הפקפקנים והספקנים והחשדנים הם בלבד אנשי אמת, מפני שרואים את העולם כמות שהוא. לא כאותם השמחים בחלקם ושמחים בעולמם. שמחמת שמחתם הם מעלימים עיניהם מן האמת.
(“עפר ארץ ישראל”, אלו ואלו, עמ' רפד).
מבוא 🔗
אמות־המידה שנתגבשו ביצירתו של עגנון תובעות מן היוצר מרחק מסוגנן, דרכי עקיפין בהבעה ודרכי מבע שהסמוי עדיף בהן על הגלוי. בכלל יצירתו, בין שהוא מטפל בחומרים ריאליים ובין בחומרים השאובים מעולם הנפש או מן העולם העליון, אין הוא נזקק לדרכי הבעה ישירים. עולמו של הגיבור מתגלה בסטיה, בתנועת האגב ובזימון המקרי המזדמן לו. החומרים הגלויים מאורגנים כך, עד שמתוֹכם ובאמצעותם מתגלה הטקסט הסמוי. כדי לגלות עולמו הנפשי של הגיבור אין המחבר מרבה בדיבור סמוי של הגיבור או ב“ניתוח סיפורי” של המספר המתבונן בגיבור, אלא מציג את הגיבור במצבים ממש: מהם בעלי משמעות גלויה־כפשוטהּ, ומהם שעשויים להוליך אל סתריו וסתרי־סתריו של הגיבור.
המצב הנראה כבלתי הולם את הסדר הטוב של הסיפור הוא הוא לעתים המצב המבליע את הסדר הנסתר של הסיפור, בין שלפנינו סיפור פאתטי או טראגי ובין שהוא סיפור קוֹמי. ועלינו להיות פקפקנים וספקנים תמיד, על־מנת לגלות את האמת. גדול כוחו של עגנון בסטיה ובעיווּת של סדרי הגיון הסיפור, כדי לעצב סדרי סיפור חדשים. זהו – כנראה – כלל גדול של כל ספרות גדולה, וכאן נוהג עגנון כטובים וגדולים לפניו ואחריו.
באמצעות הסטיה המבליעה מתגלה הטקסט הסמוי של הסיפור הריאלי, עד שהטקסט הסמוי יוצר סדר הגיוני משלו בסיפור הלא־ריאלי. שיחזוּר היחס בין היסודות הריאליים לבין הסדר הלא־ריאלי המובלע בסיפור, מאפשר לנו לרדת לסוף דעתו של הסיפור הלא־ריאלי. מכל־מקום מחייב אותנו המספר לפעילות פרשנית מתמדת. הוא אינו מעניק לנו שלוות־אמת מדומה, כי אם מחייב אותנו לקרוא מתוך פקפוק מַתמיד בפשטות הדברים. יצירתו של עגנון מחייבת איפוא את הקורא להתמודדות פרשנית, משום שהחומרים המאורגנים בדרכי סטיה ועקיפין אינם יוצרים לעולם משמעות “שמחה”, חדה וחלקה.
יחסי הגומלין בין גלוי וסמוי מפנים אותנו תמיד אל הדו־ והרב־משמעי. האירוניה שַלטת בכיפה ואינה מאפשרת לנו לאשר “אידיאה” או “אידיאולוגיה” כלשהי באורח חד־משמעי: עולמו הרוחני עשוי כך שהוא רואה את הדברים תמיד כדבר והיפוכו. כאמור, אין הוא מפרש את העולם במישרין, אלא מחייב את הקורא לפרשו. הקורא ניצב תמיד מול שלל של תופעות, שהקשר ביניהן נראה תמוה תחילה, והוא נתבע לקריאה שנייה ושלישית. אין הדברים מסתברים ברצף הקריאה אלא לאחר שיחזוּר הרצף, תוך התבוננות “מרחבית” בכלל היצירה ובשלימותה. ורק אז נקשרים לפתע קשרים, נחשפות תקבוֹלות ומסתבר כי זימונים שנראו לנו מקריים תחילה הם משמעותיים בדיעבד. ואם בתבנית כך, קל־וחומר במירקם, התובע מאתנו האזנה מתמדת לרבדי הטקסט ולמעמקיו; משום שרק המעמקים שבקטעי הטקסט מעניקים לעתים משמעות ורצף לתבנית כולה.
על צורות העקיפין בכתביו של עגנון, שהן הן הנדבכים בבניין יצירותיו, יסוב דיוננו בחלק זה, שיעסוק בפנים שונות של סוגיה זאת. כקוראים נהיה איפוא תמיד בגדר אותם “פקפקנים וספקנים”, בנסיון להבין כל קוץ ותג ביצירתו, כדי להתקרב במקצת אל אמיתו של היוצר.
הרחוב הזה אפילו דברים שאין בהם שום קישור וחיבור מצד עצמם, מתערבים זה בזה ונקשרים זה בזה ומפרסמים את מציאותם. (“אורח נטה ללון”, עמ' 376).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.