¹

 

א. נדבך נוסף    🔗

“אבן” חדשה נוספה לבניין הגדול והמפואר שבונה דב סדן בספרותנו זה עשרות בשנים. הספר החדש “אבני שעשוע” מצטרף אל ה“אבנים” הקודמות: ‘אבני בוחן’ (תשי"א); ‘אבני זכרון’ (תשי"ד); ‘אבני שפה’ (תשט"ז); ‘אבני מפתן’ (תשכ“ב, תש”ל, תשל"ב); ‘אבני־בדק’ (תשכ"ב); ‘אבני גבול’ (תשכ"ד) ונזכרו כאן רק אותם ספרים שהנסמך של שמם הוא “אבן”, והם מיעוט בכלל ספריו האחרים של סדן.

בספר אחד־עשר פרקים, המוקדשים לש. בן־ציון, ביאליק, טשרניחובסקי, שמעון הלקין, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, שמשון מלצר, פניה ברגשטיין, איצי פרנהוף, יצחק בן־דור וישראל זרחי. אלה הם מחקרים שנתפרסמו בכתבי־עת בזמנים שונים, ונאמרו מעל במות לרגל יובלות, לציון הופעות ספרים, או מאורעות אחרים. כדרכו משאיר סדן את תאריך הפרסום הראשון בשולי כל מאמר, כדי להודיע לקורא את המציאות שבתוכה נברא ובא לעולם. וכך יוצא, שהמוקדם שבין המאמרים הוא משנת תרצ“ח (על ש. בן־ציון) והמאוחר שבהם הוא משנת תשל”ט (על שמשון מלצר). גם ארבעה מאמרים שבאו ללא ציון תאריך בשוליהם (אלתרמן, שלונסקי, איצי פרנהוף ויצחק בן־דור) כבר פורסמו בעבר, כפי שמתברר מן הביבליוגרפיה של כתבי דב סדן שערך יוסף גלרון־גולדשלגר (הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז).

הספר מתחלק כמעט שווה בשווה בין מאמרים המוקדשים ללשונו של היוצר בתרגום, לבין אלה המוקדשים ללשונו ביצירתו המקורית. בלשון התרגום עוסקים שישה מאמרים: תרגומו של ביאליק ל“וילהלם טל” לשילר; תרגומו של ש. בן־ציון ל“ארץ אשכנז” להיינה; תרגומיו של שלונסקי ל“שירי הימים” – ילקוט שירים של משוררים שונים ותרגומו ל“יבגני אוניגין” לפושקין; ותרגומו של נתן אלתרמן ל“שלמה המלך ושלמי הסנדלר” מאת סמי גרונימן.

 

ב. ההומור כגזירה    🔗

בלשון היצירה המקורית עוסקים שבעה מאמרים: בספר שיריו של שמעון הלקין ‘על האי’; ב’ספר התיבה המזמרת' לאלתרמן; ב’אור זרוע' לשמשון מלצר; ב’אסיף' של פניה ברגשטיין; ב’ספר המתנגדים' של איצי פרנהוף; בספרו של יצחק בן־דור ‘רבדים’; ובחמישה מספריו של ישראל זרחי.

שלא כדרכו של סדן כמעט בכל ספריו, אין הספר שלפנינו מלווה במפתח שמות האישים הנזכרים בו, וחסרונו מורגש ביותר.

דב סדן נולד בערב פורים (תרס"ב), והוא גם חבר “האגודה של ילידי היום ההוא, ילידי פורים” שנשיאה היה סמי גרונימן, מחבר המחזה “החכם והכסיל”, שנקרא בתרגומו הנודע של נתן אלתרמן: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. בפתח רשימתו על תרגום זה מספר סדן, כי אגודה זו היתה מתכנסת בכל שנה שאינה מעוברת, בקפה “עטרה” שברחוב אלנבי בת“א, “כדי לברך את נשיאה סמי גרונימן, ולהתברך מידו, ולשמוע תוספת ונימוקים לסברתו, סברת־יסוד, כי כל שנולד ביום זה המבודח מכל הימים – ההומור יותר משהוא לו נטייה, בחירה, הוא לו גזירה, וכמה שלא יטרח – לא יימלט הימנה” (עמ' 89). ודומה, ש”סברת־יסוד" זו אינה רחוקה מלבו של דב סדן, ומחקריו בשדה זה במשך עשרות שנים – יוכיחו.

שני ספריו המונומנטליים, ‘קערת צימוקים’ (תש"י) ו’קערת אגוזים' (תשי"ג), שהם אסופות הומור בישראל ובכל אחד מהם “אלף בדיחה ובדיחה”, בתוספת “מנגנונים מדעיים ליד כל בדיחה על מקורה וגלגוליה, נוסחאותיה וכו'”, בצד ספריו ומחקריו האחרים בתחום ההומור – מעידים על חשיבוּתוֹ ועל מרכזיותו של ההומור בעולמו הרוחני שבכתב. כל מי שזכה לשיחה עמו, או שמע הרצאה מפיו, יודע מה רב חלקו של ההומור בדבריו שבעל־פה. ואולי, אם ניתנה הרשות לשער, ממלא ההומור בעולמו של דב סדן אותו תפקיד מכריע, שמילא ספר זיכרונותיו ‘ממחוז הילדות’, כפי שהוא עצמו מתארו על דרך המשל, בהקדמתו למהדורה הראשונה שלו משנת תרצ"ח, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה:

 

ג. אתגר לחוקרים    🔗

השעשוע בלשון הוא עניין נכבד מאוד ורציני מאוד במִשנתו של דב סדן, שלא כרושם הראשון המקובל והנפוץ. מאחורי השעשוע הלשוני מסתתרת תמיד הכוונה האמיתית, והדוגמאות המקריות והתמימות כביכול, הן אלה המסגירות את המשמעות היסודית החבויה והמרומזת בהן.

כך במאמר הפותח, על לשון שירתו של ביאליק ולשון תרגומו, משחק סדן עצמו במילה זו, ומתוודה לפני הקורא: “שלמות המסקנות, מחייבת בדיקה של כל מעשי־תרגומו של המשורר, ואפילו של מעשה־עריכתו… והלכך אין ניסויי זה בא אלא כחלק מעבודה הצריכה עשיה, ותקוותי תשעשעני, כי עשה אעשנה” (עמ' 7). אין צורך לומר, כי גם הקורא שותף לאותה תקווה, ומצפה להגשמתה. אבל בעיקר דומה שסדן מציב כאן, בדרכו המיוחדת, אתגר לחוקרי הספרות והלשון, ורומז להם לא רק על הדרך שבה עליהם ללכת, אלא גם על כך שהדבר כדאי, כיוון שבדרך זו יגיעו להישגים חשובים, שאין להגיע אליהם בדרכים אחרות.

במקרא משמשת לשון “שעשוע” ביחס לתורה ולחכמה ולמצוות, שיש לעסוק בהן יום־יום ובהתמדה, והן שעשועים של האדם. בדרך זו יש להבין גם את השעשוע אצל דב סדן.

גלוי יותר הוא היחס לשעשוע במאמר השני, המוקדש לפואמה “עמא דדהבא” לטשרניחובסקי. סדן משווה את מלאכתו של החוקר ביחסו אל הקורא לטיול של “חובבי טבע היוצאים למרחב ובודקים אותו פינה־פינה לפרטיה ופרטי־פרטיה”. הפינה שהוא בודק בפואמה זו, היא אמנם “פינת השעשועים”, אבל לפי הכלל, שכוחו יפה לכל פרקי ספר זה, ולחטיבות רבות בכלל עבודתו של דב סדן: “אך כל מה שתעמיק תראה, כי אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן, אפילו לשורש” (עמ' 26).

המסקנה מבדיקת משחקי־הלשון של טשרניחובסקי בפואמה זו היא, ששעשועי־לשון אלה הם רציניים מאוד, ובהם מתגלמים עומק הכוונה והמשמעות האמיתית. ומכיוון שהמאמר כתוב כטיול של מדריך עם קבוצת חובבי־טבע, הרי המסקנה כתובה בגוף שני, שבה פונה המדריך אל המטיילים עמו: “…ותחשוב את ההקבלות שבין כוורת ובין הלכה ושבת וכדומה בעניין שעשוע בלבד, סימן כי לא נתת דעתך עד כמה המשורר שוקד להראותך, כי הכוורת ומעשה הדבורים הם כמקדש וקדושה בעיניו” (עמ' 30).

מאחורי השעשוע מסתתרת אפוא הכוונה האמיתית, ולכן סיומו של מאמר זה מסכם את הכוונות שמאחורי הדוגמאות המקריות והתמימות כביכול בשאלה רטורית, שכוחה יפה לכל פרקי הספר, ולא רק לו בלבד: “האמנם אך שעשועי לשון וכתובים הם שעברו עתה לעיניך?” (עמ' 34).

השעשוע וההנאה נגרמים כתוצאה מזיהוי המקורות ומההבחנה שהטיל המחבר במילים ובביטויים המוכרים ובטיב השינויים הללו. גילוי זה, והבאתו לידיעת הקורא תוך כדי ניתוחו ומיונו, הם בבחינת מימוש הפסוק: “כי תורתך שעשועי”, החוזר פעמים אחדות בווריאציות שונות בעיקר בתהלים קי“ט. ומעיד סדן בסיום דיונו בלשון תרגומו של שלונסקי ל”יבגני אוניגין" לפושקין: “רק מי שיודע בטיבה של הקרקע לשכבותיה, מי שהוא מושרש במצע נרחב זה, המבריח מלוא תולדותיה של לשוננו, יטעם טעם התרגום לאמיתו ולא יתקפחו לו כל קמט־נוי וגומת־חן. ועיקר העיקרים: בלעדי המצע הזה לשיעוריו, אין בלשוננו אפשרות של תרגום על אמת־יעודו ויעוד־אמיתו” (עמ' 88).

הכלל של “פינת שעשועים”, שהיא “פתח ביאור לעניין הגדול”, משמש מצע גם לבחינת ספרו של נתן אלתרמן ‘עם ספר התיבה המזמרת’, שרבים שיבחו אותו “על דרך אמירה כוללת” ואילו סדן בא לבחון אותו “על לשונו ולשונותיו”. ולשם כך, “דין לעצור מעט את קצב הקריאה הרוהט כמאליו, כדרך קריאה בספר שעניינו ודרכו משעשעים, או לחזור ולקרוא במתינות מכוּונת, שבה בלבד מתגלה סודו של המשורר” (עמ' 104). ותוך כדי קריאה מתונה זו במעשי השעשוע, כביכול, מתגלית דרכו המיוחדת של המשורר לשימושי הלשון השונים שלו “מהם העשויים לצאת מרשות היחיד וליעשות כמיני מטבעות ברשות הרבים ולרשותם” (עמ' 104).

 

ד. החוט המרכזי    🔗

הכלל של “השעשוע הרציני” כוחו יפה גם לבחינת דרכה של פניה ברגשטיין בשירתה, שסוד כוחה הוא בשמירת האיזון שבין “אמצעים מגוּלים ושל אמצעים מוצנעים, וצימודם הוא סוד ההתרשמות הכוללת על נעימותה הממוזגת” (עמ' 132).

לאחר שבחן סדן את דרכי הרחבת הלשון שלה, את חידושיה בשם־העצם ובצורות ההקטנה והחריזה ובתחומים אחרים, הוא מסכם סיכום שכאחרים, כוחו יפה גם לדוגמאות מלשונותיהם של יוצרים רבים אחרים: “הבוחן, ואפילו הוא מחמיר, בדוגמאות שנבדקו לנו, לא ימצא בהן שעשוע־בעלמא, שכן כולן שלובות ושזורות בשיר, שימוש ותפקידו שימוש ותפקידו, וזימונם של חילופי־האותיות כשם שהוא מוצדק מבחינת העניין, כך הוא מוצדק מבחינת האפשרות שניתנה בו לספק את צרכנו לסמל, את האחדות שמאחורי הניגודים” (עמ' 146).

וכאן באה הקביעה, שהיא אולי המפתח להבנת תפקידו של השעשוע הלשוני, כפי שמנסח אותה דב סדן: “ומה שעשתה המאגיה של האותיות לפנים, עושה השחוק של האותיות עתה” (עמ' 146).

בספר זה, העוסק ב“פינות־שעשועים” כביכול, מובלעות אחדות מהנחות־היסוד במשנתו הספרותית של סדן. אלה מנוסחות, כביכול, בדרך אגב, אולם הבקי בדרכי כתיבתה של המסה הסדנית יודע מראש, שעליו לחפש אחריהן היטב ובמקומות בלתי־צפויים, כיוון שהן החוט המרכזי, שעליו נשזרות כל הדוגמאות הנראות במבט ראשון כמקריות וכעומדות בפני עצמן, אבל הן המחשקות את כל כתיבתו, למסכת הדוקה אחת בעלת השקפת־עולם מגובשת ועקבית.

 

ה. שיחים ואילנות    🔗

אחת מהנחות־יסוד אלה, שנוסחה תוך כדי דיון בלשונו של איצי פרנהוף בספרו ‘ספר המתנגדים’ (הופיע בעריכתו של ישראל כהן, ב’ספרי נפש‘, הוצ’ אגודת הסופרים ליד דביר, 1952), מדברת על הצורך לאזן את תודעת הספרות הלקויה והמשובשת ביסודה של הקורא, המו"ל ואפילו של החוקר, “שביטויה למעשה היא פרסומם של המפורסמים” (עמ' 150).

בהתאם לתמונת־עולם ספרותית בלתי־נכונה זו, מצטיירת הספרות “כקבוצת אילנות גדולים ביותר, הנראים לו כגדלים מאליהם, שהרי אין הוא יודע ספריהם של חבריהם על־ידם”, ואילו התמונה האמיתית היא שונה. הספרות היא כעין יער, שיש בו גם “שיחים צנועים ומוצנעים” ו“הם־הם אפשרות גידולם וערובת־גידולם של אילני־הקומה”. אין להבין את האילנות בלא להכיר את השיחים, ואין לאילנות אפשרות גידול וצמיחה בלא השיחים. כל ימיו נלחם סדן, בכל אשר כתב, לתאר את הישגיהם של האילנות הגבוהים המעטים, לצדם של מאמציהם של השיחים הרבים על הצלחותיהם וכישלונותיהם, שכן האחרונים “היו כבסיס־העלייה לאותם המעטים” (עמ' 150).

הנחת־יסוד אחרת חוזרת ומדגישה את הצורך בבדיקה מחודשת, ממרחק־הימים, את ההערכות המקובלות שנקבעו ביחס ליצירותיהם של נשכחים, אם היו כדין, או שמא הן מחייבות התייחסות של מפנה והערכה שונה ממה שהיה מקובל, שכן “כבר למדנו מפי הנסיון, כי מרחק־הימים מניח פתח־הבנה רחב יותר, שכן קנה המידה שבידו בחון יותר” (עמ' 150).

 

ו. שאִילה וקניין    🔗

השאִילה מבית או מחוץ, הנהפכת לקניין, גם היא אחד היסודות במחקריו של דב סדן, שאף הקדיש לו ספר מיוחד ‘בין שאילה לקנין’ (הוצ' החוג לספרות עברית, בהוצאת מפעל השכפול, אוניברסיטת תל־אביב, 1968). השאילה נהפכת לקניין, בזכות השינוי שהטיל בה השואל, ומשתלבת בכלל עולמו הפילוסופי והציורי של השואל ונעשית חלק בלתי־נפרד ממנו. השאילה היא אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותה מתרחבות הלשון והספרות, ומתקיימת הזיקה בין תרבויות, ספרויות ולשונות של עמים שונים.

בספר שלפנינו בוחן דב סדן את זיקתו של שמעון הלקין בספר שיריו ‘על האי’ (תש"ו) ללשון המקרא וללשונו של ביאליק, כדוגמה לשירה המקיימת אותו תפקיד “כשהיא מחדשת צורות ובוראה צירופים וחידושיה ובריאותיה הבאים לשמה, סופם שהם משמשים שלא לשמה, באופן, שלא בלבד השירה, אלא אף הפרוזה, השיחה והדיבור נהנים מהם” (עמ' 43). אחת המסקנות מבדיקה זו לייחודו של הלקין, וליתרונו על חבריו בני דורו, היא: “שאילתם מרובה, ישירה ובמגוּלה” ואילו הוא: “שאילתו מועטת, ובמוּבלע” (עמ' 52).

התרגום אף הוא סוג מסוגי השאילה וחשיבותו היא בכך ש“מלאכת התרגום המעשירה את ספרותנו גם במה שהיא מכניסה תכנים חדשים בבריתה, גם במה שהיא מרחיבה את לשוננו ומעמיקתה” (עמ' 64).

ומהו תרגום־מופת? – זה שלמתרגמו היכולת לחולל “את הפלא של דבר־התרגום, שכמותו כפרדוכס: שמירת ייחודו של החוץ בכוח ייחודו של הפנים, מזיגה של שני יסודות שהם כסתירה ממנו ובו” (עמ' 75).

כאמור, חציו של ‘אבני שעשוע’ מוקדש לסוגיה זו של הרחבת הלשון והעמקתה באמצעות התרגום, וחציו האחר ללשון המקור של היוצר, ודרכו בהרחבתה לפי הכלל: “כי מעמד הלשון דין שיהא מוחזק קנה־הבחנה חשוב ביותר, ואפילו מכריע, במיונו וסיוגו של סופר, במיוחד בתקופת־המיפנה של ספרותנו בדורות אחרונים” (עמ' 151). מעמד זה נקבע “לפי ארבע נקודות”, שסדן מנסח אותן אחת לאחת על דרך ההכללה, וכל פרקיו של הספר משמשים להן כדוגמאות על דרך הפירוט: “הדינמיזציה של צורות לשון גנוזות; ההרחבה של אוצר־הלשון וסגנונה על הרבדים המאוחרים; הדאגה להשלמתה של חסרון אידיומאטיקה; הטירחה לחידוש בתחום הריאליה” (עמ' 151).

בהתאם לכללים אלה בוחן סדן את לשונו של יצחק בן־דור, ה“מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים – מהירות ההגבה וניפוי־הביטוי” (עמ' 158), ומגיע למסקנה, כי “היא מזיגה שעלתה יפה” ו“הכותב ידע, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש” (עמ' 158). וכן הוא בוחן את “ספריו שבאמצע” של ישראל זרחי, “שכן בהם נראים ביותר נפתוליו על כיבוש הלשון וניכרת בבירור המתיחות בין השיגרה של אסימוני־דיבור, כפי שהיא בולטת בספריו הראשונים, ובין הנוסח של מטבעות־כתב, כפי שהוא בולט בספריו האחרונים” (עמ' 161).

כללים אלה ואחרים, ובעיקר בחינת דרכי החידוש וההרחבה שנהגו בהם הסופרים ביצירת המקור ובמעשי התרגום שלהם, מונחים בתשתיתם של כל פרקי הספר ומחשקים אותם לחטיבה אחת, המצטרפת במהודק למחקריו הרבים האחרים של דב סדן. אבל בעיקר יש בהם קריאת־כיוון לחוקרי הספרות והלשון, לדרך שבה ילכו.

שבט תשמ"ד

הערה ביבליוגרפית

– ‘ידיעות אחרונות’, ט“ז בשבט תשמ”ד (20.1.1984), עמ' 20. על ספרו של דב סדן ‘אבני שעשוע. כרך ראשון: לשון, סופר וספר’, הוצ' עקד, ביוזמת הוועד הציבורי להוצאת כתבי דב סדן, תשמ"ג.