(מחזה במערכה אחת)

הַנְפָשוֹת.    🔗

אַבָּא.

אִמָא.

יַלְדֵיהֶם:

צִבְיָה. )

שִמְעונִי. )

אֲבִיגְדוֹר. ) .

שומֵר הַיָעַר. )

 

הסצינה:    🔗

(חדר גדול ורבוע. בכתל הימני דלת החוצה, מול הרואה שני חלונות הרחוב. קרני השמש השוקעות נופלות אל החדר דרך השמשות. אמא עומדת תפושה במחשבות נוגות, מטפחתה על כפתה, כנכונה לצאת החוצה. צביה ושמעוני יושבים לשלחן, גם המה עצובים, ראשיהם נשענים על זרועותיהם, מסתכלים רגע באבא ורגע באמא.)

אבא: (הולך בחדר אחת הנה ואַחת הנה, פניו מפיקים דאגה, והוא פורש לרגעים בכפיו).

הֲרֵי אֲנִי הִתְרֵיתִי בָם תָּמִיד: לְאַט לָכֶם עִם הַנַעַר הַזֶה! לְאַט לָכֶם עִם הַנַעַר הַזֶה!

אמא. עַל מִי אַתָּה כוֹעֵס, זַלְמָן, עָלַי?

אבא. לֹא עָלַיִךְ, נֶחָמָה, וְכִי יְכֹלָה הָאֵם לִצְרֹר אֶת יְלָדֶיהָ לְתוֹךְ סִנוֹרָהּ… לֹא עָלַיִךְ, נֶחָמָה, אֲנִי כוֹעֵס – אֶלָא בְנֵנוּ, בְּנֵנוּ הַנֶחְמָד, מַה־יִהְיֶה לוֹ?… (מוציא את שעונו ומסתכל בו) רֶבַע הַתְּשִיעִית! עוֹד מְעַט וּבָא הַלָיְלָה!… הַלַיְלָה הַשֵנִי שֶבְּנֵנוּ אֵין אִתָּנוּ תַחַת קוֹרַת הַבַּיִת הַזֶה;

מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא עַכְשָיו… זֶה מֵעֵת־לְעֵת שֶאֲנִי מְכַתֵּת אֶת רַגְלַי מִבַּיִת לְבַיִת וְשוֹאֵל לַאֲבִיגְדֹר… כִּמְעַט שֶבְּכָל סִמְטוֹת הָעִיר הָיִיתִי, אֶת כָּל עוֹבֵר וָשָב עָצַרְתִּי – שֶמָא רָאוּ אֶת אֲבִיגְדוֹר? שֶמָא שָמְעוּ עַל דְבַר אֲבִיגְדוֹר?

אמא. אוֹי, אוֹי, אֲבִיגְדוֹר קְטַנִי, אֲבִיגְדוֹר… הֵיכָן אַתָּה מַחֲמַדִי? הַאִם בַּבַּיִת אַתָּה, אוֹ שֶמָא לֹא חָפְצוּ לְאָסְפְּךָ לְתוֹךְ בַּיִת וְהִנְךָ הוֹלֵךְ תּוֹעֶה תַחַת כִּפַּת הַשָמַיִם, מְבַקֵש אֶת הַדֶרֶךְ הַבַּיְתָה וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ? אוֹי, אוֹי… (גומרת בגניחה).

הילדים. (מורידים ראשיהם ובוכים חרש לתוך חפניהם).

אבא. (מתוך צער וכעס). וַהֲרֵי תָמִיד הִזְהַרְתִּי בָם: שִמְרוּ אֶת הַיָלֶד אַל תַּנִיחוּ לוֹ לַאֲבִיגְדוֹר לָלֶכֶת לְבַדוֹ בַדָרֶךְ.–

אמא. וְכִי אֶת מִי אַתָּה מַאֲשִים, זַלְמָן? וַדַאי אוֹתִי… אבא. לֹא אוֹתָךְ, לֹא אוֹתָךְ… כְּבָר אָמַרְתִּי שֶלֹא אוֹתָךְ!

אמא. אֶת צִבְיָה?

אבא. גַם צִבְיָה אֵינָה אַשֵמָה בַדָבָר, כִּלוּם הָיְתָה צִבְיָה בַבָּיִת?

אמא. לֹא…

צביה. (מרימה את ראשה ומדברת בעצב). שָלְחָה אוֹתִי אִמָא הֶחָנוּתָה.

אבא. נוּ, וְשִמְעוֹנִי?

שמעוני. (מתעורר גם הוא ממקומו). אֲנִי?… (בּקול שפל כנאשם) אֲנִי אָמְנָם מְעַט אָשֵם בַּדָבָר, אֲנִי יָצָאתִי לְשָעָה קַלָה מִן הַבַּיִת, בֶּן הַשָכֵן לֹא אָבָה לְהַשְאִיל לִי אֶת סִפְרוֹ הַיָפֶה לְבֵיתִי. וְאָמַרְתִּי לִקְרֹא בוֹ בְּבֵיתוֹ הוּא… אָמְנָם, אֲנִי מְעַט אָשֵם בַּדָבָר… לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת וּלְהַשְאִיר כַּאן אֶת אֲבִיגְדוֹר לְבַדוֹ…

אבא. לֹא, שִמְעוֹנִי, גַם אַתָּה, גַם צִבְיָה, גַם אִמָא אֵינְכֶם אֲשֵמִים בַּדָבָר הַזֶה… אֲנִי, מִתּוֹךְ צַעֲרִי הִנֵנִי מְדַבֵּר אֶת כָּל אֵלֶה; בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָר הָיָה לְעָצְרוֹ בַבַּיִת, תָּמִיד הָיָה רוֹצֶה וּמִתְאַוֶה הַחוּצָה, רַק הַחוּצָה!…

שִמְעוֹנִי. רַק הַחוּצָה… בְּרֵאשִית הַשָנָה לְקַחְתִּיו אִתִּי לְבֵית־הַסֵפֶר, הוֹי מֶה הָיָה שָׂמֵחַ צֵאת

וְלַעֲבֹר בָּרְחוֹבוֹת, אֶלָא שֶבְּאֶמְצַע הַזְמַן נִתְרַבּוּ הַתַּלְמִידִים וְלֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם פָּנוּי עַל הַסַפְסָלִים.

צביה. וְאוֹתִי הָיָה מְבַקֵש שֶאֵלֵךְ אִתּוֹ הַיַעֲרָה…

אמא. אֱמֶת, אֱמֶת – אֶל הַיַעַר! עוֹד בַּחֹרֶף הָיָה מִתְנַחֵם בְּלִבּוֹ שֶבְּקַיִץ יִרְאֶה אֶת הַיָעַר.

שמעוני. גַם אוֹתִי בִקֵש, אֶלָא שֶאָמַרְתִּי לוֹ: הַדֶרֶךְ רְחוֹקָה…

צביה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ: חַיוֹת רָעוֹת יֶשְנָן שָם וְלִסְטִים…

אבא. שִקַרְתֶּם לוֹ, יְלָדַי…

צביה. יָרֵאתִי שֶמָא יִתְגַנֵב מִן הַבַּיִת וְיֵלֶךְ בְּעַצְמוֹ אֶל הַיָעַר…

שמעוני. גַם אֲנִי יָרֵאתִי – וְשִקַרְתִּי לוֹ גַם אָנִי.

אמא. הַסוּ נָא – הִנֵה רַעֲיוֹן עָלָה בְרֹאשִי: אֶפְשָר שֶלֹא הֶאֱמִין לָכֶם וְיָצָא אֶל הַיָעַר; הַאִם שָאַלְתָּ זַלְמָן, אֶת הָאִכָּרִים הַגָרִים בְּקִרְבַת הַיָעַר?

אבא. שְאִלְתִּים: כְּלוּם לֹא רְאִיתֶם אֶת אֲבִיגְדוֹר שֶלִי? – אֵיזֶה אֲבִיגְדוֹר? שָאֲלוּ אוֹתִי הָאִכָּרִים. – אֶת אֲבִיגְדוֹר, אֲנִי אוֹמֵר, אֶת זֶה עִם הָעֵינַיִם הַיָפוֹת, וְעִם הַתַּלְתַּלִים הַשְחוֹרִים, אֶת זֶה שֶהוּא דוֹמֶה לִכְרוּב קָטָן אֲשֶר קָצְצוּ אֶת־כְּנָפָיו…

צביה. וּמֶה עָנוּ, אַבָּא, מֶה עָנוּ?

אבא. לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ יֶלֶד אֲשֶר כָּזֶה; אֲחָדִים שָאֲלוּ: בַּמֶה הָיָה לָבוּשׁ? – אֲבִיגְדוֹר שֶלִי? – אָמַרְתִּי – לָבוּש הָיָה מִכְנְסַיִם קְצָרִים־קְצָרִים שֶלֹא כִסוּ אֶת בִּרְכָּיו הַלְבָנוֹת וּבְלוּסָה שֶל סַמֵט שָחוֹר.

שמעוני. וּמֶה עָנוּ לָךְ, אַבָּא, מֶה עָנוּ לָךְ?

אבא. “לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ יֶלֶד אשר כָּזֶה!”

אמא. אוֹי, אוֹי אֲבִיגְדוֹר, אִיש לֹא רָאָה אוֹתוֹ וְאִיש לֹא שָמַע עַל אוֹדוֹתָיו… וְהַלַיְלָה – הִנֵה הוּא בָא! הַלַיְלָה הַשֵנִי… שְנֵי לֵילוֹת וְיוֹם כֻּלוֹ… אֵיפֹה אָכַל פִּרְחָחִי, וְאֵיפֹה שָתָה? כַּמָה אֲנִי טוֹרַחַת אֶצְלוֹ עַד שֶהוּא שוֹתֶה חֲצִי הַכּוֹס חָלָב, כַּמָה אֲנִי מַפְצֶרֶת בּוֹ עַד שֶהוּא אוֹכֵל פְּרֻסַת חַלָה דַקָה בִדְבַש וְחֶמְאָה, עַכְשָו וַדַאי שֶאֲבִיגְדוֹר גוֵֹעַ בָּרָעָב וּמֵת בַּצָמָא, אוֹי לִי, אוֹי לִי…

אבא. וְלָמָה זֶה אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים פֹּה וּמַחֲשִים? נֵצֵא נָא אֶל אֵם הַדְרָכִים, נֵפֶן אֶל כָּל הָעֲבָרִים, וְנִשְאַל לַאֲבִיגְדוֹר.

הכל (קמים ומכינים את עצמם לצאת החוצה).

אמא. נֵלֵךְ וּנְבַקְשוֹ… כְּלוּם אוּכַל לָתֵת שֵנָה לְעֵינַי אִם לֹא יִהְיֶה אֲבִיגְדוֹר ישן בַּעֲרִישָׂתוֹ?… צביה. אֲנִי אֵלֵךְ לְבַקְשוֹ בַדֶרֶךְ אֶל הַיָעַר. שמעוני. גַם אֲנִי אֲבַקְשוֹ בַדֶרֶךְ אֶל הַיָעַר. אבא. (מביט בפני האם). וַאֲנַחְנוּ? אֵיפֹה נְבַקְשוֹ אֲנָחְנוּ?

צביה. אִתָּנוּ לֵכוּ! שמעוני. אִתָּנוּ! אבא. אֶל הַיָעַר?

שמעוני. אֶל הַיָעַר! לִבִּי מְנַבֵּא לִי שֶמִן הַיַעַר יָבוֹא!

צביה. מִן הַיַעַר! מִן הַיָעַר! (דפיקה בדלת. הכל נשארים עומדים על מקומותיהם תמהים. הילדים רצים לאחרונה ופותחים הדלת. נכנסים שומר היער ואביגדור הקטן.)

שומר־היער. (רם הקומה, חגור חרב ואזור=אקדח. זקנו ושערו מגדלים פרא, קולו עב). עַרְבָא טָבָא!

אבא. (אמא והילדים רצים ביחד ומחבּקים, מגפפים ומנשקים את אביגדור וקוראים מתוך התפעלות). אֲבִיגְדוֹר! אֲבִיגְדוֹר!

שומר־היער. (עומד מן הצד כעמוד קרח קר, קורא שנית בּתערומות). עַרְבָא־טָבָא!

אבא. (אמא והילדים אינם שומעים את בּרכתו של שומר היער, ומוסיפים לשמוח בקטנם). אֲבִיגְדוֹר! הֵיכָן הָיִיתָ אֲבִיגְדוֹר?!

שומר־היער. (בקול יותר גס ומתרעם). עַרְבָא־טָבָא!

אבא. (פונה אל איש היער בפנים צוהלים). עַרְבָא־טָבָא! עַרְבָא טָבָא!

שומר־היער. שָלשׁ פְּעָמִים בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם, וְרַק עַל הַבְּרָכָה הַשְלִישִית עֲנִיתֶם לִי…

אבא (מתנצל). לֹא הִרְגַשְנוּ בְךָ, אָדּוֹן, בֶּרֶגַע הָרִאשוֹן… סְלַח־נָא…

שומר־היער (ברוגז). אֵינָם מַרְגִישִים בְּגַנָב הַבָּא בַמַחְתֶּרֶת, וַאֲנִי קוֹדֶם שֶנִכְנַסְתִּי דָפַקְתִּי בַָדֶלֶת.

אבא. אֲבָל אֲבִיגְדוֹר שֶלָנוּ נִכְנַס עִמְךָ בְּיַחַד, אִיש טוֹב… שומר־היער (ברוגז). גָדוֹל אֲנִי מֵאֲבִיגְדוֹר פִּי שְנָיִם!…

אבא. אֱמֶת, אֱמֶת הַדָבָר, גָדוֹל אַתָּה אֲדוֹנִי, רָם עַל כָּל רָם, גָבוֹהַּ מֵעַל גָבוֹהַּ! אוּלָם (מחבק את אביגדור)

הֲרֵי זֶהוּ קְטַנִי, אֲבִיגְדוֹר בְּנִי הַקָטָן, שֶתָּעָה בֵּיתֵנוּ

וְשֶכָּל־כַּךְ דָאַגְנוּ לוֹ…

שומר־היער. אַךְ לְחִנָם דְאַגְתֶּם לוֹ, הוּא הָיָה בְּבֵיתִי… אמא. (כשהיא מחבקת את אביגדור שואלת מתוך תמיהה). בְּבֵיתוֹ שֶל זֶה? אביגדור. כַּךְ… אבא (מתפעל). בְּבֵיתוֹ?! אביגדור. בְּבֵיתוֹ, שֶבְּתוֹך הַיָעַר. הילדים (מעט נרעשים). בְּתוֹךְ הַיָעַר!

שומר־היער (בקול גס). וּמַדוּעַ נִבְהַלְתֶּם? לֹא חֲכָמִים אַתֶּם בְּיוֹתֵר, עַל כֵּן נִבְהַלְתֶּם.. שָמַעְתִּי: נוֹרָאוֹת סִפַּרְתֶּם לוֹ עַל אוֹדוֹת הַיָעַר… מֵחַיוֹת רָעוֹת וּמִלִסְטִים…

צביה. הַאִם שִקַרְנוּ לוֹ?…

שומר־היער. לֹא שִקַרְתֶּם לוֹ כָל עִיקָר! אוּלָם מַדוּעַ זֶה לֹא סִפַּרְתֶּם לוֹ עַל אוֹדוֹתַי, עַל אוֹדוֹת שוֹמֵר הַיַעַר, עַל דְבַר חַרְבּוֹ וְאֶקְדֵחוֹ (מרים את חרבו וקורא בּקול) הוֹי גוּרוּ לָכֶם שוֹדְדֵי הַיָעַר! (מושיט גם רובהו) וְהָאֶקְדֵח – הוּא בִשְבִיל הַחַיוֹת הָרָעוֹת (אל אביגדור) אֲבִיגְדוֹר –!

אביגדור. מָה?

שומר־היער. (קורא את החרוזים)

שוֹמֵר־יַעַר גָר בַּיַעַר

בַּקַיִץ וּבַחֹרֶף;

וְאֵינוֹ יָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים,

מִפְּנֵי אֲרִי טוֹרֵף.

אביגדור. מַה לוֹ כְפִירִים וַאֲרָיוֹת?

זְאֵבִים וְגַם דֻבִּים?

וְאִם רוֹבֶה אֶחָד יֵש לוֹ –

חִצִים לוֹ מְרֻבִּים!

שומר־היער. מַה לִי שוֹדְדִים וּמְרַצְחִים?

חֶרֶב יֵש לִי חַדָה!

לִקְרַאת מֵאָה אַנְשֵי־רֶצַח

יוֹצֵאת הִיא לְבַדָהּ…

אביגדור. מַה מְהִירוֹת הָאַרְנָבוֹת,

קַלִים הָאַיָלִים,

חִצוֹ, חִצוֹ, רַק יַשִׂיגֵם,

יַפִּיל בָּם חֲלָלִים…

שומר־היער. אִיש מִלְחָמוֹת הִנֵנִי תָמִיד,

וּפַחַד כָּל הַיְעָרִים;

דוֹרֵש שָלוֹם רַק לִכְלָבַי,

לִילָדִים וּלְצִפֳּרִים!…

אביגדור. (קרב אל אביו ומבקש אותו בתחנונים). אַבָּא?!… אבא. מַה־לְךָ אֲבִיגְדוֹר? אביגדור. תֵּן לִי לָלֶכֶת עִם שוֹמֵר הַיַעַר הַזֶה. הכל. (משתוממים). מַה? מָה? אביגדור. רוֹצֶה אֲנִי לָשוּב אֶל הַיָעַר!… אמא. אוֹי לִי, פִּרְחָחִי, אֶל הָאִיש הַזֶה תֵלֵךְ, גַם לֶחֶם לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתוֹ. שומר־היער (כועס קצת). מָה? לֶחֶם? אֲבִיגְדוֹר שֶלָכֶם אָכַל בְּבֵיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶר אָכַל בְּבֵיתְכֶם אַתֶּם! כַּמָה הָיָה אוֹכֵל הָכָא? אמא. כַּחֲצִי לִיטְרָא לֶחֶם בְּיוֹם, וְגַם זֶה בְקוּשִי… שומר־היער. וּבְיַעֲרִי אָכַל תַּכְשִיט זֶה שָלשׁ לִיטְרָאוֹת מִן הַלֶחֶם הַשָחוֹר, וְזָנָב שֶל דַג־מָלוּחַ!

הכל (מתפלאים. מביטים בלי אמון על אביגדור). שָלשׁ לִיטְרוֹת לָחֶם?! שומר־היער. וּזְנַב דַג־מָלוּחַ. הכל (מתפלאים עוד) וּזְנַב דַג־מָלוּחַ?! חזקאלי. אוּלָם רְאוּ־נָא מַה שְחוֹרוֹת הֵן שְׂפָתָיו שומר־היער. גַם שֶלִי שְחוֹרוֹת הֵן, פְּרִי־גַרְגַרִים אָכָלְנוּ.

הכל. פְּרִי גַרְגַרִים?! אביגדור. בַּיַעַר לִקַטְנוּ? צביה. רְאוּ נָא, רְאוּ – בִּגִדֵי אֲבִיגְדוֹר קְרוּעִים פֹּה, קֶרַע גָדוֹל זֶה! אביגדור. זְאֵב קָרַע אֶת בִּגְדִי… הכל. (בפחד גדול). זְאֵב?!

שומר־היער. וּמַדוּעַ נִבְהַלְתֶּם וַאֲנִי כְבַר הֵמַתִּיו! אֶת עוֹרוֹ כְבָר פָּשַטְתִּי! וְאֶת נִבְלָתוֹ אוֹכְלוֹת הַצִּפֳּרִים.

אביגדור. (בלשון בקשה). אַבָּא?… אבא. מָה אַתָּה רוֹצֶה אֲבִיגְדוֹר? אביגדור. (לכל הסובבים אותו). תְּנוּ לִי לָלֶכֶת עִמוֹ… הכל (פחדים). מַה? מָה אַתָּה סָח? אֵל אֱלֹהִים! אביגדור. מָחָר יֵצֵא הָאָדוֹן שוֹמֵר־הַיַעַר עוֹד הַפַּעַם עִם חַרְבּוֹ וְאֶקְדֵחוֹ לַצָיִד.

אבא. וּבְכֵן? אביגדור. רוֹצֶה אֲנִי לָלֶכֶת אַחֲרָיו וְלִרְאוֹת בַּמַחֲזֶה הַיָפֶה הַזֶה. אֶפְשָר שֶיֵאוֹת לָתֵת לִי לְרֶגַע אֶחָד אֶת הָאֶקְדֵחַ וָאוֹר גַם אֲנִי בְאֵיזוּ חַיָה קְטַנָה…

שומר־היער. אֶתֵּן אֲבִיגְדוֹר, לְךָ אֶתֵּן! אִם אַךְ תֵּלֵךְ אַחֲרָי!… אביגדור. הֲרֵינִי הוֹלֵךְ, הֲרֵינִי הוֹלֵךְ (פונה אל הדלת) הכל (נדהמים). שומר־היער (מוחא כף). הֵידָד, אֲבִיגְדוֹר, הֵידָד! צביה. (ושמעוני פורשים אל הזוית ובּוכים בחשאי). שומר־היער. אָמַרְתִּי מָצָאתִי אָח לִי, קָטָן וָטוֹב! לֹא אֶהְיֶה עוֹד גַלְמוּד בְּיַעֲרִי הַגָדוֹל, לֹא אֵתַע עוֹד לְבַדִי, בֵּין הָאִילָנוֹת וְעַל מַרְבַדֵי הָאֵזוֹב הַיְרֻקִים. אָמֹר אָמַרְתִּי: לֹא אֵצֵא עוֹד יְחִידִי לַמִלְחָמָה עִם פְּרִיצֵי הַחַיוֹת, מָצָאתִי עוֹזֵר לִי, וְאִם קָטֹן הוּא – הֵן יִגְדַל, בְּיַעֲרִי אִתִּי יִגְדָל! – אַךְ לַשָוְא. לֹא אַאֲמִין עוֹד בְּשוּם בֶּן אָדָם שֶיָבוֹא אֵלַי מִן הָעִיר. רַכִּים הֵם בְּיוֹתֵר יוֹשְבֵי הֶעָרִים. לֹא יִצְלְחוּ לְחַיֵי יַעַר וְשָׂדֶה.

אביגדור. אַחַת אָמַרְתִּי וְלֹא אוֹסִיף: אֶת אָבִי וְאֶת אִמִי אֲנִי אוֹהֵב. בְּבֵיתָם אֶהְיֶה בֵּין אָחִי וַאֲחוֹתִי אֶגְדָל! וְכַאֲשֶר אֶגְדַל – כַּאֲשֶר אֶגַדַל – אָבוֹא אֵלֶיךָ!

שומר היער. אַל נָא תָבוֹא! וְאַל תּוֹסִיף רְאוֹת אֶת פָּנָי. אביגדור: (רוקע ברגל) אָבוֹא! וּלְשָלוֹם אָבוֹא. שומר היער: אֵין שָלוֹם אָמַר שוֹמֵר הַיַעַר, בֵּין יוֹשְבֵי הֶעָרִים ושוֹמְרֵי הַיַעַר! אַל נָא תָבוֹא! אביגדור: אָבוֹא! שומר היער: אִם תָּבֹא – לְמִלְחָמָה תָבוֹא. אביגדור: אִם לְמִלְחָמָה – אַמִיץ אֲנִי מִמְךָ! הָבָה לִי אֶת הָרוֹבֶה וְאַתָּה צֵא לִקְרָאתִי עִם הָאֶקְדָח. שומר היער: (נותן לו את הרובה ומתרחק ממנו איזה צעדים) הָבָה, נִלָחֵם!

אבא: (קם ועומד בין שניהם) הָיֹה לֹא תִהְיֶה! לֹא תִלָחֲמוּ! חוֹשֵש אֲנִי מאֹד – שומר היער: לְמִי אַתָּה חוֹשֵש? לְבִנְךָ? אבא: לֹא לִבְנִי, רַק לְךָ אֲנִי חוֹשֵש, הֲשָמַעְתָּ אִם יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶר עָשָׂה דָוִד לְגָלְיַת הִנֵה רָאִיתִי עַתָּה אֶת בְּנִי וְהָיָה הַדָבָר דוֹמֶה: כְּאִילּו דָוִד הַקָטֹן יוֹצֵא לִקְרַאת גָלְיַת. אֵינֶנִי רוֹצֶה שֶיַכֶּה דָוִד שֶלִי אֶת גָלְיַת.

שומר היער: נִצַחְתָּ אוֹתִי אֲבִיגְדוֹר! לִכְּשֶתִּגְדַל בּוֹא אֶל יַעֲרִי, וּלְשָלוֹם בֹּא! שָלוֹם! שָלוֹם!

(יוצא).