בבואנו, לפני כשני־דור, חבורות־חבורות של בני־נעורים, בעיירות חרבות־למחצה ומפרפרות בין מלחמה ומהפכה, לחיות את מולד־העבריות החדש כחיוב, כתמורת־ממש מכרעת, לא יכולנו להתנחם, כי בעמעומי־הגישושים נמצאת לנו משענת גדולה ברובו של הדור שלפנינו. כי הללו, העבריוּת, במידה שהיתה מענינם בכלל, היתה להם אם סיסמה תמה, אם דקלמציה חלולה, ואנו כל עצמותינו אמרו שלמוּת של חיים. אולם ספק, אם כוחנו היה עומד לנו להיאמן לאמִתנו, אילולא המיעוט שבדור שלפנינו, יסוד־המחתרת שבו – סיעה של תלמידי־אוניברסיטאות וחובשי בית־מדרש, שאָפיָם ודרכם עוצבו בכוחה ומכוחה של רוח־תחיה שבעבריות המחודשת, רוח שצררה אותם כערך, כחוָיה, כממשוּת. היא, העבריות, היתה מַסד־ציונותם ואֵם חלוציותם, שכן מסעד־גידולם, ספרותנו החדשה, וביחוד חטיבת־שירתה, לא היו להם צדדים בתחום־ההתעניינות, אלא אגפים במערכת־החיים, ששלמוּתם חייבה את השבת האבידה הגדולה, אַמַת־קרקע ורצועת־שמים, מולדת.

ב    🔗

במחיצה, שגדלנו בה ושגידלתנו לחיים כתעודת־הדור, היה לנו כנציגה של הסיעה הקטנה הזאת מורנו ורבּנוּ אברהם פרנס – עלם תמיר, שמאור־פניו ועֶדנת־ארשתם כבשו לב רחוק וקרוב, השפיע על סביביו חיוּת ועֵרוּת, שהתפרנסו מקנין־תרבות רב־נכסים. מעוֹרה בשירת־העמים – קלאסיקה, פולקלורה, מודרנה – שירה־שירה במקורה וממקורה; בן־בית בשדות־חכמה, שקשתם תלויה ברוחב־המתח למן פילוסופיה עד מדע־הטבע; נושם אוירה של תרבות עברית לדורותיה, שהיתה כמסגרת לכל חוליות־תלמודו ועשאתם טבעת אחת – היה לנו, צעירי־תלמידיו, לא בלבד כבשורה לגלגול החדש של איש־המצוות אלא כמימושו, מופת לאותו ציווּי, שראוי לנסחו, כהגדרת בובר הנודעת, בשינוי מועט אך מכריע: להיות אדם ולהיותו על דרך יהודית.

ההשפעה שיצאה מלפניו, לצד השרשתנו באותו הומניסמוס עברי, לא היתה בעיקרה מכוּונת, אלא נהרה ממנו כמאליה, וכוחה היה לא בלבד בתכנה השקוּל אלא גם בצורתה האצילה פרי נדיבות מופלאה, נדיבות־שממילא, שעשתה כל יגיעה שלו כדרך פעולה, הרואה עצמה חובה ואינה תובעת זכות לעצמה ואינה מחזיקה טובה לעצמה.

אותה נדיבות־שממילא עשאתו מורה מיוחד במינו – בין כתלמיד־הגימנסיה, בין כסטודנט משפטים ופילוסופיה בלבוב ובוינה, בין כמורה התם: בכתלי הגימנסיות העבריות בקאליש ולידא, לודז' ורובנה, בסמינרים העבריים בוילנה וּוארשה; והכא: גם בעיר – ירושלים, גם בכפר – נהלל, באר־טוביה, פתח־תקוה, ובכל סולם־המעלות של מוסדי־ההוראה – בבית הספר העממי, בגימנסיה, בסמינר, באוניברסיטה. סגולותיו, שהאירו לנו בפתח־נעורינו, האירו ומאירות, בתוספת־נסיון אולם גם בתוספת־צניעות, למאות רבות של צעירים ומבוגרים.

נודה, כי אנו ידידיו־משכבר, שהם עתה זקני־תלמידיו, שמחנו בתוספת־נסיונו, שבאה לו ממנהגו להיות תלמיד־תמיד, קונה־דעת תמיד, אך לא שמחנו ביותר בתוספת־צניעותו. עמידה, שהוא בורר לעצמו בצלהּ של פינה, אפשר והיא לטובתו, כי אָפיוֹ בכך, אך וַדאי אינה לטובתנו – בשלה באה לו אותה רתיעה מפומבי, אותה רהייה מפרסום, שכמותה כמניעת־בר. הרי ידענו מה היה בידו של איש־אשכולות כמותו לעשות, אילו נשמע לשידולינו ונטל עטוֹ בידו. והראָיה, ככל שנשמע, זיכה אותנו באלומת־דברים רבת־פנים ורבת־ענין. חלקה של אלומת־דברים זו, כינסנו עתה, במלאות כ"ה שנה לעלותו לארצנו, להביאה במגילת־ספר.

ג    🔗

הספר “מבין למערכות” מדורו משולש – דברי־עיון בחזיונות ספרותנו החדשה; דברי־מחקר במחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי הבינַיִם; דברי הסבר וניתוח בתנועת התחיה ומצעה. חזיונות ספרותנו החדשה כתיב, חזיון־חזיונותיה קרי – תהייה ובינה בביאליק על שתי הספירות בשירתו. ראשית, חקר שירת־הנעורים “המתמיד” – לא כדרך ההערכה המצויה, המתפייטת, שהסתירות סמויות ממנה או נבלעות לה בנעימה, היא דרך ההערכה במסה שלפנינו. מתוך זיווּגה של בדיקת־פרטות ותפיסת־כללות נפרשׂה פה, יריעת־השירה הזאת על ניגוד שכבותיה, שאין לו יִשוב, והוא עדות לטלטולי־ההשקפה של המשורר; והבלטת הניגוד על חודו היא נהירה כל־כך, ששוב אינה מניחה מקום לדרכי־ההקהיה והטשטוש המקובלים. מחקר זה הוא כאבן־ציוּן בפרשה זו, וכל העוסק בה אינו יכול שלא להיזקק לו, ואמנם מי שפירסמוֹ ברבים, פ. לחובר, נסתייע בו מניה־וביה והסמיך לו את מחקרו “למבוכת־המתמיד”. אחרית, חקר שירת־הטבע בספרותנו, בת הדורות האחרונים, על קויה הקלושים, שהם כרסיסי־כמיהה הבאים, במלוכד ובמוגבר ובמושלם, על מילואם ותיקונם בשפעת־גילום בשירתו של ביאליק. מחרוזת־קטעים גדולה משירתם של קודמיו משקפה בבירור את התהליך הזה, החל בגמגום האובד בגבב של שברי־מליצה קונוֶנציונליים דרך הדיבור המהסס הגיח במפתיע ומגיע בדוחק לעיבורה של אמירה, וכלה בהבעה הקובעת, רעננה ונועזת, לתוך תוכו של תחום התואם בין חוָיה וביטויה. וכך נראה לנו ביאליק לא בלבד כגואל את חידת־נפשו בגבישי־סמל, אלא כגואל כך את חידת־נפשם של כמה וכמה דורות משוררים. תהליך זה מדגימתו מחרוזת הקטעים כמאליה, עד שחורזהּ ראה להסתפק בביאור מצומצם, שכל עיקרו פסוקי־חיבור קצרים. מלאכת הדגמה זו יאה לה האמירה: הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

מחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי־הבינַים כתיב, מחשבת־השירה ושירת־המחשבה של ר' שלמה גבירול קרי – מתוך בקיאות שלמה במחשבתו ושירתו, באה ההתחקות על המשורר, ההוגה והמקובל בנקודת־הפגישה של שירה, הגות ומסתורין, כנקודת־פגישה בין שירת־אמונה וחיי־אמונה, כהלכת נפש והתלהבותה¹ המכוּונת באֶקסטאזה. העוסק בשירת גבירול ומבקש להסבירה לעצמו ולזולתו, ניתנת לו, במחקר זה, דוגמה של ביאור, שאינו מסתפק בקריאה כפשוטה המקרבת, אם בזרוע אם ברישול, רחוקים, אלא מלמד להבין את השירה הזאת, עולמה וציוריה, מתוך ספירת המחשבה של המשורר ומושגיה, ולעמוד על רמזי משמעותה, בסמל ובפרקטיקה, כמסכת של השר את חייו וכתעודה של החי את שירתו.

דברי־הסבר וניתוח בתנועת־התחיה ומצעה כתיב, דברי־הסבר וניתוח בקצות התנועה קרי – הארה קטנה בפרשת המבשר – הֶס והארה גדולה בפרשת המגשים – הרצל, ובאמצע, בין ציונות־הבשורה וציונות־ההגשמה דברי־סקירה על תנועת האיבה, האנטישמיות הפתוחה לצד האתראה ולצד הכּלָיה.

שלושה מדורים חשובים והדברים הנאמרים בהם נאמרים דבר־דבר על מיצויוֹ, אך אין הם ממַצים את האיש ושׂיחו – הם מעט ניצוצות גלויים של שלהבת גנוזה.

[טבת, תשי"א]