חייב הוא כל סופר, המכבד את עצמו ואת דבריו, לדעת הוראתה האמיתית של כל מלה, שהוא משתמש בה, תולדותיה וגלגוליה, מוצאה ומקורה, את הוראתה העיקרית, השורשית, היסודית ואת הוראותיה הצדדיות והמסתעפות מגזעה; את טעמה של כל מלה ואת בנות טעמה לשבח ולפגָם.
הסופר, שאינו שוקל וטורח, שאינו בוחן ובודק גנזי נסתרותיה של כל מלה ומלה בשפה, שהוא כותב בה, – סופר כזה לא יצליח בסגנונו, ולעולם לא יביע-כמוֹ את רעיונו בכל בנות צבעיו וגווניו. אם יש לנו המשפט לדרוש מהחנוָני, שלא ימכור לנו קלָא-אילָן במקום תכֵלת, פסולת במקום סוֹלֶת, – מדוע לא נדרוש כזאת מהסופר, מהמורה לרַבּים?
גם בשפה העברית, כבכל שפה ושפה, ישנן מלים יפות, חלקות ונעימות ללשון המדבר, לעט הכותב, לאוזן השומע ולחיך הקורא. וישנן מלים מכוערות, כביכול, או פגומות, שהן עושות שרֶטת בלשון ובאוזן, ישנן מלים חיות וישנן מלים מתות. יש גם מלים גוססות. על הסופר, השומר נפש סגנונו, להתרחק מהאחרונות ככל האפשר. ישנן גם באוצר לשוננו מלים ברורות, שקופות וצלולות כל-צרכן, וישנן מלים מטושטשות וכהות, סתומות ואטומות. אוזן מפותחה תבחן מלים כאלה. ישנן מלים חדות וחריפות, וישנן – קהות, שניטל ברבות הימים עוקצן. ישנן מלים קלות ונוחות, בנות הברה אחת או שתיים, וישנן – כבדות וקשות. יש מלים ממוּחָיוֹת, מלאות גרעינים, שגם קליפתן רכה, ויש מלים, שהן חלולות וריקות מכל תוך, שכבר פרחה נשמתן. דרושה אמנות מיוחדת וכמעט כשרון גאוני להכשיר לשימוש השפה גם את המלים הנפסלות בה, כדי שלא ילך לאיבוד אף חלק קל מעוֹשרה וכדי שלא להשחית את הודה. בממלכת השפה הננו, לפעמים, עדים לחזיון תחיית-המתים.
יש גם קרבת-נפשות, או אַחוות-הגוף, בין מלים ידועות, והן נמשכות זו לזו כמו מאליהן, ויש מלים שהן שנואות זו לזו ואינן מזדווגות לעולם בפיו או בעטו של נקי-הלשון. וכל הכופה את חיבורן, הרי זה מאנֵס את השפה ועוכר נפשה.
ישנן מלים מיוחסות, רמות ונשגבות: אצילות ורוזנות הן במשפחת השפה וחוט של חן מיוחד מתוח עליהן, וישנן גם מלים הדיוטיות וגסות, אסופות ושׂתוּקוֹת. יש מלים כשרות, שהורתן ולידתן בקדושה, ויש מלים מָמזֵרות לא יבואו בקְהַל בעלי סגנון יפה. מהמין האחרון אנו מוצאים בפי הסופרים הנוהגים קלות-ראש בשימוש השפה, הרכוש הלאומי. ישנן מלים, שצורתן כבר נפסלה ונתמעכה מרוב התַשמיש בהן, על-כן אין הן אומרות כלום. ויש מלים עתיקות, בנות אלפי שנה, שצורתן עדיין לא נמחקה, והן חדשות ומבריקות כביום בּרייתן וטְביעָתן במצרף הלשון. אשרי העט, היודע להשתמש בהן במידה הראויה.
ישנן מלים גם בשפתנו העברית, כבכל שפה קדומה, שכבר תש כחן להביע את המושג כל-צרכו, ויש מלים, שהן חזקות עוד כיום וקולן כרעם בגלגל. יש מלים, שהן צריכות לגופן, ויש מלים, שאינן באות אלא לשבר את האוזן, או רק למלאות את הגליון, שלא יישאר חלק. יש מלים קצרות ויש ארוכות. מיעוטן יפה וריבּוין רע. יש מלים שגורות בפינו, או בעֵטנו, ואנו משתמשים בהן מרוב רגילוּת בכל שעה, בכל שיחה, בכל מאמר ובכל מכתב, לצורך ושלא לצורך, כי מצויות הן בפינו ובעטנו גם מבלי מחשבה קודמת; וישנן מלים, שהן נגלות לנו פתאום, שהן נזרקות לפינו או לעטנו כנבואה קטנה בחֶסד הרגע, רק לעת מצוֹא, בשעת התעוררות הרוח והשראת השכינה של היצירה הפנימית. מלים כאלה תבְרוֹקנה כברק – והכל מואר, גם תהומות המחשבה וגם מַחשַכּי המציאות.
יש לכל סופר, כמו שיש לכל נואם ומטיף, מלים אהובות וחביבות עליו, והוא מרבה להשתמש בהן במתכוון ושלא במתכוון; וישנן מלים ידועות לכל סופר וסופר, שהוא מתרחק מהן מדעת ושלא מדעת. מלים כאלה, ממין הראשון וממין האחרון, יכולות לתת לנו מפתח נאמן לנפשו וליצירתו של המשורר והסופר. המלים הללו, שהסופר מצוי אצלן יותר מדי, או שהוא נוהג בהן פרישוּת, פותחות שער למחקר חדש בתורת הסגנון והנפש.
רוב המלים, שאנו משתמשים בהן בפה או בכתב, באות לנו בירושה. הננו לוקחים לצרכינו מן המוכן והמזומן מכבר הדורות באוצרות הלשון, ואנו זוכים מן ההפקר. אולם יש מלים וביטויים, שאנו, ביחוד הסופרים, יוצרים, מחדשים, מניחים, מטביעים בעצמנו, שהם חלק מנשמתנו, והם מציינים את תכונתנו, נטיותינו, ואופן השימוש בהם הוא קניין נפשנו. אשרי הסופר, הבורא מלים וביטויים, שהיו לקניין הרבים ושהֶעשיר בהם את לשון עמו; אשרי הסופר, שהלביש בגדים יפים לנשמות-המחשבה הערומות כמדתן.
כל סופר משדך ומזווג את המלים והניבים על-פי דרכו, על-פי טעמו ומדרגת השכלתו. יש סופר, שאינו בקי במלאכת שדכנות-הלשון, ואם הוא מזווג מלים חדשות אין זיווּגן עולה יפה. ההבדל העיקרי בין סופר לסופר, – הכתוב מדבר גם בסופרים בעלי מדרגה אחת בכשרון ובהשכלה, – הוא באופן צירוף המלים, באופן הרכבת הניבים ובאופן שימוש אוצרות הלשון. יש הבדל דק ועמוק בין סגנוני הסופרים גם באופן שימוש המלים במוקדם ובמאוחר, בקימוץ ובפזרנות, בסוד הצמצום וההרחבה.
ויש עוד נקודות-השקפה אחרות בנוגע לשימוש הלשון וסגנון השפה.
מי הוא המחוקק את חוקי השפה, חוקי ברזל, לָעַד, – חוקים, אשר על כל אחד ואחד מאתנו לשמור אותם בכל פרטיהם ודקדוקיהם? השפה היא יצירה חופשית, שאינה משתעבדת לחוקים וסְיָגים, שעשו אחרים וקדמונים. רעיונותינו נזקקים רק ללשוננו אנו, שיש לה חוקיה הפנימיים, ואין הם יכולים להיתרגם כל-צרכם בסגנון, שבּדו אחרים מלבם, – אחרים, שמחשבותיהם והרגשותיהם שונות ומשונות משלנו.
מי הוא הגוזֵר, שדָרוש לעבּד, ללטוש ולחוג במחוגה את השפה ולָשׂוּם כבלים על ילדי רוחנו החופשים? מי הוא האומר, שדרוש לכתוב ולמחוק, למחוק ולכתוב ולסנן כל מבטא וניב? אולי דוקא הנכתב בלי כל עיבוד וליטוש, בלי יגיעה יתירה, הוא-הוא דוקא הטוב והנכון, והיא-היא דוקא האמת הפנימית. אולי דוקא הרעיון, הנולד בנשיקה ובלי חבלי-לידה קשים יותר מדי, הוא ילד-רוחנו הטבעי, המלא חיים ובריאות? הילד, הבא לעולם בעזרת הצבת של המיילד, לא נקי ממוּם, שברון או פחֶתת.
הפסיעה הכבדה של הפיל אינה יפה ואינה עומדת במדרגה יותר גבוהה מריצת האיל ומהריקוד הקל הנעים. הסופר, המקמט את מצחו והמקשה ללדת, אולי לא ייטיב לכתוב מהסופר המהיר, אשר נר אלהים דולק בקרבו. התולעת, הזוחלת במתינות רבה, הלא אין לה רשות להתגאות על הנשר, אשר בטיסה אחת יתרומם ויגבּיה לעוּף תחת שמי תכלת.
למי מאתנו הסופרים יש המשפט והרשות לחוקק חוקים לאחרים, אם אך יש להם כשרון ודעת השפה לעומקה ולרוחבה: כך וכך צריכים לכתוב, כך כך רשאים להשתמש בשפה, כך וכך אסור ופסול.
אולי: כך וכך אני חושב והוגה, כך וכך אני מרגיש, – כך וכך, ולא באופן אחר, הנני מקבל את הרשמים מחוץ ומבפנים, על-כן כך וכך אני כותב ורשאי לכתוב. בממשלת השפה אין בולשת, שוטרים ופקידים. הספרות היא כנסייה חופשית, ורצונו הפנימי של הסופר זה כבודו של הסופר וזה חוּקו. “בּת יִתְרוֹ מי התיר לך?” – מי התיר לי להשתמש בשפה העברית כך וכך? אמנם, שום איש לא נתן לי הֶיתּר על זה, אבל אנוכי בעצמי נטלתי לי רשות והנני מתיר לעצמי לכתוב כמו שאני כותב, אם גם אחרים, יהיו מי שיהיו, אינם כותבים כך. הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם השעה, הרגע. ברגע זה הנני משתמש בסגולות שפתנו באופן זה וסגנוני הוא כזה וכזה, וברגע השני, בבוא איזה שינוי דק ברוחי, איזו נטייה חדשה בזרם רגשותי, אשתמש בשפתנו באופן אחר וגם סגנוני יהיה אחר.
אם ברגע זה התלבשו ילדי מחשבתי בלויי סחבות, – אין לעשות. רע גורלם. לא שיחקה להם השעה. אין להם מזל. ברגע השני נולדו רעיונַי בבגדי ארגמן, בבגדי מלכות, – מה נעים גורלם! אך מי יאמר לנו, איזה מהם בגדי מלכות ואיזה מהם בלויי סחבות? בכל אופן יש זכות הקיום גם לאלה ולאלה, וסוף סוף לא הבגד הוא העיקר, כי-אם העצם המִתלַבּש. יש עלמה לובשת בגדים פשוטים ואיננה מקושטת תכשיטים, והיא יותר יפה מבת-מלכה עדויה באבני שוהם.
אם מה שכתבתי עתה לא מצא חן בעיני ואבוא לתקן את שפתי, למחוק מלה זו ולכתוב תחתיה מלה אחרת, אם אבוא להחליף ניבי זה בנאה הימנו, אם אבוא להקדים את המאוחר ולאַחֵר את המוקדם, אז הלא אכתוב דבר חדש לגמרי, ואני ממית את ילדי-רוחי ברגע זה וגוזר עליהם כליון לעולם. והלא יש קונה עולמו גם ברגע אחד. ומי יאמר לנו, איזה הוא הרגע?
יש לנו חֵרֶם דרַבֵּנו גרשום בנוגע לריבוי נשים, אך הלא אין לנו כל חרם בנוגע לריבוי סגנונים. והלא יכול אני להשתמש בסגנונים שונים, הכל לפי צורך הרעיון ולפי תביעותיה הפנימיות של ההרגשה בשעה שאני כותב. ואני בטוח, שאם גם אגרש את סגנוני הראשון, אהבת נעורי, לא יוריד עליו המזבח דמעות ואלהי הספרות יכפר על עווֹני זה.
התורה הטילה עונש על העבד הכפוּת לבעליו, ואם בשביעית לא ייצא חופשי, כי אמור-יאמר: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”, ורָצְעו את אזנו במַרצע, ועבָדוֹ לעולם.
אני לא אהבתי מעודי את סגנוני, את אזני לא רָצַעתי במרצע, ומדוע אעבדנו לעולם?
הנני למרוד בסגנוני העברי, הנני לשבור את כבלי העבדות, כבלי ההרגל הספרותי מעל רוחי ומעל עטי, למען אצא חופשי במרחב, למען אבחור בסגנון, אשר ימצא חן בעיני, פעם בזה ופעם באחר. הלא אינני שבוי ברשותו של סגנון אחד.
לא טוב היוֹת לָבוש כל ימינו ולילותינו בחלוּק אחד, ולא טוב מזה להלביש את כל רעיונותינו ורגשותינו תמיד בכתונת אחת, לוּ גם של פסים, או של משי דק.
הנעל לפי הרֶגל, והסגנון לפי התוכן. רעיוני הלך הלוך וגדל, הלוך והתפתח והתרחב, וסגנוני, מלבושו, כבר קצר, כבר צר הוא מהָכילוֹ, והמַתְפּוֹרֶת כבר מתבקעת ומתפרדת.
ניסיתי להיות חופשי מסגנוני, ניסיתי הפעם למרוד בו, – ולא עלתה בידי. לא כל השוחק על הכבלים כבר חופשי הוא. נלחמתי בסגנוני בכלי נשקו עצמו. יוסי הכה את יוסי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות