בצל; או שבחר להעמיד במרכז יצירתו, לא את הדמות ההיסטורית הידועה, המרכזית והמפורסמת, אלא דווקא דמות שולית, אמיתית או בדויה, שמזווית ראייתה, תתגלה התקופה.

לכן, מרגיש הקורא שדמותה של פאניה אמינה בכל הנוגע להתפתחותה, לעולם הרגשות הפנימי שלה, כמו גם למעשיה החיצוניים, במיוחד ביחסיה עם בעלה יחיאל, שאהבה ודחייה נאבקים בהם לסירוגין, וגם ביחסיה לארץ, שהיא לומדת לאהוב אותה תחילה בלית ברירה, ואחר כך מתוך בחירה חופשית ומוּדעת. ואולם כאן עלי להסתייג, שכן קטעים לא מעטים בספר סוטים מקו זה של שעבוד החומר ההיסטורי למהלך העלילה, ונראים כמשולבים בתוכה, אך ורק למען התוודעות לתקופה ולכל פרטיה, ולא תמיד הם נובעים באופן ישיר ממהלך העלילה וקשורים קשר פנימי הכרחי לחייהם של הגיבורים. בקטעים אלה, נראה שהחומר הדוקומנטרי, המרתק כשהוא לעצמו, התגבר על המספרת, וכָפה את עצמו עליה. הוא שוּלב, כדי שיהיה לו תיעוד בספר, ולא משום שתרם משהו הכרחי להבנת העלילה המרכזית בהתפתחותה הפנימית והחיצונית. לדוגמה: כל פרשת הביקור בגדרה אצל הביל"ויים. ואולם, גם כאן יש להעיר, שהמספרת היתה ערה לסכנה זו, ואותם תיאורים היסטוריים, משולבים בשיחות של הגיבורים השונים או בהרהוריהם.

באמצעות פתרון זה, של הַעֲמָדַת גיבורים היסטוריים אבל שוליים במרכז הספר, (ובמיוחד אישה) פתרה המספרת את הבעיה הכפולה: תיקון העוול לאישה, מן העלייה הראשונה, ושמירה על חופש הדיון האמנותי היוצר.


 

ד. עוף־החול    🔗

אין ספק, שביסודו של הספר, מונחת הכוונה לתקן את העוול הכפול, לעלייה הראשונה ולאישה שבתוכה. ואולם יש לראותו גם בהקשר הרחב והכולל יותר, מֵעבר למטרה חשובה זו, אף שהיא מוגבלת ובמידה רבה אקטואלית. בהקשרו הרחב יותר, זהו ספר המתאר את התהליך ההיסטורי של כוח־ ההתחיוּת של עם ישראל, את הדרך שבה העם מוּכה, סובל, נופל ומצליח לקום מחדש לשקם את עצמו ולהתאושש. הספר מביא דוגמה אחת, דוגמה היסטורית ואמיתית, להמחשתו של תהליך זה. דוגמה זו היא חשובה מאוד כשלעצמה, והיא יכולה בכוחות עצמה לפרנס את הספר ולהצדיק את קיומו, אם בכלל יש צורך בהצדקה מסוג זה. הדוגמה: כיצד הפרעות של 1881 הולידו את העלייה הראשונה, אם כי לא רק הן. זוהי דוגמה שתפקידה לייצג את הכלל, את העיקרון ההיסטורי השולט בהיסטוריה של עם־ישראל. וזהו עיקרון המתמצה בספר בַּמשל של עוֹף החול. כידוע, זהו העוף שהוא “חי אלף שנה, ובסוף אלף שנה אש יוצאת מקנו ושורפתו ומשתַיֵר בו כביצה, וחוֹזֵר ומגדל אברים וחי”. או לפי מסורת אחרת: “בסוף אלף שנים גופו כָּלֶה וכנפיו מִתְמָרְטִין ומשתיֵר בו כביצה, וחוזר ומגדל אברים וחי”,6 עוף החול נעשה סמל לעם־ישראל, עם־עולם, שנשרף ומתכַּלה ומצליח לקום מתוך האפר ולחיות מחדש.

סמל זה של עוף־החול, מופיע בחלקו האחרון של הספר, בצורה מוחשית, בשעה שנפגש סאשה זוסמן, הצייר, לראשונה עם פאניה בראש פינה (עמ' 145), עזר לה ללדת את בנה נפתלי (עמ' 156), ולאחר מכן נעלם, כשהוא משאיר את חותמו על דלת הכניסה: “עוף חול אדום, מתעופף בתוך ענן להבות” (158).

סאשה חוזר ומופיע שנית, וחותם את הספר, לאחר מותו של יחיאל, ושאלתו הראשונה היא: “עוף החול עדיין קיים?” ותשובתה: “צבעיו נמחקו כמעט. אך הוא קיים” (עמ' 261). בספר נרמז סיום מפויס, שפאניה תמצא את תיקונה וגאולתה בזרועות סאשה, הבית לא יימכר, ושניהם ימשיכו לשבת בראש פינה ולגדל את ילדיו של יחיאל, את ילדתה של פאניה, ואת בנם של פאניה ויחיאל. מחוץ לסיפור אנחנו יודעים, שמפעל המשי שהוקם בראש פינה, לא הצליח, והיה אפיזודה בלבד, אולם כל זה הוא מחוץ לסיפור.

פאניה וסאשה, כל אחד לעצמו, הם נציגי העם היהודי שנפגע, דוגמאות לנציגיו של עוף־החול. היא שנאנסה וילדה בת לאנס, והצליחה לשקם את חייה עם יחיאל, ואיבדה את יחיאל ומתחילה שוב בשיקום חייה עם סאשה. ואילו סאשה, החלק השני, הגברי של הדוגמה, איבד בפרעות את אשתו ובתו, ובא לארץ־ישראל, ומנסה לשקם את חייו עם פאניה, לאחר שנתאלמנה מבעלה. שני הנציגים של עוף החול: הגבר והאישה, שנפגעו כל אחד לחוד, מנסים יחד, להתאחד ולחזור ולהקים משפחה. הדברים נאמרים במפורש ובמודע על ידי הגיבורים. אומרת פאניה: “זה מה שאנחנו היהודים עושים. מתחילים מהתחלה. שוב ושוב ושוב” (עמ' 265). וכן חושב סאשה: “החלטתי שלעולם לא אקים עוד משפחה. אני אהיה המצבה על קִברָן. כך חשבתי. כמה שנים עברו מאז? שש? ואני מוכן לאסוף את השברים ולהדביק אותם ולהתחיל מהתחלה” (עמ' 265).

פתרון זה, של הקמת משפחות חדשות, מהשברים שנשארו, והמשך טוויית החיים לאחר הפורענות, איך שהוא, הוא גם פתרונה של דבורה בארון בספרה: ‘הגולים’, במיוחד בחלקו השני, שגם בו מתקיימות חתונות אחדות בסיומו, בין ניצולי הפרעות ברוסיה בסוף מלחמת העולם הראשונה, כדי לנחם את היישוב לאחר השואה. זוהי התקופה שבה נכתב הספר ויצא לאור.7

תהליך היקלטותם של פאניה וסאשה בארץ, מייצג גם הוא את דרכו של העם היהודי בארץ: הם מגיעים לארץ בתערובת מיוחדת של כורח ובחירה, ולומדים לאהוב אותה, בתחילה בעל־כורחם, ולאחר מכן מתוך בחירה.


 

ה. הקשר עם הארץ    🔗

מותו של יחיאל במלריה, כתוצאה משמירה על חירותו שלא להשתעבד לפקידי הברון, נתפס כקרבן. בשעה שפאניה מוזעקת לבוא ליסוד המעלה, לאחר שחלה יחיאל, היא חושבת: “האם ראה בכך קרבן שעליו להקריב?” (עמ' 236) וכשנה לאחר מותו, מתוארת הפעילות הרבה בראש פינה, כביכול, לאחר שהוקרב הקרבן, שוב אין מעצור להתפתחות ולהתקדמות העצומה של המושבה: “שקקה ראש פינה פעילות. שטח המושבה גדל [־ ־ ־] במושבה החל עידן הנטיעות” והכל עובדים ורואים ברכה בעמלם (עמ' 250).

גם מוות אחר בספר, יש לו משמעות ברובד הסמלי שלו. הכוונה למותו של לוליק, אחיה המבולבל של פאניה. הוא מת בשריפה, שממנה הזהיר, בשגעונו, את הכל. גם הוא מעין קרבן. הוא חלק מאותם אברים, שעוף החול מַשיר מעצמו. “עם מותו נקרע חוט נוסף שקשר אותה לעברה” (עמ' 222), כך מהרהרת פאניה. מותו הוא חלק ממערכת גדולה יותר שאת ההיגיון שלה אינה מבינה, אך מרגישה בו ותוהה עליו (עמ' 222). עם מותו, היא מצליחה להתקרב יותר אל משה, בנו של יחיאל מאשתו הראשונה. זוהי “ברית סמויה”, “ברית סתומה, מבולבלת” “שלשוא ביקשה לעמוד על משמעותו” של “לקח חולף זה” (עמ' 222). גם לוליק דומה לציפור (עמ' 222), במחשבותיה של פאניה, כשם שהיא עצמה דומה לציפור במחשבותיו של יחיאל (עמ' 242), “עוף פצוע שנלכד בפח”.

נישואיה של פאניה ליחיאל, בן הארץ, בן למשפחה מעורבת ספרדית־אשכנזית, הם הביטוי הסמלי המובהק לקשר עם הארץ. העליות והירידות בחיי נישואיהם, האהבה הרבה שביניהם, שאינה מצליחה להפיג את הצורך שלה לנדוד, לברוח, שאינה מביאה לה מנוחה, שאינה מפיגה את המתח שלה, היא הביטוי לקשר הסבוך ורב־המתח עם הארץ, עם האדמה. אוהבים אותה, קשורים אליה, ואף על פי כן מדי פעם יש צורך לברוח ממנה, לעסוק במסחר, לנתק את הקשר.

באמצעות יחיאל, שנשאר נאמן לאדמה ולחופש, למדה פאניה לאהוב את הארץ ואת האדמה ולהסתגל אליה. הבן שנולד להם, הוא עדות ליציבותו של קשר זה, והחלטתה להישאר בראש פינה ולשקם את חייה מחדש עם סאשה, מעידים על כך, שרעיון הבריחה מהמקום שוב אינו עומד על הפרק. קרבנו של יחיאל נרצה ונתקבל. הן המושבה שוקקת פעילות, והן אשתו מצליחה לאחות מחדש את חייה ולדבוק מרצונה במקום ולגדל בו את כל הילדים. משפחתה משקפת את גורל העם כולו: ילדים מאשתו הראשונה, בתה כתוצאה מן האונס, בנם המשותף וכנראה יהיו גם ילדים נוספים מנישואיה החדשים. עוף־החול מתאושש ומתחיל מחדש.

יש להעיר שגם יעקב רבינוביץ, בספרו: ‘נדודי עמשַׂי השומר’,8 בחר להעמיד במרכז ספרו גיבור יליד הארץ בן למשפחה מעורבת אשכנזית־ספרדית, שירכז בתוכו את תמצית החלום של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, וחידוש הקשר עם האדמה, של החולמים וההוזים מחד גיסא ושל אנשי המציאות המפוכחים מאידך גיסא. גם הוא כאילו יורד לגיהינום, בדמותו של השירות בצבא התורכי; מתגלגל במדבר, וחוזר מטוהר ומצורף מחדש, מוכן להמשך עלילותיו. וכאן, בנו של יחיאל, נפתלי, אשתו והמושבה כולה, ימשיכו את דרכו, אם כי לא בדיוק בדרך שבחר בה. אין אפשרות להגשים את החלום כמות שהוא ללא פשרות. העיקר, העיקר שהוא נמשך איך־שהוא.

זוהי, לדעתי, המשמעות האמיתי העולה מספרה של שולמית לפיד, המצליח להתמודד עם השמירה על הנאמנות ההיסטורית בד בבד עם השמירה על החופש האמנותי, לטוות עלילה מרתקת ומעניינת בד בבד עם רובד משמעות סמלי שמעבר למציאות הקונקרטית.

ספטמבר 1982




  1. שולמית לפיד, ‘גיא אוני’, הוצ' כתר, 1982.  ↩

  2. ראה בספרי "שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית'.  ↩

  3. שלמה צמח, “הרומן ההיסטורי” [1954], ‘כתבים נבחרים’, הוצ‘ דביר, תשט"ז, עמ’ 261. וראה בפרק: "ההיסטוריה כחומר־גלם ליצירה הספרותית בספרי ‘כתיבת הארץ’.  ↩

  4. שלמה צמח, שם, עמ' 257.  ↩

  5. נכלל בספרי ‘מפתחות’.  ↩

  6. ‘ספר האגדה’ מס‘ קסו, עמ’ תרט. ושם רישום המקורות.  ↩

  7. ראה בפרק: “עקירה צורך הנחה. על ‘הגולים’ לדבורה בארון”, בספרי ‘מפתחות’.  ↩

  8. ראה בפרק: “אגדה ומציאות ב‘נדודי עמשי השומר’ ליעקב רבינוביץ”, בספרי ‘מפתחות’.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!