עֶזְרָה: אוֹי לִי שָׂרָה, אוֹי אֲחוֹתִי,
רְאִי־נָא, מֶה עָשִׂיתִי, שָׂרָה
טֵה שָתִיתִי וְהִנֵה כוֹסִי,
נָפְלָה אַרְצָה וְנִשְבָּרָה.
שָׂרָה: הֵן בְּלִי צְדִיָה, זֹאת עָשִׂיתָ,
גַם לֹא גְדוֹלָה כַךְ הָרָעָה;
לֹא חָטָאתָ, לֹא עָוִיתָ –
אוּלָם הַס, אִמֵנוּ בָאָה…
אִמָא: טֵה שְתִיתֶם, קְטַנַי, עָתָּה,
וְכוֹס אַחַת נָפְלָה מָטָה, –
מִי זֶה שִבֵּר אֶת הַכּוֹס?
שָׂרָה: אֲנִי, אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת!
עֶזְרָה: שֶקֶר שֶקֶר הִיא דוֹבֶרֶת,
לֹא אֲחוֹתִי הַשוֹבֶרֶת
כִּי אָנֹכִי הוּא הַשוֹבֵר!
שָׂרָה: שֶקֶר, שֶקֶר עֶזְרָה דוֹבֵר!
אמא: מִי שֶשָבַר יִקְרַב הֵנָה.
שְנֵי אֲגַסִים לוֹ אֶתֵּנָה…
עזרה: שָׂרָה אֶת הַכּוֹס הִפִּילָה,
הָאֲגַסִים הֵם בִּשְבִילָה…
שׂרה: עֶזְרָה שִבֵּר, לוֹ שַיָכִים,
הָאֲגָסִים הַמְשֻבָּחִים!
אמא: הֵנָה עֶזְרָה, גֵש אֵלַי,
שְנֵי אֲגַסִים מֶנִי קָח!
עזרה: אֶחָד, אֶחָד יְהִי לִי דַי!
שָׂרָה, שָׂרָה קַבְּלִי שַי:
אֲגָס לִי וַאֲגָס לָךְ.
הַסַבָּה: פַּעַם אַחַת תָּעָה נַעַר,
תָּעָה בֵין עֲצֵי הַיַעַר,
בַּבֹּקֶר אֶל הַיַעַר יָצָא,
וְאֶת הַדֶרֶךְ שוּב לֹא מָצָא.
הַיֶלֶד: וַדָאי בָּכָה, וַדָאי צָרַח,
גַם לְאִמוֹ, גַם לְאָבִיו?
הסבּה: לֹא, כָּל זְמַן הַשֶמֶש זָרַח,
וְאוֹר וּנְגֹהוֹת לוֹ מִסָבִיב,
קִוָה לָצֵאת אֶל הַשָׂדֶה,
וּמִן הַשָׂדֶה דַרְכּוֹ יָדָע!
הילד: וּמַה? הֲיָצָא מִן הַיַעַר,
זֶה הַנַעַר, זֶה הַנָעַר?
הסבה: לֹא, הוּא נִשְאַר, נִשְאַר שָמָה,
גַם בִּשְקֹעַ שֶמֶש יָמַה;
גַם בִּהְיוֹת הַלֵיל, יַקִירִי
נִשְאַר שָם עֲרִירִי…
הילד: וַדָאי בָכָה, שָפַךְ דְמָעוֹת?
הסבה: לֹא, לֹא בָכָה מִיִרְאָתוֹ
אֶת הַחַיוֹת אֶת הָרָעוֹת,
אֲשֶר שָאֲגוּ בַיַעַר –
לֹא, לֹא בָכָה אָז הַנַעַר –
הילד: גַם לֹא קָרָא: אַבָּא, אִמָא?
הסבּה: לֹא, לֹא קָרָא בְּנִי, גַם כָּכָה…
הילד: גַם לֹא שָפַךְ דִמְעָה, דִמְעָה?
הסבה: דִמְעָה?… אֶפְשָר בְּדוּמִיָה
נָשְרָה דִמְעָה אַחַת, שְנִיָה…
אוּלָם מַהֵר, חִיש הִתְעוֹדֵד –
קָרָא: לֹא, אֵינֶנִי בוֹדֵד!
אָתוּר עֵץ לִי עִם צִפֳּרִים,
בַּעֲלֵי כָנָף לִי לֹא זָרִים!
אִישַן לַיְלָה חַד עַל עָנָף,
בֵּין עֶפְרוֹנִים בַּעֲלֵי כָנָף!
מִיכָה: לֹא הָיִיתָ פֹּה בְיוֹם אֶתְמוֹל,
פֹּה בְּבֵית הַסֵפֶר, חָבֵר; –
וּמִכָּל אֲשֶר לָמַדְנוּ –
לֹא שָמַעְתָּ דָבָר, דָבָר!
יוֹנָה: הַרְבֵּה, רֵעַ, הִצְטָעַרְתִּי,
דַאֲגָתִי הָיְתָה גְדוֹלָה:
אוּלָם לָבוֹא לֹא יָכֹלְתִּי
כִּי הָיִיתִי מְעַט חוֹלֶה…
אֲבָל סַפֵּר נָא לִי אַתָּה –
מַה לָמַדְתָּ? מַה שָמַעְתָּ?
מיכה: גַם לָמַדְתִּי, גַם שָמַעְתִּי
כֵּיצַד מָכְרוּ אַחִים, אַחִים –
כֵּיצַד מָכְרוּ אֶת אֲחִיהֶם.
מָכְרוּ וְלֹא יָדְעוּ רַחֵם…
יוֹנה: אַחִים? מָכְרוּ? הוֹי אַכְזָרִים!
מיכה: הַס! אֶת קוֹלְךָ אַל נָא תָרִים…
אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אַל תְּקַלֵל,
שֵם צַדִיקִים אַל תְּחַלֵל!
יונה: סְלַח, אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי…
עַכְשָו אָבִין: וַדַאי רָשָע
הָיָה זֶה, אֲשֶר מָכָרוּ,
וַדַאי חָטָא, חָטָא קָשֶה –?
מיכה: הַס, וְאַל תְּדַבֵּר סָרָה
בְּיוֹסֵף בֶּן אִמֵנוּ רָחֵל,
חֵטְא כָּזֶה הֵן לֹא יִמָחֵל!
יוֹנה: סְלַח, אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי…
אֲבָל רְאֵה, הַדְבָרִים קָשִים –
מִי כַאן אָשֵם? מִי כַאן אָשֵם?
מיכה: לוּ הָייתָ אֶתְמוֹל הָכָא
לֹא הָיִיתָ דוֹבֵר כָּכָה,
גַם הַמוֹכְרִים גַם הַמָכוּר
אִיש וְאִיש לְטוֹבָה זָכוּר!
אֱלֹהִים מִן הַשָמַיִם –
הוֹרִידָהוּ לְמִצְרַיִם,
לְמַלְאוֹת בָּר אֶת כָּל הַגְרָנִים
בָּר לְיָמִים, בָּר לְשָנִים…
לֶחֶם לְכָל אִיש מְזֵה רָעָב,
לַאֲשֶׁר שָׂנֵא וְלַאֲשֶר אָהָב.
לֶחֶם לְרָעִים וְגַם לְטוֹבִים,
לְהָרְחוֹקִים וְלַקְרוֹבִים.
שְנֵי הָרָעָב הָיוּ שֶבַע –
וּבָרָעָב אִיש לֹא גָוַע.
הַשָמַיִם: עֲנִיָה אַתְּ, אֶרֶץ, עֲנִיָה וּשְחוֹרָה –
רַק לִי כָל הַזֹהַר! רַק לִי כָל הָאוֹרָה!
בַּיוֹם – לִי יֵש שֶמֶש, בַּלַיְלָה יָרֵחַ,
כָּל אֶחָד בִּי מַזְהִיר, כָּל אֶחָד זוֹרֵחַ.
הָאָרֶץ: הוֹי שְחָקִים מִתְגָאִים, הוֹי שְחָקִים שַחֲצָנִים!
וּלְמִי עָבִים שְחוֹרִים? וּלְמִי הָעֲנָנִים?
לִי נַפְט וְלִי גַז, גַם אֶלֶקְטְרוֹן מְאִירִים –
סַפִּירַי וּפְנִינַי כְלוּם אֵינָם מַזְהִירִים?
הַשָמַיִם: לָנוּ בְרָקִים וּרְעָמִים!
לָנוּ אִשִים וּלְהָבוֹת.
הָאָרֶץ: לִי אִתִּים, מַגָלִים!
לִי חִצִים וַחֲרָבוֹת.
השמים: לָנוּ שְלָגִים וּגְשָמִים!
הָאָרֶץ: לִי יַמִים וּנְחָלִים!
השמים: לָנוּ, אַלְפֵי כוֹכָבִים,
הארץ: רִבּוֹאוֹת לִי פְרָחִים!
השמים: בָּנוּ מַלְאָכִים –
הֵם עָפִים וְשָבִים,
הֵם דָאִים וְטָשִים!
הָאָרֶץ: וְלִי יֵש צִפֳּרִים –
עֶפְרוֹנִים, וּזְמִירִים,
הֵם שָרִים בַּשִירִים!
הֵם עָפִים וְשָרִים!
וְיֵש לִי אֲנָשִים,
וִילָדִים –
נֶחְמָדִים!
אַבָּא: לָמָה, קְטַנִי, בְּנִי הֶחָבִיב.
כָּכָה עָצֵב אַתָּה, לָמָה?
הַיֶלֶד: עָצֵב הִנְנִי, שֶהָאָבִיב
אֵינוֹ תָמִיד עַל אֲדָמָה…
אבּא: גַם הַחֹרֶף בְּנִי, הוּא יָפֶה
צֵא וּרְאֵה: הַפֶּלֶג קָפָא…
רִצְפַּת קֶרַח כָּל הַפָּלֶג!
גַם הַשֶלֶג, גַם הַשָלֶג,
זֶה הַקָרִיר וְהָרַךְ –
אִם לֹא לָבָן הוּא וָצַח?
הילד: אָכֵן גַם הַקֶרַח זַךְ הוּא,
גַם הַשֶלֶג רַךְ וָצַח הוּא;
אֲבָל צִיצִים, פְּרָחִים, זֵרִים –
לִי חֲסֵרִים! לִי חֲסֵרִים!
אַבָּא: פְּרָחִים תַּחְפֹּץ, בּוֹא נָא הֵנָה –
גַם אֶת זֶה לְךָ אֶתֵּנָה!
אֶל הַחַלוֹן, קְטַנִי, גֵש –
גִנָה שָם בִּשְבִילְךָ יֵש…
הילד: הוֹי, מָה רוֹאֶה אֲנִי, הוֹי!
גִנָה קְטַנָה שְתוּלָה פֹה!
כַּמָה פְרָחִים, כַּמָה צִיצִים
פֹּה מְשַׂגְשְׂגִים וּמְנִצִים!
אַבָּא חָבִיב, אַבָּא חָמִיד,
פְּרָחַי אֵלֶה יִחְיוּ תָמִיד?
אבּא: תָּמִיד? לֹא תָמִיד, כְּמוֹ פִרְחֵי הַקַיִץ,
כַּךְ גַם הַלָלוּ, הַלָלוּ –
פִּרְחֵי הַקַיִץ הֵם צָצִים וְנוֹבְלִים,
גַם אֵלֶה יִמַסוּ וְכָלוּ.
הַבֵּן: מַהֵר, מַהֵר, אִמִי, גְשִי נָא! –
אִמָא: מַה לָךְ… קְטַנִי, בְּנִי הֶחָבִיב?
הבּן: מִי זֶה עוֹמֵד שָם בַּפִּנָה?
אמא: שָם? אֵין דָבָר! הַס מִסָבִיב! –
הבּן: אֵם אֲהוּבָה, בּוֹאִי הֵנָה…
אמא: אֲנִי שוֹכְבָה כְבָר, וִישֵנָה!
הבּן: אִמִי, אִמִי, גְשִי אֵלַי,
אֵיזֶה אִיש פֹּה עוֹמֵד חַי –
פָּנָיו חִוְרִים, בִּגְדוֹ לָבָן,
דוּמָם עוֹמֵד שָם כָּאָבֶן…
אמא: בְּנִי, הוֹי בְּנִי, מָה אַתָּה סָח?
מַה זֶה אַתָּה יָרֵא כָּךְ?
הבּן: שָם הוּא עוֹמֵד, הוֹי מַה נוֹרָא…
הַעֲלִי אִמִי אֶת הַמְנוֹרָה!
אמא: אַיֵה? אֵיפֹה? הוֹי אִוֶלֶת!
הבּן: שָמָה!… אֵצֶל זוֹ הַדֶלֶת…
אמא: אֵצֶל זוֹ הַדֶלֶת, תִּרְאֶה?
הבּן: כַּךְ… אִישׁ לָבָן… הוֹי מָה אִירָא!
אמא: הִנֵה אַדְלִיק אֶת הַמְנוֹרָה –
הבּן: טוֹב, הַדְלִיקִי, וּתְהִי אוֹרָה!
אמא: חַ – חַ! חַ – חַ! קְטַנִי טָעָה:
אָדָם לָבָן, לָבָן רָאָה!
אָדָם לָבָן! אָדָם נוֹרָא!
הִנֵה תָאִיר כְּבָר הַמְנוֹרָה
הוֹי פַּחְדָנִי! הוֹי אִוֶלֶת!
רְאֵה, מַה תְּלויָה עַל הַדֶלֶת –?
הַבֵּן: הַמַגֶבֶת! הַמַגָבֶת!
אִמָא טוֹבָה, אֵם אוֹהָבֶת!…
חָתוּל: כֶּלֶב טִפֵּש, כֶּלֶב פּוֹתֶה, מַה בַּמַרְתֵּף אַתָּה עוֹשֶׂה?
כֶּלֶב: הַגֶד נָא לִי תְחִיָלה אַתָּה – אַתָּה לָמָה פֹה יָרַדְתָּ?
חָתוּל: אֲנִי אוֹרֵב בַּמִסְתָּרִים לְעַכְבָּרִים, לְעַכְבָּרִים…
כֶּלֶב: וְאָנֹכִי נֵתַח צְלִי גָנַבְתִּי מִן הַמִטְבָּח כִּי רָעַבְתִּי –
חתוּל: וְאַיֵה הוּא הַצְלִי? אֱמֹר!
כּלב: אֲנִי שַׂמְתִּיו פֹּה, בַּחוֹר, תַּחַת חָבִית זֹה, מִלְמָטָה וְהִנֵה בָאתִי לֶאֱכֹל עָתָּה.
חָתוּל: הָס… כִּמְדוּמָה לִי, אִיש זָר אֶל הֶחָצֵר עַכְשָו סָר…
כֶּלֶב 1 : מַה? אִיש זָר בֶּחָצֵר בָּא – וַדַאי גַנָב, גַנָב רָע! הַב – הַב – הָב! הוֹ – הוֹ – הוֹ! אֶת כָּל שִנַי אָשִׂים בּוֹ! הַב – הַב – הָב! הַב – הַב – הָב! בְּעוֹד רֶגַע אֲנִי שָב –
חתוּל: טוֹב מְאֹד שֶהָלַךְ זֶה – גַם לִי שִנַיִם יֵש בַפֶּה! כֶּלֶב שוֹטֶה הָלַךְ לוֹ – וְאֶת צֶלְיוֹ הִשְאִיר פֹּה!
-
“כֶּלֶב? מַה:”במקור – הערת פרויקט בן יהודה ↩
הַיֶלֶד: שָׁלוֹם לָךְ, שָלוֹם, צִפּוֹרִי הַיָפָה!
הַצִפּוֹר: שָלוֹם בּוֹאֶךָ אֶל גַנִי, יַקִירִי!
הילד: וְלָמָה אַתְּ בּוֹרְחָה מִמֶנִי וְעָפָה?
הצפּוֹר: בְּטוּחָה אָנֹכִי, רַק פֹּה, עַל אֲמִירִי.
הילד: כְּלוּב לָךְ קָנִיתִי, נָא עוּפִי אֶל כְּלוּבִי!
הצפּוֹר: כְּלוּבְךָ לִי לָמָה, הוֹ, לָמָה אֲהוּבִי?
הילד: יָפֶה הוּא כְלוּבִי, הוּא תָלוּי בַּחַלוֹן –
הצפּוֹר: אַךְ יָפֶה מִמֶנוּ פִּי שִבְעָה הָאַלוֹן!
הילד: כָּל יוֹם לָךְ אֲפַזֵר פְּרִי גַרְגְרִים, גַרְגָרִים.
הצפּוֹר: פּי שִבְעָה נֶחְמָדִים מֵאֵלֶה – פַּרְפָּרִים!
הילד: כָּל יוֹם לָךְ אֲפַזֵר מְלא קֻמְצִי זֵרְעוֹנִים –
הצפּוֹר: בַּגַן – יֵש לִי פְרָחִים, הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים!
הילד: מַיִם עִם סֻכָּר שָם תִּשְתִּי, חֲבִיבָה –
הצפּוֹר: טַלְלֵי גַנִי מְתוּקִים פִּי שִבְעָה!
הַיֶלֶד: מֵאַיִן אַתָּה בָא, הַיְהוּדִי?
הַיְרוּשַלְמִי: מִן הָעִיר יְרוּשָלָיִם.
הילד: הֵידָד, הוֹ, מִירוּשָלָיִם!
סַפֵּר, סַפֵּר לִי חֲדָשוֹת,
ספּר לִי, הֵן וַדַאי יֵש לָךְ –
מַה לְסַפֵּר מִירוּשָלָיִם?!
הירוּשלמי: יֵש לִי, יֵש לִי מַה לְסַפֵּר.
רֵאשִית – אֶמְסֹר בִּרְכוֹת שָלוֹם,
אֲשֶר שָלְחוּ לְךָ בְּיָדִי:
הַר הַכַּרְמֶל שָלַח שוֹשָן!
עֵמֶק שָרוֹן – חֲבַצֶלֶת,
וְהַלְבָנוֹן אָמַר: הַגֵד,
שֶאֲרָזַי לוֹ מְחַכִּים.
הילד: אוּלָם הַגֵד לִי, הַזָקֵן,
לָמָה זֶה עֵינֶיךָ דוֹמְעוֹת?
לָמָה כָפוּף כֹּה גַבֶּךָ!
וְעַל מַה זֶה אַתָּה נֶאֱנָח?
הַירוּשַלְמִי: עֵינַי תִהְיֶינָה דוֹמְעוֹת,
וְקוֹמָתִי כְפוּפָה תֶהִי,
גַם אַנְחוֹתַי לֹא תֶחְדַלְנָה –
עַד אֲשֶר יִבָּנוּ שֵנִית,
שְלשָה כְתָלִים לְהָאֶחָד,
לְהַכֹּתֶל הַמַעֲרָבִי!
הַיֶלֶד: גַם לִפְנֵי הַכֹּתֶל, זָקֵן,
גַם לְפָנָיו כְּבָר עָמַדְתָּ?
אָנָא סַפֵּר אִם עוֹדֶנוּ,
עוֹמֵד הָכֵן, זֶה הַכֹּתֶל?
הירוּשלמי: עוֹדוֹ עוֹמֵד הָכֵן, יָלֶד!
הילד: מַה מַרְאֵהוּ, זָקֵן חָבִיב?
הירוּשלמי: הוּא מְכֻסֶה עָשָן – יָשָן,
וּבִבְקִיעָיו עָלָה אֵזוֹב…
הילד: מֶה עָשִׂיתָ שָמָה, זָקֵן?
ירוּשלמי: מַה שֶעוֹשִׂים כָּל הַיְהוּדִים:
הִשְתַּטַחְתִּי שָם לְפָנָיו,
הִשְתַּטַחְתִּי, הִתְפַּלַלְתִּי,
עִם כָּל אַחַי וּבְנֵי עַמִי.
הַיֶלֶד: עַל מַה, זָקֵן, הִתְפַּלַלְתֶּם?
הַיְרוּשַלְמִי: הִתְפַּלַלְנוּ אֶל אֵל שַדַי:
שוּר, אֵל שַדַי, מִשָמֶיךָ,
גַם רְאֵה אֶת עֱנוּתֵנוּ,
בְּנֵה אֶת בֵּית מִקְדָשְךָ, שַדַי,
בְּנֵה אֶת בֵּיתְךָ כְּמִקֶדֶם!
גַם יָבוֹאוּ כָל בָּנֶיךָ,
כָּל יִשְׂרָאֵל יָבוֹא הֵנָה,
לְהִשְתַּחֶווֹת לְךָ וְלָגוּר –
פֹּה, בְּאַרְצָם כְּמִקֶדֶם!
הילד: הוֹ, מַה יָפָה זוּ הַתְּפִלָה!
מֹשֶה: צִפּוֹר קְטַנָה הָיְתָה לִי.
הִיא צִפְצְפָה וְשָרָה לִי.
דָוִד: אֵיפֹה לָקַחְתָּ אוֹתָהּ?
משה: הִיא עָמְדָה לָהּ בְּיוֹם הֶחָג,
בְּבֵית הַתְּפִלָה עַל הַגָג.
דוד: הֶהָיְתָה הַצִפּוֹר יָפָה? –
משה: יָפָה הָיְתָה, אָמְנָם כֵּן,
קַלַת גַף וּמְלֵאָה חֵן.
דוד: וְאֵיךְ תָּפַשְׂתָּ אוֹתָהּ? –
משה: עַל רֹאש הַגָג, בְּסֻלָם רָם,
עָלִיתִי – וּתְפַשְׂתִּיהָ שָם,
דוד: וְאָנָה שַׂמְתָּ אוֹתָהּ?
משה: סָגַרְתִּי אוֹתָה בְּתוֹךְ הַכְּלוּב
וְצִפְצְפָה שָמָה: צוּף, צוּף, צוּף!
דוד: וּמֶה אָכְלָה? –
משה: זֵרְעוֹנִים קְטַנִים פִּזַרְתִּי לָהּ –
אֶחָד, אֶחָד נִקְרָה לָהּ.
דוד: וְאֵיפֹה הִיא עָתָּה?
משה: אָחוֹת קְטַנָה יֶשְנָה לִי,
נִגְשָה, פָּתְחָה כְלוּב שֶלִי,
וְהַצִפּוֹר – הָה – הָה – הָה!
עָזְבָה כְלוּבִי, עָפָה לָהּ.
[במחזות]
הַנְפָשוֹת.
אִמָא.
יוֹסֵף – בֶּן תֵּשַע שָנִים.
אַמְנוֹן – בֵּן שֶבַע שָנִים.
יְמִימָה – בַּת שְמוֹנֶה.
תָּמָר – בַּת חָמֵש.
יְלָדִים.
(חדר, משני העברים דלתות. דלת אחת פונה החוצה, והשניה – אל החדר הסמוך. אצל החלון יושבת אמא ומעינת בספר. על יד השלחן העומד אצל הכתל, מצד אחד, יושבת ימימה וכותבת1 במחברת, מן הצד השני סורקת תמר הקטנה את שערותיה ומשוררת:}
הֵידָד, הֵידָד, גִנָה קְטַנָה!
שָלוֹם, שָלוֹם לָךְ, רַעֲנַנָה!
אֶת הָעֵצִים כִּסוּ עָלִים,
וּבַפְּרָחִים יָרְדוּ טְלָלִים.
הַצִפֳּרִים דָאוּ בָאוּ,
הֵן מְסַפְּרוֹת מַה שֶרָאוּ,
מַה שֶשָמְעוּ מִמֶרְחַקִים –
לָעֲנָפִים הַיְרַקְרַקִים!…
יִשְמַע, יִשְמַע לוֹ כָל עָנָף
שִׂיחֹות בַּעֲלֵי הַכָּנָף!
אֲנִי יֶלֶד – לֹא אַאֲזִינָה,
שְׂפַת צִפֳּרִים לֹא אָבִינָה!
נָעִים לִי רְאוֹת מְעוּפָן,
נָעִים שְמוֹעַ רַק צִפְצוּפָן.
הֵידָד! הֵידָד! הוֹ חֲבֵרִים!
נִקְטֹף פְּרָחִים, נִקְלַע זֵרִים,
עִזְבוּ פִּטְפּוּט הַצִפֳּרִים –
רְאוּ הַשְבִילִים יָפִים, צָרִים,
רוּצוּ מַהֵר וְהִתְחַבָּאוּ –
הַמַחְבּוֹאִים פֹּה מָה רַבּוּ!
דוּמָם שְבוּ בִמְקוֹמוֹתֵיכֶם
וְאַל תַּגִידוּ לִי אַיֵכֶם!
אִמָא. תָּמָר, מֵאַיִן יוֹדַעַת אַתְּ אֶת הַשִיר הַיָפֶה הַזֶה? –
תָּמָר (פוסקת לסרק שערותיה). לָמַדְתִּי אוֹתוֹ; (בהתפעלות) כָּל הַשִירִים שֶיוֹסֵף וְאַמְנוֹן לוֹמְדִים– יוֹדַעַת גַם אָנִי!
אמא. אֵיךְ זֶה? הֵן לֹא תֵדְעִי עוֹד, קְטַנָתִי, לִקְרֹא בַסֵפֶר!
תמר (מתאדמת קצת). אֲנִי יוֹדַעַת, מְעַט אֲנִי יוֹדָעַת! גַם אֶתְמוֹל יָדַעְתִּי בַסֵפֶר: “חָתוּל”, “כֶּלֶב”! – “יֶלֶד”
לֹא יָדַעְתִּי… “יֶלֶד” – הוּא עַל הַדַף הַשֵנִי! יֶלֶד – קָשֶה, אֲבָל
“חָתוּל”, “כֶּלֶב” – יָדָעְתִּי!
אמא (נגשת אליה ולוקחת אותה בזרועותיה). יַלְדָה טוֹבָה אָתְּ! אוּלָם אֲנִי שוֹאֶלֶת אוֹתָךְ: אֵיךְ זֶה לָמַדְתְּ אֶת
הַשִיר מֵעַל הַסֵפֶר?
תמר. כְּלוּם צְרִיכִים לִלְמֹד שִיר מֵעַל הַסֵפֶר? שָמַעְתִּי אֶת הַשִיר מִפִּי יוֹסֵף – וָאֶלְמַד אוֹתוֹ גַם אָנִי.
אמא. וְאַמְנוֹן יוֹדֵעַ אֶת הַשִיר?
ימימה (שאינה פוסקת מכתב). אַמְנוֹן לֹא לָמַד אֶתְמוֹל, טָרוּד הָיָה בַּחַתוּלָיו…
תמר. אָמְנָם צָרִיךְ לַחֲמֹל עַל חֲתַלְתּוּלִים קְטַנִים… (אל אמא) אִמָא, הֲרֵי הֵן הוֹלְכוֹת כְּבָר, אֶתְמוֹל נִפְקְחוּ עֵינֵיהֶם, עֵינַיִם קְטַנוֹת וִירַקְרַקוֹת!
ימימה. אֶת כָּל חֲלָבוֹ נתַן לָהֶם.
תמר. שֶקֶר! שֶקֶר! חֲצִי הַסֵפֶל – אֲנִי רָאִיתִי, רַק חֲצִי הַסֵפֶל! הֵן חֲתַלְתּוּלִים קְטַנִים אֵינָם שוֹתִים
הַרְבֵּה.
אמא. וְאֶת הַשִיר לֹא לָמַד? –…
יוסף (נכנס בחפזון מן החוץ) הֶהָיוּ פֹה חֲבֵרָי? –
תמר. לֹא.
אמא. גְשָה נָא אֵלַי, מָה אַתָּה נֶחְפָּז כָּל כַּךְ… אֵיזֶה חֲבֵרִים? –
יוסף. חֲבֵרִים! נוֹעַדְנוּ לָלֶכֶת הַגַנָה, כֻּלָנוּ! לֹא בָאוּ? (פונה אל הדלת) אֵצֵא נָא הַחוּצָה וְאֶרְאֶה אוֹתָם.
אמא. חַכֵּה, חַכֵּה… מָה אַתָּה מְמַהֵר, יוֹסֵף, אַיֵה אַמְנוֹן? –
יוֹסף (שותק רגע). אַמְנוֹן? – הוּא הוֹלֵךְ!…
(רץ בחדוה אל אמא)
רוֹצָה אַתְּ לִרְאוֹת אֶת הַצִיֻן שֶקִבַּלְתִּי הַיוֹם
(משליך את ילקוטו מעל כפתו ומוציא את ספר=הזכרון)
רְאִי פֹה לְמַטָה!… בְּעַד הַשִיר: “הֵידָד, הֵידָד!” – כָּל הַתַּלְמִידִים לֹא יָדְעוּ
עַל־פֶּה כָמוֹנִי, אֲנִי אָמַרְתִּי אֶת הַשִיר בְּהַטְעָמָה…
כַּךְ:
הֵידָד, הֵידָד, גִנָה קְטַנָה!
שָלוֹם, שָלוֹם לָךְ, רַעֲנַנָה!
אֶת הָעֵצִים כִּסוּ עָלִים,
וּבַפְּרָחִים יָרְדוּ טְלָלִים.
הַצִפָּרִים…"
כַּךְ! וְכַאֲשֶר כִּלִיתִי, אָמַר הַמוֹרֶה: טוֹב מְאֹד! טוֹב מְאֹד!
(אמנון נכנס סר וזעף עם ילקוטו, הוא עובר מהר את החדר מבלי דבר דבר ונכנס אל החדר הסמוך)
ימימה. אֶל חֲתוּלָיו בְּוַדַאי.
יוֹסף. אַתְּ, יְמִימָה, דֹמִי! (אל אמא) הֲרֵי הִיא כוֹעֶסֶת עָלָיו עַל שֶלֹא נָתַן לָהּ אֶת הַצִיוּר הָאָדֹם…
ימימה. הֶ – הֶ! כְּבַר יֵש לִי צִיוּר כָּזֶה, רְאֵה!
(מראה לו ציור אדום)
מַחְבֶּרֶת חֲדָשָה קָנִיתִי לִי, רְאֵה! וְנָתְנוּ לִי אֶת הַצִיוּר נוֹסָפוֹת.
(מראה לו את המחברת)
(שתיקה. מן החדר הסמוך נשמע קול אמנון: "הידד, הידד גנה קטנה; שלום, שלום לך, רעננה, את העצים כסו עלים ובפרחים ירדו טללים).
אמא (בחשאי אל יוסף). אֵיזֶה צִיֻן קִבֵּל אַמְנוֹן? –
יוֹסף (נבוך). כַּךְ… לֹא טוֹב… הַמוֹרֶה אמר כִּי יְתַקֵן…
(שתיקה. מן החדר הסמוך נשמע: הצפרים באו באו, הן מספרות מה שראו, מה ששמעו במרחקים – לענפים הירקרקים)
– מָחָר יְנַסֵהוּ הַמוֹרֶה עוֹד פַּעַם; מָחָר יְתַקֵן…
אמא. אֲבָל אֵיזֶה צִיֻן קִבֵּל הַיוֹם אַמְנוֹן? –
יוֹסף (מגמגם קצת). נוּ – נוּ… תַּלְמִידִים רַבִּים לֹא יָדְעוּ הַיוֹם… רַק אֲנִי… וְעוֹד אֲחָדִים יָדְעוּ אוֹתוֹ…
תמר (קופצת מעל חיק אמא). וְגַם אֲנִי יוֹדָעַת!
יוסף (ברוגז על תמר). מִי שוֹאֵל אוֹתָךְ? –
(תמר מסתירה את ראשה בסנר אמא. שתיקה. מן החדר השני נשמע: הידד, הידד, גנה קטנה…)
ימימה (בקול רם). עַתָּה הוּא לוֹמֵד: אֶתְמוֹל צָרִיךְ הָיָה לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלָיו!…
(ילדים רבים נדחקים ברעש אל תוך הבית, לבושים בגדי קיץ, לאחדים מהם יש כדורים, מקלות, נחשים מעופפים ועוד צעצועים).
ילד אחד. יוֹסֵף פֹּה? –
(ראה את יוסף וקרב אליו)
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ הַגַנָה, הֲתֵלֵךָ אִתָּנוּ?
יוסף (מביט נבוך אל דלת חדר אמנון). אֲנִי הוֹלֵךְ…
ילד שני. קַח אִתְּךָ אֶת כַּדוּר אֲחוֹתֶךָ.
ימימה (קמה מן השלחן). וַאֲנִי לֹא אֶתֵּן אוֹתוֹ לָכֶם, גַם אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת!
אמא. לְכִי גַם אַתְּ וְתֵלֵךְ נָא גַם תָּמָר קְטַנָתִי, (אל תמר) רוֹצָה אַתְּ, תָּמָר? –
תּמר (חושבת). אֲנִי רוֹצָה, וְאַמְנוֹן?…
(שתיקה, מן החדר נשמע: הצפרים באו באו, הן מספרות מה שראו…).
אמא. אַמְנוֹן לֹא יֵלֵךְ עִמָכֶם הַיוֹם… אַמְנוֹן חוֹזֵר עַל הַשִיר… לְכוּ לְבַדְכֶם?
(הכל יוצאים, יוסף שוהה קצת ומביט בתחנונים בפני אמא ויוצא אחרי חבריו, אמא נשארת לבדה. היא שותקת. מאזנת לקול הבא מן החדר השני).
אמא (בּקול מצוה). אַמְנוֹן!
(אמנון בא מן החדר עגום, ופניו חורים).
אמא. מַדוּעַ אֵינְךָ הוֹלֵךְ הַגַנָה? – (הוא שותק) וְאֶת הַשִיר אַתָּה יוֹדֵעַ? –
אמנוֹן (בקול רפה). כֵּן.
אמא. אֱמֹר! –
אמנון (מקריא את השיר).
אמא. טוֹב, רְאֵה אַף רְאֵה אַמְנוֹן, הִנֵה עָבַרְתָּ עַל הַשִיר שְתַּיִם, שָלֹש פְּעָמִים וּכְבָר אַתָּה יוֹדְעֵהוּ עַל־פֶּה.
בַּעַל כִּשְרוֹנוֹת אַתָּה, אֶלָא שֶהַחֲתוּלִים הָיוּ בְעוֹכְרֶיךָ! לֵךְ
אַמְנוֹן אֶל הַגָן, אִם הִתְחַבְּאוּ חֲבֵרֶיךָ – בַּקְשֵם
וְתִמְצָאֵם!…
אמנון (מביט בעצב בפני אמא). אִמָא… (מתחיל פתאום לבכות).
אמא (נגשה אל אמנון ומחליקה את שערותיו). לֵךְ, אַמְנוֹן, אֶל הַגָן… (היא מוחה את דמעותיו) יוֹדֵעַ אַתָּה אֶת הַשִיר הֵיטֵב…
(אמנון יוצא החוצה בראש כפוף, כשידיו מכסות את עיניו; אמא מלוה אותו עד הדלת).
אמא (נכנסת אל החדר הסמוך ושבה משם תכף עם ילקוטו של אמנון, מחפשה בו ומוציאה את ספר הזכרן2, מעלעלת בו מעט, וקוראה בקול עצוב) אֶ – חָ – ת!"
מֵעוֹלָם לֹא סִפַּרְתִּי לְשוּם אָדָם סִפּוּר הַמַעֲשֶׂה עַל אֹדוֹת גַזְלָנִים, מִשוּם שֶלֹא רָאִיתִי “גַזְלָן” מִיָמַי, וְכִמְעַט שֶחָדַלְתִּי לְהַאֲמִין, שֶיֶשְנָם בְּעוֹלָם זֶה אֲנָשִים רָעִים כָּאֵלֶה הַהוֹרְגִים נְפָשוֹת.
וְעַל אֹדוֹת דָבָר, אֲשֶר לֹא רָאִיתִי וַאֲשֶר אֵינֶנִי מַאֲמִין בּוֹ, אֵינֶנִי אוֹהֵב לְסַפֵּר. אַךְ פַּעַם אַחַת יָשַבְתִּי בֵין יְלָדִים, וְהַיְלָדִים הָהֵם בִּקְשוּנִי עַד־מְאֹד, שֶאֲסַפֵּר לָהֶם אֵיזֶה סִפּוּר־הַמַעֲשֶׂה, כִּי יָדְעוּ הַיְלָדִים, שֶיוֹדֵעַ אָנֹכִי לְסַפֵּר סִפּוּרִים.
וְאוּלָם אֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם, לַקְטַנִים: אֱמֶת הַדָבָר, יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת זֹאת, וְאוּלָם יוֹתֵר מֵאֲשֶר אֵדַע לְסַפֵּר סִפּוּרִים, אֲנִי אוֹהֵב לִשְמֹע אוֹתָם. סַפְּרוּ לִי אַתֶּם הַפָּעַם!
אָז סְבָבוּנִי הַיְלָדִים, כִּתְּרוּנִי וְאָמְרוּ לִי: אַף אָמְנָם גַם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אָנוּ אֶת הַדָבָר הַזֶה. וְאוּלָם לֹא יָפִים הֵם הַסִפּוּרִים אֲשֶר אָנוּ יוֹדְעִים, כִּי מִן הַסֵפֶר הֵם.
אֲנִי אַךְ שָמַעְתִּי אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה וָאֶסְפֹּק כַּף, וָאֶקְרָא: אֲהָהּ, כַּךְ אַתֶּם מְדַבְּרִים בְּסִפְרֵיכֶם אֲשֶר נָתְנוּ לָכֶם!
אָז קָרָא הַגָדוֹל שֶבַּיְלָדִים: לֹא הָא! לֹא הָא! גַם הַסֵפֶר שֶלָנוּ יָפֶה הוּא, וְאוּלָם סִפְרֵנוּ זֶה – הֲרֵי הוּא רַק סֵפֶר!… סֵפֶר בִּלְבָד… וְאַתָּה – מִן הַלֵב אַתָּה מְדַבֵּר! סֵפֶר וָלֵב, סֵפֶר וָלֵב? – הַלֵב עָדִיף!
אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה דִבֶּר הַגָדוֹל שֶבַּיְלָדִים, וְאוּלָם זֶה הַגָדוֹל שֶבַּיְלָדִים אַף הוּא עוֹד קָטָן הָיָה, וְלָכֵן לְקַחְתִּיו בִּזְרוֹעוֹתַי וְנָשַקְתִּי לוֹ בְרֹאשוֹ, כִּי יָפֶה דָרַש, וְאִם כִּי לֹא צָדַק בְּדָרְשוֹ! אֲנִי אָמְנָם אָמַרְתִּי לוֹ, אֲשֶר לֹא צָדַק, כִּי גַם הַסְפָרִים, אֲשֶר אֲנַחְנוּ נוֹתְנִים לָהֶם לַקְטַנִים, גַם הֵם, כְּדִבְרֵי בְנֵי אָדָם חַיִים – מִן הַלֵב הֵם בָּאִים.
וְיֶלֶד קָטָן אֶחָד, אֲשֶר עָמַד מֵרָחוֹק, שָאַל אוֹתִי: אוּלַי יוֹדֵעַ אַתָּה לְסַפֵּר לָנוּ סִפּוּר עַל אֹדוֹת גַזְלָן? אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי בַיֶלֶד, אֲשֶר עָמַד מֵרָחוֹק, וְעָנִיתִי אוֹתוֹ קְצָרוֹת:
– עַל אֹדוֹת גַזְלָן? אֵין גַזְלָנִים בָּעוֹלָם! הַיֶלֶד הִתְרַחֵק מִמֶנִי עוֹד יוֹתֵר וְאָמָר: – אֲנִי עַצְמִי, הֲרֵי גַזְלָן אָנֹכִי. הָרַגְתִּי הַיוֹם שְנַיִם זְבוּבִים. אֲנִי חָפַצְתִּי לִצְחֹק לְדִבְרֵי הָרוֹצֵחַ הַזֶה, וְאוּלָם הֵיטֵב חָרָה לִי עָלָיו עַל אֲשֶר עָשָׂה אֶת הָרֶצַח הַזֶה, וָאֶתְאַפֵּק וְלֹא צָחַקְתִּי, רַק שָאַלְתִּי אוֹתוֹ: – מַדוּעַ? מַדוּעַ הָרַגְתָּ אֶת הַזְבוּבִים הַשְנָיִם? עֵינֵי הַיֶלֶד הַקָטָן הִבְרִיקוּ כְאֵש מַמָש וְעָנָה לִי: – קִנֵאתִי בָהֶם, בַּזְבוּבִים, שֶהֵם עָפִים, וַאֲנִי – גָדוֹל אֲנִי מֵהֶם וְחָזָק מֵהֶם וְלָעוּף אֵינֶנִי יָכוֹל. הֲנִיעוֹתִי עָלָיו בְּרֹאשִי וָאֹמַר: – אִם כֵּן, עוֹד רַע אַתָּה מִלָקִיש הַגַזְלָן, שֶהוּא רַק גַזְלָן הָיָה, אַךְ בַּעַל קִנְאָה לֹא הָיָה, וְאַתָּה – גַזְלָן אַתָּה וּבַעַל קִנְאָה גַם יָחַד!
הַדְבָרִים הָאֵלֶה אַךְ יָצְאוּ מִפִּי וְכָל הַיְלָדִים סְבָבוּנִי מֵחָדָש, כִּתְּרוּנִי כֻלָם וְקָרְאוּ: – לָקִיש הַגַזְלָן! לָקִיש הַגַזְלָן! יוֹדֵעַ אַתָּה לְסַפֵּר עַל אֹדוֹת לָקִיש הַגַזְלָן! אָנָא, סַפֶּר נָא לָנוּ! הוֹי, כַּמָה אֵינִי אוֹהֵב אֶת סִפּוּרֵי־הַמַעֲשִׂיוֹת עַל אֹדוֹת הַגַזְלָנִים, וְאוּלָם עַל דְבַר לָקִיש הַגַזְלָן סִפַּרְתִּי לָהֶם, כִּי בִקְשוּ אוֹתִי הַיְלָדִים עַד־מְאֹד, וּבֵינֵיהֶם גַם אוֹתוֹ מְרַצֵחַ־הַזְבוּבִים הַקָטָן, אֲשֶר קָרַב אֵלַי לְאַט־ לְאַט וְנָתַן בִּי שְתֵּי עֵינַיִם שְחוֹרוֹת וּבוֹעֲרוֹת כְּלַפִּידִים, אֶלָא שֶלֹא יָרֵאתִי מִפְּנֵי הָעֵינַיִם הַלָלוּ כָל עִקָר. אָדָם אֲנִי וְלֹא זְבוּב. וְאַף אָמְנָם טוֹב הָיָה, שֶלֹא הָיוּ לִי כְנָפַיִם, לוּ הָיוּ לִי כְנָפַיִם וַהֲרָגָנִי.
הֵם כֻּלָם יָשְבוּ מִסָבִיב לִי, אֲנִי בַתָּוֶךְ יָשַבְתִּי וַהֲחִילוֹתִי אֶת סִפּוּרִי בְאֵלֶה הַדְבָרִים:
א.
אֶת לָקִיש לֹא יְדַעְתֶּם? טוֹב, טוֹב שֶלֹא יְדַעְתֶּם אוֹתוֹ, כִּי הָיָה לָקִיש יֶלֶד רַע עַד־מְאֹד. פַּעַם אַחַת יָצָא לָקִיש מִבֵּית אָבִיו וְאִמוֹ וְלֹא שָב עוֹד הַבַּיְתָה יָמִים וְשָנִים הַרְבֵּה.
אַחַר הַצָהֳרַיִם יָצָא. אָבִיו יָשֵן שֵנָה שֶל אַחַר הַסְעֻדָה וְאִמוֹ יָצְאָה אֶל הַשְכֵנָה – וְלֹא יָדְעוּ כִּי הָלַךְ בְּנָם.
לְעֵת־עֶרֶב, כַּאֲשֶר יָשְבוּ הָאָב וְהָאֵם אֶל הַשֻלְחָן, הָיָה הַכִּסֵא הַשְלִישִי רֵיק, כִּי נִפְקַד מְקוֹם הַבֵּן. שָאַל אַבָּא אֶת אִמָא: אַיֵה בְנֵךְ? עָנְתָה אִמָא לְאַבָּא: הַגֵד לִי קֹדֶם אַיֵה בִנְךָ אַתָּה, וְאַגִיד לְךָ אָנֹכִי אַיֵה בְנִי. הֶחֱרִיש אַבָּא רֶגַע וְשָאַל: אַיֵה בְנֵנוּ? וְלֹא עָנְתָה אִמָא לְאַבָּא דָבָר, כִּי לֹא יָדְעָה אַף הִיא אָנָה הָלַךְ הַיָלֶד. קָמוּ בְאֶמְצַע אֲרֻחָתָם וְהָלְכוּ וְשָאֲלוּ
אֶת הַשְכֵנִים, אַבָּא – נֵתַח הַבָּשָׂר בֵּין שִנָיו, אִמָא – כַּף הַמָרָק בְּיָדָהּ, הָלְכוּ וְשָאָלוּ: – אֶת לָקִיש בְּנֵנוּ אוּלַי פְּגַשְתֶּם? אֶת לָקִיש בְּנֵנוּ אוּלַי רְאִיתֶם? כִּי נֶעְלַם לְפֶתַע פִּתְאֹם!… שָמְעוּ הַשְכֵנִים שָמָעוּ, תָּמָהוּ, הִרְחִיבוּ עֵינַיִם, מָשְכוּ בַכְּתֵפַיִם! לֹא רָאוּ, לֹא יָדָעוּ. שָבוּ הַהוֹרִים לְבֵיתָם, נֶאֱנָחוּ, בָּכוּ וְלָקִיש אֵינֶנוּ.
ב.
וְלָקִיש הָלַךְ לוֹ אֶל הַיָעַר. רַק לְשָעָה יָצָא. וְכֹה אָמַר לָקִיש בְּצֵאתוֹ: – אֵלֵךְ לִי מְעַט אֶל הַיַעַר, אֶהְיֶה שָם רֶגַע וְאָשוּב. הָלַךְ לוֹ, הָלַךְ לוֹ לָקִיש, רָאָה אֶת הַיַעַר מֵרָחוֹק, וְאָמַר: כְּבָר אֲנִי רוֹאֵהוּ, קָרוֹב הוּא! אַךְ לֹא הָיָה הַיַעַר קָרוֹב. רַק נִדְמָה לוֹ, שֶהוּא קָרוֹב… כָּכָה הֵמָה הַיְעָרוֹת. מַשְחִירִים הֵם מֵרָחוֹק, מֵרָחוֹק… וְרוֹמְזִים לָנוּ: קְרוֹבִים אָנוּ! קְרוֹבִים אָנוּ!
וְלָקִיש לֹא יָדַע אֶת טֶבַע הַיְעָרוֹת וְהָלַךְ לוֹ, הָלַךְ לְמַרְאֵה עֵינָיו. שָעוֹן הָיָה לוֹ בַצַלַחַת, שָעוֹן עָגֹל עִם שְנֵי שַרְבִיטִים, אֶחָד גָדוֹל וְאֶחָד קָטֹן, וְאוּלָם מְחִירוֹ הָיָה אֲגוֹרָה אַחַת, וּמִשוּם שֶהָיָה מְחִירוֹ רַק אֲגוֹרָה אַחַת, הָָיָה הַשָעוֹן אִלֵם. הַשַרְבִיטִים הָיוּ עוֹמְדִים בְּמָקוֹם אֶחָד, לֹא נָעוּ, לֹא זָעוּ, וְכַאֲשֶר שָׂמוּ אוֹתוֹ עַל הָאֹזֶן, לֹא הָיָה מַשְמִיעַ דָבָר. כִּי עַל כֵּן הָיָה מְחִירוֹ רַק אֲגוֹרָה אֶחָת.> וְלֹא יָדַע לָקִיש, שֶעָבְרָה כְבָר הַשָעָה, עָבָרָה, וְעוֹד אַחַת אַחֲרֶיהָ וְעוֹד שְלִישִית, שָלֹש שָעוֹת!
ג.
רָמַז לוֹ הַיַעַר: קָרוֹב אָנִי! קָרוֹב אָנִי! וּלְסוֹף נַעֲשָׂה קָרוֹב. וְאוּלָם בִּהְיוֹת הַיַעַר קָרוֹב אֵלָיו הִתְחִיל הָרָעָב לְהָצִיק לוֹ לְלָקִיש. וַיַעֲמֹד לָקִיש וַיֹאמֶר בְּלִבּוֹ: הִנֵה רָעַבְתִּי, אִם אֹמַר: אָשוּבָה הַבַּיְתָה, אֶרְעַב עוֹד זְמַן רָב, וַאֲנִי שָמַעְתִּי אוֹמְרִים: בְּתוֹךְ הַיְעָרוֹת יֵש אֲשֶר מוֹצְאִים פְּרִי־גַרְגְרִים; אֲלַקֵט נָא אֶת הַפְּרִי הַשָחוֹר וְהַמָתוֹק הַזֶה, אֶבְלַע אוֹתָם זֶה אַחַר זֶה וְלֹא אֶרְעָב.
נִכְנַס לָקִיש אֶל הַיַעַר, תָּר אַחֲרֵי פְּרִי־גַרְגְרִים בַּיַעַר הַגָדוֹל הַהוּא וְלֹא מָצָא אַף גַרְגַר אֶחָד. וַיֹאמַר: יֶשְנָם! יֵש פְּרִי־גַרְגְרִים בְּיַעַר זֶה, וְאוּלָם
מִן הַצֹרֶךְ הוּא לָלֶכֶת בּוֹ עָמֹק עָמֹק… אַךְ בּוֹ בָרֶגַע עָמַד וְאָמָר: – אַף אָמְנָם עָמֹק הוּא הַיַעַר וְאֵיךְ אֵצֵא מִתּוֹכוֹ? אֵיךְ אֶמְצָא אֶת דַרְכִּי הַבָּיְתָה? בִּקֵש וּמָצָא עֵצָה: סִמָן יַעֲשֶׂה לוֹ! אֵיזֶה? “מִכָּל עֵץ שֶיַעֲבֹר עָלָיו לָקִיש יִקְטֹף עָלֶה וְכַאֲשֶר יָשוּב, יַכִּיר אֶת הָעֵץ, שֶיֶחֱסַר לוֹ הֶעָלֶה…” הָעֵצָה הַזֹאת אֵינָה מְחֻכָּמָת בְיוֹתֵר, וְהַסִמָן אֵינוֹ טוֹב, וְגַם לְלָקִיש נוֹדַע הַדָבָר הַזֶה, אֶלָא לְאַחַר זְמָן!
פְּרִי־גַרְגְרִים לֹא מָצָא, וּמִן הַיַַעַר לֹא יָצָא.
כִּי יָרַד עָלָיו הָעֶרֶב לְפֶתַע פִּתְאֹם. שָכַח לָקִיש אֶת רַעֲבוֹנוֹ וְצִמְאוֹנוֹ וְרָצָה לָשוּב וְלֹא יָדָע. נִתְבַּלְבְּלוּ לוֹ אַרְבַּע פִּנוֹת הָעוֹלָם, לֹא זָכַר מֵאַיִן הַשֶמֶש עוֹלָה וּלְאָן הִיא שוֹקַעַת, לֹא יָדַע אֵיפֹה הִיא לוֹהֶטֶת בַּצָהֳרַיִם וְאֵי הִיא נִצְפָּנָה לְעֵת עָרֶב. רָצָה לָצֵאת מִן הַיַעַר וְעוֹד הֶעֱמִיק בּוֹ.
עָמַד לָקִיש פִּתְאֹם כּוֹעֵס וּמִתְמַרְמֵר וְקָרָא: הוֹי, לוּ יָדַעְתִּי, שֶכּוֹאֵב לָהֶם לַעֲצֵי הַיַעַר, וְהִכִּיתִים, הַכֵּה וּפָצֹעַ.
וְאַף־עַל־פִּי שֶיָדַע לָקִיש, שֶלֹא יִכְאַב לָהֶם לַעֲצֵי הַיַעַר, הֵרִים אֶת רַגְלוֹ בְּכָל זֹאת, בָּעַט בּוֹ בָאִילָן בַּחֲמָתוֹ הָרַבָּה וְקִלֵל אוֹתוֹ קְלָלָה נִמְרָצֶת. זֹאת הָיְתָה הַמַכָּה הָרִאשוֹנָה וְהַקְלָלָה הָרִאשוֹנָה, אֲשֶר הֻכָּה וַאֲשֶר קֻלַל אִילַן הַיָעַר. הֵן זֶה הָעֵץ, אֲשֶר עָמַד בְּתוֹךְ גַן־הָעֵדֶן וַאֲשֶר הִשִׂיא בִּפִרְיוֹ מָוֶת עַל כָּל הַחַי, גַם הוּא לֹא הֻכָּה וְלֹא קֻלָל, וְאִילָן זֶה, אֲשֶר לֹא חָטָא לוֹ לְלָקִיש וְלֹא הֵרַע לוֹ, הוּא נֶעֱנַש כֹּה קָשֶה.
אַחֲרֵי רֶגע כְּשׂךְ חֲמַת לָקִיש, אָמַר לָקִיש בְּלִבֹּו: – מַכָּתִי וְקִלְלָתִי מְעַטוֹת הֵן לוֹ, אֲנִי עוֹד אָרַע לוֹ מִזֶה: אֲנִי אֶעֱלֶה עַל אִיָלן זֶה! אֵשֵב עָלָיו הַלַיְלָה, וּמָחָר בַּבֹּקֶר אֵרֵד וְאֵלֵךְ הַבָּיְתָה.
ד.
יָשַב לָקִיש עַל הָעֵץ, רָעֵב וְצָמֵא וְעֵר. לֹא עָצַם אֶת עֵינָיו, כִּי יָרֵא אֲשֶר לֹא יִפֹּל. וַיְהִי הוּא יוֹשֵב עַל הָעֵץ – וְהַיָרֵחַ יָצָא מִבֵּין הֶעָבִים וְהֵאִיר אֶת פְּנֵי הַיַעַר, וַיַרְא לָקִיש אֶת כָּל הַנַעֲשֶׂה מִלְמָטָה. רָאָה וְהִנֵה שוּעָל עָבַר עַל־יַד הָעֵץ וְתַרְנְגֹלֶת בְּפִיו. הַתַּרְנְגֹלֶת עוֹד פִּרְפְּרָה, אַךְ הַשוּעָל לֹא הִרְפָּה מִמֶנָה. כַּאֲשֶר רָאָה לָקִיש אֶת הַדָבָר הַזֶה, לֹא חָמַל עַל הַתַּרְנְגֹלֶת, רַק קַנֵא קִנֵא בַשוּעָל, וְכֹה אָמַר לָקִיש בְּלִבּוֹ: – לוּ הָיְתָה הַתַּרְנְגֹלֶת בְּיָדִי וְלֹא הִרְפֵּיתִי מִמֶנָה אַף אָנִי. רָעֵב הָיָה לָקִיש מְאֹד, וּבְשָעָה שֶהָיָה לָקִיש רָעֵב הָיָה רַע בְּיוֹתֵר. בְּרֶגַע זֶה שָמַע לָקִיש קוֹל צִפְצוּף עַל יָדוֹ, הִבִּיט כֹּה וָכֹה וְרָאָה עַל־יָדוֹ מַמָש קֵן שֶל צִפֳּרִים. תָּחַב לָקִיש אֶצְבָּעוֹ לְתוֹךְ הַקֵן וְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אֶפְרֹחַ, וְעָשָׂה לוֹ אֶת אֲשֶר עָשָׂה הַשוּעָל לַתַּרְנְגֹלֶת.
אַךְ הוּא עוֹדֶנוּ עוֹשֶׂה כֹּה וָכֹה וְהִנֵה צִפּוֹר בָּאָה אֵי־מִזֶה, וַהֲרֵי הִיא סוֹבֶבֶת בִּמְהִירוּת נִפְלָאָה מִסָבִיב לְרֹאשוֹ. הֵרים לָקִיש אֶת עֵינָיו – וְהַצִפּוֹר נָעֲצָה מַקוּרָה הַחַד בְּעֵינוֹ הָאַחַת וְנִקְרָה אוֹתָהּ. צָעַק לָקִיש, שָׂם יָדוֹ עַל עֵינוֹ שֶחָשְכָה בַעֲדוֹ וְנָפַל מֵעַל הָעֵץ.
ה.
כָּל הַלַיְלָה שָכַב לָקִיש תַּחַת הָעֵץ, כָּאֲבָה לוֹ הָעַיִן וְלֹא נֶאֱנַח: יָרֵא הָיָה אֶת הַחַיוֹת, אֲשֶר יָלְלוּ בְמַעֲמַקֵי הַיָעַר. לֹא בָכָה גַם בְּכִי חֲרִישִי, כִּי הַדְמָעוֹת צָרְבוּ אוֹתוֹ בָעַיִן הַמְנֻקָרֶת. מֶה עָשָׂה? קָפַץ לָקִיש אֶת יָדָיו וְאָמַר בְּלִבּוֹ:
– מִן הַיוֹם הַזֶה אֶשְׂנָא אֶת הַצִפֳּרִים תַּכְלִית שִׂנְאָה וְאָרַע לָהֶן כְּכֹל אֲשֶר אוּכַל. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיָקָם לָקִיש עַל רַגְלָיו וַיֵלֶךְ.
לֹא הַבַּיְתָה הָלָךְ. רֵאשִית – לֹא יָדַע אֶת הַדֶרֶךְ, וְהַשֵנִית – הִתְבַּיֵש לָבֹא לְבֵיתוֹ בְעַיִן אֶחָת. הַיַעַר הַהוּא גָדוֹל הָיָה תַּ“ק פַּרְסָה עַל תַּ”ק פַּרְסָה. לָקִיש לֹא יָדַע, עַד כַּמָה גָדוֹל הוּא הַיַעַר, לֹא יָדַע לָקִיש מַה זֶה תַּ“ק, וְאוּלָם אָבִיו יָדַע הֵיטֵב כַּמָה הֵם תַּ”ק. תּ' – הֲרֵי הֵם אַרְבַּע מֵאוֹת, ק' – הֲרֵי הֵם מֵאָה. אַרְבַּע מֵאוֹת וּמֵאָה – הֲרֵי חֲמֵש מֵאוֹת פַּרְסָה!
וַיָקָם לָקִיש וַיֵלֶךְ. כְּשֶרָעַב אָכַל צִפֳּרִים, צָד אוֹתָן וַאֲכָלָן. לְכַתְּחִלָה הָיָה לִבּוֹ מַכֵּהוּ בְטָרְפוֹ בְכַפּוֹ אֶת בַּעֲלֵי־הַכָּנָף הָרַכִּים, וְאוּלָם לְאַט לְאַט חָזַק עָלָיו לִבּוֹ וְכֹה הָיָה מִתְנַחֵם בְּבָלְעוֹ אֶת צֵידוֹ: – הֵן גַם בַּבַּיִת אָכַלְתִּי בָשָׂר! בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכִי מִשוּם שֶאֲנִי בַיַּעַר יִגָרַע חֶלְקִי?
וּבְכֵן: כְּשֶרָעַב אָכַל צַיִד וּבְצָמְאוֹ שָתָה מַיִם מִן הַנַחַל אֲשֶר שָטַף בַּיַעַר, כְּכָל חַיַת הַשָׂדֶה וְהַיָעַר.
וַיִגְדַל לָקִיש בַּיַעַר, עִם עֵצָיו גָדַל וְעִם צַמְרוֹתָיו צָמַח גַם שַׂעֲרוֹ פֶרַע. אֶת אָבִיו שָכַח וְגַם אֶת אִמוֹ שָכַח, גַם אֶת רַבּוֹ לֹא זָכַר עוֹד וְגַם אֶת חֲבֵרָיו – לֹא זָכַר בָּהֶם אַף אֶחָד.
נִשְאַר לָקִיש בַּיַעַר כָּל הַיָמִים. מָצָא מְעָרָה, יָרַד לְתוֹכָהּ, רָאָה שָם נָחָש, מִהֵר, הֵרִים אֶבֶן, הִשְלִיךְ בּוֹ וְרָצַץ אֶת גֻלְגָלְתּוֹ. הָיְתָה הַמְעָרָה לוֹ. הָיָה יָשַן בָּהּ בַּלָיְלָה.
בְּגָדָיו נִקְרְעוּ וּבָלוּ עַל בְּשָׂרוֹ, אַךְ לֹא דָאַג לָזֶה לָקִיש, שֶהוּא לָבוּש קְרָעִים. הָיָה לוֹ קַר רַק בַּלָיְלָה. הִתְכַּסָה בִבְגָדָיו הַקְרוּעִים וְלֹא חִמְמוּ אוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה? חִכָּה עַד הָעֶרֶב, בָּעֶרֶב יָצָא אֶל כְּפָר קָרוֹב, הִתְגַנֵב לְחָצֵר אַחַת, שִבֶּר קָנֶה אֶחָד בַּלוּל, חִנֵק שָם תַּרְנְגֹלֶת וּלְקָחָה אִתּוֹ. בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיַעַר רָאָה וְהִנֵה חַיָט עָנִי נִרְדָם מִתַּחַת לְעֵץ, קָרַב אֵלָיו חֶרֶש, שָׂם יָדָיו בְּכִיסֵי בִגְדוֹ. הָיוּ הַכִּיסִים רֵיקִים, עָנִי הָיָה הָאִיש; מָשַש בְּדַשֵי בִגְדוֹ וְהוֹצִיא מִשָם אֶת הַמְחָטִים, נָעַץ אֶת הַמְחָטִים בִּבְשַׂר הַתַּרְנְגֹלֶת, הָלַךְ אֶל מְאוּרַת הַדֹב שֶבַּיַעַר, הִשְלִיךְ אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת אֶל הַמְאוּרָה.
בַּבֹּקֶר בָּא לָקִיש אֶל הַמְאוּרָה – וְהַדֹב שוֹכֵב שָם מֵת בְּפִשוּט רַגְלָיו הַשְׂעִירוֹת. הוּא אָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת עַל הַמְחָטִים וּמֵת.
הִפְשִיט לָקִיש אֶת עוֹרוֹ מֵעָלָיו וְאָמַר: עַתָּה יֵש לִי בַּמֶה לְהִתְכַּסוֹת, עַתָּה יֵחַם לִי בַּלָיְלָה. גַם לְלֶחֶם לֹא רָעֵב. בִּהְיוֹת לָקִיש רָעֵב לְלֶחֶם, הָיָה הוֹלֵךְ וְאוֹרֵב לַאֲנָשִים. כַּאֲשֶר עָבְרוּ שְנַיִם יַחַד בַּיַעַר, לֹא יָצָא מִמַאֲרָבוֹ. גָדוֹל כֹּחַ הַשְנַיִם מִן הָאֶחָד.
וְאוּלָם בִּרְאוֹתוֹ אִיש אֶחָד הוֹלֵךְ לְבַדוֹ, הָיָה מִתְנַפֵּל עָלָיו מֵאָחוֹר וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי אֶת כָּל אֲשֶר לָךְ, וְאִם אַיִן, אֲנִי הוֹרֵג אוֹתָךְ. נָתַן לוֹ הָאִיש אֶת לַחֲמוֹ אֲשֶר הָיָה לוֹ בַתַּרְמִיל וְאֶת כָּל כַּסְפּוֹ. אֶת הַלֶחֶם לָקַח לָקִיש, וְאוּלָם מִן הַכֶּסֶף לָקַח רַק אֶת הַפְּרוּטוֹת, כִּי מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף וְדִינָרֵי הַזָהָב לֹא נֶחְשְבוּ בְעֵינָיו וְהֶחֱזִירָם לוֹ לָאִיש. לֹא יָדַע לָקִיש, שֶמַטְבְּעוֹת כֶּסֶף וְזָהָב אֵלוּ, שֶאַף הֵם כֶּסֶף עוֹבֵר לַסוֹחֵר הוּא. הוּא יָדַע וְהֶאֱמִין רַק בִּפְרוּטָה. כִּי אִמוֹ הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ מִדֵי פַעַם בְּפַעַם פְּרוּטָה, וּבִפְרוּטָה זוּ הָיוּ מוֹכְרִים לוֹ מַמְתַּקִים.
רַק זוּ הַפְּרוּטָה – יֵש לָהּ עֵרֶךְ!
וּמִדֵי פַעַם בְּפַעַם יִגְזֹל לָקִיש מֵאֵת הָאִיש אֶת אָכְלוֹ וְאֶת פְּרוּטוֹתָיו וְיַעַזְבֵהוּ לְנַפְשוֹ. פַּעַם אַחַת רָאָה לָקִיש שׁוֹטְרִים בַּיַעַר, וְלֹא יָדַע לָמָה בָאוּ. רָאָה אֶת הַשוֹטְרִים וְהִנֵה יָשְבוּ מִתַּחַת לְעֵץ אֶחָד. קָרַב בִּצְעָדִים חֲרִישִים אֶל עֵץ קָרוֹב, עָלָה עָלָיו, הִטָה אָזְנוֹ לִשְמֹעַ אֵת אֲשֶר יְדַבְּרוּ בֵינֵיהֶם הַשוֹטְרִים. וְהַשוֹטְרִים כֹּה דִבֵּרוּ: – בַּיַעַר הַזֶה הוּא! כֹּה אָמַר הָאִיש, בַּיַעַר הַזֶה הִתְנַפֵּל עָלַי הַמְרַצֵחַ הַשוֹטֶה אֶתְמוֹל, כֶּסֶף וְזָהָב לֹא נֶחְשְבוּ בְעֵינָיו, רַק פְּרוּטוֹת יִגְזֹל וָלָחֶם. אַךְ זֶהוּ מְרַצֵחַ שוֹטֶה!
– בַּיַעַר הַזֶה לֹא נִמְצָא אוֹתוֹ עַל נְקַלָה; גָדוֹל הוּא הַיָעַר. – אֲבָל אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אֶת תָּאֳרוֹ: עֵינוֹ הָאַחַת מְנֻקֶרֶת, עֵינוֹ הַשְנִיָה בוֹעֶרֶת, עוֹר דֹב הוּא לָבוּש, וְכוֹבַע לְרֹאשוֹ לֹא חָבוּש.
צָחַק לָקִיש עַל הָעֵץ וְאָמַר בְּלִבּוֹ: – אוֹתִי הֵם מְבַקְשִים! אָכֵן שוֹטֶה הָיִיתִי עַד כֹּה, וְאוּלָם לֹא מְרַצֵחַ, כִּי לֹא הָרַגְתִּי עוֹד אִיש. מֵעַתָּה לֹא אֶהְיֶה עוֹד שוֹטֶה וְאֶהְיֶה מְרַצֵחַ! זֶה הָאִיש, אֲשֶר הִתְנַפַּלְתִּי עָלָיו אֶתְמוֹל וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמוֹ וְאֶת פְּרוּטוֹתָיו, הוּא שָלַח אֶת הַשוֹטְרִים לְתָפְשֵׂנִי. מֵעַתָּה אִם אֶפְגֹש אָדָם, אֶקַח אֶת כָּל אֲשֶר לוֹ וְאַחֲרֵי כֵן אֲרַצְחֵהוּ נָפֶש.
ו.
מִן הַיוֹם הַהוּא הָיָה לָקִיש לְגַזְלָן בֶּאֱמֶת. בָּרִאשוֹנָה לֹא חָמַל עַל עוֹף, עַל בְּהֵמָה וְעַל חַיָה, וְאַחֲרֵי־כֵן לֹא חָמַל גַם עַל בְּנֵי אָדָם. גַם יְלָדִים וּזְקֵנִים לֹא נֶחְשְבוּ בְעֵינָיו. כָּל מִי שֶעָבַר בַּיַעַר לֹא בָטַח בְּחַיָיו. חָדְלוּ הָאֲנָשִים מִבּוֹא אֶל הַיַעַר הַהוּא. פַּחַד לָקִיש נָפַל עֲלֵיהֶם. אָרַב לָהֶם לָקִיש, אַךְ לַשָוְא! יוֹם עַל יוֹם עָבַר, לַיְלָה עַל לַיְלָה, וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.
וַיְהִי הַיוֹם וְלָקִיש עוֹמֵד מִתַּחַת לְעֵץ וְלוֹטֵש אֶת סַכִּינוֹ, וְהִנֵה קוֹל צְעָדִים עוֹלֶה בְאָזְנָיו. פָּנָה לָקִיש כֹּה וָכֹה, הִטָה אָזְנוֹ, לָטַש אֶת עֵינוֹ הָאֶחָת: – הוֹ, שֵד מִשַחַת! אָדָם הוֹלֵךְ, אָדָם בָּא! כֹּה קָרָא לָקִיש, בְּלַחַש קָרָא, הוֹצִיא סַכִּינוֹ מִנַרְתִּיקָהּ, וְחִכָּה, וְחִכָּה – וּפִתְאֹם יָצָא מִמַאֲרָבוֹ וְרָץ לִקְרַאת הָאָדָם –
ז.
וְאוּלָם זֶה לֹא הָיָה עוֹד אָדָם מַמָש, אָדָם כִּדְבָעִי, זֶה הָיָה נַעַר קָטָן. אַךְ רָאָה הַנַעַר אֶת לָקִיש וְעָמַד בְּלִי נוֹעַ וּבְלִי נִיד, פָּנָיו הִלְבִּינוּ כְסִיד, כָּל עַצְמוֹתָיו רָעָדוּ, עֶשְתּוֹנוֹתָיו אָבָדוּ. אַחֲרֵי רֶגַע אָמְנָם הִתְאוֹשֵש הַנַעַר, אֶלָא שֶלֹא יָדַע מַה לעשות; לִבְרֹח אֵינוֹ יָכוֹל.
הֲיִתְחַנֵן לִפְנֵי הָרוֹצֵח הַנוֹרָא הַזֶה? מַה יוֹעִיל, אִם יִתְחַנֵן? הֵן פָּנָיו כֹּה נוֹרָאִים, נְחִירֵי אַפּוֹ כֹה נָעִים וְזָעִים, רַק עַיִן אַחַת לוֹ – וְאוּלָם כַּמָה הִיא מַבְרִיקָה, וְזוֹ סַכִּינוֹ הוּצְאָה מִנַרְתִּיקָהּ… עָמַד הַנַעַר רוֹעֵד כֻּלוֹ וּמַחֲרִיש.
קָרַב אֵלָיו לָקִיש בַּחֲמָתוֹ וְקָרָא בְקוֹל גְעָרָה: אֲנִי לָקִיש, הִכּוֹנָה! הִתְבּוֹנֵן אֵלָיו הַנַעַר רֶגַע וְהִתְחִיל צוֹחֵק: הַאַתָּה זֵה לָקִיש? הַאַתָּה זֶה לָקִיש? – אֲנִי הוּא! – קָרָא לָקִיש, – וְלָמָה תִצְחָק? אָז מָחָא הַנַעַר כַּף וְקָרָא בְשִׂמְחָה: הֵן אָחִי אַתָּה! אֶת אָחִי לָקִיש אֲנִי מְבַקֵש!
לָקִיש, שֶכְּבָר הֵרִים אֶת כְּלִי־הַמַשְחִית מֵעַל לְרֹאש הַנַעַר, נִרְתַּע בְּרֶגַע זֶה לַאֲחוֹרָיו, הוֹרִיד תֵּכֶּף אֶת יָדוֹ עִם כְּלֵי־זֵינוֹ וְאָמָר:
– הַאֻמְנָם אָחִי אָתָּה? אֲנִי אֵינֶנִי זוֹכֵר, אִם הָיָה לִי אָח, גַם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִי אֵינֶנִי זוֹכֵר. הֶהָיוּ לִי אָב וָאֵם?
אָז יִקְרַב אֵלָיו הַנַעַר, אָז יִפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיִקְרָא: הוֹ אָחִי, לָקִיש אָחִי!
לָקִיש הֶחֱרִיש רֶגַע וְאָמָר: – חַכֵּה, חַכֵּה, אַל תִּשַק לִי בְּטֶרֶם יִוָּדַע לִי הַדָבָר אֶל נָכוֹן. אִם אָחִיךָ הוּא לָקִיש, אֱמֹר מָה הֵם סִמָנָיו?
עָמַד הַנַעַר לִפְנֵי לָקִיש וְהִגִיד לוֹ סִמָנָיו: עֵינוֹ הָאַחַת מְנֻקֶרֶת, עוֹר הַדֹב לוֹ אַדֶרֶת. רוֹצֵחַ הוּא וְגָר בַּיָעַר – לִרְצֹחַ הוּא אוֹמֵר אֶת אָחִיו הַנָעַר.
אָז יִשָׂא לָקִיש אֶת כַּפָּיו הַשָמַיְמָה וְיִקְרָא: – אַף אָמְנָם אֵלֶה הֵם סִמָנָי. הָבָה אֶשָקְךָ, כִּי אָחִי אָתָּה! בּוֹא־נָא אִתִּי אֶל מְעָרָתִי, אַאֲכִילְךָ, אַשְקֶךָ, אַשְכִּיבְךָ עַל מִשְכָּבִי, אֶלְחָצְךָ לִלְבָבִי, אֲכַסְךָ בְּעוֹר הַדֹב וְחַם לְךָ וָטוֹב, וְאֶעֱמֹד וְאֶשְמֹר עָלֶיךָ לְבַל יְאֻנֶה לְךָ רָעָה.
ח.
וְכַאֲשֶר אָמַר כֵּן עָשָׂה. לָקַח לָקִיש אֶת הַנַעַר בְּיָדוֹ, הֱבִיאוֹ לִמְעָרָתוֹ, הֶאֱכִילוֹ, הִשְקָהוּ, עַל מִשְכָּבוֹ הִשְכִּיבָהוּ, אֶל לִבּוֹ לְחָצָהוּ, בְּעוֹר הַדֹב כִּסָהוּ. הַנַעַר עָצַם אֶת עֵינָיו וְנִרְדַם, וְלָקִיש יָשַב עַל יָדוֹ וּשְמָרָהוּ.
הַנַעַר פָּקַח לִרְגָעִים אֶת עֵינָיו וְאָמַר לוֹ: הוֹ לָקִיש, בּוֹא וּשְכַב גַם אַתָּה, לָמָה תִשְמְרֵנִי? אִם אַתָּה לֹא תַהַרְגֵנִי, לֹא יַהַרְגֵנִי שוּם אָדָם.
וְלָקִיש גַם שָמֹעַ לֹא יִשְמַע לוֹ: – יְשַן, יְשַן אָחִי… אֲנִי אֶשְמֹר עָלֶיךָ. וַיְהִי כַאֲשֶר נִרְדַם הַנַעַר, קָם לָקִיש, הִדְלִיק אֶת הַנֵר בַּמְעָרָה, וּלְאוֹר הַנֵר הִתְבּוֹנֵן אֶל פְּנֵי הַנַעַר
וְלָחַש לוֹ לְעַצְמוֹ: – מַה טוֹב שֶנִמְצָא לִי אָחִי. כַּמָה יָפֶה הוּא, כַּמָה טוֹב הוּא, כֹּה רַךְ הוּא, כֹּה צַח הוּא. הוֹ, כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ!
וְלָקִיש שַח עָלָיו וְעָשָׂה לוֹ אֵת אֲשֶר לֹא עָשָׂה עוֹד לְשוּם אִיש בְּחַיָיו: הוּא נָשַק לוֹ בְמִצְחוֹ, בְּעֵינָיו נָשַק לוֹ, עַל פִּיו, וּבָכָה, בָּכָה חֶרֶש מֵרֹב שִׂמְחָה: – יֵש לִי אָח!
ט.
וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִפְקַח הַנַעַר אֶת עֵינָיו, וַיַבֵּט כֹּה וָכֹה וַיִבָּהֵל: אַיֵנִי? הֶחֱלִיק אוֹתוֹ לָקִיש בְּרֹאשוֹ וְאָמַר לוֹ: אִתִּי אַתָּה בַּמְעָרָה.
הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הַנַעַר, תָּמַהּ וּשְאָלוֹ בְפַחַד: מִי אָתָּה? חִבֶּק־לוֹ לָקִיש וְאָמָר: הֲלֹא אֲנִי לָקִיש אָחִיךָ! וְהַנַעַר שָכַח אֵת כָּל אֲשֶר קָרָה אוֹתוֹ אֶתְמוֹל, וְאֵת אֲשֶר שִקֶר לוֹ בְאָמְרוֹ לוֹ, כִּי אָחִיו הוּא, וַיִקְרָא: לֹא אָחִי אַתָּה, אֵין לִי אָח, בֶּן־יָחִיד אֲנִי לְאָבִי וּלְאִמִי! אָז קָם לָקִיש, סָפַק כַּף וְקָרָא: הוֹי, לָמָה רִמִיתָנִי, לְהַגִיד לִי, כִּי אָחִי אָתָּה? בְּרֶגַע זֶה זָכַר הַנַעַר אֵת אֲשֶר הָיָה אִתּוֹ אֶתְמוֹל, וַיֶחֱרַד הַנַעַר חֲרָדָה גְדוֹלָה, פָּנָיו חָוְרוּ, חָוָרוֹ, שַׂעֲרוֹתָיו סָמְרוּ, סָמָרוּ, פָּתַח אֶת פִּיו וְגִמְגֵם: אַךְ אָחִי, אָחִי אָתָּה!
וְלֹא נָתַן לוֹ לָקִיש לִגְמֹר אֶת דְבָרָיו, וַיֹאמֶר לוֹ: כָּל הַלַיְלָה אֲהַבְתִּיךָ, יַעַן כִּי אָחִי הָיִיתָ. בַּלַיְלָה הַזֶה לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב, יָשַבְתִּי עָלֶיךָ כָּל הַלַיְלָה וַאֲהַבְתִּיךָ. וְהַיוֹם אֲנִי אוֹהַבְךָ גַם אִם אֵינְךָ אָחִי… אַל תִּירָא, אֲנִי לֹא אָרַע לָךְ. אָכֵן, טוֹב עָשִׂיתָ כִּי בָאתָ אֵלַי כְּמוֹ שֶבָּאִים אֶל אָח… לוּ קָרַבְתָּ אֵלַי כְּמוֹ אֶל אָדָם זָר וַהֲרַגְתִּיךָ!…
לָקִיש הֶחֱרִיש רֶגַע, עֵינוֹ הָאַחַת נִתְמַלְאָה דְמָעוֹת, וְאַחַר כַּךְ פָּתַח אֶת פִּיו וְאָמַר דְבָרִים יָפִים וּמְחֻכָּמִים עַד־מְאֹד, וְאֵלֶה הֵם הַדְבָרִים הַמְחֻכָּמִים בְּיוֹתֵר, אֲשֶר נֶאֶמְרוּ בְדִמְעוֹת עָיִן: – הוֹי, לוּ נִפְגְשוּ הָאֲנָשִים כְּאַחִים – וְלֹא הֵרֵעוּ זֶה לָזֶה לְעוֹלָם.
י.
רָצָה הַנַעַר לָלֶכֶת הַבַּיְתָה וְלֹא יָדַע אֶת הַדָרֶךְ; הָלַךְ אִתּוֹ לָקִיש לַנְחוֹתוֹ. כַּאֲשֶר יָצְאוּ אֶת הַיַעַר, רָאָה הַנַעַר מִגְדָלָהּ שֶל אֵיזֹה עִיר מֵרָחוֹק, וַיִקְרָא: זֹאת עִירִי! רָצָה לָקִיש לוֹמַר לַנַעַר שָלוֹם וְלָלֶכֶת, אַךְ הַנַעַר עֲצָרָהוּ וְשָאָל: אוּלַי עִירִי זוּ, שֶאֲנִי רוֹאֶה, הָיְתָה גַם עִירְךָ לְפָנִים?
עָנָה לוֹ לָקִיש: אוּלַי… וְאוּלָם אֶת שֵם אָבִי וְאֶת שֵם אִמִי שָכַחְתִּי, בְּוַדַאי מֵתוּ, וְאִם לֹא מֵתוּ, הִזְקִינוּ, וּכְשֵם שֶלֹא יַכִּירוּ אוֹתִי בְעֵינִי הָאַחַת, כֵּן לֹא אַכִּירֵם אַף אָנִי.
לֹא נָתַן לוֹ הַנַעַר לָלֶכֶת וְאָמַר לוֹ: אֶת שִמְךָ לָקִיש אַתָּה יוֹדֵעַ וַהֲרֵי זֶה דָי. נֵלֵךְ מִבַּיִת לְבַיִת וְנִשְאַל: אוּלַי פֹה גָרִים אָבִיו וְאִמוֹ שֶל לָקִיש? נֵאוֹת לוֹ לָקִיש וְהָלַך אִתּוֹ. בָּאוּ שְנֵיהֶם הָעִירָה. מָצָא לָקִיש בְּאֹפֶן זֶה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמוֹ. זְקֵנִים הָיוּ הוֹרָיו, אַךְ הֵם הִכִּירוּהוּ, מִשוּם שֶלֹא קָרָה עוֹד בָּעוֹלָם אֲשֶר לֹא יַכִּירוּ אָב וָאֵם אֶת יַלְדָם. טָפַח לָקִיש בְּיָדוֹ עַל מִצְחוֹ, טָפַח אַחַת וּשְתַּיִם וְזָכַר אוֹתָם אַף הוּא. שָב לָקִיש וְהָיָה לְאִיש טוֹב. כָּל אִיש אֲשֶר יִפְגֹש עַל דַרְכּוֹ יְבָרְכוֹ וְיִקְרָא לוֹ: קְרָא לִי “אָחִי” – וַאֲנִי לֹא אָרַע לְךָ וְגַם אַתָּה לֹא תָרַע לִי.
בַּבֹּקֶר הָרִאשוֹן לְבוֹא לָקִיש הַבַּיְתָה הֵקִיץ וְהִנֵה צִפּוֹר מִתְדַפֶּקֶת בָּאֶשְנָב. קָפַץ לָקִיש, פָּתַח אֶת הָאֶשְנָב וְהִנֵה דְבַר־מָה עָגֹל וְנוֹצֵץ נוֹפֵל מִמַקוּרָה לְתוֹךְ מִטָתוֹ, רָאָה זֹאת לָקִיש וְקָרָא:
– אֶבֶן יְקָרָה זָרְקָה לִי צִפּוֹר זוּ לְתוֹךְ הַמִטָה! אוּלָם בַּהֲרִימוֹ אֶת הָאֶבֶן הַיְקָרָה רָאָה וְהִנֵה לֹא אֶבֶן יְקָרָה הִיא, רַק עַיִן, שָׂם אוֹתָהּ בְּחוֹר עֵינוֹ, וְהִנֵה אַף אָמְנָם עֵינוֹ הִיא! שָׂמַח לָקִיש עַל עֵינוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶר יִשְׂמַח אִיש בְּאֶבֶן יְקָרָה.
וְאוּלָם אֲנִי מַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶר קָרָה לְלָקִיש, אַךְ בָּזֶה, שֶהֵשִיבָה לוֹ הַצִפּוֹר אֶת הָעַיִן, אֲשֶר נִקְרָה בִּהְיוֹתוֹ יֶלֶד רַע – בָּזֶה קָשֶה לִי לְהַאֲמִין. אָמְנָם יָפֶה הַדָבָר הַזֶה, וְאוּלָם קָשֶה לִי לְהַאֲמִין, שֶעַיִן מְנֻקֶרֶת חוֹזֶרֶת.
(קומדיה במערכה אחת, לילדים)
הַיְלָדִים הַמְשַׂחֲקִים:1
אסנת, חנניה, ירמיה, שמוּאל, צביה, צלה, יעקב (שָר), צמח, מיכה, זכריה, שמשון, טוביה הּקטן, פרץ חלץ, אהרֹן, אברהם, יוסי, חנה, אסתר, משה, נֹח, תרצה, תמר, יוֹרָם, שולמית, שׂרה, יוסף הקטן, רבקה, יחיאל, הנביא, אביגדור הקטן, שׂלום, רֻחמה, נביא השקר, נחום, צפורה, נחמיה, שפרה, לאה, מרים, רחל, יהודה, אביגיל.
הבימה
(מגרש קטן. על טבלא דבוקה לעץ כתוב: ירושלים. ילדים וילדות במספר רב עומדים בהמון ולא בסדר. כי יורם המסך נשמעים קולות רבים בקראם יחד וידים קטנות נשאות ומרפרפות באויר. הם קוראים בעת ובעונה אחת: “לא! לא!” “טיול”! “לא זה”! “על הר הבית” “כן, כן!” “לא!”)
אָסְנַת: (אחרי עבור רגע קל ברעש והמולה, מרימה סוף־סוף בין הילדים את ידה אל על כדי להשתיקם)
הֲמוֹן הַיְלָדִים: (נאלמים דם תוך כדי הרמת ידה של אסנת)
אָסְנַת: כַּךְ אִי אֶפְשָר! חֲנַנְיָה: אֶל נַחַל הַשִלֹחַ! יִרְמְיָה: עַל הַכַּרְמֶל נַעֲלֶה! שְמוּאֵל: עַל הַר הַזֵיתִים!
הֲמוֹן הַיְלָדִים: (שוב רועשים וקוראים בקולי קולות: “לא – לא!” “הר הבית!” “הכרמל!”).
אָסְנַת: שוּב? (מרימה שוב יד למעלה ומשתיקה באופן זה את כלם בּבת אחת)
שוּב? כְּשֶאַתֶּם צוֹעֲקִים כֻּלְכֶם בְּיַחַד, אֵין אַף אֶחָד שוֹמֵעַ. יְחַוֶה נָא כָל אֶחָד אֶת דַעְתּוֹ לְבַדוֹ, וְלֹא כְעֵדֶר כְּבָשִׂים הַגוֹעִים יָחַד!
צִבְיָה: עֵדֶר! אָסְנַת שֶלָנוּ קָרְאָה אוֹתָנוּ בְשֵם עֵדֶר. הוֹ, מַה טוֹב, הוֹ, מַה נָעִים! שֵם זֶה אָמְנָם נָאֶה לָנוּ בַשָׂדֶה. בָּעִיר הֲרֵי הוּא לִגְנַאי וְאוּלָם פֹּה בַשָׂדֶה, הֲרֵי הוּא לְשֶבַח! חֲבֵרַי וְרֵעוֹתַי: מִי כְמוֹכֶם יוֹדֵעַ, כַּמָה מְתוּנָה אֲנִי בַבַּיִת וּבְבֵית הַסֵפֶר, וְאוּלָם כַּאן בַּשָׂדֶה – מַה־מְאֹד חָפַצְתִּי לְהִדַמוֹת לָהּ, אֶל הַכִּבְשָׂה הַקְטַנָה וְהָעַלִיזָה שֶבָּעֵדֶר, הַמְקַפֶּצֶת לָהּ וְגוֹעָה כְנַפְשָהּ שָׂבְעָה (קוראה בקול) אַחִים וַאֲחָיוֹת: נִהְיֶה כְעֵדֶר!
הֲמוֹן הַיְלָדִים: (מקפצים וגועים יחד, זה בכה וזה בּכה).
צִלָה: לֹא כַךְ! לֹא כַךְ! אָמְנָם גַם דַעְתִּי נוֹחָה מִן הָעֵדֶר שֶבַּשָׂדֶה, וְאוּלָם אַל נָא נִהְיֶה כַצֹאן בְּלִי רוֹעֶה. הָבוּ לָנוּ רוֹעֶה! (פונה אל אחד הילדים) אוּלַי אַתָּה, יַעֲקֹב, תִּהְיֶה רוֹעֵנוּ. אַתָּה אָמְנָם קָטֹנְתָּ, אַךְ אֶת שִירַת הָרוֹעִים אַתָּה יוֹדֵעַ לָשִיר. הֲמוֹן הַיְלָדִים: יַעֲקֹב! יַעֲקֹב! יָשִיר יַעֲקֹב!
יַעֲקֹב: (שר. הילדים העדר “רובצים” במקום עמדם).
2) שָׂדֶה זֶה הוּא חֶדְרִי
כִּסְאִי – זֶה הָהָר
וּמִשְפַּחְתִּי עֶדְרִי –
רוֹעֶה פֹה בַכָּר.
הַיְלָדִים־הָעֵדֶר: מֶה מֶה!
יעקֹב: לִי גוֹעִים שוֹר וָשֶׂה!
___________________
אִתִּי גַם חֲלִילִי,
אִתִּי גַם הַשוֹט;
מַה לִי עוֹד וּמִי לִי?
מַה לִי? מַה לִי עוֹד?
– מִי! מִי!
– לִי גוֹעִים עֵז וּגְדִי.
______________
אִתִּי גַם הַכֶּלֶב,
גָדוֹל קַל וָעָז –
בֹּאוּ זְאֵבִים אֶלֶף,
כַּלְבִי יִגְבַּר אָז!
– הַב! הָב!
– כַּלְבִּי אוֹהֵב קְרָב!
__________________
הוֹ פָּרוֹת וַעֲגָלִים
הוֹ תַּיִש, סוּס וּסְיָח
מַיִם שְתוּ מִנְחָלִים
אִכְלוּ עֵשֶׂב רָךְ –
– הָהּ! הָהּ!
– הָעֶרֶב הִנֵה בָא!
_________________
עוֹד חֲלִילִי הוֹמֶה,
עוֹד הוּא הוֹמֶה שִיר,
שֶמֶש יָרְדָה תְהוֹמָה –
הוֹ! עֶדְרִי אֶל הָעִיר.
– מוּ! מוּ!
– הָעִירָה לְכוּ וּגְעוּ!..
צֶמַח: וְעַתָּה – אֶל הַגָלִיל! שָם הָרִים, שָׁם עֲמָקִים, שָם שָׂדוֹת, שָם כְּרָמִים! מִיכָה: לְחֶבְרון! אֶת חֶבְרוֹן אֲנִי יוֹדֵעַ מִן הַחֻמָש. זְכַרְיָה: לֹא, לֹא! לְשִמְרוֹן נֵלֵךְ! שִמְשוֹן: לְהָרֵי גִלְבֹּעַ! שָם נָפַל שָאוּל הַמֶלֶךְ! הֲמוֹן הַיְלָדִים: (ברעש ומהומה) “חֶבְרוֹן!” “גָלִיל”! “גִלְבֹּעַ” “לֹא!”
אסנת: (בהרמת יד) הַסוּ! אִם לֹא תֶחְדַלְנָה הַצְעָקוֹת יֵלֵךְ לוֹ כָל אֶחָד לְבֵיתוֹ וַחֲסָל!
טוֹבִיָה הַקָטָן: (אינו מאמין) אֶ!…
אָסְנַת: “אֶ”… מִי זֶה אוֹמֵר כַּאן “אֶ”? טוֹבִיָה: אִי! הַבַּיְתָה לֹא נֵלֵךְ… אֲנַחְנוּ עַל הַבִּימָה אָנוּ! לְ“שַׂחֵק” אָנוּ צְרִיכִים, הֵן לֹא נְרַמֶה אֶת הַבְּרִיוֹת. הַבִּיטוּ: (מראה באצבע על הנאספים בּאולם הרואים) כָּל כַּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִים בָּאוּ לִרְאוֹתֵנוּ גַם אָבִי וְגַם אִמִי פֹה (מראה) שָם הֵם יוֹשְבִים!
אָסְנַת: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, יַאנֶיק? יַאנֶיק לֶעוִויטַא? בְּאֶצְבַּע אַתָּה מַרְאֶה?
טוֹבִיָה: אֲנִי לֹא יַאנֶיק! אֲנִי לֹא יַאנֶיק לֶעוִויטַא. פֹּה עַל הַבִּימָה אֲנִי טוֹבִיָה! טוֹבִיָה הַקָטֹן! אִם תִּקְרְאִי לִי עוֹד הַפַּעַם עַל הַבִּימָה יַאנֶיק לֶעוִויטַא אֶקְרָא לָךְ אָנֹכִי פֶעלְיַא ווַארְשַאווְסְקַא –!
אָסְנַת: יָד לְפֶה! אֲנִי תֵכֶך אָמַרְתִּי: לַקָטָן הַזֶה לֹא צְרִיכִים לָתֵת כָּל תַּפְקִיד. הוּא עוֹד יְקַלְקֵל אֶת כָּל הַמַחֲזֶה…
טוֹבִיָה הַקָטָן: אֲנִי אֲקַלְקֵל? (הוא רץ אל סכת הסופליר שלפני הרואים) אֲדוֹנִי הַמוֹרֶה, אֲדוֹנִי הַמוֹרֶה, טוֹב שֶאַתָּה יוֹשֵב כַּאן, הַגֶד נָא אַתָּה אֲדוֹנִי, הַאֲנִי מְקַלְקֵל?
(מסכת הסופליר שלוחות שתי ידים לחבּק את טוביה הקטן ונעלמות שוב.)
דָוִד: (מושך בו ומחזירו למקומו) לְאָן אַתָּה רָץ, הֲיָצָאתָ מִדַעְתֶּךָ? אָסְנַת: וַאֲנִי לֹא אֶשְקֹט וְלֹא אָנוּחַ עַד אִם כֻּלְכֶם תָּעִידוּ עָלַי, בִּפְנֵי כָל הַקָהָל הַנִכְבָּד הַזֶה מַה שְמִי הַיוֹם?
כָּל הַיְלָדִים: אָסְנַת! אָסְנַת! פֶּרֶץ הַלֵץ: אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע… אָסְנַת: מִי זֶה אָמַר כַּאן “בַּת פּוֹטִיפֶרַע”? פֶּרֶץ: אֲנִי הוּא, אָנֹכִי, אָנִי! אָסְנַת: מַדוּעַ קָרָאתָ לִי כָּךְ? פֶּרֶץ: מִשוּם שֶהִנְנִי הַלַיְצָן הַיוֹתֵר גָדוֹל שֶבַּמַחְלְקָה. והַשֵנִית: כַּךְ כָּתוּב בְּפֵירוּש בַּחֻמָש. וְעוֹד מִשוּם שֶאֲנִי “אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ” וְאוֹהֵב לְהִתְלוֹצֵץ!.. אָסְנַת: לֹא פֹה הַמָקוֹם! וְעַתָּה – אִיעַצְכֶם, שְבוּ בְסֵדֶר נָכוֹן, מִזֶה וּמִזֶה. (מראה לשני עברי הבּימה, לימין ושמאל).
כָּל הַיְלָדִים וְהַיְלָדוֹת: (יושבים על הספסלים שורה שורה מימין ומשמאל).
אָסְנַת: כָּכָה.. כָּכָה… וְעַתָּה – אַהֲרֹן (אל אסנת) : הַסְלִיחָה! לְפִי דַעְתִּי צְרִיכִים לְהַגִיד לְהַקָהָל הַנִכְבָּד בִּקְצָרָה: “מַה פֹּה יֵש!”
הִנֵה הַמָסָךְ הוּרַם זֶה כְּבָר, וְהַקָהָל הַנִכְבָּד הַיוֹשֵב בְּאוּלַם הַמַחֲזֶה מַבִּיט, תוֹהֶה וּמִשְתּוֹמֵם. וַאֲנַחְנוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְעוֹסְקִים בִּדְבָרִים בְּטֵלִים. אַבְרָהָם: צָדַקְתָּ, צָדַקְתָּ! צְרִיכִים לְתַקֵן אֶת הַמְעֻוָת. אָסְנַת: בְּבַקָשָה. מִי יֵלֵךְ וְיִתְיַצֵב לִפְנֵיהֶם וְיַגִיד? אוּלַי אַתָּה יוֹסִי? יוֹסִי: הֲנִיחוּ לִי! אֲנִי לֹא דַרְשָן אֲנִי לֹא דַבְּרָן! רוֹבֶה יֵש לִי פֹה בְצַלַחְתִּי, (מוציאו) הִנֵהוּ! רוֹצִים אַתֶּם וְאִיר בָּהֶם בָּאֲנָשִים הָאֵלֶה. פִּיף פַּף! אָסְנַת: שֵב תַּחְתֶּךָ, שוֹבָב! אוּלַי תֵּלְכִי אַתְּ, חַנָה? חַנָה: חַס וְחָלִילָה! אֲנִי? עוֹד בְּטֶרֶם גִשְתִּי אֲלֵיהֶם נִתְאַדְמוּ פָנָי. אָסְנַת: בַּיְשָנִית אַתְּ? אוּלַי אַתְּ, אֶסְתֵּר? אֶסְתֵּר: לַאו דַוְקָא… לִפְנֵי קָהָל כָּל כַּךְ גָדוֹל, לֹא לֹא… אָסְנַת: לֵךְ אַתָּה, אַהֲרֹן.
אַהֲרֹן: בְּחֵפֶץ לֵב. (הולך ומתיצב לפני הקהל.) אֲדוֹנִים נִכְבָּדִים! אַל נָא תְקַווּ, אֲדוֹנַי, לִרְאוֹת פֹּה גְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת, לֹא מְשַׂחֲקִים אָנוּ, רַק תַּלְמִידִים לֹא גְדוֹלִים בְּיוֹתֵר, יֵש בֵּינֵינוּ קְטַנִים, וַאֲחָדִים מֵהֶם קְטַנִים עַד מְאֹד לְמָשָל: זֶה הַקָטָן בֶּן שֶבַע הוּא! מֹשֶה: זֶה אֵינוֹ שַיָךְ לָעִנְיָן. אַהֲרֹן: לֵךְ אַתָּה, וְדַבֵּר אַתָּה אֶל הָעִנְיָן.
(משתחוה לקהל) יִסְלְחוּ לִי, אֲדוֹנַי, אָמְנָם צָדַק חֲבֵרִי מֹשֶה, נָטִיתִי קְצָת הַצִדָה, (שב למקומו).
מֹשֶה: אֲנִי אֹמַר אֶת דְבָרַי פָּשוּט, כְּלוֹמַר: שְבוּ נָא, נִכְבָּדַי, בִּמְנוּחָה, וּרְאוּ תְמוּנָה יָפָה עַד מְאֹד אֲשֶר אֲנַחְנוּ3 מַעֲבִירִים לִפְנֵי עֵינֵיכֶם, כְּלוֹמַר: כֵּיצַד יְלָדִים עִבְרִים הָיוּ חַיִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אַלְפֵי שָנָה, כְּלוֹמַר: בִּזְמַן שֶבֵּית הַמִקְדָש הָיָה קַיָם –
פֶּרֶץ: הָיָה כוֹרֵך מַצָה וּמָרוֹר –
מֹשֶה: הִנֵהוּ! הֲרֵי זֶה פֶרֶץ כְּלוֹמַר: זֶה הַלֵיצָן הַיוֹתֵר גָדוֹל שֶבַּמַחְלְקָה; וּבְכֵן – שִׂימוּ עַיִן וְהַטוּ אֹזֶן לְכָל אֲשֶר תִּרְאוּ וְתִשְמְעוּ… כִּי יָפָה הִיא הַתְּמוּנָה עַד מְאֹד – אַהֲרֹן: אַל יִתְהַלֵל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ… מֹשֶה: לֹא אֶת עַצְמִי אֲנִי מְהַלֵל, רַק אֶתְכֶם. כְּלוֹמֵר: אֶת חֲבֵרַי כֻלָם…
פֶּרֶץ: כְּלוֹמֵר!… כְּלוֹמֵר!… וְאֵינוֹ גוֹמֵר! מֹשֶה: שוּב הַלַיְצָן! אִי לָךְ, לַיְצָן, שֶאַתָּה מַפְרִיעַ אוֹתִי בִשְעַת דִבּוּרִי. נֹחַ: בִּקְצָרָה! בִּקְצָרָה!
מֹשֶה: אֲנִי מְדַבֵּר כְּמוֹ שֶאֲנִי יָכֹל… לֵךְ אַתָּה וְדַבֵּר אַתָּה בִקְצָרָה: נֹחַ: כִּמְעַט שֶאֵין לִי מַה לְהוֹסִיף – “ל”ג בָּעוֹמֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!" זֶה שֵם הַמַחֲזֶה שֶאַתֶּם רוֹאִים! לַ"ג בָּעוֹמֶר, לִפְנֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָנִים, וְדַי! (שב אל מקומו).
אָסְנַת: וְעַתָּה, הַגִידִי אַתְּ תִּרְצָה, לְאָן נֵלֵךְ! תִּרְצָה: (בהטעמה)
נֵלֵךְ וְנֵרֵד אֶל עֵמֶק הַשָרוֹן,
קְהַל כַּנְפֵי רְנָנִים שָם יָשִיר וְיָרֹן.
לְעֵמֶק הַשָרוֹן, הוֹ בָנִים וּבָנוֹת,
שָם חֲבַצָלוֹת תִּצְמַחְנָה לְבָנוֹת.
אָסְנַת: וְאַתָּה חֲנַנְיָה?
חֲנַנְיָה: (בהטעמה)
לְיַרְדֵן! שָם גַלִים יָהוֹמוּ, יָרֹמוּ,
שָם גַלִים יָשׂקוּ, רַגְלֵינוּ יָלֹקוּ,
לְיַרְדֵן! לְיַרְדֵן!
אָסְנַת: וְאַתְּ תָּמָר?
תָּמָר: (בהטעמה)
אֶל הָרֵי הַגִלְעָד, רַק שָם נִתְרוֹמֵמָה,
בַּת יִפְתָּח הַיָפָה שָם יוֹשְבָה דוֹמֵמָה,
בַּת יִפְתָּח שָם יוֹשְבָה וְלָנוּ מְחַכּה,
בַּת יִפְתָּח הַיָפָה, בַּת יִפְתָּח, הָרַכָּה.
אָסְנַת: וְאַתָּה, יוֹרָם?
יוֹרָם: אֲנִי עַל הַכַּרְמֶל, שָם אֶשְכְּלוֹת גֶפֶן,
כְּעֵינַיִם תִּצְחַקְנָה בְּכָל אֲשֶר אֵפֶן.
שָם אֹכַל וְאֶשְתֶּה לִצְמָאִי וּרְעָבִי
עֲנָבִים כִּרְצוֹנִי וּכְחֵפֶץ לְבָבִי.
אָסְנַת: וְאַתְּ שוּלַמִית?
שוּלַמִית: נֵלֵךְ לְשִלֹה, בִּמְחוֹלוֹת שָם נֵצֵא.
בִּמְחוֹלוֹת! בִּמְחוֹלוֹת! בְּלִי תִכְלֶה וָקֵצֶה.
יַלְדָה וְיַלְדָה עִם יֶלֶד בֶּן גִילָהּ –
נֵלֵךְ וְנֵצֵא בִמְחוֹלוֹת בְּשִלֹה.
אָסְנַת: וְאַתָּה יִרְמִיָה, לְאָן?
יִרְמִיָה: אֲנִי עַל הַלְבָנוֹן, הָהָר שֶבֶּהָרִים,
הַסְעָרָה שָם תְּזַמֵר מִכָּל הַעֲבָרִים
אֲרָזָיו עֲנָקִים,
וְרֹאשָם בַּשְחָקִים.
עֲנָנִים לוֹ אֵזוֹר וְחוֹתָם עַל מֶצַח
וְשֶלֶג יָנוּחַ עַל רֹאשוֹ לָנֶצַח.
אָסְנַת: וְאַתְּ שָׂרָה, לָמָה אַתְּ צוֹחֶקֶת?
פֶּרֶץ: “וַתִּצְחַק שָׂרָה”… כַּחֲשִי! כַּחֲשִי! אִמְרִי: “לֹא צָחָקְתִּי!” לֹא טוֹבָה אַתְּ מֵאִמֵנוּ שָׂרָה שֶגַם הִיא כִּחֵשָה.
אָסְנַת: הֲרֵי הַלַיְצָן!
שָׂרָה: וְאָנֹכִי לֹא אֲכַחֵש, אַף אָמְנָם צָחָקְתִּי וְכָל אֶחָד יִצְחַק לָכֶם; אַחַת אֲנִי שוֹאֶלֶת מִכֶּם, עֲנוּ לִי: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתֶּם, אוֹ לֹא? קוֹלוֹת: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! שָׂרָה: וְלָמָה אַתֶּם מְדַבְּרִים שְטוּת: זֶה רוֹצֶה אֶל הַיַרְדֵן וְזֶה אֶל עֵמֶק הַשָרוֹן, זֶה לְשִלֹה, וְזֶה לְהָרֵי גִלְעָד דַוְקָא. כְּלוּם אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶזֶה בְמִזְרָח וְזֶה בְּמַעֲרָב? מִדָן וְעַד בְּאֵר שֶבַע בְּמֶשֶךְ יוֹם אֶחָד אִי אֶפְשָר.
אָסְנַת: צָדְקָה שָׂרָה, כִּמְעַט שֶהוֹצִיאָה אֶת הַמִלִים הַלָלוּ מִפִּי… מִפִּי מַמָש! הֲתֵדְעוּ מַה אִיעַצְכֶם?
פֶּרֶץ: עוּצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם! קוֹלוֹת: הַלַיְצָן! הַלַיְצָן! אָסְנַת: אֲנִי אִעַצְכֶם: נִשָאֵר פֹּה! לָמָה לָנוּ לְכַתֵּת רַגְלֵינוּ וְלַעֲזֹב אֶת יְרוּשָלַיִם, כְּלוּם לֹא יָפֶה כַאן?
פֶּרֶץ: אִלְמָלֵא הָיָה כָתוּב כַּאן שָחוֹר עַל גַבֵּי לָבָן לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶבִּירוּשָלַיִם אָנִי.
קוֹלוֹת: הַס! הַס! הַס! אָסְנַת: וְעוֹד זֹאת: אָנוּ נִשְאָרִים פֹּה מִשוּם שֶנִדְבַּרְנוּ עִם… (לוחשת) “הַנָבִיא” שֶיָבוֹא הֵנָה… אַהֲרֹן: לָמָה אַתְּ לוֹחֶשֶת? לְפִי דַעְתִּי צְרִיכִים לְהוֹדִיעַ אֶת הַקָהָל שֶעוֹד מְעַט יָבוֹא הֵנָה נָבִיא… יְרוּשָלַיִם בְּלֹא נָבִיא – דָבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן! יוֹסֵף הַקָטָן: (עומד באמצע הבימה, מטה ראשו הצדה ושואל) מַה זֶה נָבִיא? פֶּרֶץ: בּוֹא הֵנָה קְטַנִי, אֲנִי אַגִיד לָךְ: נָבִיא זֶה עוֹף הַשָמָיִם! מֹשֶה: אוּלַי תֶחְדַל מֵהִתְלוֹצֵץ? רִבְקָה: וַאֲנִי אוֹמֶרֶת: צָדַק פֶּרֶץ וְהַפַּעַם לֹא הִתְלוֹצֵץ… הוּא קָרָא לַנָבִיא עוֹף הַשָמָיִם, וְאַף אָמְנָם: הַנָבִיא הוּא עוֹף הַשָמָיִם! מַה הָעוֹף, הוּא פוֹרֵשׂ אֶת כְּנָפָיו וּמִתְרוֹמֵם מַעֲלָה־מַעֲלָה, אַף הַנָבִיא מִתְרוֹמֵם לַשָמַים, לֹא בִכְנָפַיִם כְּמוּבָן, אֶלָא בְרוּחוֹ, בְּרוּחַ הָאֱלֹהִים הַמְפַעֶמֶת אוֹתוֹ יֵרוֹם, יַעַל עַד לֵב הַשָמָיִם. וְיַעַן שֶדִבֵּר הַלַיְצָן שֶלָנוּ הַפַּעַם דְבָרִים שֶל טַעַם הָיִיתִי מַצִיעָה לְהָרִים אוֹתוֹ עָל.
הַיְלָדִים וְהַיְלָדוֹת (סובבים אותו) אֶל עָל! אֶל עָל!
פֶּרֶץ: חִדְלוּ מִמֶנִי, גַם אִם תָּרִימוּ אוֹתִי עַד הַתִּקְרָה – נָבִיא לֹא אֶהְיֶה לְעוֹלָם.
רִבְקָה: לַיְצָן הָיִיתָ וְלַיְצָן תִּהְיֶה, וּבְכָל זֹאת הֲרִימוּהוּ! (כששה ילדים מרימים אותו וכלם קוראים" "הידד! “הידד”)!
יְחִיאֵל: הֶאָח! מִי זֶה נִרְאֶה שָם עַל הֶהָרִים? פֶּרֶץ: מִי זֶה מְדַלֵג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְבָעוֹת? יְחִיאֵל: כִּמְדֻמָנִי שֶזֶה הַנָבִיא… הַנָבִיא! הַנָבִיא! מֹשֶה: אַף אָמְנָם, זֶה מַאנֶיעק שֵיינְפֶלד! אַהֲרֹן: אוֹי, אוֹי, הוּא קִלְקֵל אֶת הַכֹּל, הוּא קָרָא אֶת הַנָבִיא בִשְמוֹ הָאֲמִתִּי.
מֹשֶה (מתנצל) אֲנִי לֹא חָפַצְתִּי… אֲנִי הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ מֵרָחֹק, הַמִלִים הִתְמַלְטוּ מִפִּי – אָסְנַת: הַסוּ, הַסוּ, הִנֵה הַנָבִיא בָא! כָּל הַיְלָדִים: (קמו וישבו על מקומותיהם בהתלחשם זה לזה) הַנָבִיא… הַנָבִיא…
הַנָבִיא: (לבוש מעיל לבן וטורבן חבוש לראשו נכנס, צועד צעדים מתונים, שקוע במחשבותיו, עיניו נשואות לשמים, עולה על האבן הגדולה המונחת באמצע המגרש).
אָסְנַת: הַסוּ, הַסוּ, הוּא יִתְנַבֵּא עַכְשָו…
הַנָבִיא: (בלשון מדברת גדולותּ) חֲזוֹן יְשַעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָלָיִם, בִּימֵי עֻזִיָהוּ, יוֹתָם, אָחָז, יְחֶזְקִיָהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה – שִמְעוּ שָמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ –
כִּי ה' דִבֵּר –:
(מראה על הילדים) בָּנִים גָדַלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי –
וְהֵם פָּשְעוּ בִי…
יָדַע שוֹר קוֹנֵהוּ,
וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, –
(מראה על הילדים)! יִשְׂרָאֵל – לֹא יָדַע,
עַמִי – לֹא הִתְבּוֹנָן!…
(מאים עליהם בּאגרופים ממש)
הוֹי, גוֹי חוֹטֵא,
עַם כֶּבֶד עָוֹן!
זֶרַע מְרֵעִים,
בָּנִים מַשְחִיתִים,
עָזְבוּ אֶת ה',
נאֲצוּ אֶת קְדוֹש יִשְׂרָאֵל,
נָזֹרוּ אָחוֹר!
(שואל אותם בהטעמה)
עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאש לָחֳלִי,
וְכָל לֵבָב דַוָי.
אֲבִיגְדוֹר הַקָטֹן: (במורא) אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כְלוּם, אֲנִי לֹא חָטָאתִי, אֲנִי הִתְפַּלָלְתִּי. נְחֶמְיָה: גַם אֲנִי הִתְפַּלָלְתִּי. אֲנִי מִתְפַּלֵל בְּכָל יוֹם… הַנָבִיא: (בלעג מר) כֵּן, כֵּן… לֹא עֲשִׂיתֶם כָּל דָבָר רַע… הִתְפַּלַלְתֶּם… הַתְּפִלָה אֵינֶנָה עוֹד הַכֹּל… ה' מַבִּיט לַלֵבָב – הַיְסוֹד: הוּא הַלֵב! הַלֵב! הַלֵב!
טוֹבִיָה הַקָטֹן: (קרב אל הנביא, אוחז אותו בבגדו) אֲדוֹנִי הַנָבִיא, אֲנִי יֶלֶד טוֹב, פְּרוּטָה הָיְתָה לִי וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לְעָנִי, וְעַתָּה יֵש לִי שְתַּיִם! הֲרֵי: אַחַת, שְתָּיִם.
הַנָבִיא: הָא כֵיצַד? הָיְתָה לְךָ פְּרוּטָה אַחַת, נָתַתָּ אוֹתָהּ לְעָנִי וּמִנַיִן לְךָ שְתָּיִם?
טוֹבִיָה: אֲנִי בָכִיתִי שֶנָתַתִּי אֶת פְּרוּטָתִי לֶעָנִי, אֲנִי בָכִיתִי, כִּי הָיָה לִי צַר עַל הַפְּרוּטָה… וְנָתְנָה לִי אִמִי שְתָּיִם.
הַנָבִיא: (בּלעג מר) הִנֵה כִי כֵן הוּא! טוֹבִים אַתֶּם! בַּעֲלֵי רַחֲמִים אַתֶּם! בַּעֲלֵי צְדָקָה אַתֶּם! וְאַתָּה (פונה פתאם אל אחד הילדים) הַאִם אֵינֶנִי יוֹדֵעַ אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ? אַתָּה הוֹשַטְתָּ רֶגֶל לַחֲבֵרְךָ וְנָפָל. שָלוֹם: לֹא אֲנִי, רַק הוּא! הוּא! הַנָבִיא: גַם הוּא! גַם הוּא! יוֹדֵעַ אָנֹכִי… וְאַתָּה, זֶרַח שְמֶךָ, אַתָּה מְאַחֵר תָּמִיד לָבוֹא לְבֵית הַסֵפֶר… הָעַצְלוּת – הִיא חֵטְא גָדוֹל! וְאַתָּה, פִּנְחָס, אַתָּה מְטַפֵּס עַל הַסַפְסָלִים בְּעֵת הַהַפְסָקָה; וְאַתָּה, גְדַלְיָה, אֵינְךָ מֵכִין אֶת שֵעוּרֶיךָ הָאַשְכְּנַזִים…
אָסְנַת: יִסְלַח לִי הַנָבִיא, כִּמְדוּמֶה לִי, שֶבִּימֵי יְשַעְיָהוּ הַנָבִיא לֹא יָדְעוּ עוֹד יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַצָרָה הַזֹאת, לֹא לָמְדוּ עוֹד אַשְכְּנַזִית.
הַנָבִיא: אֵין דָבָר: הַנָבִיא יוֹדֵעַ אֶת הָעַתִידוֹת. הִנֵה יָמִים בָּאִים… יָמִים רָעִים עַד מְאֹד, שָלֹש פְּעָמִים בַּשָבוּעַ יְלַמְדוּ אַשְכְּנַזִית. פֶּרֶץ: חֲדַל, חֲדַל! דַיָה לַצָרָה בְּשַעְתָּהּ. רֻחָמָה: אָנָא, הַשְמַע לָנוּ אֶת חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת! הַנָבִיא: אַשְמִיעַ… רֻחָמָה וְעוֹד אֲחָדִים: הֶאָח, מַה טוֹב! אָסְנַת: מַה טוֹב! עוֹד מְעַט וְנֵדַע אֶת אֲשֶר עוֹד לֹא הָיָה. אַךְ מִי זֶה רָץ אֵלֵינוּ? הַנָבִיא (פתאם): מֵאֲחוֹרַי הוּא בָא, לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ עוֹד, וְאוּלָם יוֹדֵעַ אָנֹכִי מִי הוּא. קוֹלוֹת: מִי? מִי? מִי? הַנָבִיא: נְבִיא שֶקֶר! הִנְנִי וְאֵרֵד, יָבוֹא וְיַעֲלֶה הוּא עַל הָאָבֶן… מֹשֶה: אַל־נָא, אַל־נָא תֵרֵד, הַנָבִיא! הַנָבִיא: הַתְּבַקֵש אֶת הַשֶמֶש וְלֹא יִשְקַע? בְּבוֹא נְבִיא הַשֶקֶר, כְּלוֹמַר, בְּבוֹא הַלַיְלָה וְהָלַךְ לוֹ הַיוֹם… וְאוּלָם אֲנִי לֹא אֶעֱזָבְכֶם, אֲנִי בְתוֹכְכֶם אֶעֱמֹד וְאֶרְאֶה: הַתִשְמְעוּ בְקוֹל נְבִיא הַשֶקֶר אִם לֹא? (הוא בא ועומד בתוך הילדים).
נְבִיא הַשֶקֶר: (בא. הוא חבוש לראשו מצנפת גבוהה מחֻדדת. פעמון בּידו, לבוש שמלת צבעונין, הוא רץ פעמים אחדות סביב האבן ומצלצל בפעמון).
נָבִיא אָנִי,
נָבִיא אָנִי,
יָבוֹא מִי שֶאֵינוֹ מַאֲמִין,
יָבוֹא יִשְאַל אֶת הַפַּעֲמוֹן –
אֶת הַפַּעֲמוֹן!
הוּא הַמְצַלְצֵל: נָבִיא אָנִי!
הוּא הַמְצַלְצֵל: נָבִיא אֲנִי
דְבַר אֱלִילִים עַל לְשוֹנִי;
צִלְצֵל, צִלְצֵל עַל כָּל אֹזֶן,
צִלְצֵל, צִלְצֵל, פַּעֲמוֹנִי,
פַּעֲמוֹנִי!
אָסְנַת: מַה תַּגִיד לָנוּ חֲדָשוֹת, נְבִיא הַשָקֶר? נְבִיא הַשֶקֶר: אֲכִילָה – קוֹדֶמֶת לַתְּפִלָה. נָחוּם: זוֹלֵל וְסוֹבֵא אָתָּה! נְבִיא־הַשֶקֶר: כְּשֶמַכִּים אֶת הַשֵנִי – לֹא תִבְכֶּה עֵינִי. צִפּוֹרָה: רָשָע! נְבִיא־הַשֶקֶר: קִנְאָה – טוֹבָה מִבִּינָה. נְחֶמְיָה: הוֹי אִיש רָע! נְבִיא־הַשֶקֶר: הַיָשָר – אֵינֶנוּ כָּשֵר! שִפְרָה: נְבָלָה תְדַבֵּר, לֹא אוּכַל אֶשְמָעֶנָה, אָזְנַיִם תְּצִלֶינָה! נְבִיא הַשֶקֶר: צְעָקָה טוֹבָה מִצְדָקָה. לאה: הוֹי, חוֹטֵא! נְבִיא הַשֶקֶר: רַק אֶת עַצְמֵךְ אֱהֹב – זֶה טוֹב! מִרְיָם: אָכֵן נְבִיא הַשֶקֶר אַתָּה וְלָכֵן כֹּה תְדַבֵּר. נְבִיא הַשֶקֶר: רֶשַע – לֹא פֶשַע! רָחֵל: כְּשִמְךָ כֵּן אַתָּה נְבִיא־שֶקֶר אַתָּה וְשֶקֶר תְּדַבֵּר. יְהוּדָה: גֵרְשוּ אוֹתוֹ מִכַּאן, גָרְשוּהוּ! יְלָדִים: (סובבים אותו, מרימים עליו יד) קוּם בְּרַח לְךָ! בְּרַח!
הַנָבִיא: (קורא בקול מצוה) אַל נָא! אַל תְּגָרְשוּהוּ. יִהְיֶה פֹה. אַף הוּא אָדָם, אוּלַי יִשְמַע אֶת דְבָרַי וְיֵיטִיב אֶת דַרְכּוֹ אַף הוּא. אָסְנַת: אָנָא, הַשְמִיעֵנוּ נָא אֶת חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת. הַנָבִיא: אַשְמִיעַ, כַּאֲשֶר אַךְ תָּנַח עָלַי רוּחַ ה‘, וְרוּחַ ה’ נָחָה עָלַי בְּשָמְעִי דִבְרֵי שִיר. יָשִיר לִי מִי שֶהוּא קוֹדֶם וְאַחַר כַּךְ אֶתְנַבֵּא.
אָסְנַת: אֲבִיַגִיל, קוֹלֵךְ נֶחְמָד אַף נָעִים, בּוֹאִי וְשִירִי לָנוּ וְיִשְמַע הַנָבִיא. הַנָבִיא: שִירִי, שִירִי, גַם אֱלִישָע הַנָבִיא הָיָה מְבַקֵש לוֹ מְנַגֵן בְּטֶרֶם הַשְמִיעוֹ דְבַר ה'. שִירִי, יָפֶה קוֹל מַנְגִינָה וְשִיר לַנְבוּאָה.
אֲבִיגַיִל: אָשִיר לַנָבִיא עַל “הַתֵּבָה”, עַל תֵּבָתוֹ שֶל נֹחַ.
הַנָבִיא: שִירִי, שִירִי, בִּתִּי.
אֲבִיַגִיל: (עולה על האבן ושרה)
4 מִסוֹף עוֹלָם
עַד סוֹף עוֹלָם –
הַס;
תַּם כָּל בָּשָׂר
וְכָל אָדָם
פַּס;
רַק מַיִם, מַיִם,)
רַק מַיִם, מַיִם,) (המקהלה
רוֹעֲשִים וְגוֹעֲשִים) חוזרת)
בַּכֹּל.)
_________________
– מִי זֹאת נָעָה?
מִי זֹאת בָּאָה
שָם?
מִי מִתְעַלֶה
שָם בְּגַלֵי
יָם?
– תֵּבַת נֹחַ,)
תֵּבַת נֹחַ,) (המקהלה
זוֹ הַיְחִידָה, זוֹ הַשְׂרִידָה – ) חוזרת)
הִיא!)
________________
סְגוּרָה, סְגוּרָה
הִיא הַתֵּבָה –
הָהּ!
אַרְיֵה שוֹאֵג,
נֶשֶר צוֹעֵק
בָּהּ:
– נֹחַ! נֹחַ!)
נֹחַ! נֹחַ!)
פֹּה הַמָקוֹם צָר,) (המקהלה
מָתַי נֵצֵא) חוזרת)
מִן הַתֵּבָה)
כְּבָר?)
________________
שְלַח אֶת
הַיוֹנָה אָז
הָאִיש:
"עוּפִי, עוּפִי
לָךְ יוֹנָתִי
חִיש,
עוּפִי נָא וּרְאִי)
הָשִיבִי דָבָר לִי,) (המקהלה
הָאֲדָמָה אוּלַי יָבְשָׁה) חוזרת)
כְּבָר?)
________________
פָּרְשָׂה כְנָפָהּ,
עָפָה, עָפָה
לָהּ;
אוּלָם מַהֵר
מַהֵר שָבָה –
הָהּ!
"נֹחַ, נֹחַ,)
אֵין מָנוֹחַ)
לְכַף רַגְלִי) (המקהלה
עַל הָאָרֶץ) חוזרת)
עוֹד.
________________
שִלַח נֹחַ
אֶת הַיוֹנָה
שוּב;
עָפָה לָהּ
עַד עֶרֶב
עוּף! עוּף! עוּף! –
"נֹחַ, נֹחַ,)
פְּתַח תֵּבָתְךָ)
לִי!) המקהלה
עֲלֵה זַיִת) חוזרת)
טָרָף יֵש)
בְּפִי…)
שִלַח נֹחַ
אֶת הַיוֹנָה
שוּב –
פָּרְשָׂה כְנָפָהּ,
מִהֲרָה לָעוּף…
חִכָּה, חִכָּה)
לָהּ;)
חִכָּה, חִכָּה)
לָהּ,) (המקהלה
אַךְ לֹא יָסְפָה) חוזרת)
עוֹד הַיוֹנָה)
שוּב.)
________________
פָּתַח נֹחַ
אֶת הַתֵּבָה
אָז;
יָצְאוּ כֻלָם
וְשָרוּ בְקוֹלָם
עָז:
"מַה יָרֹק)
הוּא כָל הָר!)
מַה רַעֲנָן) (המקהלה
כָּל גָיְא!) חוזרת)
הוֹדוּ! דוֹדוּ!)
הוֹדוּ לַאֲדֹנָי!)
הַנָבִיא: מָתוֹק מִדְבָש! אַךְ דְבָש אִם אָכַלְתִּי מְעַט דַיֵנִי, וְהַשִיר הַזֶה נָעִים הָיָה לִשְמֹעַ אִם כִּי אָרֹךְ הוּא כְאֹרֶךְ הַגָלוּת!
אָסְנַת: הוֹי, מָה אֲנִי שוֹמַעַת, הַנָבִיא מְדַבֵּר עַל דְבַר “גָלוּת”. כְּלוּם הָיוּ יוֹדְעִים בִּימֵי הַנְבִיאִים מַה זֶה גָלוּת?
הַנָבִיא: טָעִיתִי! טָעִיתִי. הַנָבִיא אִיש וְלֹא אֵל, יֵש אֲשֶר יִשְכַּח הַנָבִיא, יֵש אֲשֶר יִטְעֶה אֵין בְכַךְ כְּלוּם.
וְאוּלָם רוֹצֶה אֲנִי שֶתְּחוֹלְלוּ לִי מְעַט, הַמָחוֹל מַשְרֶה עָלַי רוּחַ שֶל שִׂמְחָה, רוֹצֶה אֲנִי בְשִׂמְחָה, כְּדֵי שֶגַם חֲזוֹנִי, זֶה חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת יִהְיֶה מְשַׂמֵחַ אֶתְכֶם. שִירֵי שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן הָבוּ לִי וּמְחוֹלוֹת.
אָסְנַת: מְחוֹלוֹת? הַנָבִיא רוֹצֶה בִמְחוֹלוֹת? הוֹ מִרְיָם! דְבוֹרָה, שִפְרָה! הָבוּ לָנוּ מָחוֹל!
הַנָבִיא: הָבוּ לָנוּ מָחוֹל! גַם הַמָחוֹל קֹדֶש
הוּא, גַם דָוִד הַמֶלֶךְ יָצָא בִמְחוֹל קְדוֹשִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה'.
(נערות אחדות יוצאות במחולות).
הַנָבִיא:( עולה על האבן) וְעַתָּה, הַטוּ אֹזן וּשְמָעוּ, כּי הִנֵה הָיְתָה עָלַי יַד ה'.
הַיְלָדִים: (מתלחשים) חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת! חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת!
הַנָבִיא: הִנֵה יָמִים בָּאִים – – וְהָיָה הָרְקִיעַ תְּכֵלֶת כֻּלוֹ, אַף עָנָן קַל לֹא יַקְדִיר אֶת טֹהַר הַשָמָיִם, וְלֹא יְכַסֶה אֶת הַשָמֶש. אַף כּוֹכָב אֶחָד לֹא יִפֹּל בַּלַיְלָה אָרְצָה, וְהַלְבָנָה לֹא תִהְיֶה עוֹד עֲצוּבָה, לֹא תִהְיֶה עוֹד פְּגוּמָה, לֹא תִקְטַן עוֹד, מְלֵאָה תִהְיֶה הַלְבָנָה! הָאֲדָמָה – הִיא תִהְיֶה יְרֹקָה תָמִיד, צִיץ הַשָׂדֶה לֹא יִבֹּל וְהַפְּרָחִים לֹא יִקְמֹלוּ, כָּל הָעֵצִים יִשְׂאוּ פֶּרִי, כָּל הַנְחָלִים שוֹקְקִים, זוֹרְמִים, שוֹטְפִים, כָּל פֶּה יִמָלֵא שִיר וְכָל לֵבָב שִׂמְחָה. וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָמִים וְלֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְדִי יִרְבָּץ. לֹא יָרֵעוּ, וְלֹא יַשְחִיתוּ… וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָמִים: וְלֹא יוֹסִיפוּ עוֹד הַמוֹרִים לְהַצִיג לְתַלְמִידֵיהֶם צִיוּנִים רָעִים, וְהַתַּלְמִידִים אַף הֵם לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לְהִתְעַצֵל בְּלִמוּדֵיהֶם: כָּל שִיר יִלָמֵד עַל פֶּה, כָּל שְאֵלַת חֶשְבּוֹן תֵּעָשֶּׂה, וְכָל תַּרְגִיל יִכָּתֵב בְּמַחְבֶּרֶת, אָז תִּהְײֶנָה כָּל הַזָוִיוֹת רֵיקוֹת מֵאֵין עוֹמֵד בָּהֶן, כָּל חֲדַר־מִשְמָר שוֹמֵם מֵאֵין יוֹשֵב בּוֹ וְכָל עֹנֶש כָּלִיל יַחֲלֹף.
פֶּרֶץ: הַלְוַאי, רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם! הֲמוֹן הַיְלָדִים: הַלְוַאי! הַלְוַאי! הַנָבִיא: תַּם חֲזוֹן הָעֲתִידוֹת הַפָּעַם! – וְעַתָּה, נֵלֵךְ וּנְטַיֵל בֶּאֱמֶת; הֵן אַתֶּם חֲפֵצִים לְטַיֵל, אֲנִי עָמַדְתִּי כָל הַשָעָה אֲחוֹרֵי הַקְלָעִים וְשָמָעְתִּי.
אַהֲרֹן: נֵלֵךְ, בְּשִיר נֵלֵךְ!
מֹשֶה: לְפִי דַעְתִּי, צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לָשִיר בְּטֶרֶם לֶכְתֵּנוּ אֶת הַשִיר עַל דְבַר קַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי הִנֵה חַג הַשָבוּעוֹת מְמַשְמֵש וּבָא, וְחַג הַשָבוּעוֹת – הֲרֵי הוּא חַג הַתּוֹרָה!
אָסְנַת: צָדַקְתָּ מֹשֶה; אַתָּה, אֶפְרַיִם, אַתָּה תַעֲלֶה עַל הַר סִינַי, עַל הָאֶבֶן הַזֹאת כְּמוּבָן, וְתָשִיר לָנוּ
* * *
אֶפְרַיִם: (עולה ושר בלוית המקהלה)
5 תּוֹרָה לִי, לִי –
אוֹרָה לִי!
תּוֹרָה לִי, לִי –
עוֹד מַה לִי?
תּוֹרָה לִי, לִי –
הַכֹּל לִי!
אֶחָד מִן הַיְלָדִים: (שר)
עַל הַר סִינַי, שָם מִמָעַל –
מִי זֶה, מִי זֶה לָנוּ יָעַל?
(המקהלה עונה: “תורה לי…”)
יֶלֶד שֵנִי: קָרָא מֹשֶה אִיש הַפֶּלֶא:
אֶפְרַיִם: (גומר) “אֲנִי לָכֶם עַל סִינַי אֶעֱלֶה!”
“תּוֹרָה לִי…”
יֶלֶד שְלִישִי: מָחֲאוּ כֻּלָם כַּף וְקָרָאוּ:
חִיש עֲלֵה, עֲלֵה הֶהָרָה!
“תּוֹרָה לִי..”
יֶלֶד רִאשוֹן: מַה שָם תַּעֲשֶׂה, נָא סַפֵּרָה:
אֶפְרַיִם: “עִם אֵל שַדַי אֲדַבֵּרָה!” “תּוֹרָה לִי”…
יֶלֶד שֵנִי: שָאֲלוּ כֻלָם אֶת הַנָבִיא: מַה מִסִינַי לָנוּ תָבִיא? “תּוֹרָה לִי”…
יֶלֶד שְלִישִי: אָז הַנָבִיא מֹשֶה עָנָה: אֶפְרַיִם: “תּוֹרָה אָבִיא בְמַתָּנָה!..” “תּוֹרָה לִי”…
יֶלֶד רִאשוֹן: מִי הַתּוֹרָה יְלַמְדֵנוּ?
הַמַקְהֵלָה: (מראה על אפרים) מֹשֶה רַבֵּנוּ! מֹשֶה רַבֵּנוּ! “תּוֹרָה לִי”…
אָסְנַת: וְעַתָּה חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת אֶת שִיר הַתַּהֲלוּכָה, כְּלוֹמַר, אֶת “שִיר הַגָלִיל”! וְאוּלָם בְּטֶרֶם שֶאָנוּ שָרִים אוֹתוֹ נַעֲמֹד נָא בְסֵדֶר… אַחַת! שְתַּיִם! בַּ– שוּ –רָה!
כָּל הַיְלָדִים וְהַיְלָדוֹת: (עומדים מיד זוגות זוגות בשורה)
הַמַקְהֵלָה: (שרה כשאסנת מנצחת בתנועות ידים מנוסות)
6 גִילוּ הַגְלִילִים
גִבּוֹרֵי הֶחָיִל,
שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ
יוֹמָם וָלָיִל!
_______________
מֵחֶשְכַת הַלַיְלָה
עוֹלֶה קוֹל חָלִיל, –
שִירוֹ יַשְמִיעַ
שוֹמֵר הַגָלִיל!
_______________
יֶהֱמֶה הַגָלִיל –
כֹּה יֶהֱמֶה לְבָבִי;
רוֹבֶה בְצִדִי
וְסוּסִי עֲרָבִי.
_______________
הַגָלִיל! הַגָלִיל!
אַךְ אַתָּה גְלִילִי!
אֵין שָׂשׂוֹן כִּשְׂשּׂוֹנִי,
וְגִיל אֵין כְּגִילִי.
_______________
הַלַיְלָה הוּא הוֹלֵךְ
הָלֹךְ וְחָוֹר, –
שֶמֶש הַגָלִיל –
כְּאֵש עַל הַר תָּבוֹר.
_______________
זוּלָתְךָ הַגָלִיל!
מַה לִי וּמִי לִי?
הַגָלִיל, הַגָלִיל –
אַךְ אַתָּה גְלִילִי!
אָסְנַת: (מפקדת) לֵכוּ! (הילדים יוצאים זוגות זוגות כשהם שרים את הבית האַחרון)
המסך.
-
במחזה ילדים זה לוקחים חלק ילדים וילדות רבים, משום שהוא כתוב בשביל ילדי בתי־ספר, בכדי שישתתפו בו רובם של הילדים. המורים והמנהלים את משחקי הילדים, החפצים להציג את המחזה הזה במספר ילדים יותר קטן מבלי לקצר אותו, יכלים לתת לילד אחד תפקידים אחדים. – ↩
-
השיר והמנגינה מ“גן־הילדים” “הוצאת האור”. ↩
-
במקור האותיות האחרונות של המילה מחוקות – כנראה אנחנו – הערת פרויקט בן יהודה ↩
-
השיר והמנגינה ב“גן־הילדים” הוצאת “האור”. ↩
-
השיר והמנגינה ב“גן־הילדים” הוצ. “אור”. ↩
-
השיר והמנגינה ב“גן־הילדים” הוצ. “האור”. ↩
א.
הָיֹה הָיָה נֶשֶר גָדוֹל. וְהָיָה הַנֶשֶר הַהוּא חָזָק, כְּכָל אֶחָיו, מִכָּל הַצִפֳּרִים אֲשֶר בָּעוֹלָם. וַהֲרֵי יָדוּעַ שֶכָּל כֹּחוֹ שֶל הַנֶשֶר הוּא בִּכְנָפָיו; וְלָכֵן הִמְלִיכוּהוּ הַצִּפֳּרִים לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶן. בְּוַדַאי הִבְטִיחַ לָהֶן שֶיָרִיב תָּמִיד אֶת רִיבָן וְשֶיַסְפִּיק לָהֶן אֶת מְזוֹנוֹתֵיהֶן. וְאוּלָם מִשֶשָֹמוּ כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשוֹ – נַעֲשָׂה לִבּוֹ גֵאֶה, וְהוּא בְּעַצְמוֹ רוֹמֵס וְטוֹרֵף אֶת נְתִינָיו הַצִּפֳּרִים וּמִתְאַכְזֵר אֲלֵיהֶן. וְלָכֵן הֵן עוֹיְנוֹת אוֹתוֹ. אַךְ אֵין הַמֶלֶךְ הָעַז יָרֵא מִפְּנֵיהֶן. יוֹדֵעַ הוּא שֶאֵינָן יְכֹלוֹת הַצִּפֳּרִים לְהָרַע לוֹ, אוּלָם לְגוֹזָלָיו הוּא דוֹאֵג, כִּי כַנְפֵיהֶם רַכּוֹת, וּבְשָׂרָן עוֹד לֹא הִתְקַשָה, וְאֵין לָהֶם לִבְנֵי הַמֶלֶךְ כֹּחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הֲמוֹן צִפֳּרִים הַמוֹרְדוֹת הָאוֹרְבוֹת לָהֶם עַל כָּל דֶרֶךְ…
וַיְהִי הַיוֹם וְהַנֶשֶר הַגָדוֹל נָשָׂא אֶת גוֹזָלָיו בִּכְנָפָיו מִיִרְאָה לְהַשְאִירָם לְבַדָם. מִסְפַּר בְּנֵי הַנֶשֶר הַקְטַנִים הָיוּ עֲשָׂרָה, חֲמִשָה נְשָרִים נָשָׂא בִכְנָפוֹ הָאַחַת וַחֲמִשָה
בִּכְנָפוֹ הַשֵנִית. הָיָה לוֹ עוֹד נֶשֶר אֶפְרֹחַ, בְּנוֹ הָאַחַד עָשָׂר, אַךְ אָבִיו לְקָחוֹ וְנִפְּצוֹ אֶל הַסָלַע. לֹא הָיָה לוֹ עוֹד מָקוֹם פָּנוּי בִּכְנָפָיו בִּשְבִיל הַגוֹזָל הָאַחַד עָשָׂר, וְהוּא הוֹרְגוֹ בְּעַצְמוֹ פֶּן יִתְעַלְלוּ בוֹ הַצִּפֳּרִים שׂוֹנְאָיו בַּנָפֶש.
ב.
וּמַעֲשֶׂה שֶהָיָה כַּך הָיָה. הַנֶשֶר הַגָדוֹל דָאָה עִם עֲשֶׂרֶת גוֹזָלָיו כְּשָבוּעַ יָמִים בְּלִי מַרְגֹעַ בִּמְרוֹמֵי הַשְחָקִים וְלֹא מָצָא מְאוּמָה לְמִחְיָתוֹ. הָרָעָב הֵחֵל לְהָצִיק לוֹ, וְגוֹזָלָיו כִּמְעַט שֶהִתְעַלְפוּ תַּחַת כְּנָפָיו. שָבוּעַ יָמִים לֹא בָא אֹכֶל אֶל פִּיהֶם, וְהַנֶשֶר הַגָדוֹל אִם כִּי מַר־נֶפֶש הָיָה – בְּכָל זֹאת נֶהֱנָה כִי אֲחָדִים מֵהַנְשָרִים הַקְטַנִים הָרְעֵבִים נִקְרוּ בִּבְשָׂרוֹ שֶמִתַּחַת לִכְנָפָיו. אוּלָם הַבָּשָׂר הָיָה קָשֶה מְאֹד, וְנִדְמֶה לוֹ לַנֶשֶר הַגָדוֹל שֶבָּנָיו הַקְטַנִים מְדַגְדְגִים אוֹתוֹ, וְצָחָק –
ג.
בּיוֹם הַשְמִינִי בַבֹּקֶר עָשָׂה הַנֶשֶר הַגָדוֹל מַעֲשֶׂה נוֹרָא מְאֹד: הִתְנַפֵּל עַל אֵיזֶה שֹׁבֶךְ שֶל יוֹנִים שֶעָמַד בְּאֶשְנַב גַג אֶחָד, שָבַר בְּחַרְטֻמוֹ הֶחָזָק אֶת הַדֶלֶת הַקְטַנָה וְהוֹצִיא מִשָם הַרְבֵּה יוֹנִים צְחוֹרוֹת, שֶנָמוּ חֲבוּקוֹת זוֹ בִּזְרוֹעוֹת זוֹ, הֶעֱלָן הַגַגָה וְשִסֵף אוֹתָן לִבְתָרִים גְדוֹלִים וַחֲתִיכוֹת קְטַנוֹת. אֶת הַבְּתָרִים בָּלַע הוּא, וְאֶת הַחֲתִיכוֹת הַקְטַנוֹת זָרַק לְגוֹזָלָיו. הַיוֹנִים הַנִשְאָרוֹת הִתְעוֹפְפוּ בְּהֶגֶה מַר וְעָמְדוּ עַל הַגַגוֹת הַקְרוֹבִים, וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב בִּפְנֵי מַלְכָּם הַנוֹרָא, בִּפְנֵי הַנֶשֶר הַגָדוֹל וְיוֹרְשָיו הָרַבִּים. עֵינֵי הַיוֹנִים הַקְטַנוֹת נִמְלְאוּ דָם, כַּנְפֵיהֶן נִתְנַפְנְפוּ בְּקֶצֶף אֵין־אוֹנִים, וְנוֹצוֹתֵיהֶן נִשְרוּ לָאָרֶץ. כִּכְלוֹת הַנֶשֶר אֶת סְעוּדָתוֹ הִרְגִיש כִּי תַרְדֵמָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. הַגוֹזָלִים כְּבָר הִתְגַלְגְלוּ נִרְדָמִים עַל פְּנֵי הַגַג הַמְלֻכְלָךְ בְּדַם הַיוֹנִים, וְהַנֶשֶר מִהֵר וַיֶאֱסֹף אוֹתָם אֶל תַּחַת כְּנָפָיו וַיִתְנַשֵּׂא לַמֲרוֹם, אֶל הֶעָבִים.
ד.
יָדַע הַנֶשֶר, שֶאִם יָתוּר לוֹ מְקוֹם לִינָה בַּיַעַר וְיִוָדַע הַדָבָר לְקוּקִיָה הַקְטַנָה וְעָפָה הַקוּקִיָה הַקְטַנָה וְהִכְרִיזָה לְכָל צִפֳּרֵי הַמָקוֹם הַהוּא: קוּ־קוּ! קוּ־קוּ! הִתְקַבֵּצְנָה, צִפֳּרִים עֲלוּבוֹת, הַמֶלֶךְ הַנוֹרָא, הַנֶשֶר הַגָדוֹל יָשֵן עַתָּה בַּיָעַר, בֹּאנָה וְקַחְנָה נָקָם מִגוֹזָלָיו הַקְטַנִים.
וְלֹא הָלַךְ הַנֶשֶר לָלוּן הַיַעֲרָה. יָדַע הַנֶשֶר שֶאִם יִבְחַר בְּצוּר סֶלַע – וְהָלַךְ הָעוֹרֵב הַשָחוֹר, שֶכָּל הַמְקוֹמוֹת נְהִירִים לוֹ, וְהָלַךְ וְקָרָא: קְרָא־קְרָא! בֹּאנָה, צִפֳּרִים עֲלוּבוֹת, הַמֶלֶךְ הַנוֹרָא, הַנֶשֶר הַגָדוֹל יָשֵן עַתָּה שְנַת־תַּרְדֵמָה, בֹּאנָה, בֹּאנָה וְקַחְנָה נָקָם מִגוֹזָלָיו הַקְטַנִים. – וְלֹא בָחַר הַנֶשֶר בְּצוּר סֶלַע.
יָדַע הַנֶשֶר שֶאִם יְבַקֵש לוֹ מְנוּחָה בַּמִדְבָּר, עַל פְּנֵי הַחוֹל הַצָהוּב וְרָאֲתָה אוֹתוֹ הַלִילִית, וְתֵילִיל הַלִילִית בְּאָזְנֵי הָאַיָה, הָאַיָה – בְּאָזְנֵי הַדַיָה, הַדַיָה בְּאָזְנֵי בַּת־הַיַעֲנָה, בַּת־הַיַעֲנָה בְאָזְנֵי הַקָאת, הַקָאת – בְּאָזְנֵי הָעָזְנִיָה, לֵאמֹר: הַמֶלֶךְ הַנוֹרָא, הַנֶשֶר הַגָדוֹל יָשֵן עִמָנוּ בַמִדְבָּר; נֵלֵךְ נָא וְנִקַח נָקָם מִגוֹזָלָיו הַקְטַנִים. – וְלֹא בִקֶש לוֹ הַנֶשֶר מְנוּחָה בַמִדְבָּר.
אֶל הֶעָבִים עָף הַנֶשֶר הַגָדוֹל. יָדֹעַ יָדַע שֶשָם לֹא תִגַע יָד לְרָעָה בְגוֹזָלָיו הַחֲבִיבִים עָלָיו. שֶם בֵּין הֶעָבִים לֹא תַגְבִּיהַ כָּל צִפּוֹר לָעוּף; רַק הַנֶשֶר לְבַדוֹ וְגוֹזָלָיו.
ה.
כְּשֶעָלָה הַנֶשֶר עַל אַחַד הֶעָבִים, הוֹצִיא תֵכֶּף אֶת גוֹזָלָיו הַקְטַנִים מִתַּחַת לִכְנָפָיו וְהִשְכִּיבָם בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים. אוּלָם מִי שֶעָשָׂה עָוֶל עַל הָאָרֶץ וּבָרַח הַשָמַיְמָה, הַשָמַיִם נוֹקְמִים מִמֶנוּ אֶת נִקְמַת הָאָרֶץ.
וּכְרוּבִים יֶשְנָם בַּשְחָקִים. אֵלֶה יַלְדֵי הַשְחָקִים הַמְפֻנָקִים! כָּל הַשָמַיִם פְּתוּחִים לִפְנֵיהֶם וְאֶת כָּל אֲשֶר תִּרְאֶינָה עֵינֵיהֶם לֹא יִמָנַע מֵהֶם. מִשְתּוֹבְבִים כְּכָל אַוַת נַפְשָם; יָעוּפוּ אֶל כָּל אֲשֶר יִהְיֶה עִם רוּחָם לָעוּף. וְאָמְנָם מְאֻשָרִים הֵם הַכְּרוּבִים! לְבָתֵּי־סֵפֶר לֹא יֵלֵכוּ, מוֹרָאוֹ שֶל רַב לֹא יֵדְעוּ, וּבְכָל זֹאת מְלֻמָדִים הֵם, הֵם נוֹלָדִים עִם תּוֹרָתָם בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם. סְפָרִים לֹא יִקְנוּ וְלֹא יִקְרְאוּ בָם כִּי אֶת שֶבַע הַחָכְמוֹת הֵם יוֹדְעִים בּוֹ בַיוֹם שֶיִוָלְדוּ.
אָמְנָם מְאֻשָרִים הֵם הַכְּרוּבִים! שֶהֵם קוֹנִים לַמְדָנוּתָם וְחָכְמָתָם בְּלִי יְגִיעָה וְזֵעַת אָף. אָכֵן, שוֹנִים הֵם יַלְדֵי הַשְחָקִים מֵאֵלֶה הַנוֹלָדִים עַל אֲדָמוֹת!
לֹא אַחַת וְלֹא שְתַּיִם הֵרִימוּ יַלְדֵי הַאֲדָמָה אֶת עֵינֵיהֶם בְּקִנְאָה לַשָמַיִם וְשָאֲלוּ: הוֹי, הוֹי, לָמָה יִגָרַע חֶלְקֵנוּ; מַדוּעַ כֹּה שוֹנֶה גוֹרָלֵנוּ? וְאוּלָם יַלְדֵי הָאֲדָמָה לֹא קִבְּלוּ עַד הַיוֹם הַזֶה כָל תְּשוּבָה מֵאֵת אֲחֵיהֶם הַקְטַנִים שֶמִמָעַל. רַק אֶחָד הוּא אֵלִיָהוּ הַנָבִיא הַיוֹדֵעַ אֶת הַסִבָּה הַנְכוֹנָה, וְהוּא הוּא גִלָה פַעַם אַחַת אֶת אֹזֶן יֶלֶד עִבְרִי בְלֵיל הַסֵדֶר, וְאֵלֶה הָיוּ דְבָרָיו שֶל אֵלִיָהוּ: יַלְדֵי הָאֲדָמָה וְיַלְדֵי הַשְחָקִים –? אֵלֶה שֶל מַטָה נוֹלָדִים מִתּוֹךְ בְּכִי וּדְמָעוֹת, וְאֵלֶה שֶל מַעֲלָה מִתּוֹךְ צְחֹק וְצָהֳלָה הֵם נוֹלָדִים! הוֹי, כָּמַה צַר לָנוּ, לִבְנֵי הָאֲדָמָה שֶכְּבָר נוֹלַדְנוּ, וְצַר, צַר שֶלֹא נִוָלֵד עוֹד הַפָּעַם. הוֹי, לוּ יָדַעְנוּ אֶת הַסוֹד הַזֶה בְטֶרֶם שֶנוֹלַדְנוּ וְהָיִינוּ בָאִים לָעוֹלָם מִתּוֹךְ צְחֹק.
כַּמָה מְאֻשָרִים הֵם הַכְּרוּבִים שֶהֵם נוֹלָדִים מִתּוֹךְ צְחֹק! וַהֲרֵי עֲלֵיהֶם נֶאֶמְרוּ הַדְבָרִים! מִי שֶמַתְחִיל בִּצְחֹק אֲזַי הוּא צוֹחֵק כָּל יָמָיו.
אָמְנָם, אֵין לְהִתְפַּלֵא עוֹד עַל הַכְּרוּבִים, שֶאֵין הֵם מַזְקִינִים. יַלְדוּתָם יַלְדוּת נִצַחַת, שִמְשָם לֹא יִשְקַע וִירֵחָם לֹא יֶאְסֹף נָגְהוֹ. יוֹמוֹ שֶל הַכְּרוּב שִיר וְלֵילוֹ רִנָה.
הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!
כִּפַּת שָמַי זוּ הַנְטוּיָה
כֻּלָהּ תְּכֵלֶת, טַלִית כְּחֻלָה,
בְּכוֹכָבִים דַרְכִּי סְלוּלָה.
קַשְתִּי שִבְעָה לָהּ גַוָנִים –
קַשְתִּי דְרוּכָה בַעֲנָנִים.
אִם חָפַצְתִּי עוּף – וָעַפְתִּי,
קֵדְמָה, יָמָה. וְאִם עָיַפְתִּי
אֵשֵב לִי עַל גַב הַחַרְסָה,
וְאֶתְגַלְגֵל אִתָּהּ פַּרְסָה.
נַעֲשָׂה חַם לִי – בְּלֵב שָׂמֵחַ
אֶקְפֹּץ לִי עַל קֹר יָרֵחַ,
אוֹ עַל עָב עַל בְּלִימָה תְלוּיָה –
הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!
וּבָעֵת שֶהַנֶשֶר הַגָדוֹל נִרְדַם עַל גַבֵּי הָעָב, עָפוּ לָהֶם כְּרוֹבִים אֲחָדִים בֵּינוֹת לֶעָבִים וַיָצִיצוּ מִשָם עַל הָאָרֶץ. כְּשֶקָרְבוּ הַכְּרוּבִים לְתֻמָם אֶל אַחַד הֶעָבִים, וְרָאוּ אֶת הַנְשָרִים הַקְטַנִים שֶנָמוּ בְחֵיקוֹ נִמְשַךְ אֲלֵיהֶם לְבָבָם וַיִקְחוּם בְּכַנְפֵיהֶם הַמוּפָזוֹת וַיָעוּפוּ לָהֶם.
ו.
וְהַנֶשֶר הַגָדוֹל עוֹדֶנוּ יָשֵן וְאֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מְאוּמָה עַל אֲסוֹנוֹ הַגָדוֹל. וְהֶעָבִים עַצְמָם אֵינָם עוֹמְדִים עַל מָקוֹם אֶחָד. הֵם זוֹחֲלִים כְּמֵימֵי הַנְהָרוֹת, שֶאֵינָם מַרְגִיעִים וּמְקַלְחִים הָלְאָה הָלְאָה. וְהֶעָבִים אָמְנָם אֵינָם חַיִים בְּשָלוֹם, וּכְשֶׁהֵם זוֹחֲלִים הֵמָה מְטַפְּסִים לִפְעָמִים אִיש עַל גַב אָחִיו, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מָתַי לִנְטוֹת הַצִדָה, מָתַי לַעֲבוֹר יָשָר וּמָתַי לַחֲזֹר לְאָחוֹר, עִוְרִים הֵם. וְלָכֵן כְּשֶנִפְגָשִים שְנֵי עֲנָנִים הֵמָה מִתְגוֹשְשִים וּמִתְאַמְצִים לִבְלֹעַ אִיש אֶת אָחִיו, מִפְּנֵי שֶאֵינָם מַכִּירִים אִיש אֶת אָחִיו; כָּל אֶחָד חוֹשֵב אֶת הַשֵנִי לְאֵיזֶה אוֹיֵב נוֹרָא הָרוֹצֶה לְהַשְחִיתוֹ. וְאִם אֶחָד מִשְנֵי הָעֲנָנִים הַנִפְגָשִים גָדוֹל הוּא וְהַשֵנִי קָטָן, אָז הֶעָנָן הַקָטָן בְּסַכָּנָה, וְהוּא נִבְלַע בְּתוֹךְ הֶעָנָן הַגָדוֹל. וְהָעָב שֶׁעָלָיו יָשֵׁן הַנֶּשֶׁר אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה גָּדוֹל, אוּלָם כְּנֶגֶד הֶעָנָן הַגָּדוֹל שֶׁזָּחַל לִקְרָאתוֹ לֹא נֶחְשַׁב בִּמְאוּם.לוּ הָיָה הַנֶשֶר עֵר בְּאוֹתוֹ רֶגַע כִּי אָז עָזַב אֶת הָעָב וְנִמְלַט עַל נַפְשוֹ אוּלָם הוּא לֹא יָדַע מְאוּמָה כִּי יָשֵן וְחָלַם שֶמָצָא שֹבֶךְ גָדוֹל, מָלֵא יוֹנִים רַכּוֹת וְיָפוֹת וּמְתוּקוֹת לַאֲכִילָה. וּבֵין כַּך – וְהֶעָנָן הַגָדוֹל כְּבָר קָרַב וְנָגַע בָּעָב. הָעָב כִּמְעַט שֶלֹא הִתְקוֹמֵם לֶעָנָן הַגָדוֹל וְנִבְלַע בִּמְנוֹחָה בְּפִיו וְהַנֶשֶר הַגָדוֹל – נֶחְנָק.
ז.
וְהַנְשָרִים הַקְטַנִים הֵקִיצוּ, וְהִנֵה הֵם נִמְצָאִים בִּכְנָפַיִם רַכּוֹת וְחַמוֹת. אוּלָם אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים כְּשֶשָמְעוּ אֶת הַשִׂיחָה שֶהָיְתָה בֵּין הַכְּרוּבִים, נִבְהֲלוּ וְהִתְחִילוּ בוֹכִים: לְאַבָּא! לְאַבָּא!
הַכְּרוּבִים כָּפְפוּ אֶת רָאשֵיהֶם אֶל תַּחַת כַּנְפֵיהֶם וְלָטְפוּ אֶת הַנְשָרִים הַקְטַנִים עַל בְּשָׂרָם וְדִבְּרוּ לָהֶם נִחוּמִים. הַכְּרוּבִים הֵם טוֹבֵי־לֵב עַד מְאֹד וְאֵינָם יְכֹלִים לִרְאוֹת בְּצַעַר כָּל יְצוּר, כִּי כְרוּבִים הֵם, וַיִתְחָרְטוּ כִּי שָדְדוּ אֶת הַתִּינוֹקוֹת הַקְטַנִים הַלָלוּ מֵאֲבִיהֶם. אוּלֶם עוֹד הֵמָה נוֹעָצִים מַה לַעֲשׂוֹת וְהִנֵה הַנְשָרִים הַקְטַנִים הֵרִימוּ קוֹל צָהֳלָה: – הוֹ, מַה זֹאת?!
– הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים עוֹד, נְשָרִים קְטַנִים, מַה זֹאת? עָנוּ הַכְּרוּבִים. – אֵלֶה הֵם מַלְאָכִים, הַשוֹזְרִים קֶשֶת לְפָאֵר בָּהּ אֶת הָרָקִיעַ שֶלָנוּ. רְאוּ־נָא כָל מַלְאָךְ בָּא עִם גַוָן שֶלוֹ, לָזֶה אֲדַמְדָם, לָזֶה כְּחַלְחָל, לָזֶה יְרַקְרָק, לָזֶה חֲוַרְוָר, לָזֶה צְהַבְהָב. רְאוּ־נָא אֵיךְ הֵמָה שוֹזְרִים אֶת הַקֶשֶת. יָפָה הִיא הַקֶשֶת. הַאֵין זֹאת, נְשָרִים קְטַנִים?
– יָפָה, יָפָה, צָהֲלוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים. אַחֲרֵי כֵן עָבְרוּ הַכְּרוּבִים עִם הַנְשָרִים עַל פְּנֵי מֶרְחַב גָדוֹל שֶהִצְטַבּרוּ עָלָיו צִבּוּרִים גְדוֹלִים שֶל פֵּרוּרֵי זָהָב קְטַנִים מְאֹד, וּמַלְאָכִים רַבִּים עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְלָטְשוּ כל פֵּרוּר וּפֵרוּר עַד שֶעָשׂוּ לוֹ בָרָק. – הוֹ, מַה זֹאת?
– הַצִבּוּרִים הָאֵלֶה הֵמָה הַכּוֹכָבִים הַמְפֻזָרִים וְהַמְשֻבָּצִים בַּלַיְלָה עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ. צְרִיכִים לִלְטשׁ אוֹתָם בַּיוֹם בִּשְבִיל שֶיַזְהִירוּ בַּלָיְלָה. נָאִים הֵם הַכּוֹכָבִים הַפְּעוּטִים, הָאֵין זֹאת, נְשָרִים קְטַנִים? – נָאִים, נָאִים! עוֹנִים הַנְשָרִים הַקְטַנִים בְּצָהֳלָה.
וְהַכְּרוּבִים הַטוֹבִים שָׂמְחוּ כִּי הַכֹּל מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵי הַגוֹזָלִים וְעָפוּ עִמָהֶם בְּכָל שְבִילֵי הַשְחָקִים, וְהֶרְאוּ לָהֶם אֶת כָּל הַיָפֶה וְהַנִפְלָא בַּשָמָיִם, וְעַל כָּל מַה שֶרָאוּ הַנְשָרִים שָאֲלוּ בַצָהֳלָה: הוֹ, מַה זֹאת?!
בְּיִחוּד נָעֲמָה עַל הַנְשָרִים הַקְטַנִים חֶבְרַת הַיְלָדִים הַפְּעוּטִים, שֶהִתְגַלְגְלוּ וְהִתְהַפְּכוּ “כְּמַזִּיקִים” עַל פְּנֵי הַשָמַיִם וְעָמְדוּ עַל רָאשֵיהֶם הַקְטַנִים, מִבְּלִי לְהִשָעֵן עַל יְדֵיהֶם. הַנְשָרִים הַקְטַנִים נִסוּ לַעֲשׂוֹת גַם־כֵּן כַּמַעֲשֶׂה הַזֶה, אוּלָם רָאשֵיהֶם דַקִים הָיוּ בְיוֹתֵר וְלֹא יָכְלוּ לַעֲמוֹד הָכֵן וְנִזְקְקוּ לְהִשָעֵן עַל כַּנְפֵיהֶם, וְהַיְלָדִים הַפְּעוּטִים צָחֲקוּ לָזֶה מְאֹד. בְּמֶשֶךְ יָמִים מְעַטִים הִתְרוֹעֲעוּ הַגוֹזָלִים אֶת הַיְלָדִים, עַד שֶשָכְחוּ אֶת אֲבִיהֶם, אֶת הַנֶשֶר הַגָדוֹל. רַק בַּלַיְלָה יֵש שֶהֵקִיצוּ מִשְנָתָם וְזָכְרוּ שֶאֵין הַנֶשֶר הַגָדוֹל אִתָּם, וְקָרְאוּ: אַבָּא, אַבָּא – וְשָבוּ לִישוֹן.
בְּעֵת קְצָרָה לָמְדוּ הַגוֹזָלִים מִפִּי הַיְלָדִים לְדַבֵּר, אֶלָא הֵם לֹא יָכְלוּ לְבַטֵא יוֹתֵר מֵהֲבָרָה אַחַת מִכָּל מִלָה, כִּי גְרוֹנוֹת הַנְשָרִים צָרִים מְאֹד. כְּשֶרָצוּ לְבַטֵא “יֶלֶד” הָיוּ אוֹמְרִים: “יֶלְד” כְּשֶחָפְצוּ לוֹמֵר: “כּוֹכָב” אָמְרוּ: “כְּכָב”, נֶשֶר – הָיָה בְּפִיהֶם “נְשֶר”. פַּעַם אַחַת עָף אֶחָד מֵהַנְשָרִים הַקְטַנִים לַחֲבוּרַת הַיְלָדִים וְקָרָא בְצָהֳלָה: “נִי כְּבָר עוֹמְד עַל רְ־שִי”! בָּזֶה רָצָה לְהַגִיד: “אֲנִי כְּבָר עוֹמֵד עַל רֹאשִי!”
ח.
כְּשֶהֵקִיצוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר, רָאוּ וְהִנֵה הַיְלָדִים עֲטוּפִים מְעִילִים קְטַנִים וּמְשֻנִים, אֲחָדִים מֵהֶם מַשְחִילִים צִיצִיוֹת “בְּאַרְבַּע־כַּנְפוֹת” קְטַנוֹת, אֲחָדִים מֵהֶם צוֹרְרִים בְּאַמְתָּחוֹת קַטְנוֹת אֵיזֶה חֲפָצִים, וַאֲחָדִים כְּבָר נוֹשְקִים לַמַלְאָכִים, וְלוֹחֲצִים אֵלֶה לָאֵלֶה אֶת יְדֵיהֶם, כְּמוֹ שֶנוֹשְקִים וְלוֹחֲצִים אֶת הַיָדַים בִּשְעַת פְּרֵדָה.
– מַה זֹאת? שָאֲלוּ הַנָשְרִים הַקְטַנִים. – הֵן יוֹרְדִים אֲנַחְנוּ עוֹד מְעַט עַל הָאָרֶץ, כְּבָר בָּא תוֹרֵנוּ לָרֶדֶת! הַנְשָרִים הַקְטַנִים הִתְעַצְבוּ אֶל לִבָּם:
הֵם, הַיְלָדִים הַקְטַנִים יֵרְדוּ, וְהֵמָה יִשָאֲרוּ פֹה עֲרִירִים, גַלְמוֹדִים. הַמַלְאָכִים שֶעָסְקוּ וְטָרְחוּ בִנְסִיעַת הַיְלָדִים, הִכִּירוּ בִּפְנֵי הַנְשָרִים סִמָנֵי עַצְבוּת וְרָצוּ לְנַחְמָם, אַךְ הַנְשָרִים הַקְטַנִים בָּכוּ בְאַחַת: בָּדָד נִהְיֶה פֹה, גַלְמוּדִים!
– הֵן כָּל הַשָמַיִם לִפְנֵיכֶם! קָרְאוּ הַמַלְאָכִים, וְהֵן כֻּלָנוּ אוֹהֲבִים אֶתִכֵם עַד מְאֹד. – אַרְצָה אֲנַחְנוּ רוֹצִים! לֹא חָדְלוּ הַנְשָרִים לְִיַבֵּב. – אָרְצָה? אוּלָם הָאָרֶץ הֵן שְחוֹרָה הִיא, אֵלֶה הַיְלָדִים שֶהָיוּ שְׂמֵחִים פֹּה וְצוֹהֲלִים, שָם יִוָלְדוּ מִתּוֹךְ בְּכִי וּדְמָעוֹת. הָאָרֶץ אָמְנָם מַצְמִיחָה פְרָחִים, אַךְ הַנְשָרִים אֵינָם אוֹהֲבִים אֶת הַפְּרָחִים כַּיְלָדִים: אָרְצָה? בָּאָרֶץ אֵינָם נִמְצָאִים מַלְאָכִים, וְהַנְשָרִים אֵינָם חוֹלְמִים בִּשְנָתָם, וְלָכֵן אֵין הֵם רוֹאִים גַם בִּשְנָתָם כְּרוּבֵי שְחָקִים כְּמוֹ שֶרוֹאִים לִפְעָמִים הַיְלָדִים; אָרְצָה? אוּלָם שָם אִם תַּחְפְּצוּ לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים הַקְטַנִים וְאֶת הַלְבָנָה הַיָפָה תִהְיוּ צְרִיכִים לְחַכּוֹת עַד שֶיָבוֹא הַלָיְלָה. אִם תֶּחְפְּצוּ לִרְאוֹת אֶת הַשָמֶש, יִהְיֶה עֲלֵיכֶם לְחַכּוֹת עַד שֶיֵאוֹר הַיוֹם וְאִם תֶּחְפְּצוּ לִרְאוֹת אֶת הַקֶשֶת אֲזַי תְחַכּוּ לְמָטָר גָדוֹל. הוֹ, פְּתָאִים קְטַנִים!
– אָרְצָה, אָרְצָה, עִם הַיְלָדִים! לֹא חָדְלוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים לְיַבֵּב. יוֹתֵר לֹא יָכְלוּ הַמַלְאָכִים לַעֲצֹר בָּם וְהוֹרִידוּ אוֹתָם אִתָּם, לַמְרוֹת רְצוֹנָם, בְּיַחַד עִם הַיְלָדִים מֵעַל הַשָמָיִם.
– לְשָלוֹם! רְדוּ לְשָלוֹם! קָרְאוּ אַחֲרֵיהֶם הַמַלְאָכִים מִבַּעַד חֲרַכֵּי הַשְחָקִים.
ט.
כָּל־זְמָן שֶהָיוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים בַּשָמַיִם שָכְחוּ לֶאֱכֹל, כִּי בַשָמַיִם אֵינָם אוֹכְלִים… אוּלָם מִשֶהִרְגִישוּ אֶת עַצְמָם בַּאֲוִירוֹ שֶל הָעוֹלָם הַזֶה, הֵחֵל הָרָעָב לְהָצִיק לָהֶם. גַם הַיְלָדִים הַקְטַנִים רָעֲבוּ מְאֹד, אַךְ הַיְלָדִים יְכֹלִים לְהִתְאַפֵּק, לֹא כֵן הַנְשָרִים: הָרָעָב הֵבִיא אוֹתָם לִידֵי כַעַס, וְהִתְחִילוּ מִתְמַרְמְרִים עַל הַיְלָדִים וּלְדַבֵּר אֲלֵיהֶם דִבְרֵי כִבּוּשִים. לַסוֹף לֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲצוֹר בְּרוּחָם, אַף־עַל־פִּי שֶהָיוּ כְבָר קְרוֹבִים לָאָרֶץ, וַיְנַקְרוּ אֶת עֵינֵי הַיְלָדִים וַיֹאכֵלוּן. וְכַאֲשֶר יָרְדוּ הַיְלָדִים עַל הָאָרֶץ לֹא רָאוּ אוֹתָהּ, כִּי עִוְרִים יָרָדוּ.
בַּשָעָה הַהִיא הָלְכוּ יְהוּדִים מִבֵּית הַתְּפִלָה לְבָתֵּיהֶם, וּפָגְשוּ בְדַרְכָּם אֶת הַיְלָדִים הַקְטַנִים, כְּשֶהֵם סוֹכְכִים בִּידֵיהֶם הַקְטַנוֹת עַל עֵינֵיהֶם הַכּוֹאֲבוֹת מֵחַרְטֻמֵי הַנְשָרִים הַקְטַנִים, שֶאֵינָם יוֹדְעִים שָׂבְעָה. הַיְהוּדִים הוֹצִיאוּ אֶת צִיצִיוֹתֵיהֶם הַגְדוֹלוֹת וְהַכְּבֵדוֹת, הַתְּלוּיוֹת בְּטַלִיוֹתֵיהֶם הַקְטַנוֹת וְהִלְקוּ בָהֶן אֶת הַנְשָרִים וְגֵרְשוּם, וְכָל אֶחַד מִן הַיְהוּדִים לָקַח לוֹ יֶלֶד עִוֵר לְבֵיתֹו.
י.
וַעֲשֶׂרֶת הַנְשָרִים הַקְטַנִים הִתְעוֹפְפוּ הֵנָה וָהֵנָה וַיָתוּרוּ לָהֶם מָקוֹם טוֹב וְחָבוּי. וְהִנֵה יוֹנָה אַחַת עָפָה וְעוֹבֶרֶת עַל פְּנֵיהֶם וּמִסְתַּכֶּלֶת בָּם הֵיטֵב. וַיִירְאוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת מַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם, וַיְמַהֲרוּ לָעוּף וּלְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת אַחַד הַשִׂיחִים שֶעָל פְּנֵי הַדָרֶךְ. אוּלָם הַיוֹנָה טָסָה בְעִקְבוֹתֵיהֶם וְרָאֲתָה הֵיטֵב אֶת מַחֲבוֹאָם. וַתָּעָף וַתַּגֵד לְכָל הַצִּפֳּרִים שֶגָרוּ בִסְביבוֹת הַמָקוֹם הַהוּא לֵאמֹר: נִגְלוּ לִי עִקְבוֹת עֲשֶׂרֶת מַשְחִיתִים קַטְנִים! – לֹא עָבְרוּ עֲשָׂרָה רְגָעִים וּמַחֲנֶה גָדוֹל שֶל צִפֳּרִים טָס בָּאֲוִיר, וְיוֹנָה אַחַת מוֹרָה הַדֶרֶךְ – בְּרֹאשוֹ; וַיְהִי הַמַחֲנֶה נוֹרָא, אַף־עַל־פִּי שֶרְבּוֹ הָיָה יוֹנִים. מַחֲשֶבֶת נָקָם הָגוּ הַפַּעַם הַשַתְקָניוֹת הַצְנוּעוֹת הַלָלוּ. בְּרַעַש גָדוֹל הִסְתָּעֲרוּ הַיוֹנִים וְכָל הַצִּפֳּרִים עַל הַנְשָרִים הַקְטַנִים, שֶהִתְחִילוּ מִתְחַכְּכִים זֶה בָזֶה, וּלְהִתְכַּוֵּץ לְתוֹךְ עַצְמָם, וְנָשְכוּ אוֹתָם בְּכַנְפֵיהֶם הַקְטַנוֹת. הַכְּנָפַיִם שֶלֹא הִתְקַשוּ עֲדֶנָה נָשְרוּ תֵכֶּף, וּבִנְפֹל כָּנָף מִכִּתְפֵי הַגוֹזָל, חֲטָפוּהָ הַצִּפֳּרִים, מֵרְטוּ בְּחַרְטֻמֵיהֶן הַחַדִים אֶת הַנוֹצוֹת וּפֵזְרוּן בָּרוּחַ. – כֹּה יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֵנוּ! קָרְאוּ כָל הַצִּפֳּרִים פֶּה אֶחָד וַיָעוּפוּ.
יא.
הָיָה יוֹם קַיִץ יָפֶה. חֲבוּרָה גְדוֹלָה שֶל יְלָדִים יָצְאָה מִן הָעִיר לְטַיֵל, לְהָרִיחַ רֵיחַ עֲשָׂבִים יְרַקְרַקִים, וְלִשְמֹעַ שִירַת צִפֳּרִים מִבֵּינוֹת לָעֳפָאִים. – יְלָדִים, הֵן פְּזִיזִים אַתֶּם! הֵן קַלִילִים אַתֶּם! לָמָה אַתֶּם הוֹלְכִים בִּצְעָדִים מְדוּדִים? – לֹא, לֹא! לְאַט לָנוּ… עִם חֲבֵרֵינוּ הָעִוְרִים הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ צְמָדִים־צְמָדִים, יֶלֶד פִּקֵחַ שְלוּב יָדַיִם – עִם יֶלֶד עִוֵר, פִּקֵחַ נוֹהֵג בְּיַד עִוֵר… לְאַט לָנוּ! – לְאַחַר שֶעָבְרוּ כִּבְרַת אֶרֶץ גְדוֹלָה, פָּנוּ הַיְלָדִים הַעִוְרִים אֶל הפקחים: – רַגְלֵינוּ מַתְחִילוֹת כּוֹאֲבוֹת, נֵשֵב נָא לָנוּחַ מְעָט. מַרְגִישִים אֲנַחְנוּ כִּי פֹה בְקִרְבָתֵנוּ יֶשְנוֹ שִׂיחַ, מַרְגִישִים אֲנַחְנוּ אֶת צְלָלָיו עַל פָּנֵינוּ! – – אָמְנָם, יֶשְנוֹ פֹה עֵץ מֵצַל יָפָה, אוּלָם נְשָרִים קְטַנִים יוֹשְבִים תַּחְתָּיו וְאִם נֵשֵב עֲלֵיהֶם יֵחָנְקוּ בְּוַדָאִי, וּלְהַבְרִיחָם אִי־אֶפְשָר, כִּי אֵין לָהֶם כְּנָפַיִם – עָנוּ הַפִּקְחִים.
– נְשָרִים בְּלִי כְנָפַיִם?! קָרְאוּ הָעִוְרִים הַקְטַנִים בִּתְמָהוֹן. – יֶלְד! יֶלְד! יֶלְד! – קָרְאוּ הַנְשָרִים הַקְטַנִים שֶהִכִּירוּ אֶת הַיְלָדִים הַעִוְרִים בְּקוֹלָם. עָמְדוּ הַיְלָדִים הַפִּקְחִים וְתָמָהוּ… אַךְ פִּתְאֹם זָכְרוּ הַיְלָדִים הַעִוְרִים אֶת הַשָמַיִם וְאֶת דַרְכָּם לְמַטָה. הִסְתִּירוּ אֶת פְּנֵיהֶם בְּכַפָּם וּבָכוּ, כְּמוֹ שֶבּוֹכִים יְלָדִים עִוְרִים, בְּכִי בְּלִי דְמָעוֹת, בְּכִי נוֹרָא מְאֹד. וְהַנְשָרִים הַקְטַנִים הוֹשִיטוּ אֶת צַוְארֵיהֶם הָאֲרֻכִּים וְהַדַקִים וְקָרְאוּ: יֶלְד, יֶלְד, יֶלְד!
יב.
וְהָעֵרֶב בָּא. זְמַן רַב עָמְדוּ הַיְלָדִים הָעִוְרִים מִתַּחַת לָעֵץ הַהוּא, שְקוּעִים בְּצַעְרָם הַגָדוֹל. הַיְלָדִים הַפִּקְחִים לֹא יָדְעוּ עַל מִי וְעַל מָה הֵם בּוֹכִים וְאוּלָם לִבּוֹתֵיהֶם שֶל הַקְטַנִים הִרְגִישוּ הֵיטֵב כַּמָה צַר לָהֶם לְחַבְרֵיהֶם וְהִרְחִיקוּ קְצָת מֵהֶם, וְכֹה אָמְרוּ הַיְלָדִים הַפִּקְחִים זֶה לֶָזה: נָסוּר נָא מְעַט הַצִדָה, אוּלַי לֹא יִנְעַם לָהֶם עַתָּה שִבְתֵּנוּ אִתָּם יָחַד?
וְהַכְּרוּבִים הַקְטַנִים הֵצִיצוּ בְעַד חֲרַכֵּי הַשָמָיִם, הִשְקִיפוּ לְמַטָה וְרָאוּ בְצַעְרָם שֶל הַיְלָדִים הָעִוְרִים, וַיַחְמְלוּ עֲלֵיהֶם, וַיִקְחוּ מְלֹא חָפְנֵיהֶם כּוֹכָבִים וַיַשְלִיכוּם אָרְצָה. וְכֹה שָרוּ הַכְּרוּבִים בְּהַשְלִיכָם אֶת הַכּוֹכָבִים לְמַטָה:
כּוֹכָבִים, כּוֹכָבִים,
קַטְנִים וְנָאוִים,
מַהֲרוּ, רְדוּ;
נִפְלוּ נָא שָמָה
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
וְשָמָה הֱיוּ!
כּוֹכָבִים, כּוֹכָבִים,
עֵינֵי־לְהָבִים,
נִפְלוּ חִיש קַל
לָאָרֶץ הַשְחוֹרָה
כִּרְסִיסִים שֶל אוֹרָה,
כִּפְנִינִים שֶל טַל.
כּוֹכָבִים, סַפִּירִים,
מְאִירִים, מַזְהִירִים,
נִפְלוּ נָא חִיש
לָאָרֶץ מִתַּחַת,
אַךְ לֹא אֶל צַלַחַת
וְלֹא אֶל כַּף אִיש.
רְדוּ מִשָמַיִם
וֶהֱיוּ לְעֵינַיִם
עַל אַדְמַת הַשְחוֹר;
יְלָדִים שָם זַכִּים
מְצַפִּים וּמְחַכִּים
לָכִם כּוֹכְבֵי אוֹר!
יְלָדִים שָם כְּשֵרִים
אַךְ מֻכֵּי סַנְוֵרִים
מְחַכִּים שָם דֹם;
רְדוּ נָא אֲלֵיהֶם,
אֶל חוֹרֵי עֵינֵיהֶם
וְיִרְאוּ אוֹר יוֹם!
* * *
הַכְּרוּבִים עָשו אֶת הַדָבָר הַזֶה בְגָלוּי. דָבָר טוֹב עָשׂוּ הַכְּרוּבִים וְלָכֵן עָשׂוּ אוֹתוֹ בַּגָלוּי. בְּכָל הָאֲרָצוֹת, בְּכָל הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים רָאוּ הָאֲנָשִים בָּעֶרֶב הַהוּא אֶת הַכּוֹכָבִים נוֹפְלִים לָאָרֶץ. וְאוּלָם הֵם רָאוּ אוֹתָם רַק בְּנָפְלָם, אַךְ אֵיפֹה נָפְלוּ וְאֵיפֹה נֶעֶלְמוּ – אֶת זֹאת לֹא רָאוּ…
הוֹי, כַּמָה זֶה נִפְלָא! אֶת הַנַעֲשֶׂה בַּשָמַיִם הָרָמִים וְהָרְחֹקִים יֵש אֲשֶר אֲנַחְנוּ רוֹאִים, וּמִכָּל הַנַעֲשֶׂה פֹה אִתָּנוּ עַל אֲדָמוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים דָבָר. כַּמָה זֶה נִפְלָא!
רַק הַיְלָדִים הַפִּקְחִים אֲשֶר חִכּוּ לָהֶם לְחַבְרֵיהֶם הַעִוְרִים, רָאוּ פִתְאֹם וְהִנֵה כָל הַיְלָדִים הַעִוְרִים רָצִים בִּמְהִירוּת גְדוֹלָה אֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַאֲשֶר קָרְבוּ – וְהִנֵה הֵם פִּקְחִים כְּמוֹהֶם. וַיִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה וּבְתִמְהוֹן גַם יַחַד:
– פִּקְחִים אַתֶּם כָּמוֹנוּ?! עֵינַיִם אֵלֶה מֵאַיִן לָכֶם? הַיְלָדִים שֶהָיוּ עִוְרִים לִפְנֵי רֶגַע הֵרִימוּ אֶת רֹאשָם לְמַעְלָה וְאָמְרוּ:> – הַרְאִיתֶם אֶת הַכּוֹכָבִים הַנוֹפְלִים? בְעֵינֵינוּ הֵם! הַיְלָדִים הִסְתַּכְּלוּ בִּפְנֵי חַבְרֵיהֶם וְקָרְאוּ בְּהִתְפָּעֲלוֹת רַבָּה: – אָכֵן, עֵינֵיכֶם נוֹצְצוֹת כַּכּוֹכָבִים!
* * *
הָעֶרֶב הָלַךְ הָלֹךְ וְכֵהֶה. אָחֲזוּ הַיְלָדִים, אָחֲזוּ אֵלֶה בִּידֵי אֵלֶה וְשָבוּ בְשִׂמְחָה הָעִירָה.> וּבִהְיוֹתָם כְּבָר רְחוֹקִים, עוֹד שָמְעוּ מִן הַשָׂדֶה הָאָפֵל קוֹלוֹת דַקִים: יֶלְד! יֶלְד – יֶלְד!
* * *
(מחזה במערכה אחת)
הַנְפָשוֹת.
אַבָּא.
אִמָא.
יַלְדֵיהֶם:
צִבְיָה. )
שִמְעונִי. )
אֲבִיגְדוֹר. ) .
שומֵר הַיָעַר. )
הסצינה:
(חדר גדול ורבוע. בכתל הימני דלת החוצה, מול הרואה שני חלונות הרחוב. קרני השמש השוקעות נופלות אל החדר דרך השמשות. אמא עומדת תפושה במחשבות נוגות, מטפחתה על כפתה, כנכונה לצאת החוצה. צביה ושמעוני יושבים לשלחן, גם המה עצובים, ראשיהם נשענים על זרועותיהם, מסתכלים רגע באבא ורגע באמא.)
אבא: (הולך בחדר אחת הנה ואַחת הנה, פניו מפיקים דאגה, והוא פורש לרגעים בכפיו).
הֲרֵי אֲנִי הִתְרֵיתִי בָם תָּמִיד: לְאַט לָכֶם עִם הַנַעַר הַזֶה! לְאַט לָכֶם עִם הַנַעַר הַזֶה!
אמא. עַל מִי אַתָּה כוֹעֵס, זַלְמָן, עָלַי?
אבא. לֹא עָלַיִךְ, נֶחָמָה, וְכִי יְכֹלָה הָאֵם לִצְרֹר אֶת יְלָדֶיהָ לְתוֹךְ סִנוֹרָהּ… לֹא עָלַיִךְ, נֶחָמָה, אֲנִי כוֹעֵס – אֶלָא בְנֵנוּ, בְּנֵנוּ הַנֶחְמָד, מַה־יִהְיֶה לוֹ?… (מוציא את שעונו ומסתכל בו) רֶבַע הַתְּשִיעִית! עוֹד מְעַט וּבָא הַלָיְלָה!… הַלַיְלָה הַשֵנִי שֶבְּנֵנוּ אֵין אִתָּנוּ תַחַת קוֹרַת הַבַּיִת הַזֶה;
מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא עַכְשָיו… זֶה מֵעֵת־לְעֵת שֶאֲנִי מְכַתֵּת אֶת רַגְלַי מִבַּיִת לְבַיִת וְשוֹאֵל לַאֲבִיגְדֹר… כִּמְעַט שֶבְּכָל סִמְטוֹת הָעִיר הָיִיתִי, אֶת כָּל עוֹבֵר וָשָב עָצַרְתִּי – שֶמָא רָאוּ אֶת אֲבִיגְדוֹר? שֶמָא שָמְעוּ עַל דְבַר אֲבִיגְדוֹר?
אמא. אוֹי, אוֹי, אֲבִיגְדוֹר קְטַנִי, אֲבִיגְדוֹר… הֵיכָן אַתָּה מַחֲמַדִי? הַאִם בַּבַּיִת אַתָּה, אוֹ שֶמָא לֹא חָפְצוּ לְאָסְפְּךָ לְתוֹךְ בַּיִת וְהִנְךָ הוֹלֵךְ תּוֹעֶה תַחַת כִּפַּת הַשָמַיִם, מְבַקֵש אֶת הַדֶרֶךְ הַבַּיְתָה וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ? אוֹי, אוֹי… (גומרת בגניחה).
הילדים. (מורידים ראשיהם ובוכים חרש לתוך חפניהם).
אבא. (מתוך צער וכעס). וַהֲרֵי תָמִיד הִזְהַרְתִּי בָם: שִמְרוּ אֶת הַיָלֶד אַל תַּנִיחוּ לוֹ לַאֲבִיגְדוֹר לָלֶכֶת לְבַדוֹ בַדָרֶךְ.–
אמא. וְכִי אֶת מִי אַתָּה מַאֲשִים, זַלְמָן? וַדַאי אוֹתִי… אבא. לֹא אוֹתָךְ, לֹא אוֹתָךְ… כְּבָר אָמַרְתִּי שֶלֹא אוֹתָךְ!
אמא. אֶת צִבְיָה?
אבא. גַם צִבְיָה אֵינָה אַשֵמָה בַדָבָר, כִּלוּם הָיְתָה צִבְיָה בַבָּיִת?
אמא. לֹא…
צביה. (מרימה את ראשה ומדברת בעצב). שָלְחָה אוֹתִי אִמָא הֶחָנוּתָה.
אבא. נוּ, וְשִמְעוֹנִי?
שמעוני. (מתעורר גם הוא ממקומו). אֲנִי?… (בּקול שפל כנאשם) אֲנִי אָמְנָם מְעַט אָשֵם בַּדָבָר, אֲנִי יָצָאתִי לְשָעָה קַלָה מִן הַבַּיִת, בֶּן הַשָכֵן לֹא אָבָה לְהַשְאִיל לִי אֶת סִפְרוֹ הַיָפֶה לְבֵיתִי. וְאָמַרְתִּי לִקְרֹא בוֹ בְּבֵיתוֹ הוּא… אָמְנָם, אֲנִי מְעַט אָשֵם בַּדָבָר… לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת וּלְהַשְאִיר כַּאן אֶת אֲבִיגְדוֹר לְבַדוֹ…
אבא. לֹא, שִמְעוֹנִי, גַם אַתָּה, גַם צִבְיָה, גַם אִמָא אֵינְכֶם אֲשֵמִים בַּדָבָר הַזֶה… אֲנִי, מִתּוֹךְ צַעֲרִי הִנֵנִי מְדַבֵּר אֶת כָּל אֵלֶה; בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָר הָיָה לְעָצְרוֹ בַבַּיִת, תָּמִיד הָיָה רוֹצֶה וּמִתְאַוֶה הַחוּצָה, רַק הַחוּצָה!…
שִמְעוֹנִי. רַק הַחוּצָה… בְּרֵאשִית הַשָנָה לְקַחְתִּיו אִתִּי לְבֵית־הַסֵפֶר, הוֹי מֶה הָיָה שָׂמֵחַ צֵאת
וְלַעֲבֹר בָּרְחוֹבוֹת, אֶלָא שֶבְּאֶמְצַע הַזְמַן נִתְרַבּוּ הַתַּלְמִידִים וְלֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם פָּנוּי עַל הַסַפְסָלִים.
צביה. וְאוֹתִי הָיָה מְבַקֵש שֶאֵלֵךְ אִתּוֹ הַיַעֲרָה…
אמא. אֱמֶת, אֱמֶת – אֶל הַיַעַר! עוֹד בַּחֹרֶף הָיָה מִתְנַחֵם בְּלִבּוֹ שֶבְּקַיִץ יִרְאֶה אֶת הַיָעַר.
שמעוני. גַם אוֹתִי בִקֵש, אֶלָא שֶאָמַרְתִּי לוֹ: הַדֶרֶךְ רְחוֹקָה…
צביה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ: חַיוֹת רָעוֹת יֶשְנָן שָם וְלִסְטִים…
אבא. שִקַרְתֶּם לוֹ, יְלָדַי…
צביה. יָרֵאתִי שֶמָא יִתְגַנֵב מִן הַבַּיִת וְיֵלֶךְ בְּעַצְמוֹ אֶל הַיָעַר…
שמעוני. גַם אֲנִי יָרֵאתִי – וְשִקַרְתִּי לוֹ גַם אָנִי.
אמא. הַסוּ נָא – הִנֵה רַעֲיוֹן עָלָה בְרֹאשִי: אֶפְשָר שֶלֹא הֶאֱמִין לָכֶם וְיָצָא אֶל הַיָעַר; הַאִם שָאַלְתָּ זַלְמָן, אֶת הָאִכָּרִים הַגָרִים בְּקִרְבַת הַיָעַר?
אבא. שְאִלְתִּים: כְּלוּם לֹא רְאִיתֶם אֶת אֲבִיגְדוֹר שֶלִי? – אֵיזֶה אֲבִיגְדוֹר? שָאֲלוּ אוֹתִי הָאִכָּרִים. – אֶת אֲבִיגְדוֹר, אֲנִי אוֹמֵר, אֶת זֶה עִם הָעֵינַיִם הַיָפוֹת, וְעִם הַתַּלְתַּלִים הַשְחוֹרִים, אֶת זֶה שֶהוּא דוֹמֶה לִכְרוּב קָטָן אֲשֶר קָצְצוּ אֶת־כְּנָפָיו…
צביה. וּמֶה עָנוּ, אַבָּא, מֶה עָנוּ?
אבא. לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ יֶלֶד אֲשֶר כָּזֶה; אֲחָדִים שָאֲלוּ: בַּמֶה הָיָה לָבוּשׁ? – אֲבִיגְדוֹר שֶלִי? – אָמַרְתִּי – לָבוּש הָיָה מִכְנְסַיִם קְצָרִים־קְצָרִים שֶלֹא כִסוּ אֶת בִּרְכָּיו הַלְבָנוֹת וּבְלוּסָה שֶל סַמֵט שָחוֹר.
שמעוני. וּמֶה עָנוּ לָךְ, אַבָּא, מֶה עָנוּ לָךְ?
אבא. “לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ יֶלֶד אשר כָּזֶה!”
אמא. אוֹי, אוֹי אֲבִיגְדוֹר, אִיש לֹא רָאָה אוֹתוֹ וְאִיש לֹא שָמַע עַל אוֹדוֹתָיו… וְהַלַיְלָה – הִנֵה הוּא בָא! הַלַיְלָה הַשֵנִי… שְנֵי לֵילוֹת וְיוֹם כֻּלוֹ… אֵיפֹה אָכַל פִּרְחָחִי, וְאֵיפֹה שָתָה? כַּמָה אֲנִי טוֹרַחַת אֶצְלוֹ עַד שֶהוּא שוֹתֶה חֲצִי הַכּוֹס חָלָב, כַּמָה אֲנִי מַפְצֶרֶת בּוֹ עַד שֶהוּא אוֹכֵל פְּרֻסַת חַלָה דַקָה בִדְבַש וְחֶמְאָה, עַכְשָו וַדַאי שֶאֲבִיגְדוֹר גוֵֹעַ בָּרָעָב וּמֵת בַּצָמָא, אוֹי לִי, אוֹי לִי…
אבא. וְלָמָה זֶה אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים פֹּה וּמַחֲשִים? נֵצֵא נָא אֶל אֵם הַדְרָכִים, נֵפֶן אֶל כָּל הָעֲבָרִים, וְנִשְאַל לַאֲבִיגְדוֹר.
הכל (קמים ומכינים את עצמם לצאת החוצה).
אמא. נֵלֵךְ וּנְבַקְשוֹ… כְּלוּם אוּכַל לָתֵת שֵנָה לְעֵינַי אִם לֹא יִהְיֶה אֲבִיגְדוֹר ישן בַּעֲרִישָׂתוֹ?… צביה. אֲנִי אֵלֵךְ לְבַקְשוֹ בַדֶרֶךְ אֶל הַיָעַר. שמעוני. גַם אֲנִי אֲבַקְשוֹ בַדֶרֶךְ אֶל הַיָעַר. אבא. (מביט בפני האם). וַאֲנַחְנוּ? אֵיפֹה נְבַקְשוֹ אֲנָחְנוּ?
צביה. אִתָּנוּ לֵכוּ! שמעוני. אִתָּנוּ! אבא. אֶל הַיָעַר?
שמעוני. אֶל הַיָעַר! לִבִּי מְנַבֵּא לִי שֶמִן הַיַעַר יָבוֹא!
צביה. מִן הַיַעַר! מִן הַיָעַר! (דפיקה בדלת. הכל נשארים עומדים על מקומותיהם תמהים. הילדים רצים לאחרונה ופותחים הדלת. נכנסים שומר היער ואביגדור הקטן.)
שומר־היער. (רם הקומה, חגור חרב ואזור=אקדח. זקנו ושערו מגדלים פרא, קולו עב). עַרְבָא טָבָא!
אבא. (אמא והילדים רצים ביחד ומחבּקים, מגפפים ומנשקים את אביגדור וקוראים מתוך התפעלות). אֲבִיגְדוֹר! אֲבִיגְדוֹר!
שומר־היער. (עומד מן הצד כעמוד קרח קר, קורא שנית בּתערומות). עַרְבָא־טָבָא!
אבא. (אמא והילדים אינם שומעים את בּרכתו של שומר היער, ומוסיפים לשמוח בקטנם). אֲבִיגְדוֹר! הֵיכָן הָיִיתָ אֲבִיגְדוֹר?!
שומר־היער. (בקול יותר גס ומתרעם). עַרְבָא־טָבָא!
אבא. (פונה אל איש היער בפנים צוהלים). עַרְבָא־טָבָא! עַרְבָא טָבָא!
שומר־היער. שָלשׁ פְּעָמִים בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם, וְרַק עַל הַבְּרָכָה הַשְלִישִית עֲנִיתֶם לִי…
אבא (מתנצל). לֹא הִרְגַשְנוּ בְךָ, אָדּוֹן, בֶּרֶגַע הָרִאשוֹן… סְלַח־נָא…
שומר־היער (ברוגז). אֵינָם מַרְגִישִים בְּגַנָב הַבָּא בַמַחְתֶּרֶת, וַאֲנִי קוֹדֶם שֶנִכְנַסְתִּי דָפַקְתִּי בַָדֶלֶת.
אבא. אֲבָל אֲבִיגְדוֹר שֶלָנוּ נִכְנַס עִמְךָ בְּיַחַד, אִיש טוֹב… שומר־היער (ברוגז). גָדוֹל אֲנִי מֵאֲבִיגְדוֹר פִּי שְנָיִם!…
אבא. אֱמֶת, אֱמֶת הַדָבָר, גָדוֹל אַתָּה אֲדוֹנִי, רָם עַל כָּל רָם, גָבוֹהַּ מֵעַל גָבוֹהַּ! אוּלָם (מחבק את אביגדור)
הֲרֵי זֶהוּ קְטַנִי, אֲבִיגְדוֹר בְּנִי הַקָטָן, שֶתָּעָה בֵּיתֵנוּ
וְשֶכָּל־כַּךְ דָאַגְנוּ לוֹ…
שומר־היער. אַךְ לְחִנָם דְאַגְתֶּם לוֹ, הוּא הָיָה בְּבֵיתִי… אמא. (כשהיא מחבקת את אביגדור שואלת מתוך תמיהה). בְּבֵיתוֹ שֶל זֶה? אביגדור. כַּךְ… אבא (מתפעל). בְּבֵיתוֹ?! אביגדור. בְּבֵיתוֹ, שֶבְּתוֹך הַיָעַר. הילדים (מעט נרעשים). בְּתוֹךְ הַיָעַר!
שומר־היער (בקול גס). וּמַדוּעַ נִבְהַלְתֶּם? לֹא חֲכָמִים אַתֶּם בְּיוֹתֵר, עַל כֵּן נִבְהַלְתֶּם.. שָמַעְתִּי: נוֹרָאוֹת סִפַּרְתֶּם לוֹ עַל אוֹדוֹת הַיָעַר… מֵחַיוֹת רָעוֹת וּמִלִסְטִים…
צביה. הַאִם שִקַרְנוּ לוֹ?…
שומר־היער. לֹא שִקַרְתֶּם לוֹ כָל עִיקָר! אוּלָם מַדוּעַ זֶה לֹא סִפַּרְתֶּם לוֹ עַל אוֹדוֹתַי, עַל אוֹדוֹת שוֹמֵר הַיַעַר, עַל דְבַר חַרְבּוֹ וְאֶקְדֵחוֹ (מרים את חרבו וקורא בּקול) הוֹי גוּרוּ לָכֶם שוֹדְדֵי הַיָעַר! (מושיט גם רובהו) וְהָאֶקְדֵח – הוּא בִשְבִיל הַחַיוֹת הָרָעוֹת (אל אביגדור) אֲבִיגְדוֹר –!
אביגדור. מָה?
שומר־היער. (קורא את החרוזים)
שוֹמֵר־יַעַר גָר בַּיַעַר
בַּקַיִץ וּבַחֹרֶף;
וְאֵינוֹ יָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים,
מִפְּנֵי אֲרִי טוֹרֵף.
אביגדור. מַה לוֹ כְפִירִים וַאֲרָיוֹת?
זְאֵבִים וְגַם דֻבִּים?
וְאִם רוֹבֶה אֶחָד יֵש לוֹ –
חִצִים לוֹ מְרֻבִּים!
שומר־היער. מַה לִי שוֹדְדִים וּמְרַצְחִים?
חֶרֶב יֵש לִי חַדָה!
לִקְרַאת מֵאָה אַנְשֵי־רֶצַח
יוֹצֵאת הִיא לְבַדָהּ…
אביגדור. מַה מְהִירוֹת הָאַרְנָבוֹת,
קַלִים הָאַיָלִים,
חִצוֹ, חִצוֹ, רַק יַשִׂיגֵם,
יַפִּיל בָּם חֲלָלִים…
שומר־היער. אִיש מִלְחָמוֹת הִנֵנִי תָמִיד,
וּפַחַד כָּל הַיְעָרִים;
דוֹרֵש שָלוֹם רַק לִכְלָבַי,
לִילָדִים וּלְצִפֳּרִים!…
אביגדור. (קרב אל אביו ומבקש אותו בתחנונים). אַבָּא?!… אבא. מַה־לְךָ אֲבִיגְדוֹר? אביגדור. תֵּן לִי לָלֶכֶת עִם שוֹמֵר הַיַעַר הַזֶה. הכל. (משתוממים). מַה? מָה? אביגדור. רוֹצֶה אֲנִי לָשוּב אֶל הַיָעַר!… אמא. אוֹי לִי, פִּרְחָחִי, אֶל הָאִיש הַזֶה תֵלֵךְ, גַם לֶחֶם לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתוֹ. שומר־היער (כועס קצת). מָה? לֶחֶם? אֲבִיגְדוֹר שֶלָכֶם אָכַל בְּבֵיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶר אָכַל בְּבֵיתְכֶם אַתֶּם! כַּמָה הָיָה אוֹכֵל הָכָא? אמא. כַּחֲצִי לִיטְרָא לֶחֶם בְּיוֹם, וְגַם זֶה בְקוּשִי… שומר־היער. וּבְיַעֲרִי אָכַל תַּכְשִיט זֶה שָלשׁ לִיטְרָאוֹת מִן הַלֶחֶם הַשָחוֹר, וְזָנָב שֶל דַג־מָלוּחַ!
הכל (מתפלאים. מביטים בלי אמון על אביגדור). שָלשׁ לִיטְרוֹת לָחֶם?! שומר־היער. וּזְנַב דַג־מָלוּחַ. הכל (מתפלאים עוד) וּזְנַב דַג־מָלוּחַ?! חזקאלי. אוּלָם רְאוּ־נָא מַה שְחוֹרוֹת הֵן שְׂפָתָיו שומר־היער. גַם שֶלִי שְחוֹרוֹת הֵן, פְּרִי־גַרְגַרִים אָכָלְנוּ.
הכל. פְּרִי גַרְגַרִים?! אביגדור. בַּיַעַר לִקַטְנוּ? צביה. רְאוּ נָא, רְאוּ – בִּגִדֵי אֲבִיגְדוֹר קְרוּעִים פֹּה, קֶרַע גָדוֹל זֶה! אביגדור. זְאֵב קָרַע אֶת בִּגְדִי… הכל. (בפחד גדול). זְאֵב?!
שומר־היער. וּמַדוּעַ נִבְהַלְתֶּם וַאֲנִי כְבַר הֵמַתִּיו! אֶת עוֹרוֹ כְבָר פָּשַטְתִּי! וְאֶת נִבְלָתוֹ אוֹכְלוֹת הַצִּפֳּרִים.
אביגדור. (בלשון בקשה). אַבָּא?… אבא. מָה אַתָּה רוֹצֶה אֲבִיגְדוֹר? אביגדור. (לכל הסובבים אותו). תְּנוּ לִי לָלֶכֶת עִמוֹ… הכל (פחדים). מַה? מָה אַתָּה סָח? אֵל אֱלֹהִים! אביגדור. מָחָר יֵצֵא הָאָדוֹן שוֹמֵר־הַיַעַר עוֹד הַפַּעַם עִם חַרְבּוֹ וְאֶקְדֵחוֹ לַצָיִד.
אבא. וּבְכֵן? אביגדור. רוֹצֶה אֲנִי לָלֶכֶת אַחֲרָיו וְלִרְאוֹת בַּמַחֲזֶה הַיָפֶה הַזֶה. אֶפְשָר שֶיֵאוֹת לָתֵת לִי לְרֶגַע אֶחָד אֶת הָאֶקְדֵחַ וָאוֹר גַם אֲנִי בְאֵיזוּ חַיָה קְטַנָה…
שומר־היער. אֶתֵּן אֲבִיגְדוֹר, לְךָ אֶתֵּן! אִם אַךְ תֵּלֵךְ אַחֲרָי!… אביגדור. הֲרֵינִי הוֹלֵךְ, הֲרֵינִי הוֹלֵךְ (פונה אל הדלת) הכל (נדהמים). שומר־היער (מוחא כף). הֵידָד, אֲבִיגְדוֹר, הֵידָד! צביה. (ושמעוני פורשים אל הזוית ובּוכים בחשאי). שומר־היער. אָמַרְתִּי מָצָאתִי אָח לִי, קָטָן וָטוֹב! לֹא אֶהְיֶה עוֹד גַלְמוּד בְּיַעֲרִי הַגָדוֹל, לֹא אֵתַע עוֹד לְבַדִי, בֵּין הָאִילָנוֹת וְעַל מַרְבַדֵי הָאֵזוֹב הַיְרֻקִים. אָמֹר אָמַרְתִּי: לֹא אֵצֵא עוֹד יְחִידִי לַמִלְחָמָה עִם פְּרִיצֵי הַחַיוֹת, מָצָאתִי עוֹזֵר לִי, וְאִם קָטֹן הוּא – הֵן יִגְדַל, בְּיַעֲרִי אִתִּי יִגְדָל! – אַךְ לַשָוְא. לֹא אַאֲמִין עוֹד בְּשוּם בֶּן אָדָם שֶיָבוֹא אֵלַי מִן הָעִיר. רַכִּים הֵם בְּיוֹתֵר יוֹשְבֵי הֶעָרִים. לֹא יִצְלְחוּ לְחַיֵי יַעַר וְשָׂדֶה.
אביגדור. אַחַת אָמַרְתִּי וְלֹא אוֹסִיף: אֶת אָבִי וְאֶת אִמִי אֲנִי אוֹהֵב. בְּבֵיתָם אֶהְיֶה בֵּין אָחִי וַאֲחוֹתִי אֶגְדָל! וְכַאֲשֶר אֶגְדַל – כַּאֲשֶר אֶגַדַל – אָבוֹא אֵלֶיךָ!
שומר היער. אַל נָא תָבוֹא! וְאַל תּוֹסִיף רְאוֹת אֶת פָּנָי. אביגדור: (רוקע ברגל) אָבוֹא! וּלְשָלוֹם אָבוֹא. שומר היער: אֵין שָלוֹם אָמַר שוֹמֵר הַיַעַר, בֵּין יוֹשְבֵי הֶעָרִים ושוֹמְרֵי הַיַעַר! אַל נָא תָבוֹא! אביגדור: אָבוֹא! שומר היער: אִם תָּבֹא – לְמִלְחָמָה תָבוֹא. אביגדור: אִם לְמִלְחָמָה – אַמִיץ אֲנִי מִמְךָ! הָבָה לִי אֶת הָרוֹבֶה וְאַתָּה צֵא לִקְרָאתִי עִם הָאֶקְדָח. שומר היער: (נותן לו את הרובה ומתרחק ממנו איזה צעדים) הָבָה, נִלָחֵם!
אבא: (קם ועומד בין שניהם) הָיֹה לֹא תִהְיֶה! לֹא תִלָחֲמוּ! חוֹשֵש אֲנִי מאֹד – שומר היער: לְמִי אַתָּה חוֹשֵש? לְבִנְךָ? אבא: לֹא לִבְנִי, רַק לְךָ אֲנִי חוֹשֵש, הֲשָמַעְתָּ אִם יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶר עָשָׂה דָוִד לְגָלְיַת הִנֵה רָאִיתִי עַתָּה אֶת בְּנִי וְהָיָה הַדָבָר דוֹמֶה: כְּאִילּו דָוִד הַקָטֹן יוֹצֵא לִקְרַאת גָלְיַת. אֵינֶנִי רוֹצֶה שֶיַכֶּה דָוִד שֶלִי אֶת גָלְיַת.
שומר היער: נִצַחְתָּ אוֹתִי אֲבִיגְדוֹר! לִכְּשֶתִּגְדַל בּוֹא אֶל יַעֲרִי, וּלְשָלוֹם בֹּא! שָלוֹם! שָלוֹם!
(יוצא).
א.
הָיֹה הָיָה חַיָט עָנִי אֶחָד בַּעֲיָרָה רְחוֹקָה וְנִדָחָה. אוֹתוֹ חַיָט הָיָה יוֹשֵב כָּל הַיָמִים וְתוֹפֵר בְּגָדִים לִבְנֵי הָעֲיָרָה כֻלָה. כָּל הַיָמִים הָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת הַתְּפִירָה וְהָיָה עָנִי בְּכָל זֹאת! מִשוּם־מַה? מִשוּם שֶאַנְשֵי הָעֲיָרָה הָיוּ אֲנָשִים רָעִים וְחַטָאִים מְאֹד וְאִילוּ הָיוּ בִסְדֹם, בַּהֲפֹךְ אוֹתָהּ אֱלֹהִים, הָיוּ מֵתִים שָם גַם הֵם.
כְּשֶהֵבִיאוּ אַנְשֵי הָעֲיָרָה אֶת הָאָרִיג אֶל הַחַיָט, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ כָּכָה: שֵב וּתְפֹר לָנוּ בְגָדִים, אֲנַחְנוּ נְשַלֵם לְךָ כַּמָה שֶתְּבַקֵש!
יָדְעוּ הָרְשָעִים הָאֵלֶה שֶהַחַיָט הַצָנוּעַ הַזֶה לֹא יְבַקֵש וְלֹא יִשְאַל בְּעַצְמוֹ מְחִיר גָדוֹל. לְאַחֵר שֶנִגְמַר הַבֶּגֶד הָיָה בָא בַּעַל הַבֶּגֶד, נוֹטֵל אוֹתוֹ, לוֹבְשוֹ וְאוֹמֵר לוֹ לַחַיָט: בּוֹא מָחָר אֶל בַּיִת פְּלוֹנִי בִרְחוֹב פְּלוֹנִי וּשְאַל שָמָה לְאִיש פְּלוֹנִי, אָז אֵצֵא אֵלֶיךָ וַאֲשַלֵם לָךְ!
בְּיוֹם הַמָחֳרָת – וְהַחַיָט תּוֹעֶה בְּחוּצוֹת הָעֲיָרָה, בָּא לִרְחוֹב פְּלוֹנִי, לְבֵית פְּלוֹנִי, שוֹאֵל לְאִיש פְּלוֹנִי וְהִנֵה לֹא זֶהוּ הָאִיש אֲשֶר יָצָא לְפָנָיו, לֹא זֶה הָאִיש אֲשֶר תָּפַר לוֹ הַבֶּגֶד. לַשָוְא בִּקֵש הַחַיָט הֶעָנִי בִרְחוֹבוֹת הָעֲיָרָה אֶת בַּעַל־חוֹבוֹ, אֵינֶנוּ! אָמְנָם לִפְעָמִים יֵש אֲשֶר הוּא פוֹגֵש אוֹתוֹ כְשֶהוּא הוֹלֵךְ בְּיַחַד עִם עוֹד אִיש אֶחָד, אֶלָא שֶלֹא יִקְרַב אֵלָיו וְלֹא יִתְבַּע שְׂכָרוֹ מִמֶנוּ בְמַעֲמַד חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶלֹא לְהַלְבִּין פָּנָיו.
גַם בְּיוֹם הַשַבָּת הוּא רוֹאֶה אֶת בַּעַל־חוֹבוֹ, בְּבֵית הַתְּפִלָה הוּא רוֹאֵהוּ, אָלא שָלֹא יִגְבֶּה חוֹב בְּיוֹם הַשַבָּת וּבְמָקוֹם קָדוֹש. וְלָכֵן הָיָה הַחַיָט עָנִי; מַאֲכָלוֹ – פַּת־קִיבָר וּמִשְתֵּהוּ מָיִם.
ב.
וַיְהִי כַאֲשֶר קָרְבוּ יְמֵי הָאָבִיב הָרִאשוֹנִים וַתֶּרֶב הָעֲבוֹדָה בְּבֵית הַחַיָט. מִשְפָּחוֹת, מִשְפָּחוֹת בָּאוֹת וּמְמַלְאוֹת אֶת דִירָתוֹ הַצָרָה. הוֹרִים וִילָדִים אַנֲשִים וְטַף, הֵם וַחֲבִילוֹת שֶל אָרִיג לְבֵין זְרוֹעָם, וְכָל אֶחָד מֵהֶם דוֹרֵש מִמֶנוּ, תּוֹבֵעַ מַמָש, מַשְבִּיעַ אוֹתוֹ וּמִתְמַרְמֵר עָלָיו לְמַפְרֵעַ: לְמַעַן ה', יִהְיֶה נָא בִגְדוֹ שֶל בְּנִי לִימֵי הַחַג!
לִימֵי הַחַג דַוְקָא! יוֹדֵעַ אָנֹכִי אֶת הַחַיָטִים, לְכַתְּחִלָה הֵם מַבְטִיחִים לִתְפֹּר אֶת הַבֶּגֶד, אַךְ לְסוֹף אֵינָם עוֹמְדִים בְּדִבּוּרָם!
שָמַע הַחַיָט הֶעָנִי אֶת דִבְרֵיהֶם שֶל אֵלֶה וְהִתְחִיל יָרֵא: אוּלַי בֶּאֱמֶת לֹא יַסְפִּיק? מֶה עָשָׂה? הִתְחִיל לָשֶבֶת וְלִתְפּוֹר גַם בַּלילוֹת. יָשַב יוֹם וָלַיְלָה כָפוּף עַל גִזְרֵי הָאָרִיג שֶהָיוּ מוּנָחִים עַל בִּרְכָּיו, מַחֲטוֹ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו וְתָפַר, תָּפַר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים לְיַלְדֵי הָעֲיָרָה.
רַבִּים מֵהוֹרֵי הַיְלָדִים לֹא שִלְמוּ לוֹ עֲדַיִן בְּעַד בְּגָדִים שֶל אֶשְתַּקֵד, וְלֹא שָׂם לָזֶה לֵב – אִם הָאָבוֹת חָטְאוּ, קְטַנִים אֵלֶה בַּמֶה אֲשֵמִים?
רָאֲתָה אוֹתוֹ אִשְתּוֹ שֶהוּא עוֹבֵד כָּל כַּךְ קָשֶה וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְנוּחָה קְצָת, חֲצוֹת הַלַיְלָה הִגִיעָה? עָנָה לָהּ הַחַיָט: יָרֵא אָנֹכִי שֶמָא לֹא אַסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַמְלָאכָה. שָאֲלָה אוֹתוֹ: אֶת מִי יָרֵא? אֶת הַהוֹרִים? עָנָה לָהּ: לֹא אֶת הַהוֹרִים אֲנִי יָרֵא, אֶלא אֶת הַיְלָדִים הַקְטַנִים, שֶאִם לֹא אֶתְפֹּר לָהֶם אֶת בִּגְדֵיהֶם וְעָלוּ דְמָעוֹת בְּעֵינֵיהֶם. אֶת דִמְעוֹת הַיְלָדִים אֲנִי יָרֵא.
ג.
עוֹד בְּיוֹם הַשַבָּת הַגָדוֹל בָּאוּ כָל הַיְלָדִים הַקְטַנִים עִם הוֹרֵיהֶם לְבֵית הַתְּפִלָה, כֻּלָם מְקֻשָטִים בְּבִגְדֵי הַחַג הַחֲדָשִים. כָּל אֶחָד הִתְפָּאֵר לִפְנֵי חֲבֵרוֹ: שֶלִי יָפֶה מִשֶלָךְ! שֶלִי נָאֶה מִשֶלָךְ!
רַק אֶחָד הָיָה בְּבֵית הַתְּפִלָה שֶהָיָה עָצֵב בֵּין הַשְׂמֵחִים, רַק אֶחָד הָיָה כְאָבֵל בֵּין הַצוֹהֲלִים, אֶחָד שֶהָיָה בִגְדוֹ בָּלֶה וְיָשָן נוֹשָן. זֶה בֶּן הַחַיָט הֶעָנִי. בֶּן הַחַיָט שֶלֹא הִסְפִּיק אָבִיו לִתְפֹּר לוֹ אֶת בִּגְדוֹ. אֲהָהּ! מִי יוֹדֵעַ אִם יִהְיֶה לוֹ בֶגֶד חָדָש גַם לַפָּסַח? חַג הַפֶּסַח־הֲרֵי הוּא מְמַשְמֵש וּבָא. עוֹד שְלשָׁה יָמִים, בְּיוֹם הָרִאשוֹן לְאַחַר יוֹם הַשַבָּת הַגָדוֹל, בָּא אִיש אֶחָד וּבְנוֹ הַקָטָן עִמוֹ, בְּיוֹם הַשֵנִי בָא עוֹד אֶחָד עִם יַלְדוֹ. אֵחֲרוּ שְנֵי הָאֲנָשִים הָאֵלֶה, לֹא הָיָה לָהֶם פְּנָאי לָבוֹא קֹדֶם עִם יַלְדֵיהֶם, טְרוּדִים הָיוּ. לֹא חָפֵץ הַחַיָט לִתְפֹּר אֶת הַבְּגָדִים הַלָלוֹ. עָמְדוּ הָאֲנָשִים וְהִתְחַנְנוּ מִלְפָנָיו, בִּקְשוּ אוֹתוֹ עַד מְאֹד, הִפְצִירוּ בוֹ וְלֹא שָמַע לָהֶם, אֶלָא שֶנִתְקְלוּ עֵינֵי הַחַיָט בִּפְנֵי הַיְלָדִים וְנֶהְפַּךְ עָלָיו לִבּוֹ, גַם הַיְלָדִים בִּקְשוּ מִמֶנוּ: אָנָא, תְּפֹר־נָא לָנוּ בֶגֶד לְחַג הַפָּסַח! כַּךְ בִּקְשוּ הַיְלָדִים, וְאוּלָם לֹא בְקוֹל בִּקְשוּ, רַק בְּעֵינֵיהֶם בִּלְבַד. תָּלוּ בוֹ עֵינַיִם בִּלְבַד, וְנֶעְתַּר לָהֶם.
בְּיוֹם הַשְלִישִי, זֶה הַיוֹם הָאַחֲרוֹן, הַיוֹם שֶלִפְנֵי עֶרֶב פֶּסַח, לֹא בָא אִיש אֶל בֵּית הַחַיָט. וַיֹאֶמר הַחַיָט הֶעָנִי לִבְנוֹ הַקָטָן: עַכְשָו יַלְדִי הַיָפֶה, אֶתְפֹּר לְךָ אֶת בִּגְדְךָ אָתָּה!
וַיָסַר הַחַיָט הֶעָנִי אֶת קְנֵה מִדָתוֹ וַיָמֹד בּוֹ אֶת מִדַת בְּנוֹ, וַיִקַח אֶת הָאָרִיג, וַיִגְזֹר אוֹתוֹ לִגְזָרִים, לָקַח אֶת מַחְטוֹ בְיָדוֹ, וְהִנֵה – אֲהָהּ! חוּטִים אֵין לִי. הִנֵה הָאָרִיג, הִנֵה הַמַחַט – וְאוּלָם הַחוּטִים, הַחוּטִים עוֹד אֵינָם.
שָלַח הַחַיָט אֶת בְּנוֹ הַקָטָן הֶחָנוּתָה: לֵךְ, בְּנִי, וְקַח לִי פְּקַעַת שֶל חוּטִים בְּהַקָפָה. בָּא הַיֶלֶד אֶל הֶחָנוּת, בִּקֵש מֵאֵת הַחֶנְוָנִי פְּקַעַת שֶל חוּטִים וְלֹא נָתַן לוֹ. וְכֹה אָמַר לוֹ הַחֶנְוָנִי: יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת אָבִיךָ שֶעָנִי הוּא וּבַמֶה יְשַלֵם? שָב הַיֶלֶד בְּיָדַיִם רֵיקוֹת וּבְעֵינַיִם מְלֵאוֹת דֶמַע הַבָּיְתָה.
נֶאֱנַח הַחַיָט הֶעָנִי וְאָמַר: כָּל הָעֲיָרָה חַיֶבֶת לִי כֶסֶף, וְלִי אֵינָם נוֹתְנִים פְּקַעַת שֶל חוּטִים בְּהַקָפָה.
יָשַב הַחַיָט שָעָה קַלָה בְּמַר נַפְשוֹ עַל סַפְסַל הַמְלָאכָה, גִזְרֵי הָאָרִיג עַל בִּרְכָּיו, מַחְטוֹ בְיָדוֹ, יָשַב, יָשַב, כָּבֵד עָלָיו רֹאשוֹ מֵרֹב דְאָגָה, צָנַח רֹאשוֹ לְסוֹף עַל חָזֵהוּ וְנִרְדָם.
עָמַד עַל יָדוֹ בְנוֹ הַקָטָן, רָאָה אֶת אָבִיו וְהִנֵה נִרְדַם, הָלַךְ וּפָרַש נוּגֶה לְקֶרֶן זָוִית וְלָחַש לוֹ לְעַצְמוֹ: הוֹי מַה יִהְיֶה? הַצָהֳרַיִם עָבְרוּ כְבָר, עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט וְהִתְחִילָה הַשֶמֶש לָרֶדֶת… מַה יִהְיֶה? הוֹי, מַה יִהְיֶה?"> וְהַיֶלֶד לוֹחֵש אֶת כָּל זֶה בַּחֲשָאִי, חֶרֶש, חֶרֶש הוּא דוֹבֵב זֹאת לְנַפְשוֹ, כְּדֵי שֶלֹא לְעוֹרֵר חַס וְחָלִילָה אֶת אָבִיו, יוֹדֵעַ הוּא שֶאָבִיו לֹא נָתַן שֵנָה לְעֵינָיו זֶה לֵילוֹת אֲחָדִים, אַדְרַבָּא, יָנוּחַ, יִישַן קְצָת וְיִרְוַח לוֹ.
וְהַשֶמֶש –? לְאַט לְאַט הִתְחִילָה לָרֶדֶת, וּבְרִדְתָּה – אָדְמָה כִפְלַיִם, כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד. אַךְ לָמָה זֶה עָמְדָה הַשֶמֶש? שוֹהָה הִיא נוֹכַח חַלוֹנוֹ שֶל הַבַּיִת הַקָטָן, שוֹלַחַת בְּעֵדוֹ קַרְנַיִם דַקוֹת מִן הַדַקוֹת, קַרְנֵי זָהָב. וּבְנוֹ הַקָטָן שֶל הַחַיָט, שֶעָמַד בְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר וְרָאָה אֶת קַרְנֵי הַשֶמֶש נִנְעָצוֹת בְּעַד הַחַלוֹן הַקָטָן קָרָא: הוֹ, לוּלֵא הָיוּ קַרְנַיִם קַרְנַיִם סְתָם, אֵלֶא חוּטִים, חוּטִים פְּשוּטִים!
בְּרֶגַע זֶה הִצְלִיפָה הַשֶמֶש קַרְנֶיהָ בִּפְנֵי הַחַיָט הֶעָנִי, הַחַיָט הִתְעוֹרֵר, פָּקַח אֶת עֵינָיו, וְהִנֵה. הֶאָח, מַה הוּא רוֹאֶה? קֶרֶן זָהָב דַקָה נִנְעֲצָה בַחַלוֹן, נָפְלָה עַל אַדְנוֹ, מֵאֶדֶן הַחַלוֹן זָחֲלָה, זָחֲלָה עַל שֻלְחַן עֲבוֹדָתוֹ שֶל הַחַיָט, מִן הַשֻלְחָן עַל יָדוֹ הַצְנוּמָה, לְבֵין אֶצְבְּעוֹתָיו וְאֶל נֶקֶב הַמַחַט. רְאֵה פֶלֶא! מֵעַצְמָהּ נִשְחֲלָה לְתוֹךְ נֶקֶב הַמַחַט. נִדְהַם הַחַיָט לְכַתְּחִלָה וְלֹא יָדַע מַה יַעֲשֶׂה בְחוּט זָהָב זֶה שֶנִשְחַל לְתוֹךְ מַחְטוֹ. הֲיִתְפֹּר אֶת בֶּגֶד בְּנוֹ הַקָטָן אוֹ יֶחְדָל? אֶלָא שֶלְאַחַר רֶגַע נָתַן עִם לִבּוֹ שֶמִן הַשָמַיִם עוֹזְרִים לוֹ. עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לֹא נָתְנוּ לוֹ חוּט בַּהַקָפָה וְזָכָה בְחוּטִים מִן הַשָמַיִם, לָקַח וְתָחַב אֶת מַחְטוֹ בָּאָרִיג וְתָפַר בֶּגֶד יָפֶה לִבְנוֹ הַקָטָן.
______
בְּיוֹם הַמָחֳרַת, לִפְנוֹת עֶרֶב הָיָה בֵית הַתְּפִלָה הַגָדוֹל מָלֵא מִפֶּה אֶל פֶּה, הָאוֹר הָיָה רַב, וְאוּלָם לֹא הָיָה הָאוֹר רַב מִן הַנֵרוֹת וְאוֹר הַנַבְרָשוֹת שֶדָלְקוּ בְּבֵית הַתְּפִלָה, רַק מִבִּגְדוֹ שֶל בֶּן הַחַיָט הֶעָנִי שֶהִזְהִירוּ עָלָיו קַרְנֵי הַשָמֶש.
יָפֶה הוּא הַגַן הָעוֹמֵד אַחֲרֵי הָעִיר, יָפֶה הוּא מְאֹד, עֵצָיו רַעֲנַנִים, שוֹשַנָיו אֲדַמְדַמוֹת, עַשְׂבוֹתָיו יְרַקְרַקִים, שְבִילָיו צָרִים וּמִתְפַּתְּלִים. וּבַעֲמֹד הַיֶלֶד בְּאֶמְצַע הַשְבִיל, לֹא יִתְאַפֵּק עוֹד, וּמִבְּלִי הַבִּיט לַאֲחוֹרָיו יָרוּץ לְאֹרֶךְ הַשְבִילִים, וְהַמְרוּצָה כָל כַּךְ נְעִימָה וְקַלִילָה… הוֹי, מַה צוֹדְדִים אַתֶּם, שְבִילִים עֲקַלְקַלִים!
~––––––––~
כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף עָבְרוּ עַל הַגָן בְּאֵבֶל; אַף עָלֶה אֶחָד לֹא הִתְנוֹסֵס עַל עֲנָפָיו, אַף צִיץ יְרַקְרַק אֶחָד לֹא עָלָה בְצַד שְבִילָיו, אַף יֶלֶד אֶחָד לֹא פְּקָדָהוּ מִן הָעִיר
* * *
בָּאֵבֶל עָבְרוּ עָלָיו כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף – –
* * *
אַךְ קֶרֶן אַחַת, קַו שֶמֶש רִאשוֹן עָלָה בִשְמֵי מִזְרָח – וְצִיץ־חֵן צָץ בִּין־רֶגַע בְּיַרְכְּתֵי הַגָן; עִם קֶרֶן שְנִיָה – בַּשָמַיִם, צָץ הַצִיץ הַשֵנִי בְלֵב הַגָן, וּבִשְפֹךְ הַחַמָה אֶת כָּל אוֹצַר־אוֹרָהּ עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ, צָמַח יַם־עֲשָׂבִים חַי בְּתוֹךְ הַגָן – וַיְכַסֵהוּ, פְּרָחִים שִׂגְשְׂגוּ בְחֵן־יְלָדִים, וְעָלִים עָלוּ עַל הָעֵצִים עָלִים־יְרַקְרַקִים עַד אֵין מִסְפָּר. עִם נְשִיבוֹת רוּחוֹת קַלֹות בָּאוּ הַצִּפֳּרִים, בְּצִפְצוּף צוֹהֵל בָּנְתָה לָהּ כָּל אַחַת בֵּית מִקְדָשָהּ בְּגַן־עֲדָנִים זֶה. וּבְיוֹם חַם אֶחָד: הֲמוֹן יְלָדִים בָּאִים מִן הָעִיר, יְלָדִים קְטַנִים, אֶחָד אֶחָד דוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. שָלוֹם לְךָ הַגָן!
וְהַיְלָדִים – אֵין זֹאת כִּי הָאָבִיב בְּרָאָם! – רוּץ וְטוּס, עוּף וּרְאֵה, שוּב וַחֲלוֹף. הוֹי, מַה צוֹדְדִים הַשְבִילִים, מַה יָפִים הַשוֹשַנִים!… וְקוֹטֵף לוֹ כָּל יֶלֶד פֶּרַח אֶחָד, וּפֶרַח אַחֵר עוֹלֶה וּמְשַׂגְשֵׂג בִּמְקוֹם אָחִיו.
* * *
שְנֵי פְרָחִים, שוֹשָן וְשֹושַנָה פָרְחוּ בְיַרְכְּתֵי הַגָן, בְּפִנַת־שְבִיל נִסְתָּרָה, חֲבוּיִם מֵעֵינֵי כֹּל בְּצֵל עֵץ רַב־עֲנָפִים. בְּלֵיל שָבֻעוֹת פָּרָחוּ. הַשוֹשָן הָיָה יָפֶה מִכָּל שוֹשָן, וְהַשוֹשַנָה – הַיָפָה הָיְתָה בַּשוֹשַנוֹת. וּשְתֵּי נְשָמוֹת נָפַח אֱלֹהִים בִּשְנֵי הַפְּרָחִים. נִשְמוֹת שְנֵי יְתוֹמִים. בְּלֵיל שָבֻעוֹת מֵתוּ שְנֵי הַיְתוֹמִים, בְּלֵיל שָבֻעוֹת פָּרְחוּ הַשוֹשַנִים, וּבְלֵיל שָבֻעוֹת הֶחְבִּיא שַדַי נִשְמוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ הַפְּרָחִים. וּבַחֲצִי הַלַיְלָה, כִּי יִדְמוּ הָעֵצִים מִכָּל אִוְשָה, כִּי יִתְרוֹקְנוּ הַשְבִילִים מִכָּל יֶלֶד, וּדְמָמָה גְדוֹלָה עוֹמְדָה בְּתוֹךְ הַגָן – – נִפְתָּחִים לְאַט־לְאַט גְבִיעֵי שְנֵי הַפְּרָחִים בְּיַרְכְּתֵי הַגַן בְּפִנָה הַנִסְתָּרָה, וְרֹאש שֶל יֶלֶד קָטָן, עוֹלֶה לְאַט וּמְבַצְבֵּץ מִפִּי הַשוֹשָן, וְרֹאש שֶל יַלְדָה קְטַנָה, עוֹלֶה לְאַט וּמְבַצְבֵּץ מִפִּי הַשוֹשַנָה.
– קוּ־קוּ?
– קוּ־קוּ!
גַמָד וְגַמָדִית עוֹלִים מִן הַפְּרָחִים. לְאַט־לְאַט מִתְפָּרְדִים עַנְפֵי הָעֵץ הֶעָבֹת המַאָחֳזִים זֶה בָּזֶה, לְאַט־לְאַט הֵם הוֹלְכִים וְנִפְרָדִים… כְּבָר נִרְאֶה שַחַק כָּחוּל, הַיָרֵחַ כְּבָר זוֹרֵעַ אוֹרוֹ.. לְאוֹר יָרֵחַ הוֹלְכִים הַגַמָדִים הָלוֹךְ וּגְדֵלִים, הָלוֹךְ וּגְדֵלִים… לְאוֹר יָרֵחַ נוֹפֶלֶת יַלְדָה חִוְרָה עַל צַוְּארֵי יֶלֶד חִוֵּר, וּמְנַשְקִים זֶה לָזוּ… לְאוֹר יָרֵחַ יוֹצְאִים הֵם בִּמְחוֹלוֹת… וְיָפֶה הֵם מְחוֹלְלִים… יְתוֹמִים עֲצוּבִים הָיוּ בְּחַיֵיהֶם – וְלָכֵן יוֹצְאִים הֵם בִּמְחוֹלוֹת אַחֲרֵי מוֹתָם…
וּבְבוֹא הַשַחַר, וְהַשָמַיִם הוֹלְכִים לְאַט־לְאַט וְחָוֹר, וְהַיָרֵחַ הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְהִטַשְטֵש בְּחִוַרת הָרָקִיעַ, פּוֹסֵק מְחוֹל הַיְתוֹמִים בְּיַרְכְּתֵי הַגָן, וְהוֹלְכִים שְנֵי הַיְלָדיִם הָלוֹךְ לְאַט־לְאַט וְקָטֹן, הָלוֹךְ לְאַט־לְאַט וְכָוֹץ, עַד שֶנַעֲשִׂים קְטַנִים קְטַנִים מְאֹד. וְקוֹפְצִים הֵמָה עִם כְּלוֹת יְרֵחָם, אֶל גְבִיעֵי הַפְּרָחִים וְנִכְפָפִים הַגִבְעוֹלִים. בְּרֶגַע זֶה נִסְגָרִים הַגָבִיעִים שֵנִית.
* * *
וּבְיוֹם חַם אֶחָד – וְנַעֲרָה טִיְלָה בְתוֹךְ הַגָן, שִׂמְלָה לְבָנָה לָבְשָה אוֹתָהּ נַעֲרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם, אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ סָרְקָה בְּאוֹתוֹ יוֹם וַתַּעַשׁ לָהּ מִקְלָעוֹת – וַתְּהִי הַנַעֲרָה יָפָה, וַתְּבַקֵש פֶּרַח לָהּ. מִכָּל הַפְּרָחִים לֹא קָטְפָה פֶּרַח אֶחָד.
בְּכָל הַשְבִילִים בִּקְשָה, אֶת כָּל הַפְּרָחִים בָּחֲנָה, וְאַף אֶחָד לֹא קָטָפָה. אֶת לִבָּהּ לֹא לָקָחוּ. וַתֵּתַע כָּל הַיוֹם, וַתֵּתַע בְּכָל הַשְבִילִים הַשוֹמֵמִים, בְּכָל הַשְדֵרוֹת הַנִשְכָּחוֹת מֵעֵין־רוֹאָה – וְלִפְנוֹת עֶרֶב נִגְלָה לָהּ מִתַּחַת לָשִיחַ שוֹשָן וְשוֹשַנָה… וְלֹא קָטְפָה שְנֵיהֶם בְּבַת־אַחַת וַתִּקְטֹף אֶת הַשוֹשָן וְהַשוֹשַנָה נִשְאָרָה… רַק אֶת הַשוֹשַן וְהַשוֹשַנָה נִשְאָרָה… וַתִּנְעַץ אֶת הַשוֹשַן הָאֲדַמְדַם בְּשִׂמְלָתָהּ הַלְבָנָה עַל פְּנֵי חָזֶהָ, וַתַּעַל עַל גִבְעָה קְטַנָה, וַתֵּרֶא: הַשֶמֶש יָרַד כְּבָר אֶל פִּי הַתְּהוֹם. רַק שוּלָיו מַאְדִימִים עוֹד אֶת הַמַעֲרָב.
וַתִּתְעַצֵב הַנַעֲרָה מְאֹד: " – הַשֶמֶש רֵד וְאֵין רוֹאֶה עוֹד אֶת יָפְיִי, וְלָמָה־לִי הַשוֹשַן שֶבָּרֹתִי לִי בַּגָן?!" וַתִּקַח אֶת הַשוֹשַן וַתִּקְרָעֵוּ, וַתִּקְרַע אֶת הַשוֹשַן וַתִּזְרְקֵהוּ לָרוּחַ. וַתָּשָב אֱלֵי בֵּיתָהּ, וַתִּפְשֹט אֶת שִׂמְלָתָהּ, וַתִּשְכַּב. בַּלַיְלָה בַּעֲתוּהָ מַלְאָכִים רָעִים.
* * *
וּבַחֲצי הַלַיְלָה, כְּשֶנִדְמוּ כָּל הָעֵצִים מִכָּל אִוְשָה; כְּשֶנִתְרוֹקְנוּ כָּל הַשְבִילִים מִכָּל יֶלֶד, וּדְמָמָה גְדוֹלָה עָמְדָה בְּתוֹךְ הַגָן – – נִפְתְּחוּ גְבִיעֵי הַשוֹשַנָה בְיַרְכְּתֵי הַגָן, וְרֹאש שֶל יַלְדָה קְטַנָה עָלָה לְאַט־לְאַט וּבִצְבֵּץ מִפִּי הַשוֹשַנָה.
– קוּ־קוּ? וְאֵין עוֹנֶה. לְאַט־לְאַט מִתְפָּרְדוֹת דָלִיוֹת הָעֵצִים הָעֲבֻתִים, הַמְאֳחָזוֹת זוּ בָּזוּ, לְאַט־לְאַט הֵן הוֹלְכוֹת וְנִפְרָדוֹת, כְּבָר נִרְאֶה שַחַק כָּחוּל… הַיָרֵח כְּבָר זוֹרֵעַ אוֹרוֹ לְאוֹר יָרֵחַ, הוֹלֶכֶת הַגַמָדִית הָלוֹךְ וּגְדֵלָה הָלוֹךְ וּגְבֹהָה… וְעוֹמְדָה הִיא לְאוֹר יָרֵחַ – יְחִידָה עוֹמְדָה הִיא לְאוֹר יָרֵחַ…
הֵן כַּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה: בְּרֵאשִית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וּבְכֵן: בָּרָא אֱלֹהִים בָּרִאשוֹנָה אֵת הַשָמַיִם וְאַחַר כַּךְ אֵת הָאָרֶץ. וַיְהִי כַאֲשֶר בָּרָא אֶת הַשָמַיִם בָּרָא בָם אֶת הַמַלְאָכִים וְאֶת הַכְּרוּבִים, כִּי אֵיךְ אֶפְשָר שָמַיִם בְּלִי מַלְאָכִים וּכְרוּבִים קְטַנִים, קַלִים, יָפִים וּתְמִימִים, שֶאֵינָם יוֹדְעִים דָבָר, רַק לָעוּף, לָעוּף וְלָעוּף –? אַחַר כַּךְ בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ. וַיְהִי בִבְרוֹא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ, וַיִשְׂמְחוּ הַמַלְאָכִים מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּרוּבִים שָׂמְחוּ עוֹד יוֹתֵר, כִּי קְטַנִים הָיוּ וּפְזִיזִים הָיוּ, וְהֵם הָרִאשוֹנִים נִפְנְפוּ כַנְפֵיהֶם, וְזֶה לָזֶה אָמָרו:
– נֵרְדָה!
כִּי הִנֵה יָדוּעַ הַדָבָר:
מִי שֶיֵש לוֹ כְנָפַיִם –
צַר לוֹ גַם בַּשָמַיִם.
גַם הַמַלְאָכִים פָּרְשׂוּ כַנְפֵיהֶם וְאָמְרוּ לָרֶדֶת וְלָרֶשֶת גַם אֶת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וְאוּלָם בָּזֶה הָרֶגַע יָצָא כְרוּז בְּכָל רַחֲבֵי הַשָמַיִם: – אָסוּר! אָסוּר לָרֶדֶת! לֹא לָכֶם הִיא הָאָרֶץ. אִם מְעַט הוּא לָכֶם רָקִיעַ הַשָמִים הַזֶה, אֶפְרֹשׂ לָכֶם עוֹד רָקִיעַ אֶחָד בִּמְרוֹמַי, וְאִם יֵצֶר לָכֶם גַם בִּשְנֵיהֶם, אֶבְרָא לָכֶם גַם שָמַיִם חֲדָשִים, רָקִיעַ שְלִישִי וּרְבִיעִי וְיוֹתֵר. וְאַף אָמְנָם שִבְעָה רְקִיעִים פָּרַשׂ הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאָכָיו בַּמְרוֹמִים. שָׁמְעוּ הַמַלְאָכִים בְּקוֹלוֹ שֶל הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא וְלֹא יָרָדוּ. וְהָיָה כִי כָלְתָה נַפְשָם לָרֶדֶת מַטָה, וְהִתְרוֹמְמוּ מַעְלָה, מַעְלָה… רַק אֵלֶה הַכְּרוּבִים הַקְטַנִים וְהַקַלִים הֵשִיקוּ בְכַנְפֵיהֶם הַצְחוֹרוֹת, הֵשִיקוּ רֶגַע וְיָרָדוּ. לֹא שָמְעוּ בְקוֹל ה' אֱלֹהִים וַיֵרְדוּ. וְכֵיצַד יָרְדוּ? הַשָמַיִם הָיוּ עֲלֵיהֶם סְגוּרִים וּמְסֻגָרִים. מֶה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ כוֹכָב נוֹצֵץ אֶחָד מִמִשְבֶּצֶת הַשָמַיִם, נַעֲשֶׂה בָהֶם נֶקֶב קָטָן שֶבִּקְטַנִים, הִכְנִיסוּ לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַנֶקֶב אֶצְבַּע צְרָדָה, קָרְעוּ אֶת תְּכֶלְתָּם וַיֵרְדוּ, חִיש־חִיש יָרְדוּ, קְטַנִים וְקַלִים יָרְדוּ מַטָה, מַטָה. וַיְהִי בְרִדְתָּם, וַיַכֵּם לְבָבָם עַל אֲשֶר יָרָדוּ. אַךְ הִצִיגוּ אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם עַל הָאָרֶץ, וַיִנָחֲמוּ עַל הַמַעֲשֶׂה אֲשֶר עָשׂוּ. אַךְ עָפוּ כֹה וָכֹה, וַיִפּוֹל רוּחָם, כִּי לֹא מָצְאָה הָאֲדָמָה חֵן בְּעֵינֵיהֶם, וַיֹאמְרוּ לָשוּב הַשָמַיְמָה וְלֹא יָכֹלוּ. נִפְנְפוּ כַנְפֵיהֶם, אַךְ לַשָוְא. כָּבְדוּ הַכְּנָפַיִם הַקְטַנוֹת וְהַקַלוֹת, כָּבְדוּ מְאֹד. עוֹד הֵם מְנַסִים לְהִתְרוֹמֵם וְהִנֵה בַת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: – יַעַן אֲשֶר לֹא שְמַעְתֶּם בְּקוֹל אֱלֹהִים וִירַדְתֶּם לָאָרֶץ, לָכֵן תִּשָאֲרוּ פֹה לְעוֹלָם: הִתְּחַלְחֲלוּ הַכְּרוּבִים הַקְטַנִים וְהִתְחִילוּ בוֹכִים:
אוֹי וַאֲבוֹי!
מַה לָנוּ פֹה,
מִי לָנוּ פֹה?
אָבַדְנוּ, אָבָדְנוּ –
הוֹי לָמָה יָרָדְנוּ?
בְּרֶגַע זֶה נָשְׁרוּ כַנְפֵיהֶם וְנָפְלוּ לָאָרֶץ, כֶּעָלִים הַנוֹשְרִים מִן הָעֵץ. עוֹד הֵם מִתְבּוֹנְנִים אֶל הַדְרַת הַכְּנָפַיִם הַמִתְגוֹלְלוֹת לָאָרֶץ וְהִנֵה – נִבְקְעָה תַחְתָּם הָאֲדָמָה וּבָלְעָה אוֹתָם עַד צַוָאר. רַק רָאשֵיהֶם הַקְטַנִים, הַיָפִים וְהָעֲגַלְגַלִים בִּצְבְּצוּ מִתּוֹךְ הָעֵשֶׂב הַיָרוֹק – וּבַת קוֹל יָצְאָה וְהִכְרִיזָה: מֵעַתָּה לֹא כְרוּבִים הִנְכֶם, לֹא כְרוּבִים, לֹא בְנֵי מַלְאָכִים רַק פְּרָחִים!
בּוֹ בָרֶגֶע נֶהֶפְכוּ רָאשֵי הַכְּרוּבִים הַקְטַנִים לִפְרָחִים. הִתְחִילוּ הַפְּרָחִים נָעִים, זָעִים וּבוֹכִים:
אוֹי לָנוּ –
שָמַיִם עָזַבְנוּ,
לָאָרֶץ שָאַפְנוּ,
שָאַפְנוּ וְעַפְנוּ,
חַשְנוּ, מִהַרְנוּ,
וְעַתָּה כִּי בָאנוּ –
אוֹי לָנוּ, אוֹי לָנוּ,
פֹּה חַיִים נִקְבַּרְנוּ!
שוּב יָצְאָה בַת קוֹל וְקָרְאָה: אַל נָא, אַל נָא כֹה תָזוּעוּ וְתָנוּעוּ, אַל נָא כֹה תִבְכּוּ, הַפְּרָחִים. הָאֲדָמָה לֹא מְעוֹן כְּרוּבִים הִיא. וְאַתֶּם – אַתֶּם יְרַדְתֶּם הֵנָה וַאֲנִי לֹא צִוֵיתִיכֶם, וְלָכֵן יְסַרְתִּיכֶם, אַךְ לֹא קָשֶה יְסַרְתִּיכֶם, כִּי אֲהַבְתִּיכֶם, וְלָכֵן הֲפַכְתִּיכֶם וַעֲשִׂיתִיכֶם פְּרָחִים! קְטַנִים אַתֶּם, רַעֲנַנִים אַתֶּם, רֵיחָנִים וּלְבָנִים, רַכִּים וְזַכִּים אַתֶּם! שָמְעוּ הַפְּרָחִים אֶת הַדְבָרִים הַטוֹבִים הָאֵלֶה וַיִתְנַחֲמוּ מְעַט, פֶּרַח אֶל פֶּרַח הִתְבּוֹנֵן, פֶּרַח אֶל פֶּרַח נָשָּא עָיִן, כָּל פֶּרַח אֶת רֵיחַ שְכֵנוֹ הֵרִיחַ, וַיִקְרָאוּ: – אַף אָמְנָם יָפִינוּ, גַם רֵיחֵינוּ טוֹב! רַק אַחֵד הַפְּרָחִים, הֲלֹא הוּא הַשוֹשָן הָאָדֹם, קָרָא מִתּוֹךְ כְּאֵב: וְאֶל הַשָמַיִם לֹא נַעֲלֶה לְעוֹלָם! – וְכַאֲשֶר קָרָא אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה, אָדְמוּ פָנָיו עוֹד יוֹתֵר. אַחֲרָיו קָרְאָה גַם הַחֲבַצֶלֶת הַלְבָנָה בְמַר נַפְשָהּ: וְאֶל הַשָמַיִם לֹא נָשוּב לְעוֹלָם! – וְכַאֲשֶר קָרְאָה אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה, הִלְבִּינָה עוֹד יוֹתֵר.
נָשְׂאוּ אַחֲרֶיהָּ כָּל הַפְּרָחִים אֶת רָאשֵיהֶם הַשָמַיְמָה וְקָרְאוּ מִתּוֹךְ צָעַר: – אֲהָהּ, כִּי לֹא נָשוּב שָם לְעוֹלָם! – אָז יָצְאָה בַת־קוֹל וְקָרְאָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה: הִנֵה כִי רָאָה אֱלֹהִים לִלְבַבְכֶם, שָמַע צַעֲקַתְכֶם וּבְחֶמְלָתוֹ עֲלֵיכֶם פָּתַח לִפְנֵיכֶם אֶת שַעֲרֵי הַשָמָיִם. נָכוֹן הוּא הָאֱלֹהִים לְהַעֲלוֹתְכֶם שוּב אֶל שָמָיו, וְאוּלָם צַר לוֹ עַתָּה עַל הַפְּרָחִים! צַר לוֹ לֵאלֹהִים שְתֵּי פְעָמִים: צַר לוֹ עַל הַכְּרוּבִים, שֶהָפְכוּ פְרָחִים וְצַר לוֹ עַתָּה עַל הַפְּרָחִים לְהָפְכָם לִכְרוּבִים… וְלָכֵן – מִכֵּיוָן שֶנְטָעֲכֶם בָּאֲדָמָה, עֲלוּ מִתּוֹכָהּ, שַּׂגְשׂגוּ וֶהֱפִיצוּ רֵיחֲכֶם הַטוֹב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, רַבּוּ וּמִלְאוּ אֶת הַיְעָרוֹת, הַשָׂדוֹת וְהַגַנוֹת! וְאוּלָם: אֶת זֹאת יַעֲשֶׂה לָכֶם אֱלֹהִים: הַפֶּרַח שֶיְהֵא נִקְטָף וְנִתְלָש מִן הָאֲדָמָה בְיָד וְהָפַךְ לִכְרוּב וְעָלָה שוּב הַשָמָיְמָה. שָמְעוּ הַפְּרָחִים אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה וַתְּחִי רוּחָם, כִּי הִנֵה לֹא אָבְדָה עוֹד תִּקְוָתָם. הִתְחִילוּ נָעִים וְזָעִים מִשִׂמְחָה, הִתְחִילוּ רוֹעֲדִים וּמְחַכִּים בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם לְיָדַיִם, לְיָדַיִם אֲשֶר תִּגַעְנָה בָהֶם, תֶּאֱחֹזְנָה בָהֶם וְתִקְטֹפְנָה אוֹתָם.
חִכּוּ הַפְּרָחִים, חִכּוּ דוֹמְמִים וּכְמֵהִים, גָדְלוּ יוֹתֵר, יָפוּ יוֹתֵר מִתּוֹךְ צִפִּיָה. לְאַחְרוֹנָה לֹא עָצְרוּ כֹחַ וְהִתְחִילוּ דוֹבְבִים כָּל אֶחָד לְנַפְשוֹ, כָּל אֶחָד בְּתוֹךְ גִבְעוֹלוֹ:
אֲנִי פֶרַח,
פֶּרַח קָט;
עַל אֵם דֶרֶךְ
נָע וָנָד.
רֵיחִי רַעְנָן
שָט וְשָט,
רוֹחֵש, לוֹחֵש,
סָח בַּלָט:
בּוֹאִי, אֶחֱזִי
בִי, הַיד,
נָא תִפְשִׂינִי
וְקִטְפִינִי!
וְאוּלָם לַשָוְא הִתְפַּלְלוּ הַפְּרָחִים לְיָדַיִם, לַשָוא הִתְחַנְנוּ לָהֶן, לְיָדַיִם אֲשֶר תּוּשַטְנָה אֲלֵיהֶם וְתִקְטֹפְנָה אוֹתָם, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַכְּרוּב בְּתוֹךְ כּוֹס כָּל פֶּרַח נִקְטָף, אֲשֶר יָעוּף לִמְרוֹמֵי הַשָמָיִם. לַשָוְא, לַשָוְא – עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ לֹא הָיְתָה אַף יָד אֶחָת.> הָעֲנָנִים שָמְעוּ אֶת תְּפִלָתָם וַיַמְטִירּו עַל הַפְּרָחִים מִטְרוֹת עֹז, נִטְפֵי הַגֶשֶם יָרְדוּ עֲלֵיהֶם בְּרַעַש וּבְהָמוֹן, הַפְּרָחִים צָהֲלוּ לִקְרָאתָם, כָּפְפוּ וְהֵרִימוּ רֹאש, וְכָל אֶחָד קָרָא אֶל נִטְפֵי הַמַיִם הַכְּבֵדִים: הַכּוּנִי! פְּצָעוּנִי! הַמְמוּנִי, מָרְטוּנִי וְקָטְפוּנִי! אַךְ לַשָוְא. אָמְנָם הַמַיִם הַכּוּ אֶת הַפְּרָחִים, הִכּוּם, פְּצָעוּם, מְרָטוּם, אַךְ לֹא עָצְרוּ כֹחַ לְקָטְפָם. יָצָא אֵי־מִזֶה רוּחַ קַל וְנוֹחַ לָשׁוּט בָּאָרֶץ, וַיְהִי בְעָבְרוֹ עַל פְּנֵי הַפְּרָחִים, שָמַע אֶת לַחֲשָם גַם הוּא וַיַחֲמֹל עֲלֵיהֶם, וַיֶאֱזֹר שְאֵרִית אוֹנוֹ, וַיִתְגְעֵש, וַיִתְמַרְמֵר, וַיִמָלֵא חֵמָה וַיִשְׂתָּעֵר עַל הַפְּרָחִים הַמִתְפַּלְלִים לוֹ; לְתָלְשָם חָפֵץ, אַךְ לַשָוְא – לֹא עָצַר הָרוּחַ כֹּחַ לִקְטוֹף אַף אֶחָד מֵהֶם.
– יָד! קָרְאוּ הַפְּרָחִים נוֹאָשִים, יָד אַחַת קְטַנָה, רַכָּה, רָפָה לוּ הָיְתָה עַל הָאָרֶץ! וַיְהִי בַיוֹם הַשִשִי בָעֶרֶב וַתַּעֲבֹר הָרִנָה בָאָרֶץ מִצִיץ אֶל צִיץ, מִפֶּרַח אֶל פֶּרַח: אָדָם נִבְרָא! אָדָם נִבְרָא!
וְהַפְּרָחִים – לֹא עַל הָאָדָם שֶנִבְרָא שָׂמְחוּ, רַק עַל שְתֵּי יָדָיו, שֶהָיוּ מִתְנוֹעֲעוֹת וּמִדַלְדְלוֹת מִזֶה וּמִזֶה בְלֶכְתּוֹ.
וּבְלֶכְתּוֹ – וְלֹא רָאוּ כִמְעַט אֶת קוֹמָתוֹ הַזְקוּפָה וְתָאֳרוֹ הַיָפֶה וְקָרְאוּ מִתּוֹךְ צָהֳלָה: – יָדַיִם! יָדַיִם הוֹלְכוֹת! וְאוּלָם הָאָדָם, אָדָם רִאשוֹן זֶה, אֲשֶר בָּרָא ה' אֱלֹהִים מִן הֶעָפָר, לֹא הִרְגִיש בָּהֶם בְּהַפְּרָחִים, לֹא רָאָם וְלֹא יְדָעָם.
אֶת בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו וַעֲקָבָיו נָשְקוּ הַפְּרָחִים בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵיהֶם, אֶת צִלוֹ הַנִגְרָר אַחֲרָיו נָשָקוּ:
תָּפְשֵּנִי!
קָטְפֵנִי!
אַךְ לַשָוְא – אָזְנָיו שֶל אָדָם הָרִאשוֹן הָיוּ פְתוּחוֹת לְכָל קוֹל, לְכָל הֶמְיָה, וְאֶת לַחַש הַפְּרָחִים לֹא שָמָע. הִנֵה עָבָר, עָבָר מֵהֶם וָהָלְאַָה. בְּכָל מְקוֹם לֶכְתּוֹ, בּוֹאוֹ, עָמְדוֹ וְשִבְתּוֹ – צָצוּ וְעָלוּ הַפְּרָחִים וְלָחֲשוּ לוֹ: שְלַח יָדְךָ אֵלֵינוּ וְקָטְפֵנוּ – אַךְ הוּא לֹא שָמָע.
דַרְכּוֹ הָיְתָה סוּגָה בַשוֹשַנִים – וְלֹא יָדָע. וַיְהִי בְרֶדֶת הַלַיְלָה נִבְהַל אָדָם הָרִאשוֹן מִפְּנֵי הַחשֶׁךְ וְעָמָד. – “חשֶׁךְ!” לָחַש אָדָם הָרִאשוֹן לְנַפְשוֹ וַיִירָא לְהָנִיעַ רָגֶל. – “אוּלַי אֵין הָאָרֶץ מִשְׂתָּרַעַת עוֹד לְפָנָי”. קוֹדֶם לָזֶה רָאָה אוֹתָהּ גְדוֹלָה וּרְחוֹקָה, וְעַתָּה אוּלַי נֶעֶלְמָה הָאָרֶץ מִתַּחַת לְרַגְלָיו וְרַק הַנְקֻדָה אֲשֶר הוּא עוֹמֵד עָלֶיהָ נִשְאֲרָה, וְאֵין לְהָנִיעַ רָגֶל.
“חשֶׁךְ!” לָחַש אָדָם הַרִאשוֹן לְנַפְשוֹ, כָּרַע וְנָפַל לָאָרֶץ, סָגַר אֶת עֵינָיו, כְּדֵי שֶלֹא יִרְאֶה אֶת הַחשֶׁךְ, וְנִבְהַל עוֹד יוֹתֵר, כִּי הִנֵה סָגַר אֶת הָעֵינַיִם וְהַחשֶׁךְ לֹא נָס עוֹד, הוּא רוֹאֵהוּ; אָז יִפְקַח אָדָם אֶת עֵינָיו וְשוּב יִסְגְרֵן, יִפְקְחֵן וְיִסְגְרֵן פְּעָמִים אֵין סְפוֹרוֹת, יָרֵא וְכוֹעֵס וּמְקַלֵל, פּוֹעֵר אֶת פִּיו וְנוֹשֵךְ, נוֹשֵׁךְ אֶת הַחשֶׁךְ בְּכָל פֶּה וּבַחֲמַת רֶצַח, לְסוֹף נָפַל עַל פָּנָיו וְנִרְדָם. בַּבֹּקֶר, אַךְ נִפְקְחוּ עֵינָיו, וַיִצְעָק! מֵרֹב שִׂמְחָה צָעַק וּמֵרֹב שִּׂמְחָה כָבַש רֹאשוֹ וּשְתֵּי יָדָיו בָּאָרֶץ וְאֶת רַגְלָיו הֵרִים לְמָעְלָה. אָדָם אֶחָד הָיָה בָעוֹלָם, שֶלֹא הָיָה יֶלֶד מֵעוֹדוֹ וְאָדָם הָרִאשוֹן שְמוֹ. אָדָם רִאשוֹן זֶה נוֹלַד גָדוֹל לְכַתְּחִלָה, עִם זָקָן נוֹלַד, אַךְ מַעֲשֵׂה יַלְדוּת, מֵעֵין עֲמִידָה עַל רֹאש וְרַגְלַיִם לְמַעְלָה, אָהֵב. וַיְהִי בַעֲמוֹד אָדָם עַל רֹאשוֹ וַיָרַח אֶת רֵיחַ הַשוֹשַׁנָה, שֶהָיתָה נוֹגַעַת בְּחָטְמוֹ מַמָש. אֶת רֵיחָהּ הֵרִיחַ, וְאוּלָם קָטֹף לֹא קְטָפָהּ. וַיְהִי בְּקוּמוֹ וּבְלֶכְתּוֹ – וּפְנֵי הַשוֹשַנָה הָאֲדֻמָה אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר מִבּוּשָה: הַאֻמְנָם כֹּה דַלָה אֲנִי וּמְכֹעָרֶת כִּי יִתֵּן לִי אָדָם כָּתֵף סוֹרָרֶת? הַאֻמְנָם כֹּה נִבְאָש זֶה רֵיחִי בְאַפּוֹ, כִּי לֹא לְקָחַנִי הָאָדָם בְּכַפּוֹ?
כְּלֶב עָבַר עָלָיו – וּלְטָפוֹ; סוּס רָץ עַל פָּנָיו – וְטָפַח לוֹ עַל גַבּוֹ; יוֹנָה יָרְדָה עַל כְּתֵפוֹ, וַיִקָחֶנָהּ וַיִשָקֶנָהּ – וְאֵלַי לֹא יִתְבּוֹנָן. וְאָדָם הָרִאשוֹן אָמְנָם מָלֵא אַהֲבָה הָיָה לְכָל הַיְצוּרִים, לְכָל הַבְּהֵמָה וְהַחַיָה וְעוֹף הַשָמָיִם, וַיאֹמַר: גְדוֹלָה הִיא אֶרֶץ זוֹ וַאֲנִי לְבַדִי הִנְנִי עַל הָאָרֶץ; אֵלֵךְ וַאֲבַקֵש לִי רַעְיָה בֵין הַבְּרוּאִים וְלֹא אֶהֱיֶה עוֹד גַלְמוּד בָּאָרֶץ.
בִּקֵש, בִּקֵש וְלֹא מָצָא. מֶה עָשָׂה? עָלָה עַל ראׁש הָר וְהִכְרִיז:
אָדָם הָרִאשוֹן מְבַקֵש רַעְיָה
לֹא יָפָה בְיוֹתֵר וְלֹא מְכֹעָרָה,
לֹא חֲכָמָה בְיוֹתֵר וְגַם לֹא פְתַיָה,
לֹא מַשְּׂכֶּלֶת בְיוֹתֵר וְלֹא נִבְעָרָה.
אִם תְּהִי מְאֹד יָפָה, הֵן תִּיף אֲזַי מֶנִי,
אִם חֲכָמָה בְיוֹתֵר, אָז תֶּחְכַּם מִמֶנִי,
וְאִם אֶקַח לִי רַעְיָה בְּיוֹתֵר מַשְּׂכֶּלֶת,
אָז אַעַשׂ אִוֶּלֶת,
כִּי מַשְׂכִּיל בְּיוֹתֵר אֲנִי עַצְמִי אֵינֶנִי.
הוּא טֶרֶם כִּלָה אֶת דְבָרָיו וּפָרָה אַחַת עָבָה וּשְמֵנָה עָלְתָה אֵלָיו אֶל הָהָר. רָאָה אוֹתָהּ אָדָם הָרִאשוֹן וַיִקְרָא בְתִמָהוֹן: אַתְּ?! לְדַבֵּר תֵּדְעִי? הֵנִיעָה הַפָּרָה ראֹשָהּ מִמַעְלָה לְמַטָה כְּלוֹמַר: יָדוֹעַ אֵדַע. – דַּבְּרִי! קָרָא אָדָם הָרִאשוֹן אֶל הַפָּרָה. הַפָּרָה פָעֲרָה אֶת פִּיהָ וְקָרְאָה בְקוֹל מְמֻשָךְ: מְ–מוּ! לֹא מָצָא דִּבּוּרָהּ חֵן בְּעֵינָיו, וְלֹא רַק זֹאת, אַךְ מָצָא בָּהּ עוֹד מִגְרָעַת: – אַרְבַּע רַגְלִים לְךָ וְעַל הָאֲדָמָה לֹא תִבְטְּחִי… לָמָּה זֶה תּוֹרִידִי גַּם רֹאשְׁךָ לָאָרֶץ? הָרִימִי אוֹתוֹ לַשָּׁמַיִם כָּמוֹנִי. וַיְהִי כִּי לֹא יָכְלָה הַפָּרָה גַּם אֶת הַדָבָר הַקַל הַזֶּה לַעֲשּׁוֹתוֹ, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ מֵעַל פָּנָיו.
רְדִי לָךְ, פָּרָתִי,
מֵעַל הָרִי רֵדִי,
לֹא אַתְּ רַעְיָתִי,
לֹא לִי אַתְּ, לֹא לִי!
יָרְדָה הַפָּרָה וְעוֹף גָּדוֹל וְיָפֶה, הֲלֹא הִיא הַנִשָׁרָה, עָפָה אֵלָיו אֶל הָהָר. – אַתְּ? – קָרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּתִמָּהוֹן. אָמְנָם יָפָה אֶת נִשְׁרָה, גְּדוֹלָה וְקַלָּה אַתְּ, וְאוּלָם לֹא תִצְלְחִי לִי לְרַעְיָה!
– מַדּוּעַ? שָאֲלָה הַנִשְׁרָה – הֵן אַתְּ עָפָה! עָנָה אָדָם הָרִאשׁוֹן. – הַאִם זֶה לֹא יָפֶה? – יָפֶה! קָרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן מִתְפַּעֵל, הֲרֵי זֶה יָפֶה! אַךְ מָה בֶּצַע לִי בְּעוּפֵךָ?…אַתְּ תָּעוּפִי וַאֲנִי לֹא אוּכַל לָעוּף אַחֲרֶיךָ… רְדִי לָךְ, נִשְׁרָתִּי מֵעַל הָרִי רֵדִי, לֹא אַתְּ רַעְיָתִי, לֹא לִי אַתְּ, לֹא לִי! אָז תַּעֵל אֵלָיו הַלְּבִיאָה הָעַזָּה וְהַיָּפָה.
וְתִּמְצָא הַלְּבִיאָה חֵן בְּעֵינָיו, כִּי הוֹד מַלְכוּת לָהּ, וְשָׁאֲגָה לָהּ, וְעֵינֶיהָ קוֹדְחוֹת כְּגַחֲלֵי אֵש, וַיִקְרָא אֵלֶיהָ אָדָם הָרִאשוֹן. – יָפָה אַתְּ, הַלְבִיאָה, וְעַזָה וְגַם עֵינַיִךְ קוֹדְחוֹת, אַךְ מַדוּעַ הֵן יְהִירוֹת וּמַבִּיטוֹת עָלַי בְעֶבְרָה? אוּלַי תִקְצְפִי עָלָי? אָנָא, אַל נָא תִקְצֹפִי. הַלְבִיאָה הֵנִיעָה בְראשָהּ אַחַת הֵנָה וְאַחַת הֵנָה וְשָאֲנָה לוֹ: אֵינִי כוֹעֶסֶת כָּל עִיקָר. – אִם לֹא תִכְעֲסִי עָלָי, אָז צַחֲקִי, צַחֲקִי לִי. אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַלְבִיאָה צוֹחֶקֶת, רוֹצֶה אֲנִי בְרַעְיָה אֲשֶר תֵּדַע צְחוֹק. גַם אֲנִי יוֹדֵעַ צְחוֹק, וְאוּלָם אֲנִי – אַךְ מְעַט יוֹדֵעַ צְחוֹק, וְלָכֵן תְּהֵא נָא רַעְיָתִי צוֹחֶקֶת הַרְבֵּה.
נִסְתָה הַלְבִיאָה לִצְחֹק, אַךְ לֹא צָחֲקָה; מִצְמְצָה, מִצְמְצָה בְעֵינֶיהָּ, פָתְחָה פִיהָּ מְעָט, הֵנִיעָה בִלְשוֹנָהּ, הִתְחִיל הָרִיר נוֹזֵל מִזָוִיוֹת פִּיהָּ, וְאוּלָם צָחוֹק לֹא צָחֲקָה.
וַיִקְרָא אָדָם הָרִאשוֹן אֶל הַלְבִיאָה וַיאמַר: – אֲהָהּ, כִּי צְחוֹק לֹא תֵדְעִי! – לֹא צְחוֹק וְלֹא דִמְעָה! שָאֲגָה הַלְבִיאָה מְרִירוּת. – גם לִבְכּוֹת לֹא תוּכְלִי! לֹא לִי אָתְּ!
רְדִי לָךְ, לְבִיאָתִי,
מֵעַל הָרִי רְדִי,
לֹא אַתְּ רַעְיָתִי,
לֹא לִי אַתְּ. לֹא לִי!
כִּשְכְּשָה הַלְבִיאָה מְבֻיֶשֶת בִּזְנָבָהּ, יָרְדָה מַהֵר־מַהֵר מֵעַל הָהָר וְנֶעֶלְמָה בַיַעַר הֶעָבוֹת, רַק שַאֲגוֹתֶיהָּ הַנוֹרָאוֹת פִּלְחוּ אֶת לֵב הַיָעַר: – לֹא חָפֵץ בִּי הָאָדָם! עָמְדָה אָז הַשֶמֶש הַצְעִירָה וְהִבְהִירָה בְאֶמְצַע הַשָמָיִם, צָהֳרָיִם הָיוּ, וַיְהִי הַחֹם גָדוֹל עַד מְאֹד, וַיִכְרַע אָדָם הָרִאשוֹן וַיִפֹּל עָיֵף וְיָגֵעַ וַיֵרָדֵם. גַם הַפְּרָחִים, שֶצָצוּ וְעָלוּ סְבִיבוֹתָיו, אַף הֵם הִתְעַלְפוּ בִּשְרַב הַצָהֳרִים הַגָדוֹל, נִמְנְמוּ, חָזוּ וְחָלְמוּ יָדַיִם שְלוּחוּת אֲלֵיהֶם, יָדַיִם, יָדַיִם, יָדַיִם… אָז יֵרַד ה' אֱלֹהִים עַל אָדָם, יִקַח מִמֶנוּ אֶת הַצֵלָע וְאָז יִבְנֶה מִמֶנָה אֶת חַוָה.
וַיְהִי כַאֲשֶר פָּקַח אָדָם אֶת עֵינָיו, וַיַרְא אֶת הַיְצוּר הַנִפְלָא, הֲלֹא הִיא חַוָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו, וַיִשְתָּאֶה לָהּ, וַיִקְרָא אֵלֶיהָּ וֹיאמַר: – הֱיִי לִי בְרוּכָה, בַת־הַשָמָיִם. – לֹא בַת שָמַיִם אָנֹכִי.. עָנְתָה לוֹ חַוָה, וְתֵכֶף הִתְחָרְטָה עַל אֲשֶר אָמְרָה אֱמֶת, עַל אֲשֶר אָמְרָה, שֶאֵינֶנָהּ בַּת הַשָמָיִם. – הַאֻמְנָם גַם אַתְּ נוֹצַרְתְּ מִן הֶעָפָר כָּמוֹנִי? – גַם לֹא מִן הֶעָפָר, עָנְתָה לוֹ חַוָה וְהֵרִימָה ראׁש. אָז יֵרָתַע קְצָת אָדָם לְאַחוֹרָיו וַיִשְאַלֶהָּ מִתּוֹךְ יִרְאָה: – לֹא מִן הַשָמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ? מֵאַיִן תָּבוֹאִי? – מִמֵךְ.! עָנְתָה לוֹ חַוָה בִּקְצָרָה. – וּלְאָן תֵּלֵכִי? – אֵלֶיךָ! – מִמֶנְי בָאתָ וְאֵלַי תָּבוֹאִי! בּוֹאִי! בּוֹאִי… הֶאָח, עַתָּה אֶרְאֶה, כִּי עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתְּ! וְאוּלָם אִם רוֹצֶה אָתְּ לִהְיוֹת לִי לְרַעְיָה, אָז צַחֲקִי לִי בָרִאשוֹנָה, צַחֲקִי לִי וּצְאִי אַחַר כַּךְ בִּמְחוֹלוֹת. מְבַקֵש אֲנִי לִי רַעְיָה צוֹחֶקֶת וּמְחוֹלֶלֶת. אָז קָמָה חַוָה וְאָמְרָה: אֲנִי אֶצְחַק וְאָחוֹל לְךָ בְיָחַד. – אָנָא!
אָז קָמָה חַוָה וְהִתְחִילָה סוֹבֶבֶת לְעֵינֵי אָדָם רַכָּה וְקַלָה וּפָנֶיהָ צוֹחֲקִים, צוֹחֲקִים לוֹ. – הֶאָח, הֶאָח! צְחוֹק זֶה וּמְחוֹל זֶה שֶׁל אֵלָה הֵם. אוּלַי תּוּכְלִי וְתָשִירִי לִי גַם כֵּן, הָאֵלָה? צַחֲקִי, חֹלִי וְשִירִי לִי! קָרָא אָדָם הָרִאשוֹן וּפָנָיו צוֹחֲקִים אַף הֵם וְרַגְלָיו מְרַקְדוֹת לִקְרָאתָהּ אַף הֵן בְּמָחוֹל.
הֵנִיעָה לוֹ חַוָה בְראֹשָהּ: גַם זֹאת אוּכַל, הַט אָזְנְךָ וּשְמַע:
לֹא, לֹא אֵלָה
וְלֹא מַלְאָךְ,
אֲנִי צֵלָע –
צַלְעָךְ, צַלְעָךְ!
לֹא אָנֹכִי –
אַתָּה עִקָר;
אֳנִי צַלְעָךְ –
וְאִם לֹא נִכָּר…
אָז יָרִים גַם אָדָם אֶת־קוֹלוֹ וַיָשִיר לָהּ אַף הוּא:
כֹּה יָפִית,
נָעַמְתְּ בְּגִילֵךְ –
וְאִם אַתְּ צַלְעִי,
אֲנִי צִלֵךְ!
רַק אֶת הֶחָרוּז הַזֶה שָר וְנֶאֱלַם. רֶגַע עָמַד, אַחֲרֵי כֵן קָרַב אֵלֶיהָ, אָחַז אוֹתָהּ חֶרֶש בְּיָדָהּ וְשָאַל אוֹתָהּ בַּלָט! וְדִמְעָה יֵש לָךְ בְּעֵינָיִך? – דִמְעָה? מַה זֹאת דִמְעָה? שָאֲלָה חַוָה, תְּמֵהָה וּמִשְתּוֹמֶמֶת. – לִבְכּוּת תֵּדְעִי?
– אִם תַּכְאִיב לִי, אָז אֶבְכֶּה, עָנְתָה לוֹ חַוָה. – הַאַכֵּךְ? שָאַל אוֹתָהּ אָדָם בְּאַהֲבָה רַבָּה וְהֵרִים אֶת יָדוֹ. – זֶה לֹא מַכְאִיב, עָנְתָה לוֹ חַוָה. אָז הִפְנָה אָדָם אֶת ראֹשוֹ בַחֲלַל הָעוֹלָם וְצִלְצוּל שְׂפָתַיִם מְלֵאוֹת נִשְמַע בָּאֲוִיר. – מֶה עָשִׂיתָ אָדָם? שְאֵלַתּוּ חַוָה. – נָשַקְתִּי לָרוּחַ הַחוֹלֶפֶת. עָנָה אָדָם בִּצְחוֹק קַל. שְתֵּי דְמָעוֹת גְדוֹלוֹת, זַכּוֹת וְחַמוֹת עָלוּ בְעֵינֵי חַוָה וְנִתְלוּ בְרִיסֶיהָ. בְּרֶגַע זֶה עָמַד אָדָם וְקָרָא: רַעְיָתִי! תַּמָתִי! יָפָתִי! שַאֲלִי – מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲפַיְסֵךְ.
– “תֶּן לִי אֶת אֲשֶר תִּתֵּן, וְלוּ גַם – אֶת הָרוּחַ הַחוֹלֶפֶת!” – זֹאת אָפֶס!
הֵרִים אָדָם אֶת עֵינָיו לַשָמַיִם, מִתְּכֵלֶת הַשָמַיִם הָיָה רוֹצֶה לָתֵת לָהּ. אַךְ נַעֲלָה הִיא מִמֶנוּ. הֵעִיף עֵינָיו לְיָמִין וְשְׂמאֹל – מֶרְחַקִים יָפִים, כֹּה יָפִים – אַךְ רֵיקִים; אָז הוֹרִיד אֶת עֵינָיו לָאָרֶץ וַיַרְא אֶת הַשוֹשַנָה אֲשֶר צָמְחָה לְרַגְלָיו – וַיִכְרַע אָדָם וַיִפֹּל לָאָרֶץ וַיִקְטְפֶנָהּ וַיַגִישֶׂנָהּ שַי לְחַוָה.> וַיְהִי בְקָטְפוֹ אֶת הַפֶּרַח הַלָז, וַתֵּצֵא בוֹ בְרֶגַע נִשְמָתוֹ, וַתְּהִי לִכְרוּב קָטָן וְקַל, שֶפָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו וְעָלָה לַמְרוֹמִים. וְהַשוֹשַנָה, אִם כִּי יָצְאָה נִשְמָתָהּ בְּהִקָטְפָהּ, אַךְ רֵיחָהּ הַטוֹב לֹא פָג. רָאֲתָה חַוָה אֶת הַפֶּרַח הַיָפֶה הַזֶה רָצְתָה לְאָכְלוֹ, וְאוּלָם בְּהַגִישָהּ אוֹתוֹ אֶל פִּיהָּ, הִקְדִים אַפָּהּ לְהָרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַטוֹב וְאָמְרָה: – יָפָה הִיא מַתָּנָה זוֹ לְאַפִּי, לֹא אֶבְלָעֶנָהּ. וַיְהִי כִי רָאָה אָדָם, שֶמָצְאָה מִנְחָתוֹ חֵן בְּעֵינֶיהָּ, וַיִשַח וַיִקְטֹף לָהּ עוֹד; וְהָיָה מִדֵי קָטְפוֹ אֶת הַפְּרָחִים, וְעָלוּ הַכְּרוּבִים הַקַלִים לִמְעוֹנוֹת הָרוֹם, אֲשֶר הִתְגַעְגְעוּ לָהֶם כֹּה הַרְבֵּה, וּמִמְעוֹנוֹת הָרוֹם, הֲלֹא הֵם הַשָמַיִם, הֵצִיצוּ הַכְּרוּבִים הַקְטַנִים וְהַקַלִים לְמַטָה וּבֵרְכוּ מִשָם אֶת זוּג הָאֲנָשִים הָרִאשוֹן, שֶהָיָה עוֹמֵד עַל ראש הָהָר.
וְכָכָה בֵרְכוּם הַכְּרוּבִים:
– בְּרוּכִים תִּהְיוּ לָנוּ שֶקְטַפְּתֶּם אוֹתָנוּ!
עַתָּה הִנְנִי גָדוֹל. כָּל הַיוֹם הִנְנִי עָסוּק, מִצְחִי מִתְקַמֵט לִרְגָעִים, כִּי יֵש שֶאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשּוֹת שֶבַע מְלָאכוֹת בְּבַת אַחַת, וַאֲנִי עוֹמֵד, קוֹמֵט אֶת מִצְחִי וּמִתְיָעֵץ עִם לִבִּי, אֵיזֶה עֲבוֹדָה לַעֲשׂוֹת רִאשוֹנָה? הֲלָלֶכֶת אֶל הַסוֹחֵר? הֲלַעֲשׂוֹת אֶת הַחֶשְבּוֹן קוֹדֶם, אוֹ לִכְתֹּב כַּמָה מִכְתָּבִים נְחוּצִים וְלַהֲרִיצָם תֵּכֶף? אוּלָם יֵש שֶאֲנִי שָב בָּעֶרֶב לְבֵיתִי, חָפְשִי מִכָּל עֲבוֹדָה וְאֵינִי מוֹצֵא שָם אַף אִיש אֶחָד, וְאָז אוֹהֵב אֲנִי לְהַקְרִיב כִּסֵא אֶל הַחַלוֹן, הַמָפְנֶה אֶל הַכִּכָּר הַיְרֻקָה, לָשֶבֶת עָלָיו וְלִזְכֹּר אֶת יְמֵי יַלְדוּתִי. אוֹהֵב אָנֹכִי לְהַעֲלוֹת עַל לִבִּי זִכְרוֹנוֹת נִשְכָּחִים, מַעֲשִׂיוֹת יְשָנוֹת,
בִּשְעַת בֵּין הַשְמָשוֹת בְּשִבְתִּי אֶל הַחַלוֹן וְנִשְקָף אֶל הַכִּכָּר הַשוֹמֵמָה. יוֹתֵר מִכֹּל אוֹהֵב אֲנִי לִזְכֹּר אֶת עִיר מוֹלַדְתִּי הַקְטַנָה, אֶת חֲבֵרַי הַקְטַנִים שֶלָמְדוּ עִמָדִי “בְחֶדֶר” אֶחָד.
כִּמְעַט אֶת כָּל חֲבֵרַי אֲנִי זוֹכֵר, זוּלָתיִ אֲחָדִים מֵהַשַתְקָנִים הַפְּשוּטִים. הָיוּ שָם “בְּחֶדֶר” יְלָדִים, שֶלָמְדוּ אִתִּי שָנִים אֲחָדוֹת וַאֲנִי לאֹ יָדַעְתִּי אוֹתָם, בַּיְשָנִים הָיוּ, וְקָשֶה הָיָה לָהֶם להוֹצִיא מִלָה מִפִּיהֶם, וְּכְשֶבִּטְאוּ דְבַר־מָה הָיוּ פְנֵיהֶם מִתְאַדְמִים, וְלֹא הָיו יְכֹלִים לְכַלוֹת מַה שֶהֵחֵלוּ לְהַגִיד רוֹצִים אַתֶּם לָדַעַת אֶת חֲבֵרַי? הָרִאשוֹן הוּא:
הַפַּחְדָן.
אַךְ זֶה הָיָה פַחְדָן! עֵינָיו הָיוּ נוֹצְצוֹת וְרוֹעֲדוֹת. צוֹפוֹת לִרְגָעִים לְכָל עֲבָרִים, שֶמָא עוֹמְדִים לוֹ מֵאֲחוֹרָיו. אֶת כּוֹבָעוֹ לֹא חָבַש בְּרֹאשוֹ כְּכָל הַיְלָדִים כִּי אִם הוֹרִיד אוֹתוֹ עַל אָזְנָיו, וּמְעִילוֹ הַקָטָן הָיָה מְפֹרָף תָּמִיד, כְּאִלוּ נָכוֹן הָיָה בְכָל רֶגַע לִבְרֹחַ מִפְּנֵי אֵיזֶה דָבָר. כַּאֲשֶר רָאָה כֶלֶב, חָשַב שֶזֶה זְאֵב; כַּאֲשֶר רָאָה מֵרָחוֹק חָתוּל מְקַפֵּץ, חָשַב שֶזֶהוּ נָמֵר קָטָן, דוֹהֵר; כַּאֲשֶר רָאָה אֶת צִלוֹ עַל הַקִיר, חָשַב שֶזֶהוּ שֵד שָחוֹר, אַךְ זֶה הָיָה פַחְדָן!
אֶל הַ“חֶדֶר” הָיָה בָא עִם אִמוֹ; גַם בַּיוֹם יָרֵא לָצֵאת הַחוּצָה. וְלִי הָיָה נוֹתֵן תָּמִיד מַמְתַּקִים כְּדֵי שֶׁאֲלַוֶה אוֹתוֹ יוֹם יוֹם לְבֵיתוֹ. קָרָה אָמְנָם פַּעַם שֶלֹא רָצִיתִי לָלֶכֶת עִמוֹ, כִּי סוֹף סוֹף לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְרוֹעֵעַ עִם פַּחְדָן שֶכָּזֶה, וְחָפַצְתִּי שֶיִתְרַגֵל לָלֶכֶת בְּעַצְמוֹ הַבַּיְתָה, אוּלָם כָּל תַּחְבּוּלוֹתַי לֹא הוֹעִילוּ, הוּא הָיָה נִגְרָר אַחֲרַי כְּצֵל אַחֲרֵי אִיש, כְּעֵגֶל אַחֲרֵי הַפָּרָה. נִכְנַס אֲנִי לִרְחוֹב אֶחָד – גַם הוּא שָם, בָּא אֲנִי לִרְחוֹב שֵׁנִי – הוּא אַחֲרָי! אֲנִי רָץ בְּכַוָנָה אֶל הַשוּק – אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת צְעָדָיו! אָמַרְתִּי לוֹ: לֶךְ לְךָ הַבָּיְתָה! וְעָנָה לִי:לֹא אֵלֵךְ! מַדוּעַ? שָאַלְתִּי אוֹתוֹ, – אֲנִי יָרֵא… טִפֵּש! הָיִיתִי מִתְמַרְמֵר אֵלָיו, אֶת מִי אַתָּה יָרֵא? וְהוּא בְאַחַת: כַּךְ… אֲנִי יָרֵא!… וְעַל כָּרְחִי הָיִיתִי מְלַוֵהוּ לְבֵיתוֹ. לֹא לְבֵיתוֹ מַמָש… בְּמֶרְחָק שֶל צְעָדִים אֲחָדִים מִמְעוֹנוֹ הָיִיתִי עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ: רוּץ! וְהוּא הִתְחִיל לָרוּץ וְקָרָא לִי מִתּוֹךְ מְרוּצָתוֹ: עֲמֹד פֹּה, עֲמֹד פֹּה עַד אֲשֶׁר תִּשְׁמַע אֶת שְרִיקַת דֶלֶת בֵּיתֵנוּ בְּפָתְחִי וּבְסָגְרִי אוֹתָהּ… פַּחְדָן שֶכָּזֶה!> מִקְרֶה אֶחָד מְגוּחָךְ אֲנִי זוֹכֵר, שֶקָרָה אֶת הַפַּחְדָן, וְהַמִקְרֶה הַזֶה מְעוֹרֵר בִּי צְחוֹק עוֹד עַכְשָו. “בַּחֶדֶר” שֶלָנוּ יָשְבוּ כָל הַתַּלְמִידִים צְפוּפִים זֶה לָזֶה; רֵאשִית: מִפְּנֵי, שֶבְּעִיר קְטַנָה, בְּעִיר מוֹלַדְתִּי לֹא הָיוּ בָתִּים עִם חֲדָרִים גְדוֹלִים וּמְרֻוָחִים; וְשֵנִית לוּ גַם הָיוּ חֲדָרִים מְרֻוָחִים בְּעִירֵנוּ, כִּי גַם אָז לֹא הָיָה “הָרַבִּי” שֶלָנוּ שׂוֹכֵר לוֹ דִירָה יוֹתֵר גְדוֹלָה, אַחֲרֵי שֶלֹא הָיָה יָכֹל לְשַלֵם אֶת הַמְחִיר הַגָדוֹל שֶדוֹרְשִים בְּעַד דִירָה נָאָה… וַהֲרֵי אֵין רַע גַם כְּשֶיוֹשְבִים צְפוּפִים, אֲנַחְנוּ הַתַּלְמִידִים הָיִינוּ בְנֵי גִיל אֶחָד, וּבְנֵי קוֹמָה אַחַת וְאָהַבְנוּ לָשֶבֶת צְפוּפִים, כִּי אָהַבְנוּ זֶה אֶת זֶה מְאֹד, וְחָיִינוּ בְשָלוֹם. הַפַּחְדָן, יָשַב תָּמִיד בְּצִדִי. אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מַדוּעַ בָּחַר תָּמִיד לָשֶבֶת אֶצְלִי, אוּלַי מִפְּנֵי שֶהָיִיתִי חָזָק וּבֶן־חָיִל. עַתָּה מִכֵּיוָן שֶעָבְרוּ כְבָר שָנִים רַבּוֹת יָכֹל אֲנִי לְגַלוֹת סוֹד זֶה: אֲנִי לֹא הָיִיתִי חָזָק כְּלָל, אֶלָא שֶהָיִיתִי מַעֲמִיד פָּנִים כְּבַעַל־כֹּחַ גָדוֹל וּמַפִּיל חִתִּיתִי עַל חֲבֵרַי: הוֹי, גוּרוּ לָכֶם מִפָּנַי! וְאוּלָם בֶאֱמֶת לֹא הָיָה כֹּחִי גָדוֹל מִשֶל חֲבֵרַי. אִמִּי הָיְתָה מִתְאוֹנֶנֶת עָלַי בְאָזְנֵי אָבִי, שֶאֵינִי אוֹכֵל וְאֵינִי שוֹתֶה וַאֲשֶׁר אֵין לִי כֹּחַ לַעֲמֹד עַל רַגְלָי. אַךְ בְּעֵינֵי חֲבֵירַי הָיִיתִי נֶחְשָב לְגִבּוֹר חָיִל.
וְהַפַּחְדָן? הוֹי, הוּא אָהַב אֶת הַחֲזָקִים! כַּאֲשֶר צָחַקְנוּ פַעַם בֶּחָצֵר, אֲנִי וְכָל הַתַּלְמִידִים (הָרַבִּי הָיָה חוֹלֶה קְצָת וְהִרְשָה לָנוּ לָצֵאת לְשָעָה קַלָה הֶחָצֵרָה) עָלָה עַל דַעְתִּי לְהֵאָבֵק עִם חֲמִשָּׁה חֲבֵרִים בְּפַעַם אֶחָת. הִגַּדְתִּי לָהֶם אֶת חֶפְצִי, וְהֵם – נֵאוֹתוּ, עוֹד לֹא הִסְפִּיקוּ חֲבֵרַי לְהִתְנַפֵּל עָלַי, וַאֲנִי לָפַתִּי אֶת הָאֶחָד וְהִפַּלְתִּיו. בְּאָחֲזִי כְבָר אֶת הַשֵּׁנִי, נִתְלָה הַשְּׁלִישִׁי בְשִכְמִי מֵאֲחוֹרַי, אֲנִי עָמַדְתִּי בֵין שְׁנֵי חֲבֵרַי כְּסֶלַע. הֵם הֵנִיעוּ אוֹתִי הֵנָה וָהֵנָה, (כְּנִרְאֶה רָצוּ לְהַפִּילֵנִי), וַאֲנִי רוֹאֶה כְבָר אֶת הָרְבִיעִי מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ. אֲנִי כִּוַנְתִּי אֶת הָרֶגַע וּבָעַטְתִּי בוֹ בָרֶגֶל, הוּא נָפַל! (לֹא טוֹב עָשִׂיתִי, הַיוֹם לֹא הָיִיתִי בוֹעֵט, כַּךְ אֵינָם נֶאֱבָקִים). אֲנִי הִתְרַגַשְתִּי עוֹד יוֹתֵר וַהֲחִילוֹתִי לְנַעֵר מֵעָלַי בְּכֹחַ אֶת הַשְנַיִם שֶדָבְקוּ בִי. לֹא עָבַר רֶגַע אֶחָד וְגַם הֵם, גַם הָרְבִיעִי וְהַחֲמִישִי, נָחוּ לָהֶם כִּכְבָשׂוֹת כְּפוּתוֹת עַל הָאָרֶץ, וַאֲנִי צָעַדְתִּי בְיָדַיִם שְלוּבוֹת עַל הֶחָזֶה הֵנָה וְהֵנָה כְמַרְאֵה גִבּוֹר.
– הֲרָאִיתָ? שָאַלְתִּי אֶת הַפַּחְדָן שֶנִתְקַל בִּי בְאוֹתוֹ רֶגַע. – גִבּוֹר אָתָּה! קָרָא הַפַּחְדָן בַּעֲלִיצוּת–
הַגִידָה נָא, אַתָּה בְוַדְאַי לֹא תִירָא לִפְקֹחַ אֶת עֵינֶיךָ בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה וּלְהַבִּיט לְתוֹךְ הַחֲשֵכָה?… אוּלָם לֹא אֶת זֶה חָפַצְתִּי לְסַפֵּר, רוֹצֶה אֲנִי לְסַפֵּר אֶת הַמִקְרֶה הַקָטֹן וְהַמְגוּחָךְ: פַּעַם אַחַת, זֶה הָיָה בְקַיִץ, וְהַחַלוֹן הַקָטֹן הָיָה פָתוּחַ; אֲנַחְנוּ, כָּל הַתַּלְמִידִים, יוֹשְבִים וְחוֹזְרִים עַל הַחוּמָש שֶלָמַדְנוּ, כָּל זְמַן שֶיָשַב הָרַבִּי בְּרֹאש הַשֻלְחָן וְהִשְגִיחַ… לֹא גָרַעְתִּי אֶת עֵינַי מֵעַל הַחוּמָש הַפָּתוּחַ, (לֹא מִיִרְאָה עָשִׂיתִי זֹאת, אֶלָא פָשוּט, מִפְּנֵי שֶלֹא חָפַצְתִּי לִגְרֹם צַעַר לָרַבִּי). אוּלָם תֵּכֶף כְּשֶיָצָא מִן הַבַּיִת הֲעִיפוֹתִי עֵינַי הַחוּצָה, בְּעַד הַחַלוֹן… חָסְרָה לִי הַסַבְלָנוּת, אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִלְמֹד דָבָר אֶחָד עֵת אֲרֻכָּה, כִּמְעַט שֶלְרוֹב תַּלְמִידֵי חֶדְרֵנוּ הָיָה טֶבַע כָּזֶה. רַק הַפַּחְדָן יָשַב בְּצִדִי הַשְׁמָאלִי, וְשָנָה וְחָזַר עוֹד הַפַּעַם וְעוֹד הַפַּעַם, עַל אוֹתָם הַפְּסוּקִים הָאֲחָדִים וְלֹא הָיוּ לוֹ לְזָרָא. עוֹדֶנִי מַבִּיט בְּעַד הַחַלוֹן, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶצִפֹּרֶת כְּרָמִים לְבָנָה, עָפָה לָהּ יָשָר אֶל הַבַּיִת דֶרֶךְ הַחַלוֹן, עָפָה הִיא בְתוֹךְ הַחֶדֶר, עֵינַי הוֹלְכוֹת אַחֲרֶיהָ וּפִתְאֹם וְהִיא נֶעְלָמֶת. אֲנִי מַבִּיט לְכַאן וּלְכַאַן – אֵינֶנָהּ, וְהִנֵה חָבֵר אֶחָד קוֹרֵא לִי: הִנֵה הִיא עוֹמֶדֶת עַל כּוֹבָעֶךָ! בְּחָפְזָה הֲרִימוֹתִי אֶת יָדִי לְכוֹבָעִי, וְהִנֵה הַפַּחְדָן צָעַק בְּקוֹל נוֹרָא וְהֵלִיט אֶת פָּנָיו בְּכַפּוֹת יָדָיו. – מַה זֶה הָיָה לְךָ? לָמָה צָעַקְתָּ? – נִדְמֶה לִי שֶאַתָּה הֲרִימוֹתָ עָלַי אֶת יָדְךָ לְהַכּוֹתֵנִי! אוֹיָה, עַד כַּמָה נִבְהָלְתִּי! אַךְ אָז צָחַקְנוּ! אֲנִי שוּב הֲרִימוֹתִי אֶת יָדִי פִתְאֹם לְאָזְנִי וְשוּב נִבְהַל. פַּחְדָנִי, וְשוּב פָּרַץ צְחוֹק מִפִּי כֻלָנוּ.
פַּחְדָנוּתוֹ הַגְדוֹלָה עָשָׂתְהוּ קְצָת לְטִפֵּש: אֲנַחְנוּ לָמַדְנוּ אָז חוּמָש, וְלָמַדְנוּ כֵיצַד עָשָׂה נֹחַ אֶת הַתֵּבָה הַגְדוֹלָה קוֹדֶם הַמַבּוּל, כֵּיצַד אָסַף אֵלָיו וְהִכְנִיס לְשָם שְתַּיִם, שְתַּיִם מִן הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת וְכֵיצַד נִכְנְסוּ לְשָם גַם הוּא, אִשְתּוֹ וּבָנָיו. – רַבִּי… שָאַל הַפַּחְדָן. – וְכִי מָה אַתָּה רוֹצֶה לִשְׁאֹל, בְּנִי? פָּנָה אֵלָיו הָרַבִּי בְחִבָּה.> – הֶאָכָף ה' עַל נֹחַ וּבָנָיו שֶיִכָּנְסוּ אֶל הַתֵּבָה? הוֹסִיף הַפַּחְדָן לִשְאֹל בִּמְעַט מוֹרָא. – לֹא מֵחָכְמָה אַתָּה שוֹאֵל בְּנִי… אֵיזֶה" אָכַף"! הֲרֵי הֵם בְּעַצְמָם הִתְפָּרְצוּ אֶל הַתֵּבָה, בְּחֶפְצָם לְהִנָצֵל מִמֵי הַמַבּוּל!
– וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי נִכְנָס אֶל הַתֵּבָה בְשוּם אֹפֶן! קָרָא הַפַּחְדָן וְרָעָד. – מַדוּעַ?
– הָיִיתִי יָרֵא אֶת הַחַיוֹת אֲשֶׁר בַּתֵּבָה… הָיוּ שָם שְנֵי פִילִים גַם כֵּן? עִם הֶחֳטָמִים שֶלָהֶם הַגְדוֹלִים… – הַצְחוֹק שֶפָּרַץ מִפִּינוּ הָיְתָה הַתְּשוּבָה עַל דִבְרֵי הַפַּחְדָן. – הָרַבִּי שִתֵּק אוֹתָנוּ. תִּקֵן אֶת מוֹשָבוֹ עַל הַכִּסֵא וְסִפֵּר בִּדְבָרִים רַכִּים. – אַשְרֵי אִיש מְפַחֵד תָּמִיד… אָמְנָם צָרִיךְ לְהִזָהֵר מִן הַחַיוֹת הָרָעוֹת הָאוֹהֲבוֹת בְּשַׂר חַי וְדָם חָם. אוּלָם יֵש שֶגַם לִבָּן נִכְמָר בָּהֶן, וּמִתְעוֹרֵר לְחֶמְלָה עַל הַבְּרִיוֹת וְלֹא תָרַעְנָה לָהֶן. וְסִפֵּר לְהַלָן מַה שֶקָרָה לְנָבִיא עִבְרִי דָנִיאֵל, שֶלָקְחוּ אוֹתוֹ אֲנָשִים רָעִים, וְהִשְלִיכוּ אוֹתוֹ לְבוֹר עָמֹק, בֵּין חַיוֹת רָעוֹת, וְהֵן לֹא נָגְעוּ בוֹ, לֹא שָׂרְטוּ בִּבְשָׂרוֹ אַף שָׂרֶטֶת קַלָה, לֹא פָצְעוּ אוֹתוֹ אַף פֶּצַע כָּל־שֶהוּא! אַדְרַבָּא! כָּל הָאֲרָיוֹת, הַכְּפִירִים וְהַזְאֵבִים שֶהָיוּ בְאוֹתוֹ בוֹר סָבְבוּ אוֹתוֹ וְלָקְקוּ אֶת בְּגָדָיו, אֶת עוֹר יָדָיו. אֵיזֶה נָחָש עָלָה וְנִתְלֶה בְצַוָארוֹ וְדוֹמֶה הָיָה שֶדָנִיאֵל לָבַש זֵר שֶל סַפִּירִים נוֹצְצִים. “אַחַד הַשוּעָלִים הָעֲרוּמִים אָמְנָם קָרַב וְלָחַש בְּאָזְנֵי הָאַרְיֵה שֶבְּשָׂרוֹ שֶל “אָדָם” זֶה מָתוֹק וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְלַמֶלֶךְ לֹא שוֶֹה לַהֲנִיחוֹ… אוּלָם בָּזֶה הֶעֱלָה אֶת חֲמַת הָאַרְיֵה וְקָרַע אוֹתוֹ, מִתּוֹךְ כַּעֲסוֹ, כְּדָג”. – הַפַּחְדָן הִקְשִיב וְעֵינָיו גָדְלוּ מִפָּחַד… אֲנִי לֹא אָהַבְתִּי אֶת הַפַּחְדָן מֵעוֹלָם, אוּלָם עַכְשָו אֲנִי מִתְגַעֲגֵעַ אֵלָיו, וְתָמִיד כְּשֶאֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ, אֲנִי שוֹאֵל אֶת לִבִּי: אַיֵה הוּא עַתָּה? בְּוַדַאי לֹא רָפְתָה מִמֶנוּ פַּחְדָנוּתוֹ… גַם עַתָּה כְּשֶהוּא שוֹמֵעַ קוֹל יְרִיָה בַחוּץ הוּא חוֹשֵב בְּוַדַאי, שֶכָּל הָעוֹלָם מִתְעַרְעֵר וְנוֹפֵל תַּחְתָּיו?…
הָבָה, אַעֲלֶה נָא בְזִכְרוֹנִי אֶת יֶתֶר חֲבֵרָי… הִנֵה זָכַרְתִּי אֶת:
הַשַּׁקְרָן.
הַשַקְרָן! רַבִּים מִן הַתַּלְמִידִים קָרְאןּ לוֹ כָךְ. הַאֻמְנָם הָיָה הַתַּלְמִיד, בַּעַל הָעֵינַיִם הַשְׁחוֹרוֹת שַקְרָן? לֹא וָלֹא! הוּא אָמְנָם יָדַע לְשַקֵר, תָּמִיד בִּשְעַת הָעֶרֶב אַחֲרֵי שֶהָלַךְ רַבֵּנוּ לְהִתְפַּלֵל הָיָה יוֹשֵב בֵּינֵינּו, יוֹשֵב וְשוֹתֵק, וּכְשֶׁהָיִינוּ מְבַקְשִים מֵאֵת נַחְמָן, – שְמוֹ הָיָה נַחְמָן – כְּשֶהָיִינוּ מְבַקְשִים מִמֶנוּ: נַחְמָן, סַפֶּר־נָא לָנוּ דְבַר־מָה, וְהָיָה מַתְחִיל מְסַפֵּר. וְכֻלָנוּ יָדַעְנוּ שֶכָּל מַה שֶהוּא מְסַפֵּר הֲרֵי זֶה שֶקֶר וְכָזָב. וְאוּלָם שַקְרָן לֹא הָיָה בְכָל אֹפֶן… רַבִּים בְּשָעָה שֶרָבוּ אִתּוֹ קָרְאוּ אַחֲרָיו: כַּזְבָּן, כַּזְבָּן, וְאוּלָם אָנֹכִי וְעוֹד כַּמָה מִן הַחֲבֵרִים הִתְנַפַּלְנוּ עֲלֵיהֶם וְהִתְרִינוּ בָם: חֵרְפוּ אוֹתוֹ בְכָל שְמוֹת הַגִדוּפִים, רַק לֹא בְשֵם שַקְרָן… אֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת שְקָרָיו… הַשְקָרִים הַיָפִים! יֶשְנָם בָּעוֹלָם הַרְבֵּה מִינֵי שַקְרָנִים, שַקְרָנִים פְּעוּטִים, הַמְשַקְרִים בְּלִי כָל צֹרֶךְ וּבְלִי כָל טַעַם, כְּאוֹתָם הַ“חֲכָמִים” הַמְעִידִים: שֶדֹב עָף בָּאֲוִיר, שֶחָתוּל לָמַד אֵיזֶה שִיר עַל־פֶּה וְשֶעֵז רְעֵבָה אַחַת יָצְאָה בַלַיְלָה אֶחָד מֵרִפְתָּהּ, נִתְקְלָה בְּ“רֶבִּי” יָשֵן אֶחָד, וְתָלְשָה וְאָכְלָה אֶת זְקָנוֹ, וּלְאַחַר שֶהֵקִיץ לֹא הָיָה לוֹ אַף סִמָן שֶל זָקָן, וְהַתַּלְמִידִים שֶבָּאוּ בַּבֹּקֶר אֶל הַ“חֶדֶר” לֹא הִכִּירוּ אֶת “רַבָּם”. שְקָרִים נִבְעָרִים! הַכֹּל יוֹדְעִים שֶלַדֹב אֵין כְּנָפַיִם, וְכָל מִי שֶאֵין לוֹ כְּנָפַיִם הֲרֵי הוּא נִצְמָד אֶל הָאֲדָמָה כְאֶבֶן בְּמַרְצָפֶת; הַהֶבְדֵל הוּא בָזֶה שֶהָאֶבֶן – כֵּיוָן שֶזוֹרְקִים אוֹתָהּ לְאֵיזוֹ חָצֵר, הֲרֵי הִיא נָחָה שָם עַד שֶתֹּאחַז בָּהּ יָד אַחֶרֶת וְתַשְלִיכָהּ אֶל הַפַּחַת אוֹ מֵעֵבֶר לַגָדֵר, וְהַדֹב שֶיֵש לוֹ רוּחַ חַיִים מִתְנוֹעֵעַ מִמָקוֹם לְמָקוֹם, מִמְאוּרָה לִמְאוּרָה וּמִכַּוֶרֶת לְכַוָרֶת; וְיֵש אוֹמְרִים, שֶגַם הַדֹב אֵינוֹ יָכֹל לָזוּעַ מֵרִבְצוֹ לְאַחַר סְעֻדָה שְמֵנָה, כְּאֶבֶן מַמָש, וְרַגְלָיו מוּנָחוֹת כְּפוּתוֹת מִתַּחַת לִכְרֵסוֹ עַד שֶיָבוֹא הַצַיָד עִם “הַכֵּלִים” שֶלוֹ וּפוֹרֵעַ מִמֶנוּ אֶת דַם הַכִּבְשָׂה הַתְּמִימָה, שֶזֶה עַתָּה שָפַךְ לָאָרֶץ… הַכֹּל יוֹדְעִים גַם כֵּן שֶאֵין חָתוּל מוֹצִיא מִפִּיו אַף הֲבָרָה אַחַת זוּלָתִי מְיַאוּ, מְיַאוּ. וְלוּ גַם יִקְרֶה נֵס לְאֵיזֶה חָתוּל שֶתְּהִי לְשוֹנוֹ מְדַבֶּרֶת, גַם אָז לֹא הָיָה יָכֹל בְּשוּם אֹפֶן לְשַנֵן עַל־פֶּה מִפְּנֵי שֶהוּא הִנֵהוּ הַשַכְּחָן הַיוֹתֵר גָדוֹל בָּעוֹלָם, וּכְבָר הִתְפַּלְאוּ רַבִּים, מַה שֶאֵין הַחֲתוּלִים שוֹכְחִים לְיַלֵל אֶת מִלָתָם הַיְחִידָה מְיַאוּ־מְיַאוּ…
הַבְּדוֹתָה הַתְּפֵלָה עַל אֹדוֹת הָ“רַבִּי” וְהָ“עֵז” אֵין כְּדַאי גַם לְדַבֵּר עָלֶיהָ וְהַגַע בְּעַצְמֶךָ: הָעֵז תּוֹלֶשֶת זְקַן אָדָם וְאוֹתוֹ אָדָם אֵינוֹ חוֹשֵׁש… כְּאִלוּ קָנוּי הַזָקָן בְּחָנוּת וְדָבוּק אֶל הַסַנְטֵר – הֲבָלִים וְלֹא כְלוּם! שַקְרָנִים פְּעוּטִים! נַחְמָן לֹא הָיָה מֵעֵין אֵלֶה… עַל כָּל מַה שֶלֹא רָאָה, עַל כָּל מַה שֶלֹא שָמַע יָדַע לְסַפֵּר! יָמִים רַבִּים הָיִיתִי יָרֵא אֶת הָרְעָמִים. אֲנִי אֵינֶנִי פַחְדָן כְּלָל, אֶלָא רַעַם הָיָה מַפְחִידֵנִי תָמִיד… תָּאֵר לָךְ: הֲרֵי אַתָּה יוֹשֵב לִפְנֵי הַמוֹרֶה עַל גַבֵּי הַחוּמָש הַפָּתוּחַ וְאוֹמֵר: “וַיֵצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָבַע…” וּפִתְאֹם – קְרְרַח! מַה? מָה? שֶמָא נָפַל הַגָג? שֶמָא נֶהְרַס הַתַּנוּר וְתַבְשִילוֹ שֶל הַמוֹרֶה נִשְפַּךְ לְגַמְרָה? אֶלָא מִיוֹם שֶנַחְמָן סִפֵּר לִי עַל אֹדוֹת הָרַעַם אֵין הוּא מַפְחִידֵנִי כָל עִיקָר! וְסִפּוּרוֹ כָל כַּךְ פָּשוּט וְטִבְעִי! כְּשֶהָיָה, הוּא, נַחְמָן, בֶּן אַרְבַּע – חָמֵש שָנִים תָּעָה מִבֵּיתוֹ. הֲרֵי אֵין בָּזֶה כָל פֶּלֶא?! כְּלוּם לֹא יִקְרֶה לַיֶלֶד שֶיֵתַע מִבֵּיתוֹ? בַּקַיִץ הָאִמוֹת מַרְשוֹת לַיְלָדִים לָצֵאת הַחוּצָה, לְשַׂחֵק בַּחוֹל, בִּרְדִיפוֹת, בְּמַחְבּוֹאִים… נוּ, יוֹצֵא לוֹ, לְמָשָל, יֶלֶד קָטָן לְבַקֵש אֵת חֲבֵרָיו הַקְטַנִים בְּנֵי הַשָכֵן, וְאוּלָם הַיֶלֶד הֲרֵי הוּא יֶלֶד! תַּחַת שֶעָלָיו לְהֵימִין בָּרְחוֹב הוּא מַשְׂמְאִיל, עוֹבֵר עַל פְּנֵי בָתִּים אֲחָדִים, הַבָּתִּים עַל פִּי רֹב דוֹמִים זֶה לָזֶה, לְכָל הַבָּתִּים יֵש חַלוֹנוֹת דְלָתוֹת, גַגִים, מַעֲקוֹת; יָדוּעַ גַם כֵּן שֶיֶלֶד אֵינוֹ מֵטִיב לְהַבְדִיל בֵּין גַוָנִים… וַהֲרֵי הוּא תוֹעֶה! וְזֶה קָרָה גַם לְנַחְמָן, הוּא תָעָה וְתָעָה עַד שֶיָצָא אֶת הָעִיר וּבָא לְיַעַר גָדוֹל. הוּא הָיָה עוֹד קָטָן, וְלֹא יָדַע שֶיֵש לִירוֹא לָלֶכֶת יְחִידִי בְיַעַר גָדוֹל, וְהָלַךְ. “אוֹי, אוֹי! עַכְשָו לֹא הָיִיתִי הוֹלֵךְ יְחִידִיִ הַיַעֲרָה בְעַד כָּל כֹּפֶר!” – כַּךְ קָרָא נַחְמָן בְּסַפְּרוֹ, וְאוּלָם אָז הָלַךְ… בָּרִאשוֹנָה בְעָמְדוֹ רָחוֹק קְצָת מִן הַיַעַר חָשַב שֶהָעֵצִים הֵם יְהוּדִים גְדוֹלִים, הָעוֹמְדִים זְקוּפִים וּמִתְפַּלְלִים “שְמוֹנֶה עֶשְׂרֵה”, רַק אָז כַּאֲשֶר קָרַב אֲלֵיהֶם וְנָגַע בָּהֶם בְּאֶצְבַּע, רָאָה שֶהֵם עֵצִים, וְזָכַר שֶגַם הָעֲמוּדִים בְּבֵית־הַמִדְרָש הֵם עֵצִים, עֵצִים בְּלִי קְלִפּוֹת… עוֹדֶנוּ פוֹסֵעַ עַל קַרְקַע הַיַעַר הַיָרֹק, וְהִנֵה זְאֵב סָרוּחַ תַּחַת אַחַד הָאִלָנוֹת וּמְנַמְנֵם. – עַד הָעֵת הַהִיא לֹא רָאִיתִי אֶת מַרְאֵה הַזְאֵב גַם בְּסֵפֶר, סִפֵּר נַחְמָן, וְחָשַבְתִּי שֶזֶה כֶלֶב… וְכֶלֶב הֲרֵי אֶפְשָר לְלַטֵף. אֲנִי דָמִיתִי שֶאִם יִיקַץ, יִקְפֹּץ עַל בִּרְכַּי יוֹצִא אֶת לְשוֹנוֹ וִילַקֵק אֶת יָדִי, כְּמוֹ שֶעוֹשֶׂה הַפּוּדֶל שֶבַּחֲצֵרֵנוּ, אוּלָם מַה נִבְהַלְתִּי כְּשֶקָפַץ הַדֹב מֵרִבְצוֹ, פָּעַר אֶת פִּיו, כָּכָה… וְאָמַר לְבָלְעֵנִי. אֲנִי, גַם לִצְעֹק לֹא יָכֹלְתִּי. גַם עַכְשָו, בְּשָעָה שֶאֲנִי נִבְהָל אֵין אֲנִי יָכֹל לְהוֹצִיא אַף הֶגֶה מִבֵּין שְׂפָתַי, הַלָשוֹן מִתְקַשָה בַּפֶּה כָּאָבֶן… הַזְאֵב כְּבָר הִתְנַפֵּל עָלַי וּתְפָשַׂנִי בְרֹאשִי, וְתָקַע בִּי שֵן אַחַת, רְאֵה, הֲרֵי פֹּה עוֹד יֵש סִמָן. פֹּה, בְּמִצְחִי… עוֹד מִינוּטָה אַחַת, וְנַחְמָן הָעוֹמֵד כַּיוֹם בָּזֶה וּמְדַבֵּר, הָיָה כְּלֹא הָיָה! אַךְ בָּזֶה הָרֶגַע הִרְעִים קוֹל אֱלֹהִים בַּיָעַר: חֲדָל! הַזְאֵב נִבְעַת, הִפִּיל אֶת טַרְפּוֹ מִפִּיו וּבָרַח עָמֹק־עָמֹק בַּיָעַר… אֲנִי רַצְתִּי הַבַּיְתָה, עוֹד לִבִּי פָחַד בִּי, שֶמָא תִּתְחָרֵט אוֹתָהּ הַחַיָה הָרָעָה וְתָשוּב וְתִדְלַק אַחֲרָי… כַּאֲשֶר בָּאתִי הָעִירָה מָצָאתִי בָרְחוֹב אֶת חֲבֵרִי הַקָטָן שֶאָמַר לִי: הַאִם שָמַעְתָּ אֶת קוֹל הָרָעַם? – אֵיזֶה רַעַם? אֲנִי שוֹאֵל אוֹתוֹ בְתִמָהוֹן: – זֶה עַתָּה! זֶה עַתָּה! קָרָא חֲבֵרִי הַקָטֹן, – אֲנִי כְבָר חָפַצְתִּי לִבְכּוֹת, וְלָקְחָה אִמִי וְהֶחְבִּיאָה אֶת רֹאשִי וְאֶת אָזְנַי בְּסִנוֹרָהּ… אַךְ אָז זָכַרְתִּי כִי קוֹל ה' שֶקָרָא לַזְאֵב: חֲדָל! זֶה הוּא הָרַעַם…אַתָּה חוֹשֵב בְּוַדַאי, שֶרַעַם הוּא רַעַם פָּשוּט, רַעַם בְּעָלְמָא? לֹא! אֱלֹהִים לֹא יַרְעִים עַל לֹא דָבָר, תָּמִיד כְּשֶאַתָּה שוֹמֵעַ קוֹל רַעַם, דַע לְךָ, שֶבְאֵיזֶה מִדְבָּר אוֹ בְאֵיזֶה יַעַר, אוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם רָחוֹק, פָּעֲרָה חַיָּה רָעָה אֶת לוֹעָהּ לִבְלוֹעַ אֵיזֶה יֶלֶד שֶתָּעָה מִבֵּיתוֹ, וֵאלֹהִים חָש לִקְרֹא עָלֶיהָ בְּקוֹלוֹ שֶתֶּחְדַל, וּמַצִילוֹ. וְאוֹי, אוֹי לוֹ לַיֶלֶד שֶאֵחַר אֱלֹהִים רֶגַע בְּרַעֲמוֹ! אֲנִי יָדַעְתִּי שֶסִפּוּרוֹ הוּא שֶקֶר מֵרֵאשִיתוֹ עַד קָצֵהוּ, יָדַעְתִּי שֶמְאוֹרָע כָּזֶה לֹא יִתָּכֵן; שֶנַחְמָן לֹא רָאָה זְאֵב מִיָמָיו… וְשֶלוּ נִזְדַמֵן לוֹ זְאֵב בֶּאֱמֶת, כִּי אָז לֹא הָיָה לוֹמֵד אִתִּי עַכְשָו בְּ“חֶדֶר” אֶחָד, וְלֹא הָיָה יוֹשֵב אִתִּי יַחַד עַל סַפְסָל אֶחָד, וְלֹא הָיָה לוֹמֵד חוּמָש וְתַנַ“ךְ וְאֶת חָכְמַת הַחֶשְבּוֹן… יָדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי שֶנַחְמָן בָּדָה זֹאת מִלִבּוֹ, וְאוּלָם אָנֹכִי הֶחֱרַשְתִּי, אֲנִי הֶעֱמַדְתִּי רַק פָּנִים תְּמֵהִים… וּכְלוּם לֹא יוֹתֵר! וְאָמְנָם מִפְּנֵי הָרְעָמִים עוֹד לֹא יָרֵאתִי… תָּמִיד כְּשֶהָיִיתִי שוֹמֵעַ, אַחַר כַּךְ, קוֹל רַעַם, הָיִיתִי מְהַרְהֵר: ה' גוֹעֵר בַּזְאֵבִים… נַחְמָן זֶה הָלַךְ אִתָּנוּ בְּלַ”ג בָּעֹמֶר, יוֹם קַיִץ יָפֶה אֶל מִחוּץ לָעִיר. מוֹרֵנוּ הָלַךְ אַחֲרֵינוּ לְאַט. כְּשֶעָמְדוּ רַגְלֵינוּ בַּשָׂדֶה הִתְחִיל הָרַבִּי מְעַיֵן בַּסֵפֶר שֶהָיָה יָדוֹ,
וַאֲנַחְנוּ הִתְחַלְנוּ מִתְגַלְגְלִים, רָצִים וּמִתְחַבְּאִים בָּעֵשֶׂב הַיָרֹק וְהָרָךְ. לִבּוֹ שֶל נַחְמָן לֹא הָלַךְ אַחֲרֵי הַמִשְׂחָקִים הַלָלוּ, רַק גָחַן עַל גַבֵּי הַצִיצִים וְהַפְּרָחִים וַיִתְלְשֵם אֶחָד אֶחָד וְעָשָׂם לַאֲגֻדָה אֶחָת. כַּאֲשֶר עָיַפְנוּ מִן הָרִיצָה וְהַגִלְגוּלִים, קָרַבְנוּ לְנַחְמָן וְשָאַלְנוּ אוֹתוֹ לְאֵיזֶה צֹרֶךְ תְּלָשָם מִן הָאֲדָמָה וְעָנָה אוֹתָנוּ: – אֲנִי אוֹהֵב אֶת פִּרְחֵי הָאֲדָמָה… לְפָנִים כְּשֶהָיִיתִי קָטָן, אֲהַבְתִּים עוֹד יוֹתֵר. – “שַלָמָה?” שָׁאַלְנוּ כֻלָנוּ פֶה אֶחָד, יָדַעְנוּ שֶנַחְמָן יְסַפֵּר לָנוּ עַל־דְבַר הַפְּרָחִים, וְאָמְנָם! הוּא נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַשָמַיִם הַכְּחֻלִים, יָשַב בְּתוֹכֵנוּ עַל הָעֵשֶׂב וְהִתְחִיל מְסַפֵּר! – “אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, מַדוּעַ? חַכּוּ רֶגַע… אֲנִי אֲבָאֵר לָכֶם… חַכּוּ רֶגַע… חַכּוּ רֶגַע…” – בֵּין כֹּה וָכֹה בָדָה בְלִבּוֹ אֶת סִפּוּרוֹ הֶחָדָש.
– "לְפָנִים, הִתְחִיל חֲבֵרֵנוּ לְסַפֵּר, – לְפָנִים חָשַבְתִּי שֶרַק עַל הָאָרֶץ הַשְחוֹרָה צָצִים פְּרָחִים, וּבַשָמַיִם הַכְּחֻלִים אֵינָמוֹ, וָאֵדַע שֶהַמַלְאָכִים גָרֵי הַשָמַיִם לוֹעֲגִים לִי וְלִפְרָחַי, וּמַרְאִים לִי אֶת הַכּוֹכָבִים שֶלָהֶם הַנוֹצְצִים בְּאוֹר שֶל זָהָב… פַּעַם אַחַת, בְּעוֹדִי יֶלֶד, וַאֲנִי עוֹמֵד בְּגַנִי וְצוֹחֵק לְשוֹשָן שֶבְּיָדִי וְאוֹמֵר מִתּוֹךְ תְפַּעֲלוּת:
יָפֶה אַתָּה, פִּרְחִי, מִכָּל הַכּוֹכָבִים הַפְּזוּרִים עַל פְּנֵי כָל הָרָקִיעַ, אֲנִי לֹא אָמוּת, אֲנִי לֹא אֶעֱזֹב אֶת הָאֲדָמָה לָנֶצַח אַחֲרֵי שֶפּוֹרְחִים עָלֶיהָ פְּרָחִים אַדְמוֹנִים כָּאֵלֶה! – עוֹדֶנִי מְדַבֵּר – וּבַת־קוֹל יוֹצְאֵת מִלֵב הַשָמַיִם וּמְצַלְצֶלֶת בְּאָזְנַי: “אֶפְשָר שֶצָדַקְתָּ בְּאָמְרְךָ, שֶפִּרְחֲךָ יוֹתֵר נָאֶה מִן הַכּוֹכָבִים, אוּלָם דַע לְךָ, יֶלֶד, שֶלֹא מִחָכְמָה אַתָּה בוֹחֵר לָשֶבֶת עַל הָאָרֶץ לְעוֹלָם, וְלִבְלִי עֲלוֹת הַשָמָיְמָה. חוֹשֵב אַתָּה, שֶהַכּוֹכָבִים לְבַדָם הֵם תִּפְאֶרֶת הַשְחָקִים. כְּלוּם לֹא תֵדַע לְךָ, שֶיֵש גַם שֶמֶש לַשְחָקִים? עֲמֹד פֹּה, עַד שֶיַזְהִיר הַשַחַר וְתִרְאֶה בְעֵינֶיךָ בַּעֲלוֹת הֶשֶמֶש בִּפְאַת הַמִזְרָח”. וַאֲנִי אַךְ הַפַּעַם הָרִאשוֹנָה שָמַעְתִּי שֶהַשֶמֶש עוֹלֶה קֹדֶם בִּקְצֵה הַשָמַיִם, כִּי לֹא קַמְתִּי עוֹד בִּשְעַת הַבֹּקֶר, אַחֲרֵי שֶלֹא הָלַכְתִּי עוֹד לְבֵית הַסֵפֶר, וְלָכֵן אָהַבְתִּי לִישוֹן עַד הַשָעָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה… אַחֲרֵי שָמְעִי אֶת הַדְבָרִים הַחֲדָשִים וְהַנִפְלָאִים גָמַרְתִּי בְלִבִּי לְחַכּוֹת לִזְרִיחַת הַשָמֶש. אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַדָבָר הַזֶה בַחֲשָאִי, לְבַל יִוָדַע הַדָבָר הַזֶה לְהוֹרַי, כִּי לוּ יָדְעוּ זֹאת הָיוּ מַפְרִיעִים אוֹתִי מִמַחֲשַבְתִּי. הַבֹּקֶר אַךְ הִתְחִיל, עוֹד לֹא נִמְחוּ כָלִיל עִקְבוֹת הַלַיְלָה, וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת קְצוֹת שְמֵי הַמִזְרָח וְהִנָם הוֹלְכִים וּמַאֲדִימִים, הוֹלְכִים וּמִתְכַּסִים בְּזָהָב, וּמִתּוֹךְ גַלֵי הַזָהָב הִתְחִילָה מְבַצְבֶּצֶת שֶמֶש יָפָה וּגְדוֹלָה וְנִשְׂגָבָה; לְעוֹלָם לֹא אֶשְכַּח אֶת הַתְּמוּנָה הַהִיא! בְּרֶגַע הַזֶה זָרַקְתִּי אֶת הַפֶּרַח הַיָפֶה שֶהָיָה בְעֵינַי, בְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּאֵיזֶה סְמַרְטוּט בָּלֶה, וְנָשָׂאתִי אֶת יָדַי בִּבְרָכָה לְשוֹשַן הַשָמָיִם.
מִנִי אָז לֹא הוֹסַפְתִּי עוֹד לוֹמַר: “אֲנִי לֹא אָמוּת אֲנִי לֹא אֶעֱזֹב אֶת הָאֲדָמָה לָנֶצַח!…” רוֹצֶה אֲנִי לַעֲלוֹת בִּזְמַן מִן הַזְמַנִים הַשָמַיְמָה וְלִנְגֹעַ בְּיָדִי בְשוֹשַן הָרָקִיעַ הַנֶהְדָר, הַצָץ לְנֶגֶד עֵינַי בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְאֶת הַפְּרָחִים הַפְּעוּטִים וְהַנוּגִים שֶעַל הָאָרֶץ לֹא חָדַלְתִּי לֶאֱהֹב גַם עָתָּה… הֵן רוֹאִים אַתֶּם, כֵּיצַד אֲנִי מְאַמֵץ אֶת אֲגֻדַת פְּרָחִים זוֹ אֶל לִבִּי, כֵּידַ אֲנִי נוֹשֵק לָהּ בְּמוֹ־פִי… אוּלָם בְּשָעָה שֶהַפְּרָחִים הַלָלוּ הוֹלְכִים וְנוֹבְלִים, הוֹלְכִים וְצוֹמְקִים בְּיָדַי, אָז נִזְכָּר אֲנִי בְּבַת־קוֹל שֶשָמַעְתִּי לְפָנִים וְאָז אֲנִי יוֹדֵעַ בָּרוּר אֶת הַיוֹם וְאֶת הָרֶגַע שֶבּוֹ אֶעֱלֶה הַשָמַיְמָה, וַאֲנִי שָׂמֵחַ עַל זֶה מְאֹד… נָדַם קוֹלוֹ שֶל נַחְמָן, וְכֻלָנוּ עוֹד יוֹשְבִים סְבִיבוֹ עַל גַבֵּי הָעֵשֶׂב הָרַךְ וְהַטָלוּל, וְשוֹמְעִים עוֹד… וְרוֹצִים לִשְמֹעַ עוֹד… גַם הַשֶמֶש נִצְבָה בְאֶמְצַע הַשָמַיִם וְחִכְּתָה, שֶמָא יַמְשִיךְ נַחְמָן אֶת סִפּוּרוֹ, וְגַם צִפֳּרִים שֶהָיוּ חֲבוּיוֹת בָּעֳפָאִים, צִפְצְפוּ אֵלָיו וְתָבְעוּ מִמֶנוּ שֶיוֹסִיף לְסַפֵּר.
וְהִנֵה הִתְעוֹרֵר אֶחָד מֵחֲבוּרָתֵנוּ הַשוֹתֶקֶת, הֲרֵי זֶה מִיכָה הַפֶּתִי וְהַסַפְּקָן, לִשְאֹל בְּקוֹל נָמוּךְ: – הַאֻמְנָם, נַחְמָן, כָּל זֶה אֱמֶת? הַאֵינְךָ מְשַקֵר? אַךְ זֶהוּ מְפַקְפֵּק! לוּלֵא נַחְמָן, שֶכִּהָה בָּנוּ הָיִינוּ מַרְאִים לוֹ “הַאֵינְךָ מְשַקֵר?” וְנַחְמָן הֲלֹא שִקֵר בְּכָל זֹאת! אָמְנָם, שְקָרָיו לֹא הָיוּ שְקָרִים בְּעָלְמָא! שְקָרִים יָפִים וְנָאוִים… בְּאוֹתָה הַשָנָה, שֶנַחְמָן סִפֵּר לָנוּ אֶת הַסִפּוּרִים הַלָלוּ, יָדַעְתִּי כְבָר לִקְרֹא בַּסְפָרִים; דוֹדִי שֶלִי, שֶאֲהָבַנִי, קָנָה בִשְבִילִי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיוֹת וּקְרָאתִים. וּבְשָעָה שֶהָיִיתִי קוֹרֵא אֶת סִפְרֵי הָאֲגוֹרָה הָהֵם, הָיְתָה מְנַצְנֶצֶת בִּי נְבוּאָה: נַחְמָן זֶה, לִכְשֶיִגְדַל יִכְתֹּב גַם כֵּן סִפּוּרִים… וְהַנְבוּאָה בָאָה!
עַכְשָו – וַאֲנִי גָדַלְתִּי כְבָר, הַיָמִים עוֹבְרִים עָלַי בְּטִרְדוֹת רַבּוֹת, וְהַלֵילוֹת בְּמַחֲשָבוֹת וּבְחִשְבוֹנוֹת… אוּלָם בְּשָעָה פְנוּיָה אֲנִי אוֹהֵב לְעַיֵן בְּאֵיזֶה סִפּוּר־מַעֲשֶׂה חָדָש… וְלִפְעָמִים קְרוֹבוֹת מִזְדַמְנִים לְיָדִי סְפָרִים רְאוּיִם וְטוֹבִים בֶּאֱמֶת, אֲנִי הוֹפֵךְ בָּם וְקוֹרֵא בְשַעַר הַסְפָרִים:" קֹבֶץ בְּדָיוֹת וּפַנְטַסִיוֹת, אֲגָדוֹת וְדִמְיוֹנוֹת מֵאֵת נַחְמָן"… מֵאֵת נַחְמָן… מֵאֵת נַחְמָן… אוֹתוֹ קָטָן שֶהָיָה קָרוּא בְּפִי חֲבֵרָיו הַשַקְרָן… הוּא אֲשֶר אָמָרְתִּי! כָּל הֶהָמוֹן הָעִבְרִי יוֹדְעִים עַכְשָו אֶת נַחְמָן, הַכֹּל מְהַלְלִים אֶת הַסוֹפֵר הֶחָבִיב הַזֶה, וְאָמְנָם סְפָרָיו מְצֻיָנִים מְאֹד. בְּכָל פַּעַם שֶהֵם בָּאִים לְיָדִי אֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם הֲנָאָה מְרֻבָּה.
מֵאֵת נַחְמָן… מֵאֵת נַחְמָן… וַהֲרֵי הוּא לֹא הָיָה מַכִּירֵנִו הַיוֹם! וְאוּלַי?… לוֹ הָיוּ עֵינַיִם גְדוֹלוֹת וּשְחוֹרוֹת…
א.
בְּלֵיל חֲנֻכָּה הָרִאשׁוֹן נָפַל שֶלֶג בְּחוּצוֹת הָעִיר, עַל הַגַגוֹת וְעַל פְּנֵי הַגְדֵרוֹת נָפַל, וְאוּלָם בַּשָׂדֶה נָפַל הַשֶלֶג כֶּפֶל כִּפְלָיִם, תּוֹעֲפוֹת־תּוֹעֲפוֹת שֶלֶג נֶעֱרַם שָם. שֶלֶג לָבָן, צַח וְרָךְ.
בֶּן־צִיוֹן, זֶה הַנַעַר שְחוֹר הָעֵינָיִם, הָיָה בְאוֹתו עֶרֶב בַּשָּׂדֶה לֹא רָחוֹק מִבֵּיתוֹ, הוּא וְעוֹד אֲחָדִים מֵחֲבֵרָיו וְאַחֲרֵי הִתְגַלְגְלָם שָעָה קַלָה עַל פְּנֵי מַרְבַדֵי הַשֶלֶג הָרַכִּים וְהַזַכִּים, קָם הָרֹאש שֶבַּחֲבוּרָה, הֲלֹא הוּא בֶן־צִיוֹן, הַמְכֻנָה“בֶּנִי” וְאָמָר: – נַעֲשֶּׂה אָדָם!
וּבֶּנִי זֶה – טִבְעוֹ לוֹמַר לְרַבִּים “נַעֲשֶּׂה!” וְהוּא עַצְמוֹ הָיָה הָעוֹשֶׂה, וְגַם אֶת “הָאָדָם” עָשָׂה לְבַדוֹ, הוּא בְרָאוֹ, הוּא יְצָרוֹ, הוּא הוּא שֶלָשׁ אוֹתוֹ וֶהֱקִימוֹ. חֲבֵרָיו – הֵם רַק עָזְרוּ עַל יָדוֹ, גִלְגְלוּ אֵלָיו אֶת כַּדוּרֵי הַשֶלֶג בִּמְלֹא חָפְנֵיהֶם, נְשָׂאוּהוּ אֵלָיו בְּיָדַיִם אֲדַמְדַמוֹת וְצָבוֹת מִקֹר, צָבְרוּ לְרַגְלָיו אֶת הַשֶלֶג עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, אַחַר כַּךְ נִצְבוּ עַל יָדוֹ שָׂמוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בֵּין שִׂפְתוֹתָם, נָפְחוּ עֲלֵיהֶם בְּהֶבֶל פִּיהֶם הַחַם וְכַךְ הָיוּ עוֹמְדִים וּמַבִּיטִים כֵּיצַד נַעֲשֶׂה “הָאָדָם”.
לְאַחַר שֶהֱקִימוֹ בֶּנִי, נָשָׂא אֵלָיו יוֹסִי חֲבֵרוֹ אֶת עֵינָיו וְאָמַר לוֹ לְבֶּנִי: – לוּ הָיָה אִתְּךָ פֹּה “שֵם הַמְפֹרָש”, וְלוּ הָיִיתָ נוֹעֵץ אוֹתוֹ בְגוּפוֹ שֶל זֶה – וְהָיָה נִשְמָע לְךָ וְעוֹשֶׂה אֶת כָּל אֲשֶׁר תִּשְאַל, בָּאֵש וּבַמַיִם הָיָה בָא לְמַעֲנֶךָ. – מָה אָמַרְתָ, יוֹסִי? אֵיזֶה שֵם? שְאָלוֹ בֶּנִי, מִשְתּוֹמֵם, וְעֵינָיו הִבְרִיקוּ, הִבְרִיקוּ. – שֵם הַמְפֹרָש! לוּ הָיָה לְךָ שֵם הַמְפֹרָש –אוֹי… גָמַר יוֹסִי הַקָטֹן מִתּוֹךְ אֲנָחָה כְּמוֹ שֶמִתְאַנֵחַ אָבִיו בְּסוֹף שִׂיחָתוֹ, בְּבֵיתוֹ.
– הָעֶרֶב הָלַךְ הָלֹךְ וְכֵהֶה, וְכָל הַנְעָרִים מִהֲרוּ, רָצוּ לְבֵיתָם. וְעַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה נִשְאַר זֶה הָאִיש הַלָבָן לְבַדוֹ.
ב.
בֶּנִי נִכְנַס בִּמְרוּצָה הַבָּיְתָה: הַסָבָא פֹה? הַסָבָא עוֹד לֹא הָיָה בַּבַּיִת, עוֹד לֹא שָב הַסָבָא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת מִתְּפִלוֹת מִנְחָה וּמַעֲרִיב. וְאוּלָם אָבִיו, הוּא הָיָה עוֹמֵד עַל יַד הַחַלוֹן וְעוֹסֵק בְּהַדְלָקַת הַנֵר הָרִאשׁוֹן שֶל חֲנֻכָּה.
בֶּנִי שָכַח בְּאוֹתוֹ רֶגַע לְגַמְרִי, שֶחֲנֻכָּה הַיוֹם וְתָלָה שְתֵּי עֵינָיו הַשְחוֹרוֹת בְּאָבִיו: מְנוֹרוֹת אֶלֶקְטְרוֹן מְאִירוֹת בַּבַּיִת וְנֵר קָלוּש זֶה שֶבַּחַלוֹן לָמָה הוּא? וְאַבָּא, הוּא אַךְ רָאָה אֶת בֶּנִי וַיִשְׂמַח לִקְרָאתוֹ מְאֹד וַיִקְרָא: קְרַב הֵנָה בֶּנִי וְתִשְמַע כֵּיצַד מְבָרְכִים עַל נֵרָהּ שֶל חֲנֻכָּה. – הִנֵה כִי כֵן! קָרָא בֶּנִי בְצָהֳלָה, – חֲנֻכָּה הַיוֹם! וַאֲנִי כִמְעַט שָכַחְתִּי… הוֹ כַמָה אֲנִי אוֹהֵב אֶת חַג הַחֲנֻכָּה הַזֶה. אֵין לְךָ יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר מֵאֵלֶה שֶל יְמֵי הַחֲנֻכָּה!
– מִשוּם מָה? הַאִם מִשוּם זֶה, שֶמַדְלִיקִים נֵר שֶל חֲנֻכָּה?
עָנָה בֶּנִי וְאָמַר: לֹא מִשוּם נֵר שֶל חֲנֻכָּה דַוְקָא, אָמְנָם יָפִים הֵם הַלְהָבִים הַקְטַנִים הַמְהַבְהֲבִים בְּחַלוֹנוֹתֵיהֶם שֶל הָעִבְרִים, וְאוּלָם לֹא לְזֶה נִתְכַּוַנְתִּי.
הוֹסִיף אָבִיו וּשְאָלוֹ: וְכִי אֵיזֶה טַעַם יֵש בַּדָבָר? אוּלַי מִשוּם דְמֵי הַחֲנֻכָּה שֶאַתָּה מְקַבֵּל מִיָדִי? אוּלַי מִפְּנֵי אֵלֶה הַלְבִיבוֹת שֶל חֲנֻכָּה אֲשֶר אָהַבְתָּ, וְאוּלַי זֶה הַסְבִיבוֹן אֲשֶר תְּשַׂחֵק בַּיָמִים הַלָלוּ. – אִי, קָרָא בֶּנִי, – כְּבוֹדָם שֶל שְלָשְתָּם אֵלֶה בִּמְקוֹמָם מוּנָח, וְאוּלָם אָנֹכִי אַחֶרֶת הָיִיתִי סָבוּר. – וְכִי מָה הָיִיתָ סָבוּר? אַדְרַבָּא, הַגֶד לִי. – שְאָלוֹ אָבִיו בְּסַקְרָנוּת וּבִצְחוֹק גַם יָחַד.
הִתְיַצֵב בֶּנִי בְכָל קוֹמָתוֹ לִפְנֵי אָבִיו וַעֲנָהוּ בְאֵלֶה הַדְבָרִים: – הִנֵה כִי קַר כֹּה בַחֲנֻכָּה, בַּחֲנֻכָּה נוֹפֵל הַשֶלֶג, בַּחֲנֻכָּה יֵש חֲלַקְלָקָה! שְׂחוֹק קַל עָבַר עַל שִׂפְתֵי אָבִיו וְקָרָא: הִנֵה כִי לָזֶה נִתְכַּוַנְתָּ. בְּרֶגַע זֶה נִפְתְּחָה הַדֶלֶת, וְסָבָא נִכְנַס הַבַּיְתָה מִתּוֹךְ נְאָקוֹת וּגְנִיחוֹת גַם יָחַד – הוֹי! אוֹי! אֲבוֹי!
מַה זֶה הָיָה לְךָ אָבִי? לָמָה זֶה אַתָּה נֶאֱנָח? שָאַל אָבִיו שֶל בֶּנִי אֶת אָבִיו. – אוֹי, אוֹי, חֲנֻכָּה! פּוֹלֵט סָבָא מִפִּיו וּמַשְלִיךְ מֵעָלָיו אֶת הָאֲדֶרֶת – חֲנֻכָּה הֲרֵי זוּ חֲנֻכָּה, אֵין מַה לְהִתְאוֹנֵן, וְאוּלָם הַקֹר וְזֶה הַשֶלֶג וְזוּ הַחֲלַקְלָקָה.
בֶּנִי נָתַן שְתֵּי עֵינַיִם שְחוֹרוֹת גְדוֹלוֹת וּתְמֵהוֹת בַּסָבָא: הוֹ סָבִי, כְּלוּם יֵש לְךָ בָּעוֹלָם דָבָר יוֹתֵר טוֹב מִשְלשֶׁת אֵלֶה?
ג.
בֶּנִי אָכַל מַהֵר אֶת אָכְלוֹ אֲשֶר שָׂמוּ לְפָנָיו, קָם מִלִפְנֵי הַשֻלְחָן כְּדֵי לְהִתְחַמֵק שוּב הַחוּצָה. אַךְ אִמוֹ הִרְגִישָה בָזֶה בְעוֹד זְמָן וְעָצְרָה בַעֲדוֹ: לְאָן בֶּנִי? הַלַיְלָה הִנֵה הוּא בָא, חשֶׁךְ כִּסָה אָרֶץ. עוֹד מְעַט וְתֵלֵךְ לִישוֹן. הִתְחִיל בֶּנִי לְהִתְחַנֵן לִפְנֵי אִמוֹ: אָנָא, הֲנִיחִי לִי אִמִי וְאֵלֵךְ, מְחַכִּים לִי שָמָה. – אֵיפֹה מְחַכִּים לָךְ? – שָם, לֹא הַרְחֵק, עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה. – וְכִי מִי זֶה מְחַכֶּה לְךָ עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה? – אָדָם מְחַכֶּה לִי. – אֵיזֶה אָדָם? – הָאָדָם שֶלִי. – הָאָדָם שֶלְךָ? לֹא אוּכַל הָבִין. – הָאָדָם אֲשֶר עָשִׂיתִי. זֶה אִיש הַשָלֶג. לֹא אֶתְמַהְמַה שָם רַק אֵצֵא וְאָשוּב אֲלֵיכֶם הֵנָה. רָאֲתָה אִמוֹ לִלְבַב בֶּנִי, יָדְעָה עַד כַּמָה יִנָהֶה הַחוּצָה אֶל הַשָּׂדֶה וְלֹא הֱנִיאַתְהוּ יוֹתֵר. וְעוֹד פָּרְפָה עָלָיו אֶת מְעִילוֹ, עֲטָפַתְהוּ הֵיטֵב הֵיטֵב בְּצַוְארוֹנוֹ וְקָרְאָה: לֵךְ וְשוּב מְהֵרָה!
וְאוּלָם בֶּנִי לֹא הָלַךְ תֵּכֶף. הוּא נִשְאַר רֶגַע עַל עָמְדוֹ, קָרַב לְאַט לְאַט אֶל זְקֵנוֹ, עָמַד לְיָדוֹ וְחֶרֶש, חֶרֶש קָרָא: סָבִי… – הִנֵה כִי כֵן! קָרָא הַסָבָא, הִפְנָה אֶת רֹאשוֹ לְעֵבֶר בֶּנִי, צָבַט לוֹ בְלֶחְיוֹ וְהוֹסִיף: – דְמֵי חֲנֻכָּה חָפָצְתָּ?
– לֹא הָא, זְקֵנִי. – סְבִיבוֹן אַתָּה רוֹצֶה. – גַם לֹא זֶה. – וְכִי מָה אַתָּה מְבַקִש, בֶּנִי? – הָבָה לִי, זְקֵנִי, אֶת… שֵם הַמְפֹרָש הָבָה לִי. גַם זְקֵנוֹ וְגַם אָבִיו, שְנֵיהֶם פָּרְצוּ בִצְחוֹק. גַם אִמוֹ וַדַאי שֶהָיְתָה צוֹחֶקֶת עָלָיו, אֶלָא שֶלֹא יָדְעָה אִמוֹ מַה פֵּרוּשוֹ שֶל זֶה. הִיא קָרְבָה אֲלֵיהֶם וְשָאֲלָה: מַה מְבַקֵש בֶּנִי?
– אַדְרַבָּא, קָרָא הַזָקֵן, יַגִיד לָךְ הוּא אֶת אֲשֶר יְבַקִש. – אֶת שֵם הַמְפֹרָש אֲנִי מְבַקֵש! חָזַר בֶּנִי עַל דְבָרָיו, – אֶת שֵם הַמְפֹרָש, אֶת שֵם ה' הַנָכוֹן, שֵם הַקֹדֶש. נָחוּץ הוּא לִי עַד מְאֹד.
– הוּא נָחוּץ לָךְ? שֵם הַמְפֹרָש? שָאַל אוֹתוֹ הַזָקֵן בְּתִמָהוֹן. – לֹא לִי אָמְנָם, עָנָה בֶּנִי וְאֶת קוֹלוֹ הִשְפִּיל קְצָת, – לֹא לִי, כְּלוֹמַר, לֹא בִשְבִילִי רַק בִּשְבִיל אָדָם אַחֵר… הֲרֵי הוּא עוֹמֵד שָם, לֹא רָחוֹק מִזֶה, עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה הוּא עוֹמֵד וּמְחַכֶּה.
– וְכִי בִשְבִיל מִי? מִי הוּא זֶה? מִי זֶה מְחַכֶּה? הִקִיפוּהוּ כֻלָם בִּשְאֵלוֹת וְהִתְבּוֹנְנוּ מִתּוֹךְ חֶשֶד וּבִקְצָת פַּחַד בְּבֶנִי זֶה וּבְעֵינָיו הַשְחוֹרוֹת. וּבֶנִי – הוּא עוֹנֶה עַל רִאשוֹן – רִאשוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן – אַחֲרוֹן. – הָאָדָם, הא מְחַכֶּה. – אֵיזֶה אָדָם? – הָאָדָם שֶלִי.
– מַאי מַשְמָע הָאָדָם שֶלָךְ? – הָאָדָם אֲשֶר עָשִׂיתִי אָנֹכִי. אִיש גָדוֹל עַד מְאֹד. וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד וּמַמְתִּין לִי, הוֹי זְקֵנִי… שוּב פָּרַץ הַזָקֵן בִּצְחוֹק וּשְאָלוֹ: וּבְכֵן, מַה תְּבַקֵש? – אֶת שֵם הַמְפֹרָש הָבָה לִי! הַזָקֵן הֶחֱרִיש הֶחֱרִיש, וְאַחֲרֵי רֶגַע פָּתַח אֶת פִּיו וְאָמָר: בְּתִיק הַתְּפִלִין שֶלִי הַיָשָן מֻנָח זֶה סִדוּרִי הַקָטָן וְהָעָב, סִדוּרִי זֶה מָלֵא וְגָדוּש הוּא בְרִבּוֹא רִבְבוֹת אוֹתָיוֹת. בֵּין רִבּוֹא רִבְבוֹת הָאוֹתָיוֹת הַלָלוּ נִמְצָא גַם שֵם הַמְפֹרָש, וְאוּלָם מִי נָבִיא וְיֵדַע אֶת מְקוֹמוֹ אַיוֹ? בֶּנִי עָמַד רְגָעִים אֲחָדִים עַל מְקוֹמוֹ מַחֲרִיש וַעֲצוּב רוּחַ, וְאוּלָם פִּתְאֹם הִבְרִיקוּ שְתֵּי עֵינָיו, הָלַךְ לוֹ וְהִתְחַמֵק מִן הַבַּיִת, הִתְגַנֵב לַעֲלִיַת הַקִיר שֶל הַזָקֵן, יוֹדֵעַ הוּא גַם יוֹדֵעַ אֵיפֹה תִיק הַתְּפִלִין זֶה מֻנָח. הוּא לְקָחוֹ בְיָדוֹ, פְתָחוֹ, הוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אֶת הַסִדוּר הַקָטָן וְהֶעָבֶה, הֲפָכוֹ אֶל כָּל צַד הִתְבּוֹנֵן בּוֹ וְנֶאֱנָח: זֶה זְקֵנִי, אִם הוּא לֹא יִמְצָאֵהוּ כַאן אֵיךְ יִמְצָא אוֹתוֹ בֶּנִי?
ד.
לֹא רָחוֹק מִבֵּיתוֹ, בַּשָׂדֶה עוֹמֵד “הָאָדָם” וּמְחַכֶּה. – אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ אִתִּי! אִתִּי הוּא! קָרָא בֶּנִי בְצָהֳלָה חֲרִישִית. – אִתִּי הוּא שֵם הַמְפֹרָש בְּסִדוּר קָטָן זֶה, אֶת מְקוֹמוֹ לֹא אֵדַע, אָמְנָם גַם זְקֵנִי לֹא יֵדַע אוֹתוֹ וְשוּם אִיש בָּעוֹלָם לֹא יִמְצָאֵהוּ בֵין רִבּוֹא רִבְבוֹת הָאוֹתָיוֹת. מִשוּם זֶה הֵבֵאתִי לְךָ אֶת הַסִדוּר כֻּלוֹ קָחָהֵוּ כְמוֹ שֶהוּא, עַל דַפָּיו וְלוּחוֹת הָעוֹר אֲשֶר עָלָיו! בֶּנִי עָמַד לִפְנֵי הָאָדָם. הַיָרֵחַ עָמַד. עָף הוּא בַשָמַיִם בֵּין הֲמוֹנֵי הֶעָבִים הַצְחוֹרִים וְשָפַךְ אֶת אוֹרוֹ, אוֹר כֶּסֶף עַל הַשָּׂדֶה, עַל הָאָדָם וְעַל בֶּנִי. לִפְנֵי נָתְנוֹ אֶת הַסִדוּר לָאָדָם, פָּתַח אוֹתוֹ, נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְהִתְחִיל אַט־אַט קוֹרֵא:" שְמַע – יִשְׂרָאֵל – " אוּלַי זֶהוּ הַשֵם הַמְפֹרָש? הוּא שָב וְסָגַר אֶת הַסִדוּר, קָרַב אֶל הָאָדָם וְאָמָר: זֶה סִדוּרוֹ שֶל הַסָב קָטָן הוּא מְאֹד אַךְ עָב: הָאוֹתָיוֹת בּוֹ בְּלִי תֹם כַּכּוֹכָבִים בִּשְמֵי רֹם. דַפָּיו רְאֵה, מָה רַבִּים הֵם – בֵּין הַדַפִּים יֶשְנוֹ שֵם שֵם הַמְפֹרָש קוֹרְאִים לוֹ – אַשְרֵי מִי שֶזָכָה בוֹ! מִי שֶזָכָה בוֹ וּמִי – אֶל קִרְבּוֹ בְלָעוֹ זֶה יֶחִי. עַתָּה פְתַח בֶּן־אָדָם, פֶּה, אֱמֹר: אֵי אָשִׂים סִדוּר זֶה? סִדוּר סָבִי, זֶה הַקָט – אִם בָּרֶגֶל, אִם בַּיָד? – מַה שֶתַּחְפֹּץ תּוּכַל דְרשׁ – אִם בַּצֵלָע אִם בָּרֹאש? וְאוּלָם הַס, בְּעַד שֵם אֵל לֹא יִסְכְּנוּ מְקוֹמוֹת אֵל – מָקוֹם אֶחָד לוֹ בַגֵו הַכְנִיסֵהוּ תוֹך הַלֵב! בֶּנִי הוֹשִיט אֶת יָדוֹ אֶל הָאָדָם, עָצַם אֶת עֵינָיו וְתָקַע אֶת סִדוּרוֹ שֶל הַסָבָא כְּמוֹ שֶהוּא, עַל כָּל דַפָּיו וְלוּחוֹתָיו, עָמֹק עָמֹק תְּקָעָהוּ בְלִבּוֹ, וְקָרָא: שְמַע יִשְׂרָאֵל! שְמַע יִשְׂרָאֵל! בְכָל סִדוּר כָּתוּב כָּכָה; לָכֵן אֶקְרָא לְךָ יִשְׂרָאֵל, לֵךְ יִשְׂרָאֵל, לֵךְ בִּבְרָכָה. לֵךְ עַל פְּנֵי זֹה האדמה, לֵךְ עֲבֹר בְּצִיוֹת שְמָמָה. בְּמִדְבָּרִיוֹת נְשַמִים דֶרֶךְ יְעָרוֹת וְעַל פְּנֵי יַמִים, עַל הֶהָרִים, בָּעֲמָקִים – שְאַל הָעוֹבְרִים בְּכָל מָקוֹם: אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֵי, הַחֲמוּדָה? לַמַכַּבִּי שְאָל, לִיהוּדָה. וּבִשְמִי נָא דְרשׁ בִּשְלוֹמוֹ, אֱמֹר לוֹ: מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֲנִי מַמְתִּין לוֹ. נָא יָבוֹא עִם דִגְלוֹ וְעִם עֹז לְבָבוֹ וְכָל הַנִסִים שוּב יִתְרַחֲשוּ יָחִיש, יָבוֹא, אַל נָא יֶחֱשֶה. נָא אֱמָר לוֹ: יַחַד עִמִי מַמְתִּין אָבִי לוֹ וְאִמִי, וְגַם הַסָבָא. תַּם כָּל שִׂיחִי, מַהֵר צֵא לַדֶרֶךְ, שְלִיחִי, לֵךְ!
בְּרֶגַע זֶה הוֹצִיא בֶּנִי לְאַט־לְאַט אֶת יָדוֹ מִתּוֹךְ לִבּוֹ שֶל הָאָדָם, רֶגַע עוֹד הָיָה נִצָב שָם בְּלִי נוֹעַ וּפָקַח אֶת עֵינָיו פִּתְאֹם – הָאָדָם לֹא הָיָה עוֹד. הוּא נֶעְלַם וְאֵינֶנוּ.
ה.
זְקֵנוֹ שֶל בֶּנִי קָם בַּבֹּקֶר הַשְכֵּם, נָטַל אֶת יָדָיו, הִתְעַטֵף בְּטַלִיתוֹ, הִנִיחַ תְּפִלִין, הִכְנִיס יָד רָזָה וּמְקֻמָטָה לְתוֹךְ תִּיק הַתְּפִלִין כְּדֵי לְהוֹצִיא מִשָם אֶת סִדוּרוֹ הַקָטָן – וְהַסִדוּר אֵינֶנוּ. וְהַזָקֵן שָכַח לְגַמְרִי אֶת אֲשֶר הָיָה אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב וְלֹא זָכַר עוֹד דָבָר. וַיִפֶן כֹּה וָכֹה וַיְבַקִש אֶת סִדוּרוֹ זֶה הַקָט, חִפֵּשׂ אוֹתוֹ פֹּה וְשָם, אַךְ לַשָוְא. וְכַאֲשֶר יְחַפֵּשׂ כֵּן יְדוֹבֵב: דוֹמֵנִי שֶהָיִיתִי מַנִיחוֹ בְּתִיק הַתְּפִלִין? וְאוּלַי?… סִדוּרוֹ שֶל הַזָקֵן קָטֹן הָיָה וְיָשָן נוֹשָן. וְכִמְעַט שֶלֹא הִשְתַּמֵש בּוֹ הַזָקֵן, יָדַע הַזָקֵן לְהִתְּפַּלֵל עַל פֶּה, אֶלָא שֶהִסְכִּין זֶה הַרְבֵּה שָנִים עִם סִדוּרוֹ זֶה, וְהָיָה מֻנָח בְּיָדוֹ בְשָעָה שֶהָיָה מִתְפַּלֵל, הָיָה פּוֹתחֹו וּמְעַלְעֵל בּוֹ מִבְּלִי אֲשֶר יְעַיֵן בּוֹ.
הַפַּעַם לֹא נֶהֱנָה הַזָקֵן מִתְּפִלָתוֹ, שְׂפָתָיו הָיוּ נָעוֹת נָעוֹת, אֶלָא שֶלֹא יָדַע שָלֵו בְּנַפְשוֹ, וּבְעוֹד הוּא פוֹלֵט מִפִּיו אֶת הַתְּפִלָה עֵינָיו תּוֹעוֹת, תָּרוֹת בְּכָל פִּנוֹת הַחֶדֶר לְסִדוּרוֹ אֲשֶר נֶעְלַם וְאֵינֶנוּ. בֵּין כֹּה וָכֹה הֵקִיץ בֶּנִי, פָּקַח אֶת עֵינָיו הַגְדוֹלוֹת וְהַשְחוֹרוֹת, הִתְרוֹמֵם וְקָם מִתּוֹךְ קְפִיצָה בַמִטָה.
רָאָה הַזָקֵן אֶת נֶכְדוֹ שֶהֵקִיץ כְּבָר וּשְאֵלוֹ אֲגַב־אוֹרְחָא: – אֱמָר־נָא לִי, אַתָּה, הַפִּרְחָח, אוּלַי רָאִיתָ אַתָּה אֶת סִדוּרִי? צְחוֹק קַל נִרְאָה עַל פְּנֵי בֶּנִי וְיַעַן אֲשֶר יָדַע שֶלֹא יָרַע לוֹ הַזָקֵן קָרָא בְלִי שוּם מוֹרָא: – הוֹ, סִדוּרְךָ זֶה הַקָטָן בְּיַחַד עִם שֵם הַמְפֹרָש אֲשֶר בּוֹ הֲרֵי הֵם תְּקוּעִים זֶה כְבָר בְּלֵב הָאָדָם שֶלִי!
– מָה! מָה אַתָּה סָח? קָרָא הַזָקֵן בְּתִמָהוֹן, וְהֶעֱמִיד בּוֹ שְתֵּי עֵינָיו אֲשֶר כֹּה רָחֲבוּ רָחָבוּ. בְּלֵב הָאָדָם? אֵיזֶה אָדָם? אַיֵהוּ? – הוֹ! הוֹ! קָרָא בֶּנִי בְצָהֳלָה, – זֶה הָאָדָם – וַדַאי שֶהִרְחִיק הִרְחִיק כְּבָר, וַדַאי הִגִיעַ כְּבָר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
הַזָקֵן לֹא הֵבִין עוֹד אֶת הַכֹּל, רַק אַחַת הֵבִין: שֶבֶּנִי זֶה, יָדוֹ הָיְתָה בְסִדוּרוֹ הַקָטֹן וְלָכֵן הִתְמַרְמֵר עָלָיו לְכַתְּחִלָה וְגָעַר בּוֹ וְתָבַע מִמֶנוּ אֶת הַסִדוּר. וְאוּלָם לְאַחַר שֶסִפֵּר לוֹ בֶּנִי אֶת הַכֹּל נִשְתַּתֵּק הַזָקֵן פִּתְאֹם וְנֶאֱלַם דֹם.
לְאַחַר רְגָעִים אֲחָדִים שֶל שְתִיקָה שָאַל הַזָקֵן אֶת בֶּנִי: זֶה הָאָדָם שֶלְךָ, מָתַי הוּא שָב? – לֹא לוֹ אֲנִי מְחַכֶּה. לִיהוּדָה הַמַכְבִּי, לְבִיאָתוֹ שֶל זֶה אֲנִי מְחַכֶּה. – וְְהַמַכְּבִּי – מָתַי הוּא בָא? בֶּנִי? – עוֹד הַיוֹם! – וְשֶמָא לֹא יָבוֹא הַיוֹם? – יָבוֹא בְיוֹם הַמָחֳרָת לְנֵר חֲנֻכָּה שְלִישִי. מָחָר אוֹ אַחֲרֵי מָחָר, אוֹ בָאַחֲרוֹן שֶל חֲנֻכָּה. וְאוּלָם בּוֹא יָבוֹא!
– וְשֶמָא לֹא יָבוֹא, בֶּנִי, גַם בָּאַחֲרוֹן שֶל חֲנֻכָּה? – שוּב אֲחַכֶּה לוֹ! קָרָא בֶּנִי בְעֹז רוּחוֹ. – עַד מָתַי תְּהֵא מְחַכֶּה לוֹ, בֶּנִי? – עַד יְמוֹת הַמָשִיחַ!
הַזָקֵן גָחַן, נָשַק לוֹ לְבֶּנִי בְּרֹאשוֹ וְאָמַר: יָפֶה דָרַשְתָּ, בֶּנִי. חַכֵּה חַכֵּה לוֹ, חַכֵּה! גַם אָנֹכִי מְחַכֶּה לוֹ, נְחַכֶּה לוֹ שְנֵינוּ – וְהַס וָדֹם – אֵין אִיש יוֹדֵעַ מִזֶה בַּבַּיִת, רַק בֶּנִי וּזְקֵנוֹ. וּמִדֵי לַיְלָה בַלַיְלָה, בִּשְעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת שֶל חֲנֻכָּה, בֶּנִי מִתְחַמֵק לְרֶגַע הַשָׂדֶה וְשָב, יוֹצֵא וְנִכְנָס, וְעוֹמֵד סוֹף סוֹף לַחַלוֹן וְנִשְקָף בַּעֲדוֹ לְתוֹךְ חֶשְכַת הַלַיְלָה, מַטֶה אָזְנוֹ וּמַקְשִיב, מַקְשִיב.
בְּנֵי הַבַּיִת – הֲרֵי הֵם יוֹשְבִים לַשֻלְחָן, אוֹכְלִים לְבִיבוֹת וְעוֹסְקִים בְּשִׂיחָה. רַק הַזָקֵן, רַק הוּא יוֹשֵב דוֹמֵם. לִרְגָעִים הוּא מַפְנֶה רֹאשוֹ לְעֵבֶר הַחַלוֹן וְשוֹאֵל לְפֶתַע אֶת נֶכְדוֹ: מַה נִשְמַע בֶּנִי? הַא? וְאוּלָם אַף אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לַשֻלְחָן לֹא יֵדַע לְמַה נִתְכַּוֵן הַזָקֵן. בֶּנִי – רַק הוּא יוֹדֵעַ. וְאַתֶּם, קְטַנַי, וַדַאי שֶחֲפֵצִים אַתֶּם לָדַעַת מֶה הָיָה בְסוֹפוֹ שֶל “הָאָדָם”? הָבָה אַגִיד לָכֶם, וְאוּלָם תְּנַאי זֶה אֲנִי מַתְנֶה עִמָכֶם: אַל נָא תְגַלוּ זֹאת בְּאֹזֶן בֶּנִי, וְלֹא תִגְרְמוּ לוֹ צָעַר.
זֶה “הָאָדָם” – הוּא הָלַךְ אָמְנָם דֶרֶךְ בּוֹרוֹת וַאֲגַמִים, דֶרֶךְ מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִים, דֶרֶךְ עָרִים וּכְפָרִים הוּא הָלַךְ, הָלַךְ עַד שֶהִגִיעַ אַרְצָה יִשְׂרָאֵל וְהָלַךְ וְנָמָס. שִמְשָהּ שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַמָה בְיוֹתֵר, וְזֶה הָאָדָם הֶעָשׂוּי שֶלֶג לֹא עָמַד בְּפָנֶיהָ וְנָמָס.
וְאוּלָם אֶת שְלִיחוּתוֹ שֶל בֶּנִי עָשָׂה. יְהוּדִי אֶחָד מִיוֹשְבֵי הָאָרֶץ, עָבַר פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר עַל פְּנֵי קִבְרוֹ שֶל יְהוּדָה הַמַכְבִּי וּמָצָא סִדוּר קָטָן וְעָבֶה עַל גַל עֲפָרוֹ.
מַחֲזֶה בְשָלשׁ מַעֲרָכוֹת לִבְנֵי־הַנְעוּרִים.
הַמַעֲרָכָה הָרִאשוֹנָה.
הנפשות:
יִפְתָּח.
בַּת יִפְתָּח
חֲמֵשֶת אֶחִיו, בְנֵי גִלְעָד: אַחֲלַי, מַעַץ, רָם, סֶלֶד, יִשְעִי.
(מגרש קטן ביבש. חמשת בני גלעד הגלעדי: אחלי, מעץ, רם, סלד, ישעי יושבים לפני ביתם על סלעים ועל שרשי עצים כרותים ושותים יין, כל אחד מתוך נאדו, ושרים.)
בְנֵי גִלְעָד: לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת
נָשָׂא גִלְעָד אִשָה,
יָלְדָה לוֹ הָאִשָה
יָלְדָה לוֹ חֲמִשָה.
(אחד מראה באצבע על השני)
– אֶחָד אִלִם… וְאֶחָד חֵרֵש…
– וְאֶחָד שְתוּם הֶעָיִן…
– אֶחָד כְּסִיל וְאֶחָד בַּעַר
– וְכֻלָם שוֹתִים יָיִן.
בָּנָה גִלְעָד בַּיִת
מִשָמִיר וּמִשָיִת,
וְלַחֲמֵשֶת בָּנָיו
הִנְחִיל אֶת הַבָּיִת.
– לִי הַמַרְתֵּף! – וְלִי הַקִירוֹת!
– וְלִי תְהִי עֲלִיָתוֹ;
– לִי דַלְתוֹתָיו וּמִפְתָּנוֹ
– לִי גַגוֹ וַאֲרֻבָּתוֹ!
הוֹי לָמָה לְגִלְעָד נוֹלְדוּ
בָּנִים לוֹ אֲחָדִים?
טוֹב לֶדֶת בֵּן רַק אֶחָד
וּבְנוֹת חֲמִשָה בָתִּים.
בְּאֶחָד יִשְכַּב, בְּאֶחָד יִיקַץ,
בַּשְלִישִי יֹאכַל וְיִשְתֶּה;
לְבֵיתוֹ הָרְבִיעִי יַקְרִיא קְרוּאִים,
בַּחֲמִשִי יַעֲרֹך מִשְתֶּה.
אחלי: אֲנִי הַבְּכוֹר!
לוּ יָלְדָה אִמִי לְגִלְעָד
רַק בֵּן בְּכוֹר וְאֵין שֵנִי –
דַיֵנִי!
מעץ: אֲנִי הַשֵנִי!
לוּ מֵת הַבֵּן הַבְּכוֹר לְגִלְעָד,
וְלוֹ בַּחַיִּים נִשְׁאַר רַק הַבֵּן הַשֵּׁנִי –
דַיֵנִי!
רָם: אֲנִי הַבֵּן הַשְּׁלִישִׁי…
לוּ הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם עִם אָבִינוּ לִישׁוֹן –
וְהָיִיתִי אָז אֲנִי הַבֵּן הָרִאשׁוֹן…
סָלַד: אֲנִי הָרְבִיעִי…
לֹא רַע, לֹא רַע הֱיוֹת רְבִיעִי –
אַךְ עֵינַי, עֵינַי יוֹרְדָהּ דְּמָעוֹת,
לֹא אַחִים שְׁלֹשָׁה…לוּ הָיוּ שָׁלוֹשׁ לִי אֲחָיוֹת
וְהָיָה חֶלְקִי רַב
אֲחָיוֹת לֹא תִּקַּחְנָה חֵלֶק בְּנַחֲלַת אָב…
יִשְׁעִי: וְאָנֹכִי יִשְׁעִי!
אֲנִי הַחֲמִשִׁי,
מָה חָטָאתִי וּמַה־פִּשְּׁעִי
כִּי נוֹלַדְתִּי חֲמִשִי?
אַחֲרֵי בָּנִים אֵין –
הוֹי, לוֹ לֹא הָיָה גַּם לְפָנַי בֵּן…
בת יפתּח: (יוצאת מפתח הביִת. משתחוה לבני גלעד הגלעדִי):
שָׁלוֹם לָכֶם, אֲדוֹנִים נְשׂוּאֵי פָּנִים, שָׁלוֹם לָכֶם, אֲחֵי אָבִי הַנֶּאֱמָנִים!
אחלי: דּוֹרֶשֶׁת אַתְּ בִּשְׁלוֹמֵנוּ? הַגִּידִי לָנוּ, מִי אֶת הַנַּעֲרָה?
בני גלעד: (צוחקים): חִי־חִי־חִי! חַה־חַה־חַה! מִי אַתְּ הַנַעֲרָה?
בּת יפתּח: הוֹ דוֹדַי! הֵן דוֹדַי אַתֶּם, הַאֻמְנָם לֹא תַכִּירוּנִי? בַּת־יִפְתָּח אָנֹכִי.
מעץ: בַּת־יִפְתָּח? וְכִי מִי הוּא זֶה יִפְתָּח!
בני גלעד: (צוחקים): חִי־חִי־חִי! חַה־חַה־חַה! וְכִי מִי הוּא יִפְתָּח?
בּת־יפתּח: אֲהָהּ, אֶת יִפְתָּח לֹא תֵדְעוּ, אֶת יִפְתָּח לּא תַכִּירוּ, הֵן הוּא אֲחִיכֶם!
רם: חֲמִשָה אֲנַחְנוּ, אֵלֶה הַיוֹשְבִים בָּזֶה, לֹא יָלְדָה אִמֵנוּ יוֹתֵר!
סלד: לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת
נָשָׂא גִלְעָד אִשָה –
יָלְדָה לוֹ הָאִשָה
יָלְדָה לוֹ – חֲמִשָה.
בּת־יפתּח: אַף אָמְנָם, אִמְכֶם חֲמִשָה יָלְדָה, וְאוּלָם אֲבִיכֶם הוֹלִיד שִשָה!
ישעי: בֶּן אִשָה אַחֶרֶת הוּא, לֹא יִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ!
אחלי: – לִי הַמַרְתֵּף!
מעץ: – וְלִי הַקִירוֹת!
רם: – וְלִי תְהִי עֲלִיָתוֹ!
סלד: – לִי דַלְתוֹתָיו וּמִפְתָּנוֹ!
ישעי: לִי גַגוֹ וַאֲרֻבָּתוֹ!
בּת־יפתּח: אֲהָהּ, אֶת הַכֹּל לְקַחְתֶּם אַתֶּם וּמַה תִתְּנוּ לְאָבִי?
אחלי: אֶת בִּתּוֹ נִתֵּן לוֹ. בַּיִת וּבַת! בַּיִת וּבַת –: לָנוּ יִהְיֶה הַבַּיִת וְלוֹ הַבַּת. (קורא לעבר הבית) יִפְתָּח! יִפְתָּח!
יפתּח: (מופיע בפתח הבית).
מעץ: אֲנַחְנוּ לָקַחְנוּ אֶת הַבַּיִת וְלָךְ נָתַנוּ אֶת הַבַּת.
יפתּח: (ממהר אל בתו).
בּת־יפתּח: הוֹי אָבִי, רַק אוֹתִי נָתְנוּ לָךְ!…
יפתּח: (מחבקה בזרועותיו): הוֹי בִּתִּי! כָּל בָּתֵּי גִלְעָד בְּעַד בַּת אַחַת כָּמוֹךְ! לוּ נָתְנוּ לִי הֵמָה (מראה על אחיו) אֶת בִּתִּי וְהוֹדֵיתִי לָהֶם; וְאוּלָם אֲנִי לֹא אוֹדֶה לָהֶם – כִּי
לֹא הֵמָה נָתְנוּ לִי אֶת בִּתִּי, אֱלֹהִים נְתָנֵךְ לִי – וְלֵאלֹהִים
אוֹדֶה!
סלד: קַח אֶת הַבַּת וָלֵךְ!
ישעי: לֹא יֵלֵךְ אִתָּהּ יִפְתָּח… לֵאלֹהִים הִיא…יְשִיבֶנָהּ לֵאלֹהִים.
יפתּח: (מחבק את בתו בפחד פתאם): לֹא! לֹא אָשִיב! אֱלֹהִים נְתָנָהּ לִי!
אחלי: מָה אֱלֹהֶיךָ, יִפְתָּח?
יפתּח: אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים חַיִים הוּא!
אחלי: אוֹי וַאֲבוֹי לָךְ, יִפְתָּח! אִם אֱלֹהִים חַיִים הוּא – יִקַח עוֹד מִמְךָ אֵת אֲשֶר נָתָן.
יפתּח: הָיֹה לֹא תִהְיֶה!
אחלי: וְאוּלָם אֲנַחְנוּ – נָתַן לָנוּ אָבִינוּ אֶת
הַבַּיִת וָמֵת! גִלְעָד מֵת, לֹא יָבוֹא וְלֹא יִקַח מִיָדֵנוּ אֶת
הַבָּיִת!
יפתּח: אִי לָכֶם רָעִים! אִי לָכֶם חַטָאִים! עַל
מוֹת אֲבִיכֶם תִּשְׂמָחוּ! הִנְנִי וְאֶהֱרֹס אֶת הַבַּיִת בִּמְחִי־יָד אֶחָד – (אומר לרוץ במחתּו).
בּת־יפתּח: (עוצרת בעדו): אַל־נָא, אָבִי… אֲחֶיךָ, אָבִי, חָטְאוּ, לָמָה יִשָׂא הַבַּיִת אֶת עֲוֹנָם?
בני גלעד: אַלְלַי! אַלְלַי!
מעץ: לַהֲרֹס בֵּיתֵנוּ הוּא אוֹמֵר!
אחלי: יַהֲרֹס כְּנַפְשוֹ שָׂבְעוֹ, אֲנִי אֶל מַרְתֵּפִי אֵרֵד, אֲנִי אֶת מַרְתֵּפִי אֶשְמֹר. (רץ ונעלם תוך הבית, לאחר רגע מציץ ראשו בעד אשנב המרתף).
מעץ: יַהֲרֹס, יַהֲרֹס אֶת הַבַּיִת, אַחַת הִיא לִי… אֲנִי אֶת קִירוֹתַי אֶשְמֹר! (רץ ונעלם בבית).
רם: יַהֲרֹס! אֲנִי לַעֲלִיָתִי אֶעֱלֶה… אָגֵן רַק עַל הָעֲלִיָה. (רץ ונעלם בבית).
סלד: אֲנִי אֶת דַלְתוֹתַי אֶשְמֹר, עַל הַמִפְתָּן אֶעֱמֹד וְאֶשְמֹר.(רץ אל הבית)
ישעי: מַה מִנִי יַהֲלֹךְ, – יֹאבַד כָּל הַבַּיִת,
אַךְ אַל־נָא יֵרַע לְגַגִי. אֲנִי עַל גַגִי אֶעֱלֶה, אֲחַבֵּק אֶת
הָאֲרֻבָּה – אֲרֻבָּתִי, יָפָתִי, יַקִירָתִי, חֶמְדָתִי! (רץ אל הבית).
יפתּח: (אומר לרדוף אחריהם).
בּת־יפתּח: (עוצרת בעדו): אַל־נָא, אָבִי, אַל תַּהֲרֹס הַבָּיִת!
יפתּח: לֹא אֶת הַבַּיִת, רַק אוֹתָם, אוֹתָם אַכֶּה.
בּת־יפתּח: חָלִילָה לָךְ!
לָמָה תַכֶּם, אָבִי? הַעַל אֲשֶר יִשְׂנָאוּךָ?
יפתּח: לֹא עַל שָׂנְאָם אוֹתִי, הֵם שׂוֹנְאִים אִיש אֶת אָחִיו וְלָכֵן אַכֶּם!
בּת־יפתּח: אַל־נָא, אַל־נָא… מַה יֹאמְרוּ אָז
בְּנֵי גִלְעָד? "אֶת אָחִיו הִכָּה יִפְתָּח וְלָקַח לוֹ
הַבַּיִת".
יפתּח: אַכֶּם וְאֶת הַבַּיִת אֶעֱזֹב, אַכֶּם וְאֵלֵךְ.
בּת־יפתּח: תִּרְצַח כַּאֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל
וּכְיוֹתָם בְּנוֹ תִבְרָחָה? הֱיֵה כְיוֹתָם, אָבִי, וְלֹא
כַאֲבִימֶלֶךְ.
יפתּח: אִם הָיוּ שִבְעִים בְּנֵי יְרֻבַּעַל דוֹמִים
לַחֲמֵשֶת אֵלֶה, טוֹב עָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ כִּי הֲרָגָם.
בּת־יפתּח: יוֹתָם טוֹב מִמֶנוּ.
יפתּח: אַתְּ חָכַמְתְּ כָּמוֹהוּ! הוֹ בִתִּי,
בִּתִּי, כִּי נִיבֵךְ, בִּתִּי, וְהָיָה לִי לֵב אַחֵר… כִּי אֶשְמַע
נִיבֵךְ, בִּתִּי, נִדְמֶה לִי: לֹא בִתִּי אַתְּ, לֹא בַת יִפְתָּח אֶל
יִפְתָּח מְדַבֶּרֶת, רַק אִמִּי, אִמִי אַתְּ, אֵם יִפְתָּח מְדַבֶּרֶת
אֶל בְּנָהּ יִפְתָּח…
בּת־יפתּח: הֲתִזְכֹּר עוֹד אֶת אִמְךָ, אָבִי?
יפתּח: אֶת אִמִי… (נאנח) בְּבַיִת זֶה לֹא גָרָה אִמִי… פֹּה גָרָה אֵם הַחֲמִשָה.
בַּת־יִפְתָּח: וְאִמְךָ, אָבִי?
יפתּח: אִמִי… (נאנח) לֹא אֲדַבֵּר בָּהּ, בְּאִמִי,
כִּי מִדֵי דַבְּרִי בָּהּ וְהָמוּ מֵעַי לָהּ… בֵּין הָרֵי גִלְעָד
יְלָדַתְנִי אִמִי, בֵּין הֶהָרִים שָם טִפְּחַתְנִי, שָם הָיִינוּ; אֲנִי
וְהִיא…
לֹא אֶזְכֹּר עוֹד אֶת כֹּל,
אַךְ כְּמוֹ בַחֲלוֹם
יְרַחֵף עוֹד לְעֵינַי צֶלֶם דְמוּתָה.
אַךְ לֹא, לֹא צֶלֶם דְמוּתָה,
רַק שְתֵּי עֵינֶיהָ.
פַּעַם הֱקִיצוֹתִי בְאֹהֶל בַּד, בֶּהָרִים
וְאִמִי עָלַי עוֹמְדָה,
וּשְתֵּי עֵינֶיהָ גְדוֹלוֹת, נוֹזְלוֹת דְמָעוֹת,
וּשְׂפָתֶיהָ דוֹבְבוֹת אֵלַי:
“יִשְמָעאֵל! הוֹ בְנִי, הוֹ בְנִי, יִשְמָעאֵל!”
אָנֹכִי, אִם כִּי קָטֹן עוֹד הָיִיתִי –
אֶקְפֹּץ מִמִשְכָּבִי וּבְתִמָהוֹן אֶקְרָא:
הֵן יִפְתָּח שְמִי!
לָמָה תִקְרְאִי לִי יִשְמָעאֵל, אִמִי?
אָז תִּשַק לִי, אָז לִי תְסַפֵּר
עַל הָגָר אֵשֶת אַבְרָם.
גַם אִמִי הִיא כְהָגָר,
בֵּין הֶהָרִים תֵּתַע
כְּהָגָר עִם יִשְמָעאֵל בְּמִדְבַּר בְּאֵר־שָבַע…
בת־יפתּח: הָגָר מִצְרִית הָיְתָה.
יפתּח: וְאִמִי עֲמוֹנִיָה.
אַךְ לֹא אָהֲבָה אֶת אַרְצָהּ, אֶרֶץ עַמוֹן,
אֶל הָרֵי גִלְעָד כָּמְהָה מִיַלְדוּתָהּ,
אֶת שְׂפַת הָעִבְרִים לָמְדָה בֵּין הֶהָרִים
וַיְהִי כִי סִפְּרָה לִי עַל הָגָר וְיִשְמָעאֵל –
וָאֶשְאַל אוֹתָהּ: אִמִי, הֶהָיָה בְּנָהּ,
יִשְמָעאֵל זֶה אִיש טוֹב?
וַתַּעַן אִמִי לִי: לֹא הָיָה טוֹב עַד מְאֹד,
לֹא הָיָה חַי עִם אָבִיו,
בַּמִדְבָּר חַי עִם אִמוֹ,
וְרוֹבֶה־קַשָת הָיָה…
אָז אָקוּם, אֶקְרָא: אִמִי,
אֶהְיֶה גַם אָנֹכִי רוֹבֶה קַשָת!
בת־יפתּח: אַף אָמְנָם אֵין כָּמוֹךָ
קוֹלֵעַ בְּחִצִים אֶל הַשַׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא
יפתּח: אִמִי,
הִיא אֶת יָדִי לִמְדָה מְשׁךְ בַּקֶשֶת,
אַךְ תָּמִיד כִּי הֵבֵאתִי אִתִּי צָיִד, צֵיד הֶהָרִים,
אֲשֶר צַדְתִּי בְקַשְתִּי –
אָמְרָה אִמִי לִי:
מַדוּעַ, בְּנִי, לֹא תֵרֵד יוֹם לְיָבֵש?
יָבִש הִיא עִיר גְדוֹלָה לֵאלֹהִים וּלְעַמֶךָ…
בְּיָבֵש אוּלַי יַעֲבֹר עַל פָּנֶיךָ אִיש,
יִתְבּוֹנֵן בְּךָ וְיִקְרָא: “בְּנִי, הוֹ בְנִי!”
לֹא תִהְיֶה רַק רוֹבֶה קַשָת, יִפְתָּח,
אֶת אָבִיךָ אוּלַי תִּמְצָא עוֹד בַּמוֹרָד…
רַחֲמֵי אֵם וְתוֹרַת אֵם יָדָעְתָּ –
אַךְ אַשְרֵי בֵן יוֹדֵעַ מוּסַר אָב!…
(פונה אל בתו פתאם, ברגש)
הוֹ בִּתִּי, בִּתִּי! עֵינֵי אִמִי לָךְ,
בְּעֵינֵי אִמִי בִי תַבִּיטִי,
וּדְבָרִים כֹּה רְחוֹקִים וַאֲשֶר נִשְכְּחוּ מִלֵב
מֵחָדָש עוֹלִים וּמַשְמִיעִים קוֹל בְּאָזְנַי…
אָנכִי זוֹכֵר עֶרֶב בֵּין הֶהָרִים,
וַאֲנִי וְאִמִי יוֹשְבִים תּוֹךְ הָאֹהֶל,
וַיְהִי לִי צַר וָאֶשְאַל: אִמִי,
הַגִידִי אִמִי לִי: הֲיֵש לִי אָב?
אַיֵהוּ? מַדוּעַ זֶה לֹא יֵשֵב פֹּה אִתָּנוּ,
תּוֹךְ הָאֹהֶל? וּמִי הוּא? מִי הוּא אָבִי?
אָז תַּבִּיט בִּי, דֹם תַּבִּיט –
וְאַחֲרֵי רֶגַע תַּעַן: לֹא אֵדַע, בְּנִי…
אֶת קוֹלִי אָרִים אָז, קוֹל בּוֹכִים:
אֵי אָבִי, אֵם? אַיֵהוּ?
מַדוּעַ זֶה לֹא יָבוֹא לִרְאוֹתֵנִי?
מַדוּעַ לִי לֹא תֹאמְרִי מִי הוּא?
בִּשְאֹל יִשְמָעאֵל אֶת שֵם אָבִיו
בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָבַע,
וְעָנְתָה הָגָר לוֹ: אַבְרָהָם.
מַדוּעַ יָדְעָה הָגָר?
בּת־יפתּח: תִּבְכֶּה אָבִי, אַל נָא, אַל נָא תִבְכֶּה!
יפתח: לֹא כְבִכְיִי אָז כְּבִכְיִי עָתָּה.
אָז בָּכִיתִי כִי חָפַצְתִּי רְאוֹת אֶת אָבִי,
וְעַתָּה – לְאִמִי אֵבְךְ,
רַחֲמַי נִכְמְרוּ בְרֶגַע זֶה עַל אִמִי…
אֲנִי הִכְלַמְתִּי אוֹתָהּ אָז בִּדְבָרַי
וְאִמִי צָדְקָה, צָדְקָה אָז מִמֶנִי –
הִיא יָשְבָה עִמִי כָל הָעֶרֶב,
מָחֲתָה אֶת דְמָעַי וְאָמְרָה לִי:
"לֹא אֵדַע, יִפְתָּח –
"אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הֶהָרִים, הָרֵי גִלְעָד…
"וְהֵם, הָעִבְרִים, בְּנֵי הָעָם אֲשֶר אֲנִי אוֹהָבֶת,
בָּאִים אֵלַי הֵנָה, רַבִּים, רַבִּים,
מִן הֶעָרִים בָּאוּ,
יוֹם־יוֹם, יוֹם־יוֹם יָבוֹאוּ אֵלַי הֵנָה,
בֵּינֵיהֶם הָיָה גַם אָבִיךָ,
וְכֻלָם הֵם מְבַקְשִים אוֹתִי: רְדִי!
כָּל אֶחָד בָא מִתְרַפֵּס וּמִתְחַנֵן:
"רְדִי, רְדִי אֵלַי, אֶל עִירִי רְדִי,
"אֲנִי־לָךְ בַּיִת אֶבְנֶה – "
אָנֹכִי לֹא חָפָצְתִּי.
אֲנִי בֶהָרִים אֶהְיֶה,
אֶת הָרֵי גִלְעָד אֹהַב, וְכָל הֶחָפֵץ בִּי –
יִשָאֵר אִתִּי פֹה, בֶּהָרִים.
בּת־יפתּח: צָדְקָה, צָדְקָה אִמְךָ!
יפתּח: אַף אָמְנָם, צָדְקָה,
אַךְ אַתְּ – אַל תִּצְדְקִי כָמוֹהָ.
בּת־יפתּח: גַם אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הֶהָרִים.
יפתּח: (ברֹגז).
אַל בִּתִּי, אַל נָא כֹה תְדַבֵּרִי –
הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת…
בּת־יפתּח: כַּמָוֶת?
אִם שְנַיִם אֵלֶה יִתְּנוּ לִי
וְיֹאמְרוּ: בַּחֲרִי, הֶהָרִים אוֹ הַמָוֶת –?
אֲנִי בֶהָרִים אֶבְחַר!
יפתּח: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.
אֲנִי עָזַבְתִּי אֶת הֶהָרִים,
אַךְ אִמִי שָם נִשְאָרָה…
אַךְ נוֹדַע לָהּ מִי אָבִי,
וְשָלְחָה אוֹתִי מָטָה.
בּת־יפתּח: אֵיךְ נוֹדַע לָהּ הַדָבָר?
יפתּח: עוֹד בַּיוֹם הַהוּא – לֹא! לֹא בַּיוֹם, בָּעֶרֶב!
דֹם תַּבִּיט בִּי וְתִלְחַש דֹם: לֹא אֵדָע…
וּפִתְאֹם תִּקְרָא: צֵא!
צֵא יִפְתָּח בְּנִי מֵאָהֳלִי,
וְכָל הַלַיְלָה סֹב לְךָ בֶּהָרִים.
הֵן לֹא תִירָא אֶת אֱשוּן הַלָיְלָה?
אָנֹכִי לִמַדְתִּיךָ, בְּנִי, אֲשֶר לֹא תִירָא…
צֵא כָרֶגַע וְאַל תָּשוּב, וְאַל יֵרָאוּ פֹה פָנֶיךָ
שְלשָה יָמִים.
בַּיוֹם הַשְלִישִי בּוֹא וַעֲמֹד עַל סַף הָאֹהֶל.
בּת־יפתּח: בֶּן כַּמָּה אָז הָיִיתָ?
יפתּח: הָיִיתִי יָלֶד.
יָצָאתִי בֶאֱשוּן הַלֵיל לְבַדִי,
הִכַּרְתִּי אֶת הַסְלָעִים בַּחֲשֵכָה;
עַל שֵן סֶלַע אֶחָד שָכַבְתִּי עָיֵף
וְנִרְדַמְתִּי…
בַּבֹּקֶר קַמְתִּי –
וְאַיָל קַל־רַגְלַיִם עַל פָּנַי עָבַר מַהֵר,
וָאָרִים קוֹל וָאֵבְךְ:
אַיָל זֶה – מַדוּעַ זֶה לֹא יִשְאַל הוּא לָאָב?
אֶת אִמוֹ גַם לֹא יֵדָע,
לְבַדוֹ יָרוּץ וּבְרוּצוֹ כָכָה יִצְהָל.
אָשוּב נָא אֶל אִמִי גַם אָנֹכִי,
וְאַגִיד לָהּ: אֶהְיֶה כָאַיָל אִמִי,
לֹא אֶשְאַל עוֹד לָאָבִי –
חָפַצְתִּי לֶכֶת וְלֹא הָלַכְתִּי, מִצְוַת
אִמִי עָלַי חָזָקָה: סֹב בֶּהָרִים…
סוֹבַבְתִּי שְלשָׁה יָמִים בֵּין הֶהָרִים,
בַּיוֹם הַשְלִישִי, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר בָּאתִי,
עָמַדְתִּי עַל סַף הָאֹהֶל –
אִמִי מֵרָחוֹק עָמְדָה, בְפִנַת אָהֳלָהּ,
שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ רֶגַע –
וּבוֹ בָרֶגַע קָרְאָה: "גִלְעָד!
גִלְעָד הוּא הוֹלִידְךָ! הוּא אָבִיךָ!
שְלשָׁה יָמִים לֹא הָיִיתָ, בְּנִי, בַּבַּיִת,
אַחֲרֵי שְלשָׁה יָמִים שַבְתָּ,
וְלֹא לְבַדְךָ שַבְתָּ –,
בִּשְלשָׁה יָמִים שָכַחְתִּי אֶת הַבֵּן,
וְנִזְכַּר לִי הָאָב –
גִלְעָד! רֵד אֶל גִלְעָד בְּנִי,
לֹא אֲנִי, רַק אַתָּה לִי הִגַדְתָּ
אֶת שֵם אָבִיךָ…
לִפְנֵי שָנִים הָיָה פֹה, אָבִיךָ, אִתִּי,
בֵּין הֶהָרִים הָיָה,
אַךְ עַתָּה אֶזְכֹּר אֶת תַּחֲנוּנָיו:
רְדִי אֵלַי, בַּת הָרִים,
בָּנִיתִי בַיִת לָךְ בַּמוֹרָד –
(מראה על הבית)
זֶה הוּא, זֶה הַבָּיִת…
בּת־יפתּח: (בעליצות)
וְאִמְךָ – הִיא לֹא יָרָדָה!
יפתּח: לֹא יָרְדָה אִמִי… רַק אוֹתִי שָלְחָה מָטָה…
וּבְרִדְתִּי אֶל אָבִי – וְלֹא הִכִּירַנִי אָבִי,
רַק הִכִּיר בִּי אֶת אִמִי –
אִמִי בִי הִכִּירָה אֶת הָאָב,
וְאָבִי אֶת הָאֵם בִּי הִכִּיר…
וַיִשַק לִי וַיֵבְךְ.
בּת־יפתּח: אֶת אִמְךָ זָכָר.
יפתּח: אֶת אִמִי עַל הֶהָרִים.
בּת־יפתּח: וְאַתָּה אָבִי,
אַתָּה פֹה נִשְאַרְתָּ?
יפתּח: לֹא, בִתִּי, עוֹד בַּיוֹם הַהוּא
נִמְלַטְתִּי מִבֵּית אָבִי.
(מראה על חמשת בני גלעד שנחבאו בבית)
בּת־יפתּח: לָמָה?
יפתּח: אִשָה אַחֶרֶת מָצָאתִי פֹה בַבָּיִת.
אֵם חֲמֵשֶת אֵלֶה – וָאֵלֶךְ לִי.
בּת־יפתּח: וְלָמָה הֵם מְכַזְבִים?
הָאִשָה הָאַחֶרֶת הָיְתָה אִמָם!
וְהֵמָה – הֵם עַל אִמְךָ אָמְרוּ:
אִמְךָ הִיא אַחֶרֶת!…
יפתּח: עוֹד בַּיוֹם הַהוּא נִמְלַטְתִּי אֶל אִמִי.
בּת־יפתּח: אֶל הֶהָרִים?
יפתּח: אַךְ לֹא מָצָאתִי עוֹד אֶת אִמִי שָמָה…
בּת־יפתּח: הַאֻמְנָם?
יפתּח: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.
(אבן נופלת מן הבית לרגלי יפתח)
בּת־יפתּח: (פונה כה וכה, בתמהון): מַה זֶה? מִי מַשְלִיךְ פֹּה אֲבָנִים?
אחלי: (ראשו נראה מתוך המרתף):לֶךְ־לְךָ, יִפְתָּח,
קַח אֶת בִּתְּךָ וָלֵךְ! אֲנִי בַּמַרְתֵּף יוֹשֵב, הַמַרְתֵּף
לִי!
מעץ(זורק לו אבן מבפנים, דרך החלון): גֶש הָלְאָה,
יִפְתָּח, רַק אֶבֶן אַחַת עָקַרְתִּי מִקִירוֹתַי בְּעַדְךָ, גֶש
הָלְאָה!
רם: (משליך עליו אבני חצץ מן העליה, בהציצו מן
החרכים). לֵךְ מִזֶה, יִפְתָּח, חָפַצְתִּי לְיַדוֹת אֶת הָאֶבֶן בְךָ
וְהֶחֱטֵאתִי…צַר לִי מְאֹד, אִם תַּעֲמֹד פֹּה עוֹד רָגַע, אֲנַסֶה אֶת
כֹּחִי עוֹד הַפָּעַם.
סלד: (זורק בו אבן אף הוא): מַה־לְךָ פֹּה
וּמִי לְךָ פֹּה? לֶךְ לְךָ מֵאַרְצֵנוּ, מִמוֹלַדְתֵּנוּ וּמִבֵּיתֵנוּ.
ישעי: (משליך בו דבר־מה מעל הגג): לֹא
תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ, כִי בֶן אִשָה אֲחֶרֶת אָתָּה!
יפתּח (אל בתו): הַעַל אֵלֶה אֶחֱשֶה? הֵם
יְגָרְשוּנִי! הֵם וְכָל בְּנֵי גִלְעָד אִתָּם, בָּרְחוֹבוֹת עָלַי
יַרְאוּ: "הִנֵה בֶּן הָאִשָה הָאַחֶרֶת… מַה לוֹ פֹה וּמִי לוֹ פֹה
בַגִלְעָד?"
בּת־יפתּח: יְהִי לָהֶם אֲשֶר לָהֶם, אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ.
יפתּח: לְאָן?
בּת־יפתּח: נֵלֵךְ לְאֶרֶץ “טוֹב”.
יפתּח: לְאֶרֶץ “טוֹב”? לֹא שָמַעְתִּי מֵעוֹדִי שֵמַע־הָאֶרֶץ הַזֹאת. אַיֶהָ?
בּת־יפתּח: כָּל מָקוֹם “טוֹב” בְּעֵינַי, כָּל מָקוֹם
אֲשֶר אֵלָיו נָבוֹא יִהְיֶה טוֹב בְּעֵינַי, אִם אַךְ לֹא נָגוּר עִם
אַחֶיךָ אֵלֶה, אִם אַךְ נִתְרַחֵק מֵחֲמֵשֶת אֵלֶה, וְהָיָה הַמָקוֹם
הַהוּא “טוֹב”.
יפתּח: אַשְרַיִךְ, בִּתִּי, כִּי תִמְנְעִינִי
מִבּוֹא בְדָמִים…לוּלֵא אַתְּ – (פונה לעבר הבית ומאים עליהם באגרופיו)
הוֹי רָעִים! הוֹי חַטָאִים!
בּת־יפתּח: לֹא רָעִים הֵמָה, אָבִי, רָעִים הֵם
מֵרָעִים, נִבְעָרִים הֵם! רָאֹה תִרְאֶה, אָבִי, הֵם יָשוּבוּ עוֹד
אֵלֶיךָ וְיִתְרַפְּסוּ לְפָנֶיךָ: "שוּב, יִפְתָּח – יֹאמְרוּ לְךָ, –
שוּבָה!"
יפתּח: אֲנִי לֹא אָשוּב!
בּת־יפתּח: אִם עַל הֶהָרִים נַעַל – לֹא נָשוּבָה.
יפתּח: לֹא, לֹא! לֹא נַעַל עַל הֶהָרִים… שוֹמֵמִים
הֵם הֶהָרִים, בּוֹלְעִים אֶת הָאִיש וְהָיָה כְאָיִן… בֶּהָרִים אָבְדָה
אִמִי. הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.(הולכים).
(המסך נופל).
הַמַעֲרָכָה הַשְנִיָה.
הנפשות
יִפְתָּח גִבּור מגלעד
נַעֲרות בַּת יִפְתָּח1
בַּת יִפְתָּח
רִצְפָּה
נַעֲרֵי יִפְתָּח:
נַעֲמָה
יַעְנַי
אַיָה
גוּנִי
חֶמְדָה
חוּרִי
חֻלְדָה
מֻפִּים
מִזִקְנֵי גִלְעָד:2
שֻפִּים
צְלָפְחָד
נַעַר רִאשון
יַעְכָּן
נער שני
פֶּרֶש
נער שלישי
שֶרֶש ועוד
נער רביעי
נער חמישי
חָנוּן, שליח מלךְ בני עמון
אִיש הָאֱלֹהִים
(ככר רחבה בארץ טוב. נחל מים שוקק בירכתי האחו. פה ושם הרים, שיחים ועצים. משמאל ל אים3 ביתו4 של יפתח)
יִפְתָּח: (יושב על אבן, ראשו מורד).
בּת־יפתּח: (עומדת עליו, מלטפה אותו בתלתלי ראשו, מנחמת אותו): לָמָה אַתָּה סָר וְזָעֵף, אָבִי?
יפתּח: (איננו זע. דממה).
בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי! הוֹי אָבִי! כֹּה יָפָה הִיא אֶרֶץ
טוֹב, הַשָמַיִם כֹּה בְהִירִים, הַשֶמֶש כֹּה מְאִירָה, הָעֵצִים כֹּה
מְלַבְלְבִים, הַפְּרָחִים נוֹתְנִים רֵיחַ, וְהָרוּחַ הַקַלָה
מְלַטָפֶת.
יַעְנַי: (בא מימין וסוחב אתו עור של חיה).
בּת־יפתּח: מָה אַתָּה סוֹחֵב אַחֲרֶיךָ, יַעְנַי?
יעני: הִפְשַטְתִּי עוֹר הָאַרִיֵה אֲשֶר הִכָּה יִפְתָּח.
בּת־יפתּח: הֶאָח, אֶת הָאַרִיֵה הִכָּה אָבִי!
גוּנִי: (בא אחריו וסוחב עור חיה אחרת).
בּת־יפתּח: וְאַתָּה, גוּנִי, מָה הֵבֵאתָ אָתָּה?
גוּני: הִפְשַטְתִּי אֶת עוֹר הַדֹב אֲשֶר הֵמִית יִפְתָּח.
בּת־יפתּח: הֶאָח, הֶאָח! גַם אֶת הָאַרְיֵה גַם אֶת הַדֹב הִכָּה אָבִי!
חוּרִי: (בא אחריהם אף הוא וסוחב אחריו גוף של עוף מת).
בּת־יפתּח: מַה יֵש אִתְּךָ, חוּרִי?
חוּרי: זֶה הַנֶשֶר אֲשֶר יָרָה יִפְתָּח.
בּת־יפתּח: הֶאָח, גַם אֶת הַנָשֶר! בֵּין הֶעָבִים דָאָה
הַנָשֶר – אַךְ עֵין יִפְתָּח שְזָפַתְהוּ וְיַד יִפְתָּח מְצָאַתְהוּ. שִלַח בּוֹ חִצוֹ – וּבָא קִצוֹ. (פונה אל אביה:) הוֹ אָבִי, אֶת כָּל אֵלֶה עָשִׂיתָ וְלָמָה זֶה תִתְעַצֵב אֶל לִבֶּךָ?
יפתּח: (קם מעל האבן, קופץ ידו ומנופף את אגרופו באויר): הוֹי גִלְעָד! גִלְעָד!
בּת־יפתּח: אַל־נָא אָבִי, אַל־נָא כֹה בַחֲמָתֶךָ.
יפתּח: הוֹי גִלְעָד, גִלְעָד אֲשֶר גֵרַשְתִּנִי!
בּת־יפתּח: אַל־נָא אָבִי.
יפתּח: גִלְעָד! כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְכַמָה אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתָךְ!
בּת־יפתּח: אֵיךְ יְכוֹלִים, אָבִי, לֶאֱהֹב וְלִשְׂנֹא בְבַת־אֶחָת?
יפתּח: יְכוֹלִים! יְכוֹלִים! אוֹהֵב אֲנִי אֶת אַרְצֵךְ,
גִלְעָד, נַהֲרוֹתַיִךְ, אֲבָנַיִךְ, עֲפָרֵךְ, וְאוּלָם שׂוֹנֵא אָנֹכִי אוֹתָךְ – כִּי גֵרַשְתִּנִי.
בּת־יפתּח: עוֹד נָשוּב, אָבִי, וְנָגוּר בְּאֶרֶץ גִלְעָד.
יפתּח: לֹא! לְאֶרֶץ גִלְעָד לֹא נָשוּב עוֹד לְעוֹלָם! – בִּתִּי, גְשִי אֵלַי, בִּתִּי!
בּת־יפתּח: (קרבה אליו)
יפתּח: הֲתֵדְעִי־לָךְ, מַדוּעַ הָרַגְתִּי אֶת הַחַיוֹת הָאֵלֶה?
בּת־יפתּח: רָעוֹת הֵן!
יפתּח: לֹא בַעֲבוּר זֶה… אֲנִי בְכַעְסִי הַגָדוֹל הֲרַגְתִּין! אִם אֶזְכֹּר אֵת אֲשֶר עָשׂוּ לִי אַחַי בְּגִלְעָד, אָז אֶנְהֹם, אֶשְאַג, אֶשְרֹק, אָז אֵצֵא אֶל הַשָּׂדֶה וְאֶטְרֹף בְּאַפִּי אֶת כָּל הַבָּא בְכַפִּי. וְכִי מָה אַתְּ חוֹשֶבֶת. בִּתִּי, הַאִם רַק אֶת אֵלֶה טָרָפְתִּי? (קורא לעבד ביתו:) מֻפִּים!
מפים: (יוצא מפתח ביתו): הִנֵנִי!
יפתּח: (קורא עוד): שֻפִּים!
שפים: (יוצא אף הוא מפתח ביתו): הִנֵנִי!
יפתּח: הַגֵד, מֻפִּים, כַּמָה כְפִירִים צַדְתִּי?
מפים: עֲשָׂרָה.
יפתּח: שֻפִּים, כַּמָה שוּעָלִים לָכַדְתִּי?
שפים: עֶשְׂרִים.
יפתּח: מֻפִּים, מֶה עָשִׂיתִי בַחֹרֶש?
מפים: אֶת הָעֵצִים עָקַרְתָּ מִשּׁרֶש.
יפתּח: שֻפִּים, מָה עוֹד עָשִׂיתִי?
שפים: אֲבָנִים שָחַקְתָּ וְצָעָקְתָּ!
מפים: צָעַקְתָּ וַיֵרֶד הַגָשֶם; אַחֲרֵי הַרְעֵם הָרַעַם יָרַד הַגָשֶם.
יפתּח: (אל בתו): הֲשָמַעַתְּ? וְכָל זֶה – בַּעֲבוּר כַּעְסִי הַגָדוֹל עַל אַחַי בְּגִלְעָד.
בּת־יפתּח: שְכַח אֶת כַּעַסְךָ אָבִי.
יפתּח: מִי יִתֵּן וְאֶשְכָּח. קִרְאִי אֶת נַעֲרוֹתַיִךְ, בִּתִּי, וְתָשֵרְנָה לִי מִשִירֵי יִשְּׂרָאֵל, אוּלַי בְּשָמְעִי אֶת הַשִירִים וְהָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמָדִי.
בת־יפתּח: (מכה כף אל כף): רִצְפָּה! נַעֲמָה! אַיָה! חֶמְדָה! חֻלְדָה!
(חמש נערות יוצאות דחופות מבית יפתח וחמשה נערים רצים אחריהן).
בּת־יפתּח: אֲנִי רַק אֶת נַעֲרוֹתַי קָרָאתִי וְלָמָה בָאוּ גַם הַנְעָרִים?
נער ראשון: אֲנִי אַחֲרֵי רִצְפָּה רַצְתִּי.
נער שני: אֲנִי אַחֲרֵי נַעֲמָה נַעְתִּי.
נער שלישי: אַל תִּשְאַל אַיֵנִי, בִּמְקוֹם־שָם אַיָה שָם הִנֵנִי.
נער רביעי: אֲנִי אֶת צֵל חֶמְדָה חוֹמֵד.
נער חמישי: שְמִי עַכְבָּר. אֲנִי הוּא הָעַכְבָּר הָרִאשוֹן הָרָץ אַחֲרֵי חֻלְדָה.
יפתּח: וְאַתְּ, בִּתִּי – אַיֵה דוֹדֵךְ?
בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי, כָּל הַיָמִים אֲשֶר אֶרְאֶה אוֹתְךָ נֶעֱצָב וּמַר־נֶפֶש לֹא אֶבְחַר לִי דוֹד. אִם תִּצְהַל, אָבִי, אִם תִּשְׂמַח, אִם תִּצְחַק, אָז, אָבִי, אָז אוּלַי אֶשְמַע לָךְ…וְעַתָּה – הָבוּ לוֹ לְיִפְתָּח אָבִי מִשִירֵי יִשְׂרָאֵל.
יפתּח: אֲנִי שִיר וּמָחוֹל חָפָצְתִּי.
בּת־יפתּח: אַתְּ, רִצְפָּה, חוּלִי, וְאַתְּ, נַעֲמָה, שִירִי לָהּ בְּחוּלָהּ. (רצפה יוצאת במחול ונעמה שרה).
יפתּח: יָפֶה הוּא הַשִיר וְיָפֶה הוּא גַם הַמָחוֹל – אַךְ לְרַכֵּי־לֵב בְּיוֹתֵר, הָבוּ לִי עוֹד שִיר!
חמדה: עַל אַהֲבַת יַעֲקֹב אָבִינוּ אוּלַי אָשִיר?
יַעֲקֹב אָבִינוּ, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל הַבְּאֵר וְרָאָה שָם אֶת רָחֵל בַּת לָבָן.
בּת־יפתּח: שִירִי, שִירִי, חֶמְדָה.
חמדה: אָשִיר לָכֶם, אִם אַךְ תַּעֲנוּ אַחֲרַי כֻּלְכֶם.
בּת־יפתּח: כֻּלָנוּ נַעַן.
יפתּח: חוּץ מִמֶנִי, כִּי גָדוֹל עָצְבִּי.
חמדה: (שרה):
רָחֵל עָמְדָה עַל הֶעָיִן,
הִיא וְכַדָהּ וְאִיש אָיִן.
הִיא לְבַדָהּ, הִיא לְבַדָהּ,
הִיא עִם כַּדָהּ.
שָלְחָה אֶל הַכַּד אֶת יָדָהּ,
שָלְחָה יָדָהּ וְרָעָדָה –
נָפַל כַּדָהּ וַיִשָבַר:
עֶלֶם עָבַר.
עָמַד עֶלֶם זֶה וְצָחָק.
מִן הַמִדְבָּר בָּא הָרָחֹק.
גַם הִיא בִצְחֹק תֵּט רֹאשָׁהּ מָטָה:
מִי זֶה אָתָּה?
הִגִיד לָהּ הָעֶלֶם מִי הוּא,
מִי הִיא אִמוֹ, מִי אָבִיהוּ.
אָמְרָה רָחֵל לוֹ הַטוֹבָה:
“אַתָּה קְרוֹבִי!”
חִבֵּק לָהּ הַלָז וּנְשָקָהּ,
הִיא בַחוֹל עֵינֶיהָ תָקְעָה –
תַּבֵּט חַרְסֵי כַד הָאָבֶן –
“הוֹ, מַה יַגִיד אָבִי לָבָן?!”
יפתּח: יָפֶה הוּא גַם הַשִיר הַזֶה… וְאוּלָם נַסוּ־נָא לָשִיר לִי שִיר עֶצֶב, אוּלַי בְּעֶצֶב תְּגָרְשוּ אֶת עָצְבִּי.
חלדה: אָשִיר לָכֶם מִשִירֵי גשֶׁן אֲשֶר בְּמִצְרָיִם. (שרה).
בְּאֶרֶץ גשֶׁן פָּנָה יוֹם,
עֶרֶב בָּא וּצְלָלִים;
בָּאוּ חֶרֶש, נָחוּ דֹם,
כִּסוּ הָאֹהָלִים.
אֶל הַחַלוֹן יוֹשְבָה לָהּ
אֵם עִבְרִיָה דוּמָם,
קַוֵּי שֶׁמֶש, שֶמֶש בָּא,
תּוֹעִים עוֹד לְתֻמָם.
בְּחֵיקָה יִשְכַּב בְּנָהּ הַתָּם
נוּגֶה וּלְבֶן־פָּנִים,
" – אִמִי, לָמָה בִפְאַת יָם
יוֹקְדִים הָעֲנָנִים?"
לִפְאַת מַעֲרָב אָדֹם, צַח
אָז מָבָּטָהּ יִפְנֶה:
" – שָם אָבִיךָ, בְּנִי הָרַךְ,
עָרִים שָמָה יִבְנֶה…"
" – הֵן בַּעֲבוּרִי יִבְנֶה עִיר!" –
קָרָא בְנָהּ שָׂמֵחַ,
פָּתַח פִּיו בִּתְרוּעַת שִיר –
וְאִמוֹ תֵאָנֵחַ…
" – הוּא לְפַרְעֹה יִבְנֶה שָם…"
הַשֶמֶש יָרְדָה מָטָה,
עָמוֹם עָמַם עֵבֶר יָם
וְעַל גשֶׁן צְעִיף עֲלָטָה.
צלפחד: (בא מימין מן הדרך): אַתָּה הוּא יִפְתָּח הַגִבּוֹר?
יפתּח: אִם לְיִפְתָּח תִּשְאַל – אֶתְיַצֵב לְפָנֶיךָ וְאֶקְרָא: הִנֵנִי: וְאִם לְיִפְתָּח הַגִבּוֹר תִּשְאַל – יַרְאוּ לְךָ אֲחֵרִים עַל הַגִבּוֹר וְאַל יַרְאֶה הַגִבּוֹר עַל בְּשָׂרוֹ.
צלפחד: אַתָּה הוּא! גַם אִם לֹא יַגִידוּ לִי – אַכִּיר אֶת הַגִבּוֹר. אַתָּה הוּא!
יפתּח: הִכַּרְתַּנִי! וְכִי מִי אָתָּה?
צלפחד: צְלָפְחָד שְמִי.
יפתּח: שִמְךָ זֶה מְעַט, שֵם אַרְצְךָ הַגֶד־לִי וְאֵדַע מִי אָתָּה.
צלפחד: אֶת שֵם אַרְצִי… אֶת שֵם אַרְצִי… אֲנִי יָרֵא לְהַגִיד אֶת שֵם הָאָרֶץ –
יפתּח: מִגִלְעָד אָתָּה! אֵין־לְךָ שֵם יוֹתֵר יָפֶה מִגִלְעָד, אַךְ אַל נָא אֶשְמַע אוֹתוֹ מִפִּי גִלְעָדִי.
צלפחד: צָדָקְתָּ…
יפתּח: (נוטל את חרבו ושוברה על ברכו).
צלפחד: מַדוּעַ שִבַּרְתָּ הֶחָרֶב?
יפתּח: חָפְצָה חַרְבִּי לִכְרוֹת אֶת רֹאשְךָ מֵעָלֶיךָ – וּשְבַרְתִּיהָ. לָמָה זֶה בָאתָ אֵלָי?
צלפחד: לֹא בָאתִי לְבַדִי… בָּאתִי עִם זִקְנֵי גִלְעָד אֵלֶיךָ –
יפתּח: אִסְרוּנִי! עִקְדוּנִי! כִּפְתוּנִי! וָלֹא – גֻלְגָלוֹת אֲרוֹצֵץ, עֲצָמוֹת אֲפוֹצֵץ, אֲנַקֵר עֵינָיִם, אֲשַׂבֵּר מָתְנָיִם!
בּת־יפתּח: (מרחוק): הוֹי אָבִי!
יפתּח: אַתְּ זֹאת בִּתִּי! בּוֹאִי, עִמְדִי לְצַלְעִי (
בת־יפתח ממהרת אליו). עַתָּה לֹא אָרַע לָהֶם… מַלְאָךְ טוֹב עוֹמֵד לְצַלְעִי וְשוֹמֵר אוֹתִי מֵעֲשׂוֹת רָע… יָבוֹאוּ! יָבוֹאוּ אֵלֶה זִקְנֵי גִלְעָד…
צלפחד: (קורא לימין): בּוֹאוּ זִקְנֵי גִלְעָד! בּוֹאוּ! יַעְכָּן (בא עם הרבה מזקני גלעד): יְחִי הַגִבּוֹר יִפְתָּח לְעוֹלָם!
כּלם (עונים): יְחִי! יְחִי! יְחִי!
יעכּן: לֵךְ וְהָיִיתָ לָנוּ לְקָצִין וְנִלָחֲמָה בִּבְנֵי־עַמוֹן –
יפתּח: מַה לִי וְלָכֶם?
יעכּן: בְּנֵי עַמוֹן לוֹחֲצִים אוֹתָנוּ!
יפתּח: לָמָה בָאתֶם אֵלָי?
יעכּן: אֲהָהּ, אֵלֶה הָעֲמוֹנִים, בִּגְבוּלוֹת אַרְצֵנוּ בָאוּ!
יפתּח: אִם כֵּן –?
יעכּן: לְהִלָחֵם בָּנו עָלוּ!
יפתּח: לְהִלָחֵם! לְהִלָחֵם! וְלָכֵן בָּאתֶם אֵלַי הֵנָה… (בלעג מר) עַתָּה בָאתֶם!
יַעְכָן: אֵין כָּמוֹךָ גִבּוֹר בָּאָרֶץ!
יפתּח: עַתָּה יְהַלְלוּנְנִי!
יעכּן: אֵין כָּמוֹךָ אִיש חָיִל!
יפתּח: עַתָּה יְכַבְּדוּנְנִי!
יעכּן: אֵין עַז כָּמוֹךָ!
יפתּח: עַתָּה יְגַדְלוּנְנִי.
יעכּן: אֵין בַּעַל־כֹּחַ כָּמוֹךָ!
יפתּח: עַתָּה יְנַשְׂאוּנְנִי! (פונה אליהם) הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשוּנִי מִבֵּית־אָבִי וּמַדוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶר צַר לָכֶם?…
יעכּן: צַר לָנוּ עַד מְאֹד, אֲהָהּ!…
יפתּח: צַר לָכֶם!… צַר לָכֶם!
יעכּן: אוֹי וַאֲבוֹי!
יפתּח (אל יעכן): מַה שְמֶךָ?
יעכּן: שְׁמִי יַעְכָּן.
יפתּח: לֹא יִהְיֶה עוֹד שִמְךָ יַעְכָּן, כִּי אִם צַעֲקָן. – צוֹעֵק אַתָּה יוֹתֵר מִדָי.
יעכּן: אוֹי וַאֲבוֹי! הוֹי! הָהּ! אֲהָהּ! אָמְנָם צוֹעֵק אָנֹכִי – וְאוּלָם הֲתֵדַע, מִפְּנֵי מָה אֲנִי צוֹעֵק? לֹא מִפְּנֵי מַכְאוֹבֵי אָנִי, מִפְּנֵי מַכְאוֹבֵי עַמִי וְאַרְצִי אֲנִי צוֹעֵק. הֵא לְךָ יָדִי, כְּרוֹת אֶת יָדִי, יִפְתָּח, אֲנִי לֹא אַשְמִיעַ קוֹל… (הוא מושיט את ידו ליפתח).אַחֲרִיש, כְּאֶבֶן אַחֲרִיש… אַךְ זָרִים אִם יָבוֹאוּ אֶל אַרְצֵנוּ, אָז אֶצְעַק, אָרִים קוֹל עַד לֵב הַשָּׁמָיִם! אוֹי! הוֹי! אֲבוֹי!
פֶּרֶש וְשֶרֶש (שנים מזקני גלעד, רצים ונופלים לארץ לרגלי יפתח):
אָנָא, אֲדוֹנֵנוּ, גִבּוֹרֵנוּ, קְצִינֵנוּ, הַצִילֵנוּ!
יעכּן: רְאֵה, רְאֵה, יִפְתָּח, הֵם כּוֹרְעִים לְפָנֶיךָ.
יפתּח: יִכְרָעוּ!
יעכּן: כֻּלָנוּ נִכְרַע לְפָנֶיךָ!(אחדים כורעים לו).
יפתּח: כִּרְעוּ! כִּרְעוּ כֻלְכֶם!
בני־גלעד: (כורעים לו בשורה כלם).
יפתּח: (מתבונן בם מגבה): אֵין אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַכָּבוֹד – וְאוּלָם, אַתֶּם בְּנֵי־גִלְעָד, יַעַן אֲשֶׁר גֵרַשְתֶּם אוֹתִי
כַּבְּדוּנִי! אַתֶּם גַדְלוּנִי! אַתֶּם הִשְתַּחֲווּ לִי!
צלפחד: (עודנו כורע): לְכָה וּלְחַם אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ עִם בְּנֵי־עַמוֹן!
יפתּח: לִלְחוֹם בַּעַדְכֶם… כֵּן, כֵּן… עַתָּה אֵלֵךְ וְאֶלָחֵם וְאַחֲרֵי־כֵן תְּגַרְשוּנִי מֵחָדָש?
צלפחד: הָיֹה לֹא תִהְיֶה!
יפתּח: כֵּן, כֵּן… עַתָּה אֵלֵךְ וְאֶלָחֶם – וְאַחֲרֵי־כֵן: " גֶש הָלְאָה, יִפְתָּח!", – תֹּאמְרוּ לִי.
צלפחד: חָלִילָה לָנוּ!
יעכּן: לְכָה וְהָיִיתָ לָנוּ לְקָצִין!
בּני־גלעד: קָצִין! קָצִין! קָצִין!
יפתּח: קוּמוּ, בְּנֵי גִלְעָד!
בני־גלעד (קמים).
יפתּח: לֹא אֶהְיֶה לָכֶם לְקָצִין!
צלפחד: מַדוּעַ?
יפתּח: לֹא מִן הָעֹקֶץ וְלֹא מִן הַדְבָש…כַּאֲשֶר הִכְלַמְתּוּנִי חָרָה לִי עַד מְאֹד, כִּי הִכְלַמְתֶּם אוֹתִי עַל לֹא־דָבָר… עַתָּה – אֵינֶנִי חָפֵץ, כִּי תְגַדְלוּנִי עַל לֹא־דָבָר… מֶה עָשִׂיתִי בַּעַדְכֶם, כִּי תָשִׂימוּ אוֹתִי לְקָצִין?
צלפחד: לֹא עָשִׂיתָ עוֹד, אַךְ תַּעֲשֶׂה!
יפתּח: יָפֶה אָמָרְתָּ: “תַּעֲשֶׂה!” וְלָכֵן זֶה דְבָרִי: חַכּוּ עַד אֲשֶר אֶעֱשֶׂה דְבַר־מָה בַעֲבוּרְכֶם, חַכּוּ עַד אֲשֶר אֶלָחֵם בִּבְנֵי־עַמוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם בְּיָדִי, אָז אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאש.
צלפחד (יוצא לתוך הבימה, מרים יד למעלה): ה' יִהְיֶה שוֹמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ, אִם לא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.
בני־גלעד: יְחִי הַקָצִין! יְחִי הַקָצִין!
יפתּח: וְעַתָּה אִמְרוּ לִי: מַה מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן חָפֵץ מִכֶּם?
יעכן: שָלִיחַ מַלְכָּם אִתָּנוּ פֹּה, נִקְרָא לוֹ וְתִשְמַע אֶת הַדָבָר מִפִּיהוּ.
יפתּח: יָבוֹא!
חָנוּן: (לבוש שמלת צבעונים, לראשו מצנפת גבוהה בעלת חד, בא מימין, משתחוה ליפתח לפי מנהג המזרח, נופל לארץ בכרעו): שְמִי חָנוּן, שָלִיחַ הַמֶלֶךְ הִנֵנִי, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן!
יפתּח: אַל תִּשְתַּחֲוֶה, – אִם הַמֶלֶךְ שָׂם אֶת דְבָרוֹ בְּפִיךָ, – אַתָּה דוֹמֶה לַמֶלֶךְ עַצְמוֹ, אֲדַבֵּר אִתְּךָ כְּדַבְּרִי לַמֶלֶךְ. מַה לִי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָחֵם בְּאַרְצִי!
חנוּן: (בלשון משנה ובלשון מדברת גדולות): כֹּה אָמַר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן: לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי, בַּעֲלוֹתוֹ מִמִצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן עַד הַיַבּוֹק וְעַד הַיַרְדֵן – וְעַתָּה הָשִיבָה אֶתְהֶן בְּשָלוֹם!
יפתּח: לֹא לָקַח יִשְּׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת
אֶרֶץ בְּנֵי־עַמוֹן, – לְמִי תַגִיד מִלִין? בַּעֲלוֹתָם מִמִצְרָיִם – וַיֵלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר עַד יַם־סוּף וַיָבוֹאוּ קָדֵשָה (פונה אל בני־גלעד:) הַאִם לֹא כֵן?
צלפחד: אָמְנָם כֵּן.
יפתּח: הַמְשֵׁךְ אַתָּה, צְלָפְחָד, אֶת דְבָרַי, הֵן גַם אַתָּה הִנְךָ יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּדִבְרֵי־יָמֵינוּ.
צלפחד: מִי זֶה לֹא יֵדַע אֶת דִבְרֵי־הַיָמִים? כָּל אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת אֵת אֲשֶר עָבַר עַל בְּנֵי־עַמוֹ וְאַף אָדָם מִיִשְּׂרָאֵל! וַאֲנִי צְלָפְחָד בֶּן גוּנִי, בֶּן פּוּצִי, בֶּן צוּרִי, בֶּן בּוּזִי – הַאִם לֹא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל אָנִי? גַם יֶלֶד בַּגִלְעָד יוֹדֵעַ, אֲשֶר לֹא לָקַחְנוּ מִנַחֲלַת בְּנֵי־עַמוֹן מְאוּמָה. עוֹד בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר וַיִשְלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, גַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָלַח, וְלֹא אָבָה… וַיֵלֶךְ בַּמִדְבָּר… (בקול חוצב להבות אש:) אִי לָכֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב, שֶבַּעֲבוּרְכֶם כַּתֹּנוּ רַגְלֵינוּ בַמִדְבָּר לֹא־דֶרֶךְ! – וְאוּלָם בִּגְבוּלְכֶם לֹא בָאוּ אֲבוֹתֵינוּ, הַאִם לֹא כֵן? יפתּח: נְכוֹנִים דְבָרֶיךָ, הַמְשֵךְ אַתָּה, יַעְכָּן!
יעכּן: אַךְ לַשָוְא אַשְחִית מִלִין, יוֹדְעִים הֵם בְּנֵי־עַמוֹן שֶאֵין לָהֶם לֹא חֵלֶק וְלֹא נַחֲלָה בְאֶרֶץ גִלְעָד וְכִי אַךְ תּוֹאֲנָה הֵם מְבַקְשִים עָלֵינוּ… יוֹדְעִים הֵם הֵיטֵב, שֶבִּהְיוֹת יִשְּׂרָאֵל בַּמִדְבָּר וַיִשְלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמוֹרִי וַיֹאמַר: נַעְבְּרָה־נָא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי, וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבוֹר בְּאַרְצוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמוֹ וַיַחְנוּ בְּיָהְצָה וַיִלָחֶם עִם יִשְּׂרָאֵל, וַיִתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְּׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמוֹ בְיַד יִשְׂרָאֵל, וַיִירַש יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמוֹרִי, מֵאַרְנוֹן עַד הַיַבּוֹק וּמִן הַמִדְבָּר עַד הַיַרְדֵן.
יפתּח: (נכנס לתוך דבריו): וְעַתָּה: ה' אֱלֹהֵי יִשְּׂרָאֵל הוֹרִיש אֶת הָאֱמוֹרִי מִפְּנֵי עַמוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶנוּ? הָיֹה לֹא תִהְיֶה! הֲלֹא אֵת אֲשֶר יוֹרִישְךָ כְּמוֹש אֱלֹהֶיךָ – אוֹתֹו תִירָש, וְאֵת אֲשֶר הוֹרִיש ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָש!
חנוּן:אֲנִי הוֹלֵךְ – וְאוּלָם בְּטֶרֶם אֵלֵךְ הִנְנִי וְאַגִיד לָכֶם אֶת דְבַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן; כֹּה אָמַר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי־יִשְּׂרָאֵל: אִם הָשֵב תָּשִיבוּ לִי אֶת הָאָרֶץ בְּשָלוֹם, לֹא אָרַע לָכֶם וְלֹא אַשְחִית, אַתֶּם תַּעַזְבוּ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנִי אֶת עַמִי אוֹשִיב בָּהּ, בָּאֵת וּבַמַעְדֵר יָבוֹאוּ וִיעַבְּדוּהָ, אֶת לַחְמָהּ יֹאכְלוּ וְאֶת מֵימֶיהָ יִשְתּוּ, וְאִם אַיִן – כֹּה אָמַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן – אָבוֹא עֲלֵיכֶם בַּחֶרֶב, אַכֶּה אֶתְכֶם מִקָטוֹן וְעַד גָדוֹל וְאֶקַח מִכֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּחָזְקָה. כֹּה אָמַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן..(בשאלה ליפתח:) וּבְכֵן־?
יפתּח:(כנגדו): וּבְכֵן?
חנון (משתחוה והולך לו).
יפתּח (אחרי לכתו): לַמִלְחָמָה! מִי וָמִי הַהוֹלְכִים!
צלפחד: כֻּלָנוּ נֵלֵךְ, וְאוּלָם מְעַטִים אֲנַחְנוּ פֹה,
בְּעָרֵי גִלְעָד מְפֻזָרִים הֵם גִבּוֹרֵי הַחַיִל, וְאִם אַךְ פָּנֶיךְ יֵלְכוּ אִתָּנוּ בַקְרָב, וְנָהֲרוּ אֵלֶיךָ כֻלָם.
יפתּח: אַחַת הִיא לִי אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֵלְכוּ אִתִּי. ה' יָכוֹל לְהוֹשִיעַ גַם בְּרָב וְגַם בִּמְעָט. עִמְדוּ בְסֵדֶר, אַנְשֵי חָיִל!
אִיש הָאֱלֹהִים (בא מימין, לבוש לבנים, חבוש מצנפת לבנה לראשו): פַּנוּ דֶרֶךְ! פַּנוּ דֶרֶךְ! מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲנִי בָא!
יעכּן: מֵאַיִן?
איש האלֹהים: מִתַּחַת הָעֵץ הַזֶה שֶאַתָּה רוֹאֶה.
יעכּן: הַאִם כֹּה רָחוֹק הַמָקוֹם? כַּמָה צְעָדִים הָלַכְתָּ?
איש האלהים: רַק צַעַד, אָכֵן רָחוֹק, רָחוֹק הַמָקוֹם הַהוּא. הַשָמַיִם קְרוֹבִים לָאָרֶץ יוֹתֵר.
יעכּן: אֵיךְ זֶה?
איש האלהים: אַךְ אֶשָׂא עֵינַיִם וַאֲנִי בַשָמָיִם! וְאֶל הַמָקוֹם הַזֶה הֵנָה נָחוּץ הָיָה לִי לְהִתְרוֹמֵם, לָקוּם וְלָלֶכֶת… קְרוֹבִים הַשָמַיִם יוֹתֵר – וְלָכֵן: כָּל הֶחָפֵץ לָדַעַת דְבַר־מָה מִמָרוֹם, אַגִיד לוֹ – – – מַדוּעַ חָוְרוּ פָּנֶיךָ,
יִפְתָּח?
יפתּח: אֲנִי יָרֵא.
איש האלהים: יִפְתָּח! יִפְתָּח! מַה־זֶה הָיָה לְךָ, יִפְתָּח, הַאַתָּה תִירָא?
יפתּח: לֹא לְנַפְשִי אֲנִי יָרֵא, רַק לְנַפְשוֹת הָאֲנָשִים הָאֵלֶה… (פונה פתאם אל בני גלעד): שְבוּ לָכֶם פֹּה וַאֲנִי לְבַדִי אֵלֵךְ וְאַכֶּה אֶת בְּנֵי־עַמוֹן.
בּת־יפתּח: הוֹי, אָבִי! אַל־נָא תֵלֵךְ לְבַדֶךָ, אָבִי, אַל תְּנַסֶה אֶת ה'.
איש האלהים: צִדְקָה בִּתְּךָ! – הָרֵם אֶת רֹאשְךָ, יִפְתָּח!
יפתּח (מרים את ראשו מעלה).
איש האלהים (גוחן אליו, מרים את ראשו אף הוא ומראה לו מעלה): הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת הַסְנוּנִית הַקְטַנָה וְהַקַלָה הַמְעוֹפֶפֶת מַעְלָה־מָעְלָה?
יפתּח: אֲנִי רוֹאֶה.
איש האלהים: הִיא פְתַיָה. אֲנִי מַכִּיר אֶת הַסְנוּנִית מִכְּבָר; פַּעַם אַחַת הָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְלֹא מָצָאתִי לִי בַיִת לָנוּחַ וְלִישוֹן בּוֹ. מֶה עָשִׂיתִי? הָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְהִתְנַוֵן, הָלוֹךְ וְהִתְכַּוֵץ, הָלוֹךְ וְקָטֹן – עַד אֲשֶר קָטֹנְתִּי מְאֹד. רָאֲתָה אוֹתִי סְנוּנִית זוֹ וֶהֱבִיאַתְנִי אֶל קִנָהּ לִישוֹן בּוֹ. בְּשָכְבִי בַקֵן בֵּין אֶפְרוֹחֶיהָ, סִפְּרָה הַסְנוּנִית אֵת אֲשֶר הִיא חוֹשֶבֶת לַעֲשׂוֹת בַּבֹּקֶר בְּקוּמָהּ. שָאַלְתִּי אוֹתָהּ: מַה יֵש בְּדַעְתֵּךְ לַעֲשׂוֹת? עָנְתָה לִי הַצִפּוֹר הַקְטַנָה: לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן אֵדֶא. וָאֶשְאַל אוֹתָהּ: לָמָה זֶה תָעוּפִי לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן? וַתַּעַן לִי הַצִפּוֹר: אֲנִי אָבִיא שָם אֶת הָאָבִיב. וָאֶשְאַל: הוֹי סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תְּטַאַטְאִי אֶת תּוֹעֲפוֹת הַשֶלֶג הַנֶעֱרָם שָם נֶצַח? וַתַּעַן לִי: עָלֶה יָרֹק קָטַפְתִּי מֵעֵצִי, אוֹתוֹ אֶקַח בְּפִי, אֲבִיאֶנוּ אֶל אַרְצוֹת הַצָפוֹן וַאֲכַסֶה בוֹ אֶת הַשָלֶג.
וָאֶשְאַל: סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תַּשְקִיטִי שָם אֶת הָרוּחוֹת הַסוֹעֲרוֹת?
וַתַּעַן לִי: אֲנִי אֲצַפְצֶף לָהֶם צְוִיץ־צְוִיץ! וְאַשְקִיט אֶת הָרוּחוֹת.
וָאֶשְאַל: סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תְמוֹגְגִי שָם אֶת הַקֶרַח הַנוֹרָא?
וַתַּעַן לִי: נוֹצוֹתַי רַכּוֹת הֵן, חַמוֹת הֵן, וְחָזִי הַקָטָן – גַם הוּא רַךְ, גַם הוּא חַם, בְּחָזִי זֶה אֶדְבַּק אֶל הַקֶרַח וְיִמָס… אֶת הָאָבִיב! אֶת הָאָבִיב אָבִיא לָהֶן, לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן!
(פונה פתאם אל יפתח:( אַל־נָא תֵלֵךְ לְבַדְךָ אֶל בְּנֵי־עַמוֹן! עִם בְּנֵי־גִלְעָד לֵךְ!
יפתּח: בְּקוֹלְךָ, אִיש הָאֱלֹהִים, אֶשְמַע, וְאוּלָם…רְאֵה, רְאֵה, הִנֵה הִיא עָפָה הַסְנוּנִית, אוּלַי… צָדְקָה – הַפְּתַיָה?
איש האלהים: (באצבע על אפו מתרה בו): אִי יִפְתָּח, יִפְתָּח! אַל תִּבְטַח, יִפְתָּח, בְּיִפְתָּח! (יוצא).
יפתּח: הוֹ גִלְעָד, גִלְעָד! בַּמֶה אֲרַחֲמֵךְ
גִלְעָד… הוֹ, מִי יִתֵּן וְאַצִילֵךְ מִיַד צָר… בַּשוּרָה, בְּנֵי
חָיִל! – וְאַתֶּן, הַנְעָרוֹת, לֵכְנָה מִפֹּה.
בּת־יפתּח: אוּלַי נֵלֵךְ גַם אֲנַחְנוּ אִתָּךְ, אָבִי?
יפתּח: לֹא, לֹא… מוֹרָאֵי הַמִלְחָמָה לֹא לְנָשִים הֵם, לֵכְנָה!
בּת־יפתּח: לֹא, אָבִי, לֹא נוֹרָא לָמוּת –
יפתּח: לְאִיש־מִלְחָמָה! לֵכְנָה!
בּת־יפתּח (הולכת בלוית־נערותיה לצד שמאל).
יפתּח: עַתָּה נֵלֵךְ! וְאוּלָם בְּטֶרֶם נֵלֵךְ הִנְנִי וְנָדַרְתִּי אֶת נִדְרִי לַה' בְּאָזְנֵי כֹּל: ה' אֱלֹהִים, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי־עַמוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיוֹצֵא מִדַלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְשוּבִי בְשָלוֹם וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה! – אֶל בְּנֵי־עַמוֹן! –
כֻּלָם (עומדים במערכה).
יפתּח: לְכוּ, בְּשִיר לֵכוּ!
כלם (הולכים בתהלוכה ושרים שיר מלחמה)5
(המסך יורד לאט)
הַמַעֲרָכָה הַשְלִישִית.
הנפשות:
יִפְתָּח קְצִין גִלְעָד
רֵעוֹת בַּת־יִפְתָּח: 6
בַּת יִפְתָּח
רִצְפָּה
יַעֲנַי
נַעֲמָה
גוּנִי
אַיָה
חוּרִי
חֶמְדָה
מֻפִּים
חֻלְדָה
עַכְסָה
מַעֲכָה
יְמִימָה
פְּנִינָה
בְּנֵי גִלְעָד (ראשי גדוּדיו)
הבימה: אותה הככר כמו במחזה הראשון.
בת־יפתּח: (עם עשר נערותיה עומדות מאהילות על גבות עיניהן וצופות למרחק).
רצפה: (בקול תרועה): אִיש רָץ הֵנָה! מִן הַמַעֲרָכָה הוּא בָא!
יעני (בא, משתחוה לבת־יפתח): נָתַן ה' בְּיַד אָבִיךְ אֶת בְּנֵי־עַמוֹן!
בּת־יפתּח: יְהִי שֵם ה' מְבֹרָךְ!
נעמה: הִנֵה עוֹד אֶחָד בָּא! גַם זֶה מְבַשֵּׂר!
גוני (משתחוה לבת־יפתח אף הוא): הִכָּה יִפְתָּח אֶת בְּנֵי־עַמוֹן מֵעֲרֹעֵר עַד בּוֹאֲךָ מִנִית.
בּת־יפתּח: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֵינוּ!
איה: הִנֵה שְלִישִי בָא! זֶה אַחַר זֶה הֵם בָּאִים. מִי יִתֵּן וִיבַשֵׂר גַם הוּא טוֹב!
חורי (משתחוה): הִכָּה אָבִיךְ עֶשְׂרִים עִיר!
בת־יפתּח: הֶאָח! הֶאָח!
חמדה: הַבִּיטוּ! זֶה מֻפִּים, מֻפִּים! אֲנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק! הוּא! הוּא! הוּא!
מפּים (משתחוה): נְכְנְעוּ בְנֵי־עַמוֹן מִפְּנֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל – נוּסְנָה!
בּת־יפתּח: הֵידָד! מָתַי אָבִי שָב?
מפּים: עוֹד מְעַט, הַאִם לֹא תִרְאִי אֶת עַמוּד הָאָבָק הַמִתְנַשֵׂא? הִנֵה הוּא בָא עִם רָאשֵי גְדוּדָיו – בְּרַחְנָה!
בּת־יפתּח: אֶת הַתֻּפִּים קַחְנָה, בִּמְחוֹלוֹת צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ –
מפּים: אַל־נָא! נָצַח יִפְתָּח אֶת אוֹיְבָיו – בְּרַחְנָה מִפָּנָיו! הִמָלֵטְנָה, כִּי הִכָּה אֶת בְּנֵי־עַמוֹן…גָבַר
יִפְתָּח – וְאַל־נָא תֵצֶאנָה לִקְרָאתוֹ!
בּת־יפתּח: אֵיךְ זֶה? הַאִם לֹא גְדוֹלוֹת הֶרְאָה יִפְתָּח?
מפּים: גְדוֹלוֹת הֶרְאָה – בְּרַחְנָה, בְּרַחְנָה!
בּת־יפתּח: הַאִם לֹא הֵגֵן יִפְתָּח עַל עַמוֹ?
מפּים: הֵגֵן! נוֹסְנָה מִפָּנָיו.
בּת־יפתּח: הַאִם לֹא שָׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּו?
מפּים: אֶת נַפְשוֹ שָׂם בְּכַפּוֹ – הִמָלֵטְנָה! הִמָלֵטְנָה לְנַפְשוֹתֵיכֶן.
חלדה: אֲנִי שִיר עָרַכְתִּי לְמַעֲנוֹ!
עכסה: אֲנִי – זֶמֶר!
חמדה: אֲנִי – מָחוֹל!
מעכה: אֲנִי בְתֻפִּי אַכֶּה.
ימימה: אֲנִי – בְּצֶלְצְלִים.
פּנינה: אֲנִי – זֵר־פְּרָחִים קָלַעְתִּי לוֹ.
בּת־יפתּח: וַאֲנִי – בְּרָכָה!
מפּים: אַל תֵּצֶאנָה מִפֶּתַח בֵּיתוֹ לִקְרָאתוֹ!
בּת־יפתּח: מַדוּעַ?
מפּים: נֶדֶר נָדַר יִפְתָּח!
בת־יפתּח: מִי יֵצֵא לִקְרַאת אָבִי, אִם לֹא אֲנַחְנוּ?
מפּים: בָּרִאשוֹנָה שְלַחְנָה חַיָה רָעָה לִקְרָאתוֹ, בְּהֵמָה טְמֵאָה שְלַחְנָה, עוֹף טוֹרֵף שְלַחְנָה לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי־כֵן צְאֶינָה גַם אַתֶּן!
בּת־יפתּח: אֲנִי אֵצֵא לִקְרָאתוֹ רִאשוֹנָה.
מפּים: נֶדֶר נָדַר יִפְתָּח!
בּת־יפתּח: אֵצֵא!
מפּים: אֻמְלָלָה!
בּת־יפתּח: אֵצֵא! אֵצֵא! וּבְשִׂמְחָה אֵצֵא! וְאַתֶּן – רֵעוֹתַי הַטוֹבוֹת, אַחֲרַי צְאֶינָה… צְאֶינָה וְשַרְנָה, צְאֶינָה וְחוֹלְנָה… (אל מפים) הֵן אַחֲרַי הֵן יְכוֹלוֹת לָצֵאת וּלְהֵרָאוֹת לִפְנֵי אָבִי בְּבוֹאוֹ?
מפּים: אַחַר הָרִאשוֹנָה הֵן יְכוֹלוֹת לָצֵאת וּלְהֵרָאוֹת; רַק עַל הָרִאשוֹנָה נָדַר יִפְתָּח נֶדֶר.
(קול תרועה בא מן השדה).
הנערוֹת והרצים: ממהרים לברוח לכל עבר ולהסתתר.
בּת־יפתּח: (נשארת, בידיה מאהילה על גבות עיניה וצופה למרחוק; קול צהלה): הוּא בָא! הוּא בָא! הַתֹּף! אֶת תֻּפִּי הָבוּ לִי!
חלדה (פניה נראים רק בפתח הבית): אֲנַחְנוּ יְרֵאוֹת לָגֶשֶת.
בּת־יפתח (רצה ונעלמת בבית)
יפתּח (בא עם ראשי גדודיו מימין)
בּת־יפתּח (יוצאת ברגע זה מפתח הבית, היא יוצאת במחול כשהיא מכה בתף שבידה).
ראשי הגדוד (סופקים כף למראה, לוחשים זה לזה במורא): בִּתּוֹ!…בּתֹּוֹ!…בִּתּוֹ!…
יפתח (קורע את בגדיו): אֲהָהּ, בִתִּי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתְּנִי – וְאַתְּ, אַתְּ הָיִית בְּעוֹכְרָי!
בּת־יפתּח: אֲנִי? מֶה עָשִׂיתֵי לְךָ, אָבִי?
יפתּח: הוֹי, לָמָה זֶה יָצָאת אֵלָי? וַאֲנִי פָצִיתִי אֶת פִּי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשוּב…
בּת־יפתּח: פָּצִיתָ אֶת פִּיךָ אֶל ה' –
יפתּח: כֵּן, כֵּן… נֶדֶר נָדַרְתִּי לַה'!
בּת־יפתּח: נֶדֶר נָדַרְתָּ? וּמָה הַנֶדֶר?
יפתּח: הַיוֹצֵא לִקְרָאתִי רִאשוֹנָה וְאַקְרִיבֵהוּ לְעוֹלָה.
בּת־יפתּח: אֶת הַדָבָר הַזֶה הֲלֹא יָדַעְתִּי!
יפתּח(משתומם): יָדַעַתְּ וְיָצָאת? יָדַעַתְּ אֶת דְבַר הַנֶדֶר וְיָצָאת?
בני גלעד(מתלחשים): יָדְעָה! יָדְעָה בַת־יִפְתָּח וְיָצָאָה!
בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי, הַאִם יָכֹלְתִּי וְלֹא אֵצֵא? הִנֵה הָלַכְתָּ, אָבִי, אֶל בְּנֵי־עַמוֹן, נִלְחַמְתָּ, נָצַחְתָּ וְשַׁבְתָּ… שַבְתָּ אֵלֵינוּ הַגִבּוֹר! אֶת אַרְצְךָ הִצַלְתָּ, אֶת אַחֶיךָ הוֹשַעְתָּ, וַאֲנִי בְּבֵיתִי אֵשֵב וְלֹא אֵצֵא לִקְרָאתְךָ בְתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת? (מכה בתֹּף) הוֹ, יִרְעֲשוּ הַתֻּפִּים! יִסֹבּוּ הַמְחוֹלוֹת! כְּלֵי־שִיר וְשִירִים הָבוּ לוֹ, וּמְחוֹלוֹת הָבוּ לַגִבּוֹר בְּעַמָיו!…
הנערות (יוצאות דחופות מן האהל עם כלי־שיר ופרחים).
נעמה: אֲנִי אֶת שִיר־הַנִצָחוֹן אֲשֶר לַגִבּוֹר אָשִיר!
חלדה: וַאֲנִי אֶת מְחוֹל־הַנִצָחוֹן אָחוּל עִם רֵעוֹתַי, אֶת מְחוֹל־הַנִצָחוֹן אֲשֶר לַגִבּוֹר.
(המשוררות עומדות מעבר מזה ומזה והמחוללות בתָּוֶך).
נעמה: צִלְצְלֵי שֵמַע7
צִלְצְלֵי תְרוּעָה
עוּרוּ! עוּרוּ!
צִלְצְלֵי שֵמַע
צִלְצְלֵי תְרוּעָה
עוּרוּ! עוּרוּ!
המקהלה חוזרת.
נעמה: הוֹדוּ לָאֵל,
הַלְלוּ לוֹ!
הוֹדוּ לָאֵל,
הַלְלוּ לוֹ
המקהלה חוזרת.
נעמה: יְמִין אֱלֹהֵינוּ
תִּרְעַץ הַצָר!
יְמִין אֱלֹהֵינוּ
מָגֵן עַד!
המקהלה חוזרת.
נעמה: צִלְצְלֵי שֵמַע
צִלְצְלֵי תְרוּעָה
עוּרוּ! עוּרוּ!
צִלְצְלֵי שֵמַע
צִלְצְלֵי תְרוּעָה
עוּרוּ! עוּרוּ!
המקהלה חוזרת.
(המחול לפי השיר)
יפתח: (מרים את החרב וקורא ביגונו הרב): זוֹ הַחֶרֶב, אֲשֶר הִפִּילָה חֲלָלִים הַרְבֵּה, הָלְאָה אַשְלִיךְ… בִּתִּי אָבְדָה
לִי!
בּת־יפתּח: הוֹי אָב, אָבִי, קְרָא לְשִׂמְחָה אָבִי! תְּשוּעָה הָיְתָה הַיוֹם בְּיִשְׂרָאֵל! צַהֲלוּ קוֹלְכֶם, אַחַי, אוּלַי
תִּהְיֶה רוּחַ אַחֶרֶת עִם אָבִי…
כּלם (במקהלה): בָּהָר! בַּגַיְא![18]
בִּירַקְרַק שָׂדַי –
הֵידָד! הֵידָד הַתְּחִיָה!
בְּקוֹל שָאוֹן
נָגִילָה, נָרוֹן –
הֵידָד! הֵידָד נָרִיעָה!
חֲזַק וֶאֱמַץ,
עַב־עָנָן נֻפַּץ
אוֹרָה תִזְרַח עָלֵינוּ;
הֵאִיר הַיוֹם –
לֹא בַחֲלוֹם;
גָדוֹל, גָדוֹל כֹּחֵנוּ!
יפתּח: (מסיר את הזר מעל ראשו): זֵר־הַנִצָחוֹן אֲשֶר עַל רֹאשִי לָאָרֶץ יָשְלָךְ – אֵין לִי עוֹד בַּת! (נופל על צואר בתו) בִּתִּי יְחִידָתִי, לָמָה יָצָאת לִקְרַאת הַמָוֶת?
בּת־יפתּח: לִקְרַאת הַמָוֶת? לִקְרַאת יִפְתָּח אָבִי יָצָאתִי וְלֹא לִקְרַאת הַמָוֶת! בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת יָצָאתִי… עַתָּה אָמוּתָה!
רִצְפָּה: (יוצאת מבין הנערות): אָמוּת אָנֹכִי תַחְתֶּיהָ.
בּת־יפתּח: לֹא רִצְפָּה! חָיֹֹֹה תִחְיִי, רִצְפָּה!
נעמה (ליפתח): הַעֲלֵה אוֹתִי לְעוֹלָה!
בּת־יפתּח: הָיֹה לֹא תִהְיֶה נַעֲמָה, – אָבִי נָדַר נֶדֶר וִישַלְמוֹ… אָנֹכִי אָמוּתָה! וְאוּלָם בַּקָשָה אַחַת יֵשׁ לִי
מֵאֵת אָבִי –
יפתּח: שַאֲלִי! שַאֲלִי לָךְ חַיִים… אִם
תִּשְאֲלִי חַיִים וְאֶשְמַע לָךְ… וְלֹא אֲשַלֵם אֶת נִדְרִי לַה'…
בּת־יפתּח: חָלִילָה! לֹא נוֹרָא, אָבִי, לָמוּת. הֵן כֹּה אָמָרְתָּ?
יפתּח: לְאִיש מִלְחָמָה, אָמַרְתִּי, לִי!
בּת־יפתּח: כְּיִפְתָּח כֵּן בִּתּוֹ… יַעֲשֶׂה לִי אָבִי רַק אֶת הַדָבָר הַזֶה: הַרְפֵּה מִמֶנִי שְנַיִם חֳדָשִים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי… אִם לֹא אַתָּה הוּא אֲשֶר אָמַרְתָּ: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת?
יפתּח: אַף אָמְנָם… כֵּן… הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת… עַל הֶהָרִים תַּעֲלִי… אַךְ לָמָה תִבְכִּי, בִּתִּי?
בּת־יפתּח: אֶבְכֶּה וְגַם אֶשְׂמַח… אֶבְכֶּה עַל אֲשֶר עָכַרְתִּי אֶת חַיֵי אָבִי, וְאֶשְׂמַח עַל הַכָּבוֹד אֲשֶר חָלַקְתִּי לוֹ בְצֵאתִי לִקְרָאתוֹ.
יפתּח (מוריד את ראשו, מרימו וקורא בהחלטה וביגון רב): לֵכִי! (מושך בה בלכתה) אַל־נָא כֹה מַהֵר! חַכִּי עוֹד רֶגַע… בַּת! אֶתְבּוֹנֵן בָּךְ עוֹד רָגַע… (מתבונן בה איזה רגעים וקורא בקול רם ובצער) בַּת! בַּת!
בּת־יפתח. הוֹי אָבִי!
יפתּח (חוזר על דברי בתו): “אָבִי!” “אָבִי!” קִרְאִי עוֹד, קִרְאִי עוֹד… כִּי כַאֲשֶר תֵּלְכִי מִזֶה, אֲנִי עוֹד אוֹסִיף וְאֶקְרָא: בַּת! בַּת! וְאוּלָם אָז לֹא יַעַן לִי כָל קוֹל: אָבִי! – כַּאֲשֶר תֵּלְכִי מִזֶה – אֶשָאֵר פֹּה לְבַדִי, וְגַם כִּי אֶשָאֵר לְבַדִי אֶצְעַק לָךְ, עַל־פְּנֵי כָל הַשָׂדוֹת אֶצְעַק: בַּת! בַּת! וְאוּלָם לֹא יַעֲנֶה לִי עוֹד קוֹלֵךְ: אָבִי!
ּבת־יפתּח: אֲנִי אֶעֱנֶה לְךָ, מֵרָאשֵי הֶהָרִים אֶעֱנֶה לְךָ, בְּהֶמְיַת הָרוּחוֹת תִּשְמַע קוֹלִי, בִּשְאוֹן הַגַלִים אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, מִתּוֹךָ עֵינֵי הַכּוֹכָבִים אֶרְזֹם לְךָ בַלֵילוֹת, וּבְקַרְנֵי הַשֶמֶש אֶשָקְךָ, אָבִי, בַּיוֹם.
יפתּח: הוֹי בַּת! בַּת!
איה: לֹא תָמוּתִי, אָחוֹת! לֹא נִתֵּן לָךְ לָמוּת!
חמדה: לֹא יַעֲשֶׂה בָךְ יִפְתָּח אֶת נִדְרוֹ!
חלדה: אֶת הַבַּרְזֶל נַשְבִּיעַ אֲשֶר לֹא יָרַע לָךְ.
עכסה: אֶת הַחֵץ נְצַוֶה אֲשֶר לֹא יַשְחִית.
ימימה: אִי לְךָ, אָב אַכְזָר, עַל בִּתּוֹ הַיְחִידָה לֹא יַחֲמֹל!
יפתּח (לימימה): קַלְלִינִי, נַעֲרָה, קַלְלִינִי, בְּרוּכָה תִהְיִי לִי כִי תְקַלְלִינִי!
בּת־יפתּח: אָרוּר הָאִיש אֲשֶר יְקַלֵל אֶת אָבִי בַעֲדִי! הַבִּיטוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּנֵי גִלְעָד, מִי נָתַן לָכֶם הַיוֹם אֶת הָאָרֶץ הַזֹאת?
כלם: יִפְתָּח!
בּת־יפתּח: וְאִם נָתַן לָכֶם אָבִי אֶת הַמַתָּנָה הַזֹאת, קַבְּלוּהָ וּשְׂאוּ לוֹ בְרָכָה, כִּי לֹא חִנָם נִתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ מֵאֵת ה', הוּא שִלֵם בַּעֲדָהּ בְּדַם בַּת. הַעַל אֵלֶה תְקַלְלוּהוּ? אֶל הֶהָרִים! לֵכְנָה גַם אַתֶּן נַעֲרוֹתַי אִתִּי.
ימימה: נֵלֵךְ! כֻּלָנוּ נֵלֵךְ!
בּת־יפתּח: אֶל הֶהָרִים, אַחְיוֹתַי, אֶל הַרְרֵי גִלְעָד! אֶל מִדְבְּרוֹת הָרִים! וְרוּחוֹת… אִתָּם נֶהֱמֶה, אִתָּם נָרִים קוֹל; וְאַתֶּם, אַחַי, פֹּה תִּהְיוּ, אַךְ אַל־נָא תַחֲרִישוּ כֹה בְלֶכְתִּי, פֶּן יֹאמְרוּ: בְּיָגוֹן עָלְתָה בַת יִפְתָּח עַל הֶהָרִים. שִירוּ־נָא גַם אַתֶּם, בְּשִׂמְחָה שִׁירוּ, וּבְצָהֳלָה… הוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת, אֶת הַשִיר “עַל הַמְכֹרָה”8 יְדַעְתֶּם?
(היא עולה בשיר “על המכרה”, בלוית רעותיה השרות, על ההרים. בני גלעד נושאים אליהן ממקומותיהם את פניהם ושרים. רק יפתח ישב על האבן נוגה ושחוח, מוריד את ראשו).
מְכֹרָתִי!
אחת הנערות (מעל ההר):
נוֹף מוֹלַדְתִּי!
כלם (במקהלה): שְאוֹן גַלִים
בַּיָם!
וְצֵל הָרִים
סָבִיב! סָבִיב!
אחת הנערות: קוֹל תַּנִים בַּבּוֹר –
הֶאָח! מוֹלֶדֶת –
מוֹלַדְתִּי!
כלם (במקהלה):
חֹרְשַת קָנִים
נָמָה –
נָמָה בַחֲצִי הַלֵיל,
הַלֵיל!
אחת הנערות: מִדְבָּר! הָרִים וְרוּחַ!
בת־יפתּח ונערותיה (הולכות ונעלמות9 בהמשך השיר על ההרים הרחוקים).
המסך יורד לאט.
-
במקור מופיע בכיתוב לאורך = הערת פב"י ↩
-
ראו הערה 2 ↩
-
אות חסרה – הערת פרויקט בן יהודה ↩
-
אות חסרה – הערת פרויקט בן יהודה ↩
-
אות מחוקה – ההרת פרויקט בן יהודה ↩
-
במקור מילים אלה נכתבו בצורה אנכית – הערת פרויקט בן יהודה ↩
-
מן האופירה “המכבים” של רובינשטין, תרגום המלים לש. טשרניחובסקי. ↩
-
שיר־עם זר המושר בשנים האחרונות גם עברית בארץ ישראל. ↩
-
במילה חסרה אות – הערת פב"י ↩
א.
אֲהָהּ, הַשֶמֶש עוֹלָה! וַיְהִי בִּבְרֹא אֱלֹהִים אֵת הַשָמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וְלֹא יָדְעוּ הַשָמַיִם וְהָאָרֶץ מִי מֵהֶם לְמַעְלָה וּמִי מֵהֶם לְמָטָה. לֹא יָדְעוּ הַשָמַיִם וְהָאָרֶץ מִי בָרֹם וּמִי בַשָפֶל… חשֶׁךְ הָיָה!
אָז נִשְמַע קוֹל אֱלֹהִים מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: – יְהִי אוֹר! – וַיְהִי אוֹר. וְהָאוֹר אֲשֶר הָיָה, אוֹר רָפֶה הָיָה. אוֹר קָלוּש עַד מְאֹד, אוֹר אֲשֶר מֵרָחוֹק בָּא, אוֹר אֲשֶר הֵאִיר אַךְ מְעָט. וְאוּלָם בְּתוֹךְ הָאוֹר הַזֶה הוּבְרַר וְנִתְגַלָה הַרְבֵּה. הוּבְרַר לָהֶם לַשָמַיִם, שֶהֵם לְמַעְלָה, וְהֶאְדִימוּ קְצַת, הֶאְדִימוּ וְהִבְהִיקוּ מִתּוֹךְ קוֹרַת־רוּחַ וַהֲנָאָה… וְלָאָרֶץ – לָהּ הוּבְרַר, שֶהִיא לְמַטָה… וּפָנֶיהָ קָדְרוּ, קָדְרוּ וְהִשְחִירוּ עַד מְאֹד… וְדוּמָם דוּמָם יִבְּבָה: – אוֹי לִי שֶאֲנִי רוֹבֶצֶת תָּחַת!
* * *
וְהָאוֹר? מֵאַיִן בָּא הָאוֹר? מֵאֵיזֶה עוֹלָם רָחוֹק הוּא בָא. מֵאֵיזֶה שֶמֶש רְחוֹקָה וַחֲבוּיָה הוּא בָא, עוֹד לֹא נִרְאֲתָה הַשֶמֶש, אַךְ אֶת אוֹרָהּ שָלְחָהּ לְמֵרָחוֹק… עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִם – וְהִיא בָאָה בְּעַצְמָה וּבִכְבוֹדָה. הִנֵה הִיא בָאָה! חַמָה וַאֲדַמְדַמָה כֻלָהּ וַעֲגֻלָּה, נֶאְפֶּדֶת אֵש וָאוֹר, וְקַרְנַיִם, קַרְנַיִם תּוֹרֶה, וְהִיא כֹה מְלֵאָה וְגֵאָה, הוֹ גֵאָה!
הִנֵה הִיא בָאָה ועוֹמְדָה בִּמְקוֹם שָם מַתְחִילִים הַשְבִילִים, שְבִילֵי הַשָמַיִם וְהָאָרֶץ, עוֹמְדָה וְשוֹהָה עַל פָּרָשַת דְרָכִים וּפוֹסַחַת עַל שְתֵּי הַשְׂעִפִּים: לְמִי לִפְנוֹת? לָאָרֶץ אוֹ לַשָמַיִם? לְאָן?
וַתַּעֲמֹד הַשֶמֶש רֶגַע, וַתַּעֲמֹד וַתַּחֲשֹב דַרְכָּהּ – וְהַשָמָיִם וְהָאָרֶץ מְחַכִּים, בְּרַעַד וּבְרֶטֶט מְחַכִּים… בְּחֵיק מִי תִשְכַּב, תָּנוּחַ הַחַמָה הַבָּרָה? עַל לֵב מִי תִּתְרַפֵּק?
הַבֹּקֶר הָרִאשוֹן אָז הָיָה… עַתָּה דֶרֶךְ הַשֶמֶש סְלוּלָה, יְדוּעָה מֵרֹאש. הָאָרֶץ יוֹדַעַת הֵיטֵב כִּי לֹא לָהּ הִיא, וּכְבָר הִשְלִימָה עִם זֶה. וְהָיָה כִּי יֵרָאוּ פְּנֵי הַשֶמֶש בְּמִזְרַח הַשָמַיִם, הֲרֵי הִיא הוֹפֶכֶת אֵלֶיהָ אֶת עָרְפָּהּ הַגָדוֹל וְהַשָחוֹר וְכֹה תְהַרְהֵר: “בְּחֵיקִי לֹא תָנוּחִי, עַל חָזִי לֹא תִתְרַפְּקִי וְאֶת פָּנַי לֹא תַלְהִיבִי – צַוִי נָא לִי קַרְנַיִךְ מִמְרוֹמִים וְחַמְמִינִי בְגַבִּי”.
וְאוּלָם אָז – הַבֹּקֶר הָרִאשוֹן הָיָה, וְהָאֲדָמָה הֶאֱמִינָה, כְּמוֹ שֶהֶאֱמִינוּ הַשָמַיִם, כִּי בָהּ תִּבְחַר. מִי יוֹדֵעַ, חָשְבָה אָז הָאָרֶץ, אוּלַי בִּדְרָכַי הָאֲבֵלוֹת וְהָאֲפֵלוֹת תִּבְחַר הַשֶמֶש… וְאוּלָם, אֲהָהּ, הִיא עוֹלָה! הִיא עוֹלָה!
* * *
ב. תִּקְוַת הַשָמֶש
וַיְהִי כַּאֲשֶר עָלְתָה הַשֶמֶש, וַתָּאֶר, וַתְּהִי לְמוֹשֶלֶת הַיוֹם… וַיְהִי בַהֲאִירָה – וַיָּאִירוּ אִתָּהּ כָּל הַשָמַיִם, וּבְצַחֲקָהּ – וַיְצַחֲקוּ אִתָּה הַשָמַיִם וְכָל צְבָאָם. אַךְ לֹא יָדְעָה מִזֶה הַשֶמֶש, כִּי דָבְקָה הַשֶמֶש בַּשָמַיִם וְהָיוּ לְאֶחָד, לְמִקְשֶה אֶחָד, וְלֹא יָדְעָה מוֹשֶלֶת הַיוֹם מִכָּל הַכָּבוֹד הָרַב אֲשֶר הִיא מוֹצֵאת עַל דַרְכָּה. וַתְּהִי עֵינָהּ צוֹפִיָה, נִשְקֶפֶת וּמְצַפָּה לָאָרֶץ הָרְחוֹקָה – אֲהָהּ, מִי יִתֵּן וְלֹא תִמְנַע הִיא מִמֶנִי אֶת הַכָּבוֹד!
מֵאָז עֲלוֹת מְלֶכֶת הָרָקִיעַ בִּרְקִיעָהּ שָלְחָה אֶת מַבָּטֵי קַרְנֶיהָ לְמָטָה… בַּשָמַיִם תִּשְכֹּן וְתִקְוָתָהּ הָאֲדָמָה, מְרוֹמִים תַּהֲלֹךְ וְכָל מַעְיָנֶיהָ – הַשָפֶל.
וְהָאָרֶץ? לְכָל קֶרֶן אוֹר אֲשֶר שָלְחָה לָהּ הַשֶמֶש מִמָרוֹם הִצְמִיחָה לָהּ פֶּרַח, הוֹצִיאָה לָהּ צִיץ. עַל כָּל צְחֹק אֲשֶר צָחֲקָה לָהּ הַשֶמֶש, גְמָלַתָּהּ בְּבַת־צְחֹק שֶל עֵינֵי שוֹשַנִים. בִּמְקוֹם קַרְנֵי־תַנְחוּמִים אֲשֶר הִיא מוֹרִידָה לָהּ מַטָה, מוֹשִיטָה לָהּ הָאָרֶץ חֲבַצָלוֹת צְנוּעוֹת. עַל כָּל נְשִיקָה אֲשֶר תִּשַק הַשֶמֶש לָאֲדָמָה, תַּצְמִיחַ לָהּ אִילָנוֹת גְבוֹהִים, אַדִירִים וּזְקוּפִים הַנוֹשְׂאִים אֶת כַּפּוֹתֵיהֶם לְמַעְלָה בְתוֹדָה. כָּל הַדוֹמֵם וְכָל הַצוֹמֵחַ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם בִּבְרָכָה לַשֶמֶש וּמוֹדִים לָהּ. וְאוּלָם אֵלֶה הַחַיִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַנֶפֶש הַחַיָה עַל פָּנֶיהָ, נֶפֶש הַחַיָה וְהַבְּהֵמָה, לֹא יִשְׂאוּ אֵלֶיהָ אֶת נַפְשָם וְרֹאשָם, לֹא יִרְאוּ אֶת יָפְיָהּ וְלֹא יְבָרְכוּהָ.
וְהַשֶמֶש כֹּה תֹאמַר בְּהִתְרוֹמְמָה יוֹם־יוֹם הַשָמָיְמָה: "אֲנִי מְלֶכֶת־הַשְחָקִים, אֲנִי מוֹשֶלֶת הַיוֹם! מִי בָרָה פֹה כָמוֹנִי, מִי חַמָה וּמִי יָפָה כָמוֹנִי? “כָּל עַיִן אֵלַי הִנָשְׂאִי, כָּל לֵב אֵלַי הִתְפַּלְלָה, יְמַלֵל לִי בְּרָכָה כָל פֶּה!” עָלְתָה הַשֶמֶש וְעֵינֶיהָ לָרֶמֶשׂ הָרִאשוֹן הָרוֹמֵשׂ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.
"קָטָן אַתָּה וְאוּלָם חָי,
שָׂא אֶת רֹאשְךָ נָא אֵלָי!"
וְאוּלָם הָרֶמֶשׂ אַךְ לָרֶגַע עָזַב אֶת גַל עֲפָרוֹ, הִנֵה אַךְ לָרֶגַע עָלָה, חָתֹר וְעָלֹה, הִנֵה הוּא חוֹזֵר שוּב לִמְקוֹמוֹ, עָמֹק עָמֹק אֶל מַחֲבוֹאוֹ.
"בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה אֲנִי גָר,
חשֶׁךְ אַהֲבָתִי וּמְעוֹן צָר".
עָלְתָה הַשֶמֶש וְעֵינֶיהָ לְשוֹר־פָּר הַגָדוֹל וְהָרִאשוֹן, לַאֲבִי כָל הַשְוָרִים, הָעוֹמֵד בַּכָּר וְגוֹעֶה.
קָרְאָה לוֹ הַשֶמֶש מִמְרוֹמִים:
"שָׂא עֵינֶיךָ וְרֹאשְךָ שוֹרִי,
וּרְאֵה אֶת יָפְיִי וְאִשִי וְאוֹרִי".
גָעָה הַשוֹר אַחַת וּשְתַּיִם וְאֶת רֹאשוֹ לֹא נָשָׂא, רַק הוֹרִידוֹ, הוֹרִידוֹ לָאָרֶץ וּלְשוֹנוֹ הוֹצִיא:
אֵין טוֹב מֵעֵשֶׂב, כָּל הָאָרֶץ לִי כֵרָה.
אֶלְחֹךְ וְאֶלְחֹךְ וְאַעֲלֶה גֵרָה.
עָלְתָה הַשֶמֶש וְעֵינֶיהָ לֶחָתוּל הָרִאשוֹן, לַאֲבִי כָל חֹנֶף וָבֶגֶד, שֶהִנִיחַ מִמַחֲבוֹאוֹ וְלָטַש אֶת עֵינָיו הַיְרַקְרַקוֹת אָנֶה וָאָנָה.
"שָׂא עֵינֶיךָ לַשָמֶש, חֲתוּלִי הָרַךְ,
יָפָה אָנֹכִי וּמְאִירָה כָּל־כַּךְ!"
וְאוּלָם הֶחָתוּל – עֵינָיו מְשוֹטְטוֹת, מְשוֹטְטוֹת לָאָרֶץ וְלָעַכְבָּרִים עָלֶיהָ. וְכֹה יִלֵל הֶחָתוּל:
"לָמָה לִי יוֹפֵי? לָמָה לִי אוֹר?
עַכְבָּר לִי רִאשוֹן, מִי־יִתֵּן, בַּחוֹר?
אָז אָדְמוּ פְּנֵי הַשֶמֶש, אָדְמוּ מִכְּלִמָה וּמִתּוּגָה, שֶאֵין שָׂמִים לָהּ לֵב, שֶאֵין נוֹשְׂאִים אֵלֶיהָ עֵינָיִם. וַתֵּבְךְ הַשֶמֶש בְּתוּגָתָהּ הָרַבָּה וַתֵּבְךְ בְּדִמְעוֹת קַרְנַיִם, וַתִּפֹּלְנָה דִמְעוֹתֶיהָ קַרְנֶיהָ, וַתִּפֹּלְנָה וַתַּחְדֹרְנָה לְתוֹךְ יַעֲרֵי־עַד, וַעֲבֻתִּים וַעֲמֻקִים וְעוֹרְרוּ אֶת שָם אֶת הַדֹב הַשָׂעִיר מֵרִבְצוֹ. קָם הַדֹב הַמְסֻרְבָּל, יָצָא וְהִתְבּוֹנֵן וְהֵרִיחַ לְכָל עֵבֶר וּלְכָל צַד, וַתִּקְרָא לוֹ הַשֶמֶש:
"שָׂא רֹאשְךָ! שָׂא רֹאשְךָ, דֻבִּי הַשָׂעִיר,
הַבֶּט־נָא עַל שָמֶש, לְךָ דַרְכְּךָ תָאִיר".
וַיֵלֶךְ הַדֹב, הָלֹךְ וְנָהֹם, וְאֶת רֹאשוֹ לֹא נָשָׂא
הַשָמַיְמָה, כִּי אִם לְמַטָה הוֹרִידָהוּ, הֱנִיעוֹ בִנְהִימָה הֵנָה
וָהֵנָה:
"אֲנִי מְמַהֵר, אֲנִי חָש.
לְכַוְרוֹת דְבוֹרִים וּלְיַעֲרוֹת־דְבָש".
וַתִּתְעַצֵב הַשֶמֶש אֶל לִבָּהּ וַתִּקְרָא בְּמַר־נַפְשָהּ: "אוֹי לִי, אֲבוֹי לִי
אֵין שוֹמְעִים בְּקוֹלִי,
דִמִיתִי לְאֶפֶס, נֶחְשַבְתִּי לְאָיִן.
נֶפֶש לֹא אַחַת, לֹא אַחַת
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מִתַּחַת
לֹא תָרִים לִי רֹאש, לֹא תִשָׂא לִי עָיִן".
וַיִחַר לַשֶמֶש עַד מְאֹד, וְכִמְעַט שֶחָפְצָה לָבוֹא בֶּעָנָן, וְאוּלָם בָּזֶה הָרֶגַע קָפַץ הַתַּרְנְגֹול, הַגֶבֶר הָרִאשוֹן, עַל שִׂיחַ־עֵץ. הַתַּרְנְגֹל אוֹהֵב לַעֲמֹד, עַל גָדֵר, וְאוּלָם בַּיָמִים הָרִאשוֹנִים הָהֵם וְגָדֵר עוֹד טֶרֶם הוּקָמָה. וַיַעֲמֹד הַתַּרְנְגֹל עַל שִׂיחַ־הָעֵץ, זָקַף רֹאשוֹ כְּלַפֵּי שָמַיִם,
תָּלָה נְקֻדוֹת עֵינָיו בַּשֶמֶש וְקָרָא:
"קוּ־קוּ־רִי־קוּ, שֶמֶש רַבָּתִי,
אֲנִי אֶת עֵינַי נוֹשֵׂא וּמַבִּיט,
הַשְלִיכִי לִי דוֹרָן מִמָרוֹם, יָפָתִי,
כַּבְּדִינִי נָא כַּבֵּד…"
וַתִּצְהַל הַשֶמֶש לְקוֹל הַתַּרְנְגֹל הַקוֹרֵא וּפָנֶיהָ לָהֲטוּ מֵאֹשֶר וַהֲנָאָה. וַתִּקַח הַשֶמֶש מֵאִשָהּ וּמִדָמָהּ וַתַּשְלֵךְ בְּמַתָּנָה לַתַּרְנְגֹל, יַעַן אֲשֶר נָשָׂא אֵלֶיהָ אֶת עֵינָיו…
וַיִהְיוּ הָאֵש וְהַדָם לְכַרְבֹּלֶת וְלַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לְרֹאש הַגֶבֶר הָרִאשוֹן. נִתְקַנֵא הַצְבִי קַל־הָרַגְלַיִם בַּתַּרְנְגֹל, אֲשֶר קָשְרָה הַשֶמֶש עֲטָרָה לְרֹאשוֹ, עָלָה אַף הוּא עַל רֹאש־צוּר, הֵרִים אֶת רֹאשוֹ אַף הוּא וְקָרָא לַשֶמֶש:
"גַם אָנֹכִי הַצְבִי,
אָרִים אֵלַיִךְ רֹאש
וַאֲחַכֶּה עַד בּוֹש,
הַעֲנִיקִי דוֹרָן גַם לִי".
שָׂמְחָה עָלָיו הַשֶמֶש שִׂמְחָה רַבָּה, שָׂמְחָה עַל הַצְבִי בִּמְאֹד־מְאֹד, כִּי גָדוֹל הַצְבִי מִן הַתַּרְנְגֹל שִׁבְעִים וְשִבְעָה. וַתַּשְלֵךְ לוֹ מִקַרְנֶיהָ – הַסְבוּכוֹת וְהַיָפוֹת וַתַּעַנְדֵן לְרֹאשוֹ, וְלֹא הָיוּ קַרְנַיִם יָפוֹת כְּקַרְנֵי הַצְבִי.
אַךְ גַם הַתַּרְנְגֹל וְגַם הַצְבִי לֹא הִרְבּוּ לְהִתְרוֹמֵם אֶל הַשֶמֶש. עַד מְהֵרָה יָרַד הַתַּרְנְגֹל מֵעַל שִׂיחַ הָעֵצִים אַרְצָה וּבִקְרֹא לוֹ הַשֶמֶש מִמְרוֹמֶיהָ:
"שָׂא עוֹד אֵלַי עֵינֶיךָ, תַּרְנְגֹל!
קְרָא עוֹד, קְרָא עוֹד אֵלַי בְּקוֹל!" –
וַיַעַן לָהּ הַתַּרְנְגֹל וַיֹאמַר:
אֵין לִי פְנָאי, חֲבִיבָה, אֵין לִי פְנָאי,
רֶגַע הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּךְ, רֶגַע – וָדָי…
עַתָּה עֵינַי לְגַל עָפָר, לְאַשְפַּתָּה,
אַשְפָּה! מִי לִי יִתֵּן אַשְפָּה עַתָּה!
אַף אָמְנָם לֹא טוֹב רֵיחָהּ, אַךְ גַרְעִינִים
מִתְגוֹלְלִים בָּהּ, גַרְעִינִים – פְּנִינִים".
וְהַצְבי? לָמָה הֵסֵב הוּא אֶת פָּנָּיו מִן הַשֶמֶש?
מִשֶנִתְּנוּ קַרְנַיִם לַצְבִי, בָּא מֹרֶךְ בְּלִבּוֹ,
פֶּן יִקְחוּ אֶת קַרְנָיו מֵעַל רֹאשוֹ. לְפֶתַע־פִּתְאֹם נִפְקְחוּ
עֵינָיו לִרְוָחָה מֵרֹב פָּחַד: הִנֵה הֵם בָּאִים וְנוֹטְלִים אֶת
קַרְנָיו! נָעוּ עֲלֵי הָעֵצִים בְּקִרְבָתוֹ וְהַצְבִי מַטֶה אֶת אָזְנָיו
לְקוֹל הָרַעַש וְרַגְלָיו שְלוּחוֹת לִבְרֹחַ… הִנֵה שִקְשְקוּ הַמַיִם
בַּנַחַל – וְהַצְבִי נָס בַחֲרָדָה מִפְּנֵי הֲמוֹן רוֹדְפָיו.
הַצְבִי יָרֵא, וּמִמוֹרָאוֹ אֶת כָּל אֵלֶה הַחַיִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לֹא יָרִים אֶת רֹאשוֹ, לַשָמָיִם.
וַיְהִי בַּיוֹם הַשִשִי, בַּיוֹם הַשִשִי הָרִאשוֹן, וְהֶַשֶמש עוֹלָה כְּדַרְכָּהּ. הִיא עוֹלָה גְדוֹלָה, בְּהִירָה וּמְאִירָה, חַמָה וַאֲדַמְדַמָה, וְאֵין אַף אֶחָד אֲשֶר יְבָרְכֶנָה, אֲשֶר יְקַדֵם פָּנֶיהָ בְּשָלוֹם וַתִּתְעַצֵב הַשֶמֶש עַד מְאֹד, וַתֹּאמַר:
אַךְ הַפַּעַם אֶעֶבְרָה בַּשָמַיִם, אֶעֱבֹר וְאֶשְקַע לָעֶרֶב וְלֹא אָשוּב עוֹד לְעוֹלָם, לֹא אָשוּב עוֹד לְהָאִיר עַל פְּנֵי הַמִדְבָּר הַזֶה הַמִשְׂתָּרֵעַ לְמָטָה".
וְאַחֲרֵי כֵן הוֹסִיפָה הַשֶמֶש וַתֹּאמֶר אֶת דְבָרֶיהָ בַּחֲרוּזִים:
אַךְ הַפַּעַם אֶעֱבֹר אֶת חוּג הַשָמַיִם,
אַךְ הַפַּעַם אָאִיר לָאָרֶץ וְלַחַיִים.
אַךְ הַיוֹם הַזֶה אֶעֱשֶׂה דַרְכִּי דוֹמֵמָה.
מָחָר בַּבֹּקֶר עוֹד לֹא אֶתְרוֹמֵמָה.
יוֹתֵר לֹא אוֹפִיעַ עוֹד בִּשְמֵי רָמִים,
הַיוֹם בָּעֶרֶב אֶשְקַע לְעוֹלָמִים.
וְאוּלָם בְּאוֹתוֹ יוֹם הַשִשִי הָרִאשוֹן, רָאֲתָה הַשֶמֶש מִמְרוֹם שָמֶיהָ אֶת ה' אֱלֹהִים בְּשִבְתּוֹ עַל הָאָבְנַיִם וּבְיָצְרוֹ אֶת הָאָדָם. הִשְקִיפָה מִלְמַעְלָה וְרָאֲתָה בְלוּשוֹ אוֹתוֹ מִן הֶעָפָר זָקוּף, רָם וְגֵאֶה וְקוֹמָה לוֹ יְשָרָה, צַוָארוֹ נָטוּי לְמַעְלָה, וְרֹאשוֹ – רֹאשוֹ כַשֶמֶש עָצְמָהּ, עָגֹל כֻּלוֹ, עִם רַעֲמַת קַרְנַיִם־שְׂעָרוֹת, וְחָפְשִי הוּא רֹאש־שֶמֶש זֶה וְאֶל כָּל אֲשֶר יַחְפֹּץ יַטֶנוּ… וְעֵינַיִם לוֹ לָאָדָם, עֵינַיִם כְּשֶמֶש זוֹ עַצְמָהּ, מְזָרוֹת זִיקִים וּמְפִיצוֹת אֵש וְאוֹר וְקַרְנַיִם, גַם אֶת רוּחַ־ הַחַיִים, אֶת רוּחַ הַחַיִים רָאֲתָה הַשֶמֶש, אֲשֶר נָפַח בּוֹ אֱלֹהִים, אֶת הָרוּחַ מִמְרוֹמִים… וַתִּקְרָא לְנַפְשָהּ:
"הָאָדָם! זֶה הָאָדָם, הוּא הֵן יִשָׂא אֵלַי אֶת עֵינָיו תָּמִיד, גַם בַּעֲלוֹתִי, גַם בְּשָקְעִי יַעֲמֹד, יִשְהֶה, יִשְמֹר צְעָדַי… בַּעֲלוֹתִי יְבָרְכֵנִי, וּבְשָקְעִי יִנָהֶה אַחֲרַי לְפַאֲתֵי יָם…
וְכָל אֲשֶר תּוֹסִיף הַשֶמֶש לְהִתְבּוֹנֵן בָּאָדָם הָרִאשוֹן, כֵּן תַּאְדִים הַשֶמֶש יוֹתֵר וְכֵן תּוֹסִיף אֲמָרֶיהָ:
"הָאָדָם! הָאָדָם! לוּ נִבְרָא הָאָדָם קֹדֶם, לוּ נִבְרָא רִאשוֹן עַל אֶרֶץ, לִפְנֵי הִגָלִי, לִפְנֵי בָחֲרִי דַרְכִּי בַשָמַיִם, לִפְנֵי הִתְוֵיתִי לִי נְתִיבִי פֹה בָרָקִיעַ – וּבָחַרְתִּי בָאֲדָמָה…
“הוֹ, לוּ מָצָאתִי אֶת הָאָדָם עַל אֲדָמוֹת, אָז בְּעָמְדִי עַל פָּרָשַת דְרָכִים בִּמְקוֹם שָם נוֹשְקִים הַשָמַיִם וְהָאָרֶץ, וּבָחַרְתִּי בָאָרֶץ… וְכַךְ הָיִיתִי אוֹמֶרֶת: הָאָדָם, בַּמָקוֹם אֲשֶר שָם הָאָדָם, שָם גַם הַשֶמֶש! הַשֶמֶש לוֹ אָחוֹת וְאָח לָהּ הָאָדָם, וְעַל אֶרֶץ הֵם יַחַד וְאֵינָם נִפְרָדִים!”. וְהַשֶמֶש יָרְדָה בְּיוֹם הַשִשִי הָרִאשוֹן בָּעֶרֶב, וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ, פָּנֶיהָ הָעֲצוּבִים לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.
הַשֶמֶש יָרְדָה וְאֵש הַתִּקְוָה בְפָנֶיהָ, וְתִקְוָתָה – הָאָדָם. וְהָאָדָם? זֶה עַתָּה נִבְרָא, זֶה עַתָּה נֻפְּחָה בוֹ רוּחַ… זֶה עַתָּה עֲזָבוֹ אֱלֹהִים לְנַפְשוֹ… וְהוּא עֵינָיו לַשָמֶש, – עֵינָיו וְלִבּוֹ וַהֲמוֹן גַעְגוּעָיו הוֹמִים לַשֶמֶש הַשוֹקַעַת וְעוֹלָה…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.