מַחֲזֶה בְשָלשׁ מַעֲרָכוֹת לִבְנֵי־הַנְעוּרִים.

 

הַמַעֲרָכָה הָרִאשוֹנָה.    🔗

הנפשות:    🔗

יִפְתָּח.

בַּת יִפְתָּח

חֲמֵשֶת אֶחִיו, בְנֵי גִלְעָד: אַחֲלַי, מַעַץ, רָם, סֶלֶד, יִשְעִי.

(מגרש קטן ביבש. חמשת בני גלעד הגלעדי: אחלי, מעץ, רם, סלד, ישעי יושבים לפני ביתם על סלעים ועל שרשי עצים כרותים ושותים יין, כל אחד מתוך נאדו, ושרים.)

בְנֵי גִלְעָד: לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת

נָשָׂא גִלְעָד אִשָה,

יָלְדָה לוֹ הָאִשָה

יָלְדָה לוֹ חֲמִשָה.

(אחד מראה באצבע על השני)

– אֶחָד אִלִם… וְאֶחָד חֵרֵש…

– וְאֶחָד שְתוּם הֶעָיִן…

– אֶחָד כְּסִיל וְאֶחָד בַּעַר

– וְכֻלָם שוֹתִים יָיִן.

בָּנָה גִלְעָד בַּיִת

מִשָמִיר וּמִשָיִת,

וְלַחֲמֵשֶת בָּנָיו

הִנְחִיל אֶת הַבָּיִת.

– לִי הַמַרְתֵּף! – וְלִי הַקִירוֹת!

– וְלִי תְהִי עֲלִיָתוֹ;

– לִי דַלְתוֹתָיו וּמִפְתָּנוֹ

– לִי גַגוֹ וַאֲרֻבָּתוֹ!

הוֹי לָמָה לְגִלְעָד נוֹלְדוּ

בָּנִים לוֹ אֲחָדִים?

טוֹב לֶדֶת בֵּן רַק אֶחָד

וּבְנוֹת חֲמִשָה בָתִּים.

בְּאֶחָד יִשְכַּב, בְּאֶחָד יִיקַץ,

בַּשְלִישִי יֹאכַל וְיִשְתֶּה;

לְבֵיתוֹ הָרְבִיעִי יַקְרִיא קְרוּאִים,

בַּחֲמִשִי יַעֲרֹך מִשְתֶּה.

אחלי: אֲנִי הַבְּכוֹר!

לוּ יָלְדָה אִמִי לְגִלְעָד

רַק בֵּן בְּכוֹר וְאֵין שֵנִי –

דַיֵנִי!

מעץ: אֲנִי הַשֵנִי!

לוּ מֵת הַבֵּן הַבְּכוֹר לְגִלְעָד,

וְלוֹ בַּחַיִּים נִשְׁאַר רַק הַבֵּן הַשֵּׁנִי –

דַיֵנִי!

רָם: אֲנִי הַבֵּן הַשְּׁלִישִׁי…

לוּ הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם עִם אָבִינוּ לִישׁוֹן –

וְהָיִיתִי אָז אֲנִי הַבֵּן הָרִאשׁוֹן…

סָלַד: אֲנִי הָרְבִיעִי…

לֹא רַע, לֹא רַע הֱיוֹת רְבִיעִי –

אַךְ עֵינַי, עֵינַי יוֹרְדָהּ דְּמָעוֹת,

לֹא אַחִים שְׁלֹשָׁה…לוּ הָיוּ שָׁלוֹשׁ לִי אֲחָיוֹת

וְהָיָה חֶלְקִי רַב

אֲחָיוֹת לֹא תִּקַּחְנָה חֵלֶק בְּנַחֲלַת אָב…

יִשְׁעִי: וְאָנֹכִי יִשְׁעִי!

אֲנִי הַחֲמִשִׁי,

מָה חָטָאתִי וּמַה־פִּשְּׁעִי

כִּי נוֹלַדְתִּי חֲמִשִי?

אַחֲרֵי בָּנִים אֵין –

הוֹי, לוֹ לֹא הָיָה גַּם לְפָנַי בֵּן…

בת יפתּח: (יוצאת מפתח הביִת. משתחוה לבני גלעד הגלעדִי):

שָׁלוֹם לָכֶם, אֲדוֹנִים נְשׂוּאֵי פָּנִים, שָׁלוֹם לָכֶם, אֲחֵי אָבִי הַנֶּאֱמָנִים!

אחלי: דּוֹרֶשֶׁת אַתְּ בִּשְׁלוֹמֵנוּ? הַגִּידִי לָנוּ, מִי אֶת הַנַּעֲרָה?

בני גלעד: (צוחקים): חִי־חִי־חִי! חַה־חַה־חַה! מִי אַתְּ הַנַעֲרָה?

בּת יפתּח: הוֹ דוֹדַי! הֵן דוֹדַי אַתֶּם, הַאֻמְנָם לֹא תַכִּירוּנִי? בַּת־יִפְתָּח אָנֹכִי.

מעץ: בַּת־יִפְתָּח? וְכִי מִי הוּא זֶה יִפְתָּח!

בני גלעד: (צוחקים): חִי־חִי־חִי! חַה־חַה־חַה! וְכִי מִי הוּא יִפְתָּח?

בּת־יפתּח: אֲהָהּ, אֶת יִפְתָּח לֹא תֵדְעוּ, אֶת יִפְתָּח לּא תַכִּירוּ, הֵן הוּא אֲחִיכֶם!

רם: חֲמִשָה אֲנַחְנוּ, אֵלֶה הַיוֹשְבִים בָּזֶה, לֹא יָלְדָה אִמֵנוּ יוֹתֵר!

סלד: לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת

נָשָׂא גִלְעָד אִשָה –

יָלְדָה לוֹ הָאִשָה

יָלְדָה לוֹ – חֲמִשָה.

בּת־יפתּח: אַף אָמְנָם, אִמְכֶם חֲמִשָה יָלְדָה, וְאוּלָם אֲבִיכֶם הוֹלִיד שִשָה!

ישעי: בֶּן אִשָה אַחֶרֶת הוּא, לֹא יִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ!

אחלי: – לִי הַמַרְתֵּף!

מעץ: – וְלִי הַקִירוֹת!

רם: – וְלִי תְהִי עֲלִיָתוֹ!

סלד: – לִי דַלְתוֹתָיו וּמִפְתָּנוֹ!

ישעי: לִי גַגוֹ וַאֲרֻבָּתוֹ!

בּת־יפתּח: אֲהָהּ, אֶת הַכֹּל לְקַחְתֶּם אַתֶּם וּמַה תִתְּנוּ לְאָבִי?

אחלי: אֶת בִּתּוֹ נִתֵּן לוֹ. בַּיִת וּבַת! בַּיִת וּבַת –: לָנוּ יִהְיֶה הַבַּיִת וְלוֹ הַבַּת. (קורא לעבר הבית) יִפְתָּח! יִפְתָּח!

יפתּח: (מופיע בפתח הבית).

מעץ: אֲנַחְנוּ לָקַחְנוּ אֶת הַבַּיִת וְלָךְ נָתַנוּ אֶת הַבַּת.

יפתּח: (ממהר אל בתו).

בּת־יפתּח: הוֹי אָבִי, רַק אוֹתִי נָתְנוּ לָךְ!…

יפתּח: (מחבקה בזרועותיו): הוֹי בִּתִּי! כָּל בָּתֵּי גִלְעָד בְּעַד בַּת אַחַת כָּמוֹךְ! לוּ נָתְנוּ לִי הֵמָה (מראה על אחיו) אֶת בִּתִּי וְהוֹדֵיתִי לָהֶם; וְאוּלָם אֲנִי לֹא אוֹדֶה לָהֶם – כִּי

לֹא הֵמָה נָתְנוּ לִי אֶת בִּתִּי, אֱלֹהִים נְתָנֵךְ לִי – וְלֵאלֹהִים

אוֹדֶה!

סלד: קַח אֶת הַבַּת וָלֵךְ!

ישעי: לֹא יֵלֵךְ אִתָּהּ יִפְתָּח… לֵאלֹהִים הִיא…יְשִיבֶנָהּ לֵאלֹהִים.

יפתּח: (מחבק את בתו בפחד פתאם): לֹא! לֹא אָשִיב! אֱלֹהִים נְתָנָהּ לִי!

אחלי: מָה אֱלֹהֶיךָ, יִפְתָּח?

יפתּח: אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים חַיִים הוּא!

אחלי: אוֹי וַאֲבוֹי לָךְ, יִפְתָּח! אִם אֱלֹהִים חַיִים הוּא – יִקַח עוֹד מִמְךָ אֵת אֲשֶר נָתָן.

יפתּח: הָיֹה לֹא תִהְיֶה!

אחלי: וְאוּלָם אֲנַחְנוּ – נָתַן לָנוּ אָבִינוּ אֶת

הַבַּיִת וָמֵת! גִלְעָד מֵת, לֹא יָבוֹא וְלֹא יִקַח מִיָדֵנוּ אֶת

הַבָּיִת!

יפתּח: אִי לָכֶם רָעִים! אִי לָכֶם חַטָאִים! עַל

מוֹת אֲבִיכֶם תִּשְׂמָחוּ! הִנְנִי וְאֶהֱרֹס אֶת הַבַּיִת בִּמְחִי־יָד אֶחָד – (אומר לרוץ במחתּו).

בּת־יפתּח: (עוצרת בעדו): אַל־נָא, אָבִי… אֲחֶיךָ, אָבִי, חָטְאוּ, לָמָה יִשָׂא הַבַּיִת אֶת עֲוֹנָם?

בני גלעד: אַלְלַי! אַלְלַי!

מעץ: לַהֲרֹס בֵּיתֵנוּ הוּא אוֹמֵר!

אחלי: יַהֲרֹס כְּנַפְשוֹ שָׂבְעוֹ, אֲנִי אֶל מַרְתֵּפִי אֵרֵד, אֲנִי אֶת מַרְתֵּפִי אֶשְמֹר. (רץ ונעלם תוך הבית, לאחר רגע מציץ ראשו בעד אשנב המרתף).

מעץ: יַהֲרֹס, יַהֲרֹס אֶת הַבַּיִת, אַחַת הִיא לִי… אֲנִי אֶת קִירוֹתַי אֶשְמֹר! (רץ ונעלם בבית).

רם: יַהֲרֹס! אֲנִי לַעֲלִיָתִי אֶעֱלֶה… אָגֵן רַק עַל הָעֲלִיָה. (רץ ונעלם בבית).

סלד: אֲנִי אֶת דַלְתוֹתַי אֶשְמֹר, עַל הַמִפְתָּן אֶעֱמֹד וְאֶשְמֹר.(רץ אל הבית)

ישעי: מַה מִנִי יַהֲלֹךְ, – יֹאבַד כָּל הַבַּיִת,

אַךְ אַל־נָא יֵרַע לְגַגִי. אֲנִי עַל גַגִי אֶעֱלֶה, אֲחַבֵּק אֶת

הָאֲרֻבָּה – אֲרֻבָּתִי, יָפָתִי, יַקִירָתִי, חֶמְדָתִי! (רץ אל הבית).

יפתּח: (אומר לרדוף אחריהם).

בּת־יפתּח: (עוצרת בעדו): אַל־נָא, אָבִי, אַל תַּהֲרֹס הַבָּיִת!

יפתּח: לֹא אֶת הַבַּיִת, רַק אוֹתָם, אוֹתָם אַכֶּה.

בּת־יפתּח: חָלִילָה לָךְ!

לָמָה תַכֶּם, אָבִי? הַעַל אֲשֶר יִשְׂנָאוּךָ?

יפתּח: לֹא עַל שָׂנְאָם אוֹתִי, הֵם שׂוֹנְאִים אִיש אֶת אָחִיו וְלָכֵן אַכֶּם!

בּת־יפתּח: אַל־נָא, אַל־נָא… מַה יֹאמְרוּ אָז

בְּנֵי גִלְעָד? "אֶת אָחִיו הִכָּה יִפְתָּח וְלָקַח לוֹ

הַבַּיִת".

יפתּח: אַכֶּם וְאֶת הַבַּיִת אֶעֱזֹב, אַכֶּם וְאֵלֵךְ.

בּת־יפתּח: תִּרְצַח כַּאֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל

וּכְיוֹתָם בְּנוֹ תִבְרָחָה? הֱיֵה כְיוֹתָם, אָבִי, וְלֹא

כַאֲבִימֶלֶךְ.

יפתּח: אִם הָיוּ שִבְעִים בְּנֵי יְרֻבַּעַל דוֹמִים

לַחֲמֵשֶת אֵלֶה, טוֹב עָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ כִּי הֲרָגָם.

בּת־יפתּח: יוֹתָם טוֹב מִמֶנוּ.

יפתּח: אַתְּ חָכַמְתְּ כָּמוֹהוּ! הוֹ בִתִּי,

בִּתִּי, כִּי נִיבֵךְ, בִּתִּי, וְהָיָה לִי לֵב אַחֵר… כִּי אֶשְמַע

נִיבֵךְ, בִּתִּי, נִדְמֶה לִי: לֹא בִתִּי אַתְּ, לֹא בַת יִפְתָּח אֶל

יִפְתָּח מְדַבֶּרֶת, רַק אִמִּי, אִמִי אַתְּ, אֵם יִפְתָּח מְדַבֶּרֶת

אֶל בְּנָהּ יִפְתָּח…

בּת־יפתּח: הֲתִזְכֹּר עוֹד אֶת אִמְךָ, אָבִי?

יפתּח: אֶת אִמִי… (נאנח) בְּבַיִת זֶה לֹא גָרָה אִמִי… פֹּה גָרָה אֵם הַחֲמִשָה.

בַּת־יִפְתָּח: וְאִמְךָ, אָבִי?

יפתּח: אִמִי… (נאנח) לֹא אֲדַבֵּר בָּהּ, בְּאִמִי,

כִּי מִדֵי דַבְּרִי בָּהּ וְהָמוּ מֵעַי לָהּ… בֵּין הָרֵי גִלְעָד

יְלָדַתְנִי אִמִי, בֵּין הֶהָרִים שָם טִפְּחַתְנִי, שָם הָיִינוּ; אֲנִי

וְהִיא…

לֹא אֶזְכֹּר עוֹד אֶת כֹּל,

אַךְ כְּמוֹ בַחֲלוֹם

יְרַחֵף עוֹד לְעֵינַי צֶלֶם דְמוּתָה.

אַךְ לֹא, לֹא צֶלֶם דְמוּתָה,

רַק שְתֵּי עֵינֶיהָ.

פַּעַם הֱקִיצוֹתִי בְאֹהֶל בַּד, בֶּהָרִים

וְאִמִי עָלַי עוֹמְדָה,

וּשְתֵּי עֵינֶיהָ גְדוֹלוֹת, נוֹזְלוֹת דְמָעוֹת,

וּשְׂפָתֶיהָ דוֹבְבוֹת אֵלַי:

“יִשְמָעאֵל! הוֹ בְנִי, הוֹ בְנִי, יִשְמָעאֵל!”

אָנֹכִי, אִם כִּי קָטֹן עוֹד הָיִיתִי –

אֶקְפֹּץ מִמִשְכָּבִי וּבְתִמָהוֹן אֶקְרָא:

הֵן יִפְתָּח שְמִי!

לָמָה תִקְרְאִי לִי יִשְמָעאֵל, אִמִי?

אָז תִּשַק לִי, אָז לִי תְסַפֵּר

עַל הָגָר אֵשֶת אַבְרָם.

גַם אִמִי הִיא כְהָגָר,

בֵּין הֶהָרִים תֵּתַע

כְּהָגָר עִם יִשְמָעאֵל בְּמִדְבַּר בְּאֵר־שָבַע…

בת־יפתּח: הָגָר מִצְרִית הָיְתָה.

יפתּח: וְאִמִי עֲמוֹנִיָה.

אַךְ לֹא אָהֲבָה אֶת אַרְצָהּ, אֶרֶץ עַמוֹן,

אֶל הָרֵי גִלְעָד כָּמְהָה מִיַלְדוּתָהּ,

אֶת שְׂפַת הָעִבְרִים לָמְדָה בֵּין הֶהָרִים

וַיְהִי כִי סִפְּרָה לִי עַל הָגָר וְיִשְמָעאֵל –

וָאֶשְאַל אוֹתָהּ: אִמִי, הֶהָיָה בְּנָהּ,

יִשְמָעאֵל זֶה אִיש טוֹב?

וַתַּעַן אִמִי לִי: לֹא הָיָה טוֹב עַד מְאֹד,

לֹא הָיָה חַי עִם אָבִיו,

בַּמִדְבָּר חַי עִם אִמוֹ,

וְרוֹבֶה־קַשָת הָיָה…

אָז אָקוּם, אֶקְרָא: אִמִי,

אֶהְיֶה גַם אָנֹכִי רוֹבֶה קַשָת!

בת־יפתּח: אַף אָמְנָם אֵין כָּמוֹךָ

קוֹלֵעַ בְּחִצִים אֶל הַשַׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא

יפתּח: אִמִי,

הִיא אֶת יָדִי לִמְדָה מְשׁךְ בַּקֶשֶת,

אַךְ תָּמִיד כִּי הֵבֵאתִי אִתִּי צָיִד, צֵיד הֶהָרִים,

אֲשֶר צַדְתִּי בְקַשְתִּי –

אָמְרָה אִמִי לִי:

מַדוּעַ, בְּנִי, לֹא תֵרֵד יוֹם לְיָבֵש?

יָבִש הִיא עִיר גְדוֹלָה לֵאלֹהִים וּלְעַמֶךָ…

בְּיָבֵש אוּלַי יַעֲבֹר עַל פָּנֶיךָ אִיש,

יִתְבּוֹנֵן בְּךָ וְיִקְרָא: “בְּנִי, הוֹ בְנִי!”

לֹא תִהְיֶה רַק רוֹבֶה קַשָת, יִפְתָּח,

אֶת אָבִיךָ אוּלַי תִּמְצָא עוֹד בַּמוֹרָד…

רַחֲמֵי אֵם וְתוֹרַת אֵם יָדָעְתָּ –

אַךְ אַשְרֵי בֵן יוֹדֵעַ מוּסַר אָב!…

(פונה אל בתו פתאם, ברגש)

הוֹ בִּתִּי, בִּתִּי! עֵינֵי אִמִי לָךְ,

בְּעֵינֵי אִמִי בִי תַבִּיטִי,

וּדְבָרִים כֹּה רְחוֹקִים וַאֲשֶר נִשְכְּחוּ מִלֵב

מֵחָדָש עוֹלִים וּמַשְמִיעִים קוֹל בְּאָזְנַי…

אָנכִי זוֹכֵר עֶרֶב בֵּין הֶהָרִים,

וַאֲנִי וְאִמִי יוֹשְבִים תּוֹךְ הָאֹהֶל,

וַיְהִי לִי צַר וָאֶשְאַל: אִמִי,

הַגִידִי אִמִי לִי: הֲיֵש לִי אָב?

אַיֵהוּ? מַדוּעַ זֶה לֹא יֵשֵב פֹּה אִתָּנוּ,

תּוֹךְ הָאֹהֶל? וּמִי הוּא? מִי הוּא אָבִי?

אָז תַּבִּיט בִּי, דֹם תַּבִּיט –

וְאַחֲרֵי רֶגַע תַּעַן: לֹא אֵדַע, בְּנִי…

אֶת קוֹלִי אָרִים אָז, קוֹל בּוֹכִים:

אֵי אָבִי, אֵם? אַיֵהוּ?

מַדוּעַ זֶה לֹא יָבוֹא לִרְאוֹתֵנִי?

מַדוּעַ לִי לֹא תֹאמְרִי מִי הוּא?

בִּשְאֹל יִשְמָעאֵל אֶת שֵם אָבִיו

בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָבַע,

וְעָנְתָה הָגָר לוֹ: אַבְרָהָם.

מַדוּעַ יָדְעָה הָגָר?

בּת־יפתּח: תִּבְכֶּה אָבִי, אַל נָא, אַל נָא תִבְכֶּה!

יפתח: לֹא כְבִכְיִי אָז כְּבִכְיִי עָתָּה.

אָז בָּכִיתִי כִי חָפַצְתִּי רְאוֹת אֶת אָבִי,

וְעַתָּה – לְאִמִי אֵבְךְ,

רַחֲמַי נִכְמְרוּ בְרֶגַע זֶה עַל אִמִי…

אֲנִי הִכְלַמְתִּי אוֹתָהּ אָז בִּדְבָרַי

וְאִמִי צָדְקָה, צָדְקָה אָז מִמֶנִי –

הִיא יָשְבָה עִמִי כָל הָעֶרֶב,

מָחֲתָה אֶת דְמָעַי וְאָמְרָה לִי:

"לֹא אֵדַע, יִפְתָּח –

"אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הֶהָרִים, הָרֵי גִלְעָד…

"וְהֵם, הָעִבְרִים, בְּנֵי הָעָם אֲשֶר אֲנִי אוֹהָבֶת,

בָּאִים אֵלַי הֵנָה, רַבִּים, רַבִּים,

מִן הֶעָרִים בָּאוּ,

יוֹם־יוֹם, יוֹם־יוֹם יָבוֹאוּ אֵלַי הֵנָה,

בֵּינֵיהֶם הָיָה גַם אָבִיךָ,

וְכֻלָם הֵם מְבַקְשִים אוֹתִי: רְדִי!

כָּל אֶחָד בָא מִתְרַפֵּס וּמִתְחַנֵן:

"רְדִי, רְדִי אֵלַי, אֶל עִירִי רְדִי,

"אֲנִי־לָךְ בַּיִת אֶבְנֶה – "

אָנֹכִי לֹא חָפָצְתִּי.

אֲנִי בֶהָרִים אֶהְיֶה,

אֶת הָרֵי גִלְעָד אֹהַב, וְכָל הֶחָפֵץ בִּי –

יִשָאֵר אִתִּי פֹה, בֶּהָרִים.

בּת־יפתּח: צָדְקָה, צָדְקָה אִמְךָ!

יפתּח: אַף אָמְנָם, צָדְקָה,

אַךְ אַתְּ – אַל תִּצְדְקִי כָמוֹהָ.

בּת־יפתּח: גַם אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הֶהָרִים.

יפתּח: (ברֹגז).

אַל בִּתִּי, אַל נָא כֹה תְדַבֵּרִי –

הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת…

בּת־יפתּח: כַּמָוֶת?

אִם שְנַיִם אֵלֶה יִתְּנוּ לִי

וְיֹאמְרוּ: בַּחֲרִי, הֶהָרִים אוֹ הַמָוֶת –?

אֲנִי בֶהָרִים אֶבְחַר!

יפתּח: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.

אֲנִי עָזַבְתִּי אֶת הֶהָרִים,

אַךְ אִמִי שָם נִשְאָרָה…

אַךְ נוֹדַע לָהּ מִי אָבִי,

וְשָלְחָה אוֹתִי מָטָה.

בּת־יפתּח: אֵיךְ נוֹדַע לָהּ הַדָבָר?

יפתּח: עוֹד בַּיוֹם הַהוּא – לֹא! לֹא בַּיוֹם, בָּעֶרֶב!

דֹם תַּבִּיט בִּי וְתִלְחַש דֹם: לֹא אֵדָע…

וּפִתְאֹם תִּקְרָא: צֵא!

צֵא יִפְתָּח בְּנִי מֵאָהֳלִי,

וְכָל הַלַיְלָה סֹב לְךָ בֶּהָרִים.

הֵן לֹא תִירָא אֶת אֱשוּן הַלָיְלָה?

אָנֹכִי לִמַדְתִּיךָ, בְּנִי, אֲשֶר לֹא תִירָא…

צֵא כָרֶגַע וְאַל תָּשוּב, וְאַל יֵרָאוּ פֹה פָנֶיךָ

שְלשָה יָמִים.

בַּיוֹם הַשְלִישִי בּוֹא וַעֲמֹד עַל סַף הָאֹהֶל.

בּת־יפתּח: בֶּן כַּמָּה אָז הָיִיתָ?

יפתּח: הָיִיתִי יָלֶד.

יָצָאתִי בֶאֱשוּן הַלֵיל לְבַדִי,

הִכַּרְתִּי אֶת הַסְלָעִים בַּחֲשֵכָה;

עַל שֵן סֶלַע אֶחָד שָכַבְתִּי עָיֵף

וְנִרְדַמְתִּי…

בַּבֹּקֶר קַמְתִּי –

וְאַיָל קַל־רַגְלַיִם עַל פָּנַי עָבַר מַהֵר,

וָאָרִים קוֹל וָאֵבְךְ:

אַיָל זֶה – מַדוּעַ זֶה לֹא יִשְאַל הוּא לָאָב?

אֶת אִמוֹ גַם לֹא יֵדָע,

לְבַדוֹ יָרוּץ וּבְרוּצוֹ כָכָה יִצְהָל.

אָשוּב נָא אֶל אִמִי גַם אָנֹכִי,

וְאַגִיד לָהּ: אֶהְיֶה כָאַיָל אִמִי,

לֹא אֶשְאַל עוֹד לָאָבִי –

חָפַצְתִּי לֶכֶת וְלֹא הָלַכְתִּי, מִצְוַת

אִמִי עָלַי חָזָקָה: סֹב בֶּהָרִים…

סוֹבַבְתִּי שְלשָׁה יָמִים בֵּין הֶהָרִים,

בַּיוֹם הַשְלִישִי, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר בָּאתִי,

עָמַדְתִּי עַל סַף הָאֹהֶל –

אִמִי מֵרָחוֹק עָמְדָה, בְפִנַת אָהֳלָהּ,

שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ רֶגַע –

וּבוֹ בָרֶגַע קָרְאָה: "גִלְעָד!

גִלְעָד הוּא הוֹלִידְךָ! הוּא אָבִיךָ!

שְלשָׁה יָמִים לֹא הָיִיתָ, בְּנִי, בַּבַּיִת,

אַחֲרֵי שְלשָׁה יָמִים שַבְתָּ,

וְלֹא לְבַדְךָ שַבְתָּ –,

בִּשְלשָׁה יָמִים שָכַחְתִּי אֶת הַבֵּן,

וְנִזְכַּר לִי הָאָב –

גִלְעָד! רֵד אֶל גִלְעָד בְּנִי,

לֹא אֲנִי, רַק אַתָּה לִי הִגַדְתָּ

אֶת שֵם אָבִיךָ…

לִפְנֵי שָנִים הָיָה פֹה, אָבִיךָ, אִתִּי,

בֵּין הֶהָרִים הָיָה,

אַךְ עַתָּה אֶזְכֹּר אֶת תַּחֲנוּנָיו:

רְדִי אֵלַי, בַּת הָרִים,

בָּנִיתִי בַיִת לָךְ בַּמוֹרָד –

(מראה על הבית)

זֶה הוּא, זֶה הַבָּיִת…

בּת־יפתּח: (בעליצות)

וְאִמְךָ – הִיא לֹא יָרָדָה!

יפתּח: לֹא יָרְדָה אִמִי… רַק אוֹתִי שָלְחָה מָטָה…

וּבְרִדְתִּי אֶל אָבִי – וְלֹא הִכִּירַנִי אָבִי,

רַק הִכִּיר בִּי אֶת אִמִי –

אִמִי בִי הִכִּירָה אֶת הָאָב,

וְאָבִי אֶת הָאֵם בִּי הִכִּיר…

וַיִשַק לִי וַיֵבְךְ.

בּת־יפתּח: אֶת אִמְךָ זָכָר.

יפתּח: אֶת אִמִי עַל הֶהָרִים.

בּת־יפתּח: וְאַתָּה אָבִי,

אַתָּה פֹה נִשְאַרְתָּ?

יפתּח: לֹא, בִתִּי, עוֹד בַּיוֹם הַהוּא

נִמְלַטְתִּי מִבֵּית אָבִי.

(מראה על חמשת בני גלעד שנחבאו בבית)

בּת־יפתּח: לָמָה?

יפתּח: אִשָה אַחֶרֶת מָצָאתִי פֹה בַבָּיִת.

אֵם חֲמֵשֶת אֵלֶה – וָאֵלֶךְ לִי.

בּת־יפתּח: וְלָמָה הֵם מְכַזְבִים?

הָאִשָה הָאַחֶרֶת הָיְתָה אִמָם!

וְהֵמָה – הֵם עַל אִמְךָ אָמְרוּ:

אִמְךָ הִיא אַחֶרֶת!…

יפתּח: עוֹד בַּיוֹם הַהוּא נִמְלַטְתִּי אֶל אִמִי.

בּת־יפתּח: אֶל הֶהָרִים?

יפתּח: אַךְ לֹא מָצָאתִי עוֹד אֶת אִמִי שָמָה…

בּת־יפתּח: הַאֻמְנָם?

יפתּח: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.

(אבן נופלת מן הבית לרגלי יפתח)

בּת־יפתּח: (פונה כה וכה, בתמהון): מַה זֶה? מִי מַשְלִיךְ פֹּה אֲבָנִים?

אחלי: (ראשו נראה מתוך המרתף):לֶךְ־לְךָ, יִפְתָּח,

קַח אֶת בִּתְּךָ וָלֵךְ! אֲנִי בַּמַרְתֵּף יוֹשֵב, הַמַרְתֵּף

לִי!

מעץ(זורק לו אבן מבפנים, דרך החלון): גֶש הָלְאָה,

יִפְתָּח, רַק אֶבֶן אַחַת עָקַרְתִּי מִקִירוֹתַי בְּעַדְךָ, גֶש

הָלְאָה!

רם: (משליך עליו אבני חצץ מן העליה, בהציצו מן

החרכים). לֵךְ מִזֶה, יִפְתָּח, חָפַצְתִּי לְיַדוֹת אֶת הָאֶבֶן בְךָ

וְהֶחֱטֵאתִי…צַר לִי מְאֹד, אִם תַּעֲמֹד פֹּה עוֹד רָגַע, אֲנַסֶה אֶת

כֹּחִי עוֹד הַפָּעַם.

סלד: (זורק בו אבן אף הוא): מַה־לְךָ פֹּה

וּמִי לְךָ פֹּה? לֶךְ לְךָ מֵאַרְצֵנוּ, מִמוֹלַדְתֵּנוּ וּמִבֵּיתֵנוּ.

ישעי: (משליך בו דבר־מה מעל הגג): לֹא

תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ, כִי בֶן אִשָה אֲחֶרֶת אָתָּה!

יפתּח (אל בתו): הַעַל אֵלֶה אֶחֱשֶה? הֵם

יְגָרְשוּנִי! הֵם וְכָל בְּנֵי גִלְעָד אִתָּם, בָּרְחוֹבוֹת עָלַי

יַרְאוּ: "הִנֵה בֶּן הָאִשָה הָאַחֶרֶת… מַה לוֹ פֹה וּמִי לוֹ פֹה

בַגִלְעָד?"

בּת־יפתּח: יְהִי לָהֶם אֲשֶר לָהֶם, אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ.

יפתּח: לְאָן?

בּת־יפתּח: נֵלֵךְ לְאֶרֶץ “טוֹב”.

יפתּח: לְאֶרֶץ “טוֹב”? לֹא שָמַעְתִּי מֵעוֹדִי שֵמַע־הָאֶרֶץ הַזֹאת. אַיֶהָ?

בּת־יפתּח: כָּל מָקוֹם “טוֹב” בְּעֵינַי, כָּל מָקוֹם

אֲשֶר אֵלָיו נָבוֹא יִהְיֶה טוֹב בְּעֵינַי, אִם אַךְ לֹא נָגוּר עִם

אַחֶיךָ אֵלֶה, אִם אַךְ נִתְרַחֵק מֵחֲמֵשֶת אֵלֶה, וְהָיָה הַמָקוֹם

הַהוּא “טוֹב”.

יפתּח: אַשְרַיִךְ, בִּתִּי, כִּי תִמְנְעִינִי

מִבּוֹא בְדָמִים…לוּלֵא אַתְּ – (פונה לעבר הבית ומאים עליהם באגרופיו)

הוֹי רָעִים! הוֹי חַטָאִים!

בּת־יפתּח: לֹא רָעִים הֵמָה, אָבִי, רָעִים הֵם

מֵרָעִים, נִבְעָרִים הֵם! רָאֹה תִרְאֶה, אָבִי, הֵם יָשוּבוּ עוֹד

אֵלֶיךָ וְיִתְרַפְּסוּ לְפָנֶיךָ: "שוּב, יִפְתָּח – יֹאמְרוּ לְךָ, –

שוּבָה!"

יפתּח: אֲנִי לֹא אָשוּב!

בּת־יפתּח: אִם עַל הֶהָרִים נַעַל – לֹא נָשוּבָה.

יפתּח: לֹא, לֹא! לֹא נַעַל עַל הֶהָרִים… שוֹמֵמִים

הֵם הֶהָרִים, בּוֹלְעִים אֶת הָאִיש וְהָיָה כְאָיִן… בֶּהָרִים אָבְדָה

אִמִי. הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת.(הולכים).

(המסך נופל).

 

הַמַעֲרָכָה הַשְנִיָה.    🔗

הנפשות    🔗

יִפְתָּח גִבּור מגלעד

נַעֲרות בַּת יִפְתָּח¹

בַּת יִפְתָּח

רִצְפָּה

נַעֲרֵי יִפְתָּח:

נַעֲמָה

יַעְנַי

אַיָה

גוּנִי

חֶמְדָה

חוּרִי

חֻלְדָה

מֻפִּים

מִזִקְנֵי גִלְעָד:²

שֻפִּים

צְלָפְחָד

נַעַר רִאשון

יַעְכָּן

נער שני

פֶּרֶש

נער שלישי

שֶרֶש ועוד

נער רביעי

נער חמישי

חָנוּן, שליח מלךְ בני עמון

אִיש הָאֱלֹהִים

(ככר רחבה בארץ טוב. נחל מים שוקק בירכתי האחו. פה ושם הרים, שיחים ועצים. משמאל ל אים³ ביתו⁴ של יפתח)

יִפְתָּח: (יושב על אבן, ראשו מורד).

בּת־יפתּח: (עומדת עליו, מלטפה אותו בתלתלי ראשו, מנחמת אותו): לָמָה אַתָּה סָר וְזָעֵף, אָבִי?

יפתּח: (איננו זע. דממה).

בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי! הוֹי אָבִי! כֹּה יָפָה הִיא אֶרֶץ

טוֹב, הַשָמַיִם כֹּה בְהִירִים, הַשֶמֶש כֹּה מְאִירָה, הָעֵצִים כֹּה

מְלַבְלְבִים, הַפְּרָחִים נוֹתְנִים רֵיחַ, וְהָרוּחַ הַקַלָה

מְלַטָפֶת.

יַעְנַי: (בא מימין וסוחב אתו עור של חיה).

בּת־יפתּח: מָה אַתָּה סוֹחֵב אַחֲרֶיךָ, יַעְנַי?

יעני: הִפְשַטְתִּי עוֹר הָאַרִיֵה אֲשֶר הִכָּה יִפְתָּח.

בּת־יפתּח: הֶאָח, אֶת הָאַרִיֵה הִכָּה אָבִי!

גוּנִי: (בא אחריו וסוחב עור חיה אחרת).

בּת־יפתּח: וְאַתָּה, גוּנִי, מָה הֵבֵאתָ אָתָּה?

גוּני: הִפְשַטְתִּי אֶת עוֹר הַדֹב אֲשֶר הֵמִית יִפְתָּח.

בּת־יפתּח: הֶאָח, הֶאָח! גַם אֶת הָאַרְיֵה גַם אֶת הַדֹב הִכָּה אָבִי!

חוּרִי: (בא אחריהם אף הוא וסוחב אחריו גוף של עוף מת).

בּת־יפתּח: מַה יֵש אִתְּךָ, חוּרִי?

חוּרי: זֶה הַנֶשֶר אֲשֶר יָרָה יִפְתָּח.

בּת־יפתּח: הֶאָח, גַם אֶת הַנָשֶר! בֵּין הֶעָבִים דָאָה

הַנָשֶר – אַךְ עֵין יִפְתָּח שְזָפַתְהוּ וְיַד יִפְתָּח מְצָאַתְהוּ. שִלַח בּוֹ חִצוֹ – וּבָא קִצוֹ. (פונה אל אביה:) הוֹ אָבִי, אֶת כָּל אֵלֶה עָשִׂיתָ וְלָמָה זֶה תִתְעַצֵב אֶל לִבֶּךָ?

יפתּח: (קם מעל האבן, קופץ ידו ומנופף את אגרופו באויר): הוֹי גִלְעָד! גִלְעָד!

בּת־יפתּח: אַל־נָא אָבִי, אַל־נָא כֹה בַחֲמָתֶךָ.

יפתּח: הוֹי גִלְעָד, גִלְעָד אֲשֶר גֵרַשְתִּנִי!

בּת־יפתּח: אַל־נָא אָבִי.

יפתּח: גִלְעָד! כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְכַמָה אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתָךְ!

בּת־יפתּח: אֵיךְ יְכוֹלִים, אָבִי, לֶאֱהֹב וְלִשְׂנֹא בְבַת־אֶחָת?

יפתּח: יְכוֹלִים! יְכוֹלִים! אוֹהֵב אֲנִי אֶת אַרְצֵךְ,

גִלְעָד, נַהֲרוֹתַיִךְ, אֲבָנַיִךְ, עֲפָרֵךְ, וְאוּלָם שׂוֹנֵא אָנֹכִי אוֹתָךְ – כִּי גֵרַשְתִּנִי.

בּת־יפתּח: עוֹד נָשוּב, אָבִי, וְנָגוּר בְּאֶרֶץ גִלְעָד.

יפתּח: לֹא! לְאֶרֶץ גִלְעָד לֹא נָשוּב עוֹד לְעוֹלָם! – בִּתִּי, גְשִי אֵלַי, בִּתִּי!

בּת־יפתּח: (קרבה אליו)

יפתּח: הֲתֵדְעִי־לָךְ, מַדוּעַ הָרַגְתִּי אֶת הַחַיוֹת הָאֵלֶה?

בּת־יפתּח: רָעוֹת הֵן!

יפתּח: לֹא בַעֲבוּר זֶה… אֲנִי בְכַעְסִי הַגָדוֹל הֲרַגְתִּין! אִם אֶזְכֹּר אֵת אֲשֶר עָשׂוּ לִי אַחַי בְּגִלְעָד, אָז אֶנְהֹם, אֶשְאַג, אֶשְרֹק, אָז אֵצֵא אֶל הַשָּׂדֶה וְאֶטְרֹף בְּאַפִּי אֶת כָּל הַבָּא בְכַפִּי. וְכִי מָה אַתְּ חוֹשֶבֶת. בִּתִּי, הַאִם רַק אֶת אֵלֶה טָרָפְתִּי? (קורא לעבד ביתו:) מֻפִּים!

מפים: (יוצא מפתח ביתו): הִנֵנִי!

יפתּח: (קורא עוד): שֻפִּים!

שפים: (יוצא אף הוא מפתח ביתו): הִנֵנִי!

יפתּח: הַגֵד, מֻפִּים, כַּמָה כְפִירִים צַדְתִּי?

מפים: עֲשָׂרָה.

יפתּח: שֻפִּים, כַּמָה שוּעָלִים לָכַדְתִּי?

שפים: עֶשְׂרִים.

יפתּח: מֻפִּים, מֶה עָשִׂיתִי בַחֹרֶש?

מפים: אֶת הָעֵצִים עָקַרְתָּ מִשּׁרֶש.

יפתּח: שֻפִּים, מָה עוֹד עָשִׂיתִי?

שפים: אֲבָנִים שָחַקְתָּ וְצָעָקְתָּ!

מפים: צָעַקְתָּ וַיֵרֶד הַגָשֶם; אַחֲרֵי הַרְעֵם הָרַעַם יָרַד הַגָשֶם.

יפתּח: (אל בתו): הֲשָמַעַתְּ? וְכָל זֶה – בַּעֲבוּר כַּעְסִי הַגָדוֹל עַל אַחַי בְּגִלְעָד.

בּת־יפתּח: שְכַח אֶת כַּעַסְךָ אָבִי.

יפתּח: מִי יִתֵּן וְאֶשְכָּח. קִרְאִי אֶת נַעֲרוֹתַיִךְ, בִּתִּי, וְתָשֵרְנָה לִי מִשִירֵי יִשְּׂרָאֵל, אוּלַי בְּשָמְעִי אֶת הַשִירִים וְהָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמָדִי.

בת־יפתּח: (מכה כף אל כף): רִצְפָּה! נַעֲמָה! אַיָה! חֶמְדָה! חֻלְדָה!

(חמש נערות יוצאות דחופות מבית יפתח וחמשה נערים רצים אחריהן).

בּת־יפתּח: אֲנִי רַק אֶת נַעֲרוֹתַי קָרָאתִי וְלָמָה בָאוּ גַם הַנְעָרִים?

נער ראשון: אֲנִי אַחֲרֵי רִצְפָּה רַצְתִּי.

נער שני: אֲנִי אַחֲרֵי נַעֲמָה נַעְתִּי.

נער שלישי: אַל תִּשְאַל אַיֵנִי, בִּמְקוֹם־שָם אַיָה שָם הִנֵנִי.

נער רביעי: אֲנִי אֶת צֵל חֶמְדָה חוֹמֵד.

נער חמישי: שְמִי עַכְבָּר. אֲנִי הוּא הָעַכְבָּר הָרִאשוֹן הָרָץ אַחֲרֵי חֻלְדָה.

יפתּח: וְאַתְּ, בִּתִּי – אַיֵה דוֹדֵךְ?

בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי, כָּל הַיָמִים אֲשֶר אֶרְאֶה אוֹתְךָ נֶעֱצָב וּמַר־נֶפֶש לֹא אֶבְחַר לִי דוֹד. אִם תִּצְהַל, אָבִי, אִם תִּשְׂמַח, אִם תִּצְחַק, אָז, אָבִי, אָז אוּלַי אֶשְמַע לָךְ…וְעַתָּה – הָבוּ לוֹ לְיִפְתָּח אָבִי מִשִירֵי יִשְׂרָאֵל.

יפתּח: אֲנִי שִיר וּמָחוֹל חָפָצְתִּי.

בּת־יפתּח: אַתְּ, רִצְפָּה, חוּלִי, וְאַתְּ, נַעֲמָה, שִירִי לָהּ בְּחוּלָהּ. (רצפה יוצאת במחול ונעמה שרה).

יפתּח: יָפֶה הוּא הַשִיר וְיָפֶה הוּא גַם הַמָחוֹל – אַךְ לְרַכֵּי־לֵב בְּיוֹתֵר, הָבוּ לִי עוֹד שִיר!

חמדה: עַל אַהֲבַת יַעֲקֹב אָבִינוּ אוּלַי אָשִיר?

יַעֲקֹב אָבִינוּ, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל הַבְּאֵר וְרָאָה שָם אֶת רָחֵל בַּת לָבָן.

בּת־יפתּח: שִירִי, שִירִי, חֶמְדָה.

חמדה: אָשִיר לָכֶם, אִם אַךְ תַּעֲנוּ אַחֲרַי כֻּלְכֶם.

בּת־יפתּח: כֻּלָנוּ נַעַן.

יפתּח: חוּץ מִמֶנִי, כִּי גָדוֹל עָצְבִּי.

חמדה: (שרה):

רָחֵל עָמְדָה עַל הֶעָיִן,

הִיא וְכַדָהּ וְאִיש אָיִן.

הִיא לְבַדָהּ, הִיא לְבַדָהּ,

הִיא עִם כַּדָהּ.

שָלְחָה אֶל הַכַּד אֶת יָדָהּ,

שָלְחָה יָדָהּ וְרָעָדָה –

נָפַל כַּדָהּ וַיִשָבַר:

עֶלֶם עָבַר.

עָמַד עֶלֶם זֶה וְצָחָק.

מִן הַמִדְבָּר בָּא הָרָחֹק.

גַם הִיא בִצְחֹק תֵּט רֹאשָׁהּ מָטָה:

מִי זֶה אָתָּה?

הִגִיד לָהּ הָעֶלֶם מִי הוּא,

מִי הִיא אִמוֹ, מִי אָבִיהוּ.

אָמְרָה רָחֵל לוֹ הַטוֹבָה:

“אַתָּה קְרוֹבִי!”

חִבֵּק לָהּ הַלָז וּנְשָקָהּ,

הִיא בַחוֹל עֵינֶיהָ תָקְעָה –

תַּבֵּט חַרְסֵי כַד הָאָבֶן –

“הוֹ, מַה יַגִיד אָבִי לָבָן?!”

יפתּח: יָפֶה הוּא גַם הַשִיר הַזֶה… וְאוּלָם נַסוּ־נָא לָשִיר לִי שִיר עֶצֶב, אוּלַי בְּעֶצֶב תְּגָרְשוּ אֶת עָצְבִּי.

חלדה: אָשִיר לָכֶם מִשִירֵי גשֶׁן אֲשֶר בְּמִצְרָיִם. (שרה).

בְּאֶרֶץ גשֶׁן פָּנָה יוֹם,

עֶרֶב בָּא וּצְלָלִים;

בָּאוּ חֶרֶש, נָחוּ דֹם,

כִּסוּ הָאֹהָלִים.

אֶל הַחַלוֹן יוֹשְבָה לָהּ

אֵם עִבְרִיָה דוּמָם,

קַוֵּי שֶׁמֶש, שֶמֶש בָּא,

תּוֹעִים עוֹד לְתֻמָם.

בְּחֵיקָה יִשְכַּב בְּנָהּ הַתָּם

נוּגֶה וּלְבֶן־פָּנִים,

" – אִמִי, לָמָה בִפְאַת יָם

יוֹקְדִים הָעֲנָנִים?"

לִפְאַת מַעֲרָב אָדֹם, צַח

אָז מָבָּטָהּ יִפְנֶה:

" – שָם אָבִיךָ, בְּנִי הָרַךְ,

עָרִים שָמָה יִבְנֶה…"

" – הֵן בַּעֲבוּרִי יִבְנֶה עִיר!" –

קָרָא בְנָהּ שָׂמֵחַ,

פָּתַח פִּיו בִּתְרוּעַת שִיר –

וְאִמוֹ תֵאָנֵחַ…

" – הוּא לְפַרְעֹה יִבְנֶה שָם…"

הַשֶמֶש יָרְדָה מָטָה,

עָמוֹם עָמַם עֵבֶר יָם

וְעַל גשֶׁן צְעִיף עֲלָטָה.

צלפחד: (בא מימין מן הדרך): אַתָּה הוּא יִפְתָּח הַגִבּוֹר?

יפתּח: אִם לְיִפְתָּח תִּשְאַל – אֶתְיַצֵב לְפָנֶיךָ וְאֶקְרָא: הִנֵנִי: וְאִם לְיִפְתָּח הַגִבּוֹר תִּשְאַל – יַרְאוּ לְךָ אֲחֵרִים עַל הַגִבּוֹר וְאַל יַרְאֶה הַגִבּוֹר עַל בְּשָׂרוֹ.

צלפחד: אַתָּה הוּא! גַם אִם לֹא יַגִידוּ לִי – אַכִּיר אֶת הַגִבּוֹר. אַתָּה הוּא!

יפתּח: הִכַּרְתַּנִי! וְכִי מִי אָתָּה?

צלפחד: צְלָפְחָד שְמִי.

יפתּח: שִמְךָ זֶה מְעַט, שֵם אַרְצְךָ הַגֶד־לִי וְאֵדַע מִי אָתָּה.

צלפחד: אֶת שֵם אַרְצִי… אֶת שֵם אַרְצִי… אֲנִי יָרֵא לְהַגִיד אֶת שֵם הָאָרֶץ –

יפתּח: מִגִלְעָד אָתָּה! אֵין־לְךָ שֵם יוֹתֵר יָפֶה מִגִלְעָד, אַךְ אַל נָא אֶשְמַע אוֹתוֹ מִפִּי גִלְעָדִי.

צלפחד: צָדָקְתָּ…

יפתּח: (נוטל את חרבו ושוברה על ברכו).

צלפחד: מַדוּעַ שִבַּרְתָּ הֶחָרֶב?

יפתּח: חָפְצָה חַרְבִּי לִכְרוֹת אֶת רֹאשְךָ מֵעָלֶיךָ – וּשְבַרְתִּיהָ. לָמָה זֶה בָאתָ אֵלָי?

צלפחד: לֹא בָאתִי לְבַדִי… בָּאתִי עִם זִקְנֵי גִלְעָד אֵלֶיךָ –

יפתּח: אִסְרוּנִי! עִקְדוּנִי! כִּפְתוּנִי! וָלֹא – גֻלְגָלוֹת אֲרוֹצֵץ, עֲצָמוֹת אֲפוֹצֵץ, אֲנַקֵר עֵינָיִם, אֲשַׂבֵּר מָתְנָיִם!

בּת־יפתּח: (מרחוק): הוֹי אָבִי!

יפתּח: אַתְּ זֹאת בִּתִּי! בּוֹאִי, עִמְדִי לְצַלְעִי (

בת־יפתח ממהרת אליו). עַתָּה לֹא אָרַע לָהֶם… מַלְאָךְ טוֹב עוֹמֵד לְצַלְעִי וְשוֹמֵר אוֹתִי מֵעֲשׂוֹת רָע… יָבוֹאוּ! יָבוֹאוּ אֵלֶה זִקְנֵי גִלְעָד…

צלפחד: (קורא לימין): בּוֹאוּ זִקְנֵי גִלְעָד! בּוֹאוּ! יַעְכָּן (בא עם הרבה מזקני גלעד): יְחִי הַגִבּוֹר יִפְתָּח לְעוֹלָם!

כּלם (עונים): יְחִי! יְחִי! יְחִי!

יעכּן: לֵךְ וְהָיִיתָ לָנוּ לְקָצִין וְנִלָחֲמָה בִּבְנֵי־עַמוֹן –

יפתּח: מַה לִי וְלָכֶם?

יעכּן: בְּנֵי עַמוֹן לוֹחֲצִים אוֹתָנוּ!

יפתּח: לָמָה בָאתֶם אֵלָי?

יעכּן: אֲהָהּ, אֵלֶה הָעֲמוֹנִים, בִּגְבוּלוֹת אַרְצֵנוּ בָאוּ!

יפתּח: אִם כֵּן –?

יעכּן: לְהִלָחֵם בָּנו עָלוּ!

יפתּח: לְהִלָחֵם! לְהִלָחֵם! וְלָכֵן בָּאתֶם אֵלַי הֵנָה… (בלעג מר) עַתָּה בָאתֶם!

יַעְכָן: אֵין כָּמוֹךָ גִבּוֹר בָּאָרֶץ!

יפתּח: עַתָּה יְהַלְלוּנְנִי!

יעכּן: אֵין כָּמוֹךָ אִיש חָיִל!

יפתּח: עַתָּה יְכַבְּדוּנְנִי!

יעכּן: אֵין עַז כָּמוֹךָ!

יפתּח: עַתָּה יְגַדְלוּנְנִי.

יעכּן: אֵין בַּעַל־כֹּחַ כָּמוֹךָ!

יפתּח: עַתָּה יְנַשְׂאוּנְנִי! (פונה אליהם) הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשוּנִי מִבֵּית־אָבִי וּמַדוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶר צַר לָכֶם?…

יעכּן: צַר לָנוּ עַד מְאֹד, אֲהָהּ!…

יפתּח: צַר לָכֶם!… צַר לָכֶם!

יעכּן: אוֹי וַאֲבוֹי!

יפתּח (אל יעכן): מַה שְמֶךָ?

יעכּן: שְׁמִי יַעְכָּן.

יפתּח: לֹא יִהְיֶה עוֹד שִמְךָ יַעְכָּן, כִּי אִם צַעֲקָן. – צוֹעֵק אַתָּה יוֹתֵר מִדָי.

יעכּן: אוֹי וַאֲבוֹי! הוֹי! הָהּ! אֲהָהּ! אָמְנָם צוֹעֵק אָנֹכִי – וְאוּלָם הֲתֵדַע, מִפְּנֵי מָה אֲנִי צוֹעֵק? לֹא מִפְּנֵי מַכְאוֹבֵי אָנִי, מִפְּנֵי מַכְאוֹבֵי עַמִי וְאַרְצִי אֲנִי צוֹעֵק. הֵא לְךָ יָדִי, כְּרוֹת אֶת יָדִי, יִפְתָּח, אֲנִי לֹא אַשְמִיעַ קוֹל… (הוא מושיט את ידו ליפתח).אַחֲרִיש, כְּאֶבֶן אַחֲרִיש… אַךְ זָרִים אִם יָבוֹאוּ אֶל אַרְצֵנוּ, אָז אֶצְעַק, אָרִים קוֹל עַד לֵב הַשָּׁמָיִם! אוֹי! הוֹי! אֲבוֹי!

פֶּרֶש וְשֶרֶש (שנים מזקני גלעד, רצים ונופלים לארץ לרגלי יפתח):

אָנָא, אֲדוֹנֵנוּ, גִבּוֹרֵנוּ, קְצִינֵנוּ, הַצִילֵנוּ!

יעכּן: רְאֵה, רְאֵה, יִפְתָּח, הֵם כּוֹרְעִים לְפָנֶיךָ.

יפתּח: יִכְרָעוּ!

יעכּן: כֻּלָנוּ נִכְרַע לְפָנֶיךָ!(אחדים כורעים לו).

יפתּח: כִּרְעוּ! כִּרְעוּ כֻלְכֶם!

בני־גלעד: (כורעים לו בשורה כלם).

יפתּח: (מתבונן בם מגבה): אֵין אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַכָּבוֹד – וְאוּלָם, אַתֶּם בְּנֵי־גִלְעָד, יַעַן אֲשֶׁר גֵרַשְתֶּם אוֹתִי

כַּבְּדוּנִי! אַתֶּם גַדְלוּנִי! אַתֶּם הִשְתַּחֲווּ לִי!

צלפחד: (עודנו כורע): לְכָה וּלְחַם אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ עִם בְּנֵי־עַמוֹן!

יפתּח: לִלְחוֹם בַּעַדְכֶם… כֵּן, כֵּן… עַתָּה אֵלֵךְ וְאֶלָחֵם וְאַחֲרֵי־כֵן תְּגַרְשוּנִי מֵחָדָש?

צלפחד: הָיֹה לֹא תִהְיֶה!

יפתּח: כֵּן, כֵּן… עַתָּה אֵלֵךְ וְאֶלָחֶם – וְאַחֲרֵי־כֵן: " גֶש הָלְאָה, יִפְתָּח!", – תֹּאמְרוּ לִי.

צלפחד: חָלִילָה לָנוּ!

יעכּן: לְכָה וְהָיִיתָ לָנוּ לְקָצִין!

בּני־גלעד: קָצִין! קָצִין! קָצִין!

יפתּח: קוּמוּ, בְּנֵי גִלְעָד!

בני־גלעד (קמים).

יפתּח: לֹא אֶהְיֶה לָכֶם לְקָצִין!

צלפחד: מַדוּעַ?

יפתּח: לֹא מִן הָעֹקֶץ וְלֹא מִן הַדְבָש…כַּאֲשֶר הִכְלַמְתּוּנִי חָרָה לִי עַד מְאֹד, כִּי הִכְלַמְתֶּם אוֹתִי עַל לֹא־דָבָר… עַתָּה – אֵינֶנִי חָפֵץ, כִּי תְגַדְלוּנִי עַל לֹא־דָבָר… מֶה עָשִׂיתִי בַּעַדְכֶם, כִּי תָשִׂימוּ אוֹתִי לְקָצִין?

צלפחד: לֹא עָשִׂיתָ עוֹד, אַךְ תַּעֲשֶׂה!

יפתּח: יָפֶה אָמָרְתָּ: “תַּעֲשֶׂה!” וְלָכֵן זֶה דְבָרִי: חַכּוּ עַד אֲשֶר אֶעֱשֶׂה דְבַר־מָה בַעֲבוּרְכֶם, חַכּוּ עַד אֲשֶר אֶלָחֵם בִּבְנֵי־עַמוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם בְּיָדִי, אָז אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאש.

צלפחד (יוצא לתוך הבימה, מרים יד למעלה): ה' יִהְיֶה שוֹמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ, אִם לא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

בני־גלעד: יְחִי הַקָצִין! יְחִי הַקָצִין!

יפתּח: וְעַתָּה אִמְרוּ לִי: מַה מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן חָפֵץ מִכֶּם?

יעכן: שָלִיחַ מַלְכָּם אִתָּנוּ פֹּה, נִקְרָא לוֹ וְתִשְמַע אֶת הַדָבָר מִפִּיהוּ.

יפתּח: יָבוֹא!

חָנוּן: (לבוש שמלת צבעונים, לראשו מצנפת גבוהה בעלת חד, בא מימין, משתחוה ליפתח לפי מנהג המזרח, נופל לארץ בכרעו): שְמִי חָנוּן, שָלִיחַ הַמֶלֶךְ הִנֵנִי, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן!

יפתּח: אַל תִּשְתַּחֲוֶה, – אִם הַמֶלֶךְ שָׂם אֶת דְבָרוֹ בְּפִיךָ, – אַתָּה דוֹמֶה לַמֶלֶךְ עַצְמוֹ, אֲדַבֵּר אִתְּךָ כְּדַבְּרִי לַמֶלֶךְ. מַה לִי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָחֵם בְּאַרְצִי!

חנוּן: (בלשון משנה ובלשון מדברת גדולות): כֹּה אָמַר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן: לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי, בַּעֲלוֹתוֹ מִמִצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן עַד הַיַבּוֹק וְעַד הַיַרְדֵן ­– וְעַתָּה הָשִיבָה אֶתְהֶן בְּשָלוֹם!

יפתּח: לֹא לָקַח יִשְּׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת

אֶרֶץ בְּנֵי־עַמוֹן, – לְמִי תַגִיד מִלִין? בַּעֲלוֹתָם מִמִצְרָיִם – וַיֵלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר עַד יַם־סוּף וַיָבוֹאוּ קָדֵשָה (פונה אל בני־גלעד:) הַאִם לֹא כֵן?

צלפחד: אָמְנָם כֵּן.

יפתּח: הַמְשֵׁךְ אַתָּה, צְלָפְחָד, אֶת דְבָרַי, הֵן גַם אַתָּה הִנְךָ יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּדִבְרֵי־יָמֵינוּ.

צלפחד: מִי זֶה לֹא יֵדַע אֶת דִבְרֵי־הַיָמִים? כָּל אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת אֵת אֲשֶר עָבַר עַל בְּנֵי־עַמוֹ וְאַף אָדָם מִיִשְּׂרָאֵל! וַאֲנִי צְלָפְחָד בֶּן גוּנִי, בֶּן פּוּצִי, בֶּן צוּרִי, בֶּן בּוּזִי – הַאִם לֹא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל אָנִי? גַם יֶלֶד בַּגִלְעָד יוֹדֵעַ, אֲשֶר לֹא לָקַחְנוּ מִנַחֲלַת בְּנֵי־עַמוֹן מְאוּמָה. עוֹד בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר וַיִשְלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, גַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָלַח, וְלֹא אָבָה… וַיֵלֶךְ בַּמִדְבָּר… (בקול חוצב להבות אש:) אִי לָכֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב, שֶבַּעֲבוּרְכֶם כַּתֹּנוּ רַגְלֵינוּ בַמִדְבָּר לֹא־דֶרֶךְ! – וְאוּלָם בִּגְבוּלְכֶם לֹא בָאוּ אֲבוֹתֵינוּ, הַאִם לֹא כֵן? יפתּח: נְכוֹנִים דְבָרֶיךָ, הַמְשֵךְ אַתָּה, יַעְכָּן!

יעכּן: אַךְ לַשָוְא אַשְחִית מִלִין, יוֹדְעִים הֵם בְּנֵי־עַמוֹן שֶאֵין לָהֶם לֹא חֵלֶק וְלֹא נַחֲלָה בְאֶרֶץ גִלְעָד וְכִי אַךְ תּוֹאֲנָה הֵם מְבַקְשִים עָלֵינוּ… יוֹדְעִים הֵם הֵיטֵב, שֶבִּהְיוֹת יִשְּׂרָאֵל בַּמִדְבָּר וַיִשְלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמוֹרִי וַיֹאמַר: נַעְבְּרָה־נָא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי, וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבוֹר בְּאַרְצוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמוֹ וַיַחְנוּ בְּיָהְצָה וַיִלָחֶם עִם יִשְּׂרָאֵל, וַיִתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְּׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמוֹ בְיַד יִשְׂרָאֵל, וַיִירַש יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמוֹרִי, מֵאַרְנוֹן עַד הַיַבּוֹק וּמִן הַמִדְבָּר עַד הַיַרְדֵן.

יפתּח: (נכנס לתוך דבריו): וְעַתָּה: ה' אֱלֹהֵי יִשְּׂרָאֵל הוֹרִיש אֶת הָאֱמוֹרִי מִפְּנֵי עַמוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶנוּ? הָיֹה לֹא תִהְיֶה! הֲלֹא אֵת אֲשֶר יוֹרִישְךָ כְּמוֹש אֱלֹהֶיךָ – אוֹתֹו תִירָש, וְאֵת אֲשֶר הוֹרִיש ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָש!

חנוּן:אֲנִי הוֹלֵךְ – וְאוּלָם בְּטֶרֶם אֵלֵךְ הִנְנִי וְאַגִיד לָכֶם אֶת דְבַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן; כֹּה אָמַר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי־יִשְּׂרָאֵל: אִם הָשֵב תָּשִיבוּ לִי אֶת הָאָרֶץ בְּשָלוֹם, לֹא אָרַע לָכֶם וְלֹא אַשְחִית, אַתֶּם תַּעַזְבוּ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנִי אֶת עַמִי אוֹשִיב בָּהּ, בָּאֵת וּבַמַעְדֵר יָבוֹאוּ וִיעַבְּדוּהָ, אֶת לַחְמָהּ יֹאכְלוּ וְאֶת מֵימֶיהָ יִשְתּוּ, וְאִם אַיִן – כֹּה אָמַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן – אָבוֹא עֲלֵיכֶם בַּחֶרֶב, אַכֶּה אֶתְכֶם מִקָטוֹן וְעַד גָדוֹל וְאֶקַח מִכֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּחָזְקָה. כֹּה אָמַר הַמֶלֶךְ, מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמוֹן..(בשאלה ליפתח:) וּבְכֵן־?

יפתּח:(כנגדו): וּבְכֵן?

חנון (משתחוה והולך לו).

יפתּח (אחרי לכתו): לַמִלְחָמָה! מִי וָמִי הַהוֹלְכִים!

צלפחד: כֻּלָנוּ נֵלֵךְ, וְאוּלָם מְעַטִים אֲנַחְנוּ פֹה,

בְּעָרֵי גִלְעָד מְפֻזָרִים הֵם גִבּוֹרֵי הַחַיִל, וְאִם אַךְ פָּנֶיךְ יֵלְכוּ אִתָּנוּ בַקְרָב, וְנָהֲרוּ אֵלֶיךָ כֻלָם.

יפתּח: אַחַת הִיא לִי אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֵלְכוּ אִתִּי. ה' יָכוֹל לְהוֹשִיעַ גַם בְּרָב וְגַם בִּמְעָט. עִמְדוּ בְסֵדֶר, אַנְשֵי חָיִל!

אִיש הָאֱלֹהִים (בא מימין, לבוש לבנים, חבוש מצנפת לבנה לראשו): פַּנוּ דֶרֶךְ! פַּנוּ דֶרֶךְ! מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲנִי בָא!

יעכּן: מֵאַיִן?

איש האלֹהים: מִתַּחַת הָעֵץ הַזֶה שֶאַתָּה רוֹאֶה.

יעכּן: הַאִם כֹּה רָחוֹק הַמָקוֹם? כַּמָה צְעָדִים הָלַכְתָּ?

איש האלהים: רַק צַעַד, אָכֵן רָחוֹק, רָחוֹק הַמָקוֹם הַהוּא. הַשָמַיִם קְרוֹבִים לָאָרֶץ יוֹתֵר.

יעכּן: אֵיךְ זֶה?

איש האלהים: אַךְ אֶשָׂא עֵינַיִם וַאֲנִי בַשָמָיִם! וְאֶל הַמָקוֹם הַזֶה הֵנָה נָחוּץ הָיָה לִי לְהִתְרוֹמֵם, לָקוּם וְלָלֶכֶת… קְרוֹבִים הַשָמַיִם יוֹתֵר – וְלָכֵן: כָּל הֶחָפֵץ לָדַעַת דְבַר־מָה מִמָרוֹם, אַגִיד לוֹ – – – מַדוּעַ חָוְרוּ פָּנֶיךָ,

יִפְתָּח?

יפתּח: אֲנִי יָרֵא.

איש האלהים: יִפְתָּח! יִפְתָּח! מַה־זֶה הָיָה לְךָ, יִפְתָּח, הַאַתָּה תִירָא?

יפתּח: לֹא לְנַפְשִי אֲנִי יָרֵא, רַק לְנַפְשוֹת הָאֲנָשִים הָאֵלֶה… (פונה פתאם אל בני גלעד): שְבוּ לָכֶם פֹּה וַאֲנִי לְבַדִי אֵלֵךְ וְאַכֶּה אֶת בְּנֵי־עַמוֹן.

בּת־יפתּח: הוֹי, אָבִי! אַל־נָא תֵלֵךְ לְבַדֶךָ, אָבִי, אַל תְּנַסֶה אֶת ה'.

איש האלהים: צִדְקָה בִּתְּךָ! – הָרֵם אֶת רֹאשְךָ, יִפְתָּח!

יפתּח (מרים את ראשו מעלה).

איש האלהים (גוחן אליו, מרים את ראשו אף הוא ומראה לו מעלה): הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת הַסְנוּנִית הַקְטַנָה וְהַקַלָה הַמְעוֹפֶפֶת מַעְלָה־מָעְלָה?

יפתּח: אֲנִי רוֹאֶה.

איש האלהים: הִיא פְתַיָה. אֲנִי מַכִּיר אֶת הַסְנוּנִית מִכְּבָר; פַּעַם אַחַת הָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְלֹא מָצָאתִי לִי בַיִת לָנוּחַ וְלִישוֹן בּוֹ. מֶה עָשִׂיתִי? הָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְהִתְנַוֵן, הָלוֹךְ וְהִתְכַּוֵץ, הָלוֹךְ וְקָטֹן – עַד אֲשֶר קָטֹנְתִּי מְאֹד. רָאֲתָה אוֹתִי סְנוּנִית זוֹ וֶהֱבִיאַתְנִי אֶל קִנָהּ לִישוֹן בּוֹ. בְּשָכְבִי בַקֵן בֵּין אֶפְרוֹחֶיהָ, סִפְּרָה הַסְנוּנִית אֵת אֲשֶר הִיא חוֹשֶבֶת לַעֲשׂוֹת בַּבֹּקֶר בְּקוּמָהּ. שָאַלְתִּי אוֹתָהּ: מַה יֵש בְּדַעְתֵּךְ לַעֲשׂוֹת? עָנְתָה לִי הַצִפּוֹר הַקְטַנָה: לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן אֵדֶא. וָאֶשְאַל אוֹתָהּ: לָמָה זֶה תָעוּפִי לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן? וַתַּעַן לִי הַצִפּוֹר: אֲנִי אָבִיא שָם אֶת הָאָבִיב. וָאֶשְאַל: הוֹי סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תְּטַאַטְאִי אֶת תּוֹעֲפוֹת הַשֶלֶג הַנֶעֱרָם שָם נֶצַח? וַתַּעַן לִי: עָלֶה יָרֹק קָטַפְתִּי מֵעֵצִי, אוֹתוֹ אֶקַח בְּפִי, אֲבִיאֶנוּ אֶל אַרְצוֹת הַצָפוֹן וַאֲכַסֶה בוֹ אֶת הַשָלֶג.

וָאֶשְאַל: סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תַּשְקִיטִי שָם אֶת הָרוּחוֹת הַסוֹעֲרוֹת?

וַתַּעַן לִי: אֲנִי אֲצַפְצֶף לָהֶם צְוִיץ־צְוִיץ! וְאַשְקִיט אֶת הָרוּחוֹת.

וָאֶשְאַל: סְנוּנִית, סְנוּנִיתִי, בַּמֶה תְמוֹגְגִי שָם אֶת הַקֶרַח הַנוֹרָא?

וַתַּעַן לִי: נוֹצוֹתַי רַכּוֹת הֵן, חַמוֹת הֵן, וְחָזִי הַקָטָן – גַם הוּא רַךְ, גַם הוּא חַם, בְּחָזִי זֶה אֶדְבַּק אֶל הַקֶרַח וְיִמָס… אֶת הָאָבִיב! אֶת הָאָבִיב אָבִיא לָהֶן, לְאַרְצוֹת הַצָפוֹן!

(פונה פתאם אל יפתח:( אַל־נָא תֵלֵךְ לְבַדְךָ אֶל בְּנֵי־עַמוֹן! עִם בְּנֵי־גִלְעָד לֵךְ!

יפתּח: בְּקוֹלְךָ, אִיש הָאֱלֹהִים, אֶשְמַע, וְאוּלָם…רְאֵה, רְאֵה, הִנֵה הִיא עָפָה הַסְנוּנִית, אוּלַי… צָדְקָה – הַפְּתַיָה?

איש האלהים: (באצבע על אפו מתרה בו): אִי יִפְתָּח, יִפְתָּח! אַל תִּבְטַח, יִפְתָּח, בְּיִפְתָּח! (יוצא).

יפתּח: הוֹ גִלְעָד, גִלְעָד! בַּמֶה אֲרַחֲמֵךְ

גִלְעָד… הוֹ, מִי יִתֵּן וְאַצִילֵךְ מִיַד צָר… בַּשוּרָה, בְּנֵי

חָיִל! – וְאַתֶּן, הַנְעָרוֹת, לֵכְנָה מִפֹּה.

בּת־יפתּח: אוּלַי נֵלֵךְ גַם אֲנַחְנוּ אִתָּךְ, אָבִי?

יפתּח: לֹא, לֹא… מוֹרָאֵי הַמִלְחָמָה לֹא לְנָשִים הֵם, לֵכְנָה!

בּת־יפתּח: לֹא, אָבִי, לֹא נוֹרָא לָמוּת –

יפתּח: לְאִיש־מִלְחָמָה! לֵכְנָה!

בּת־יפתּח (הולכת בלוית־נערותיה לצד שמאל).

יפתּח: עַתָּה נֵלֵךְ! וְאוּלָם בְּטֶרֶם נֵלֵךְ הִנְנִי וְנָדַרְתִּי אֶת נִדְרִי לַה' בְּאָזְנֵי כֹּל: ה' אֱלֹהִים, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי־עַמוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיוֹצֵא מִדַלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְשוּבִי בְשָלוֹם וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה! – אֶל בְּנֵי־עַמוֹן! –

כֻּלָם (עומדים במערכה).

יפתּח: לְכוּ, בְּשִיר לֵכוּ!

כלם (הולכים בתהלוכה ושרים שיר מלחמה)⁵

(המסך יורד לאט)

 

הַמַעֲרָכָה הַשְלִישִית.    🔗

הנפשות:

יִפְתָּח קְצִין גִלְעָד

רֵעוֹת בַּת־יִפְתָּח: ⁶

בַּת יִפְתָּח

רִצְפָּה

יַעֲנַי

נַעֲמָה

גוּנִי

אַיָה

חוּרִי

חֶמְדָה

מֻפִּים

חֻלְדָה

עַכְסָה

מַעֲכָה

יְמִימָה

פְּנִינָה

בְּנֵי גִלְעָד (ראשי גדוּדיו)

הבימה: אותה הככר כמו במחזה הראשון.

בת־יפתּח: (עם עשר נערותיה עומדות מאהילות על גבות עיניהן וצופות למרחק).

רצפה: (בקול תרועה): אִיש רָץ הֵנָה! מִן הַמַעֲרָכָה הוּא בָא!

יעני (בא, משתחוה לבת־יפתח): נָתַן ה' בְּיַד אָבִיךְ אֶת בְּנֵי־עַמוֹן!

בּת־יפתּח: יְהִי שֵם ה' מְבֹרָךְ!

נעמה: הִנֵה עוֹד אֶחָד בָּא! גַם זֶה מְבַשֵּׂר!

גוני (משתחוה לבת־יפתח אף הוא): הִכָּה יִפְתָּח אֶת בְּנֵי־עַמוֹן מֵעֲרֹעֵר עַד בּוֹאֲךָ מִנִית.

בּת־יפתּח: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֵינוּ!

איה: הִנֵה שְלִישִי בָא! זֶה אַחַר זֶה הֵם בָּאִים. מִי יִתֵּן וִיבַשֵׂר גַם הוּא טוֹב!

חורי (משתחוה): הִכָּה אָבִיךְ עֶשְׂרִים עִיר!

בת־יפתּח: הֶאָח! הֶאָח!

חמדה: הַבִּיטוּ! זֶה מֻפִּים, מֻפִּים! אֲנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק! הוּא! הוּא! הוּא!

מפּים (משתחוה): נְכְנְעוּ בְנֵי־עַמוֹן מִפְּנֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל – נוּסְנָה!

בּת־יפתּח: הֵידָד! מָתַי אָבִי שָב?

מפּים: עוֹד מְעַט, הַאִם לֹא תִרְאִי אֶת עַמוּד הָאָבָק הַמִתְנַשֵׂא? הִנֵה הוּא בָא עִם רָאשֵי גְדוּדָיו – בְּרַחְנָה!

בּת־יפתּח: אֶת הַתֻּפִּים קַחְנָה, בִּמְחוֹלוֹת צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ –

מפּים: אַל־נָא! נָצַח יִפְתָּח אֶת אוֹיְבָיו – בְּרַחְנָה מִפָּנָיו! הִמָלֵטְנָה, כִּי הִכָּה אֶת בְּנֵי־עַמוֹן…גָבַר

יִפְתָּח – וְאַל־נָא תֵצֶאנָה לִקְרָאתוֹ!

בּת־יפתּח: אֵיךְ זֶה? הַאִם לֹא גְדוֹלוֹת הֶרְאָה יִפְתָּח?

מפּים: גְדוֹלוֹת הֶרְאָה – בְּרַחְנָה, בְּרַחְנָה!

בּת־יפתּח: הַאִם לֹא הֵגֵן יִפְתָּח עַל עַמוֹ?

מפּים: הֵגֵן! נוֹסְנָה מִפָּנָיו.

בּת־יפתּח: הַאִם לֹא שָׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּו?

מפּים: אֶת נַפְשוֹ שָׂם בְּכַפּוֹ – הִמָלֵטְנָה! הִמָלֵטְנָה לְנַפְשוֹתֵיכֶן.

חלדה: אֲנִי שִיר עָרַכְתִּי לְמַעֲנוֹ!

עכסה: אֲנִי – זֶמֶר!

חמדה: אֲנִי – מָחוֹל!

מעכה: אֲנִי בְתֻפִּי אַכֶּה.

ימימה: אֲנִי – בְּצֶלְצְלִים.

פּנינה: אֲנִי – זֵר־פְּרָחִים קָלַעְתִּי לוֹ.

בּת־יפתּח: וַאֲנִי – בְּרָכָה!

מפּים: אַל תֵּצֶאנָה מִפֶּתַח בֵּיתוֹ לִקְרָאתוֹ!

בּת־יפתּח: מַדוּעַ?

מפּים: נֶדֶר נָדַר יִפְתָּח!

בת־יפתּח: מִי יֵצֵא לִקְרַאת אָבִי, אִם לֹא אֲנַחְנוּ?

מפּים: בָּרִאשוֹנָה שְלַחְנָה חַיָה רָעָה לִקְרָאתוֹ, בְּהֵמָה טְמֵאָה שְלַחְנָה, עוֹף טוֹרֵף שְלַחְנָה לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי־כֵן צְאֶינָה גַם אַתֶּן!

בּת־יפתּח: אֲנִי אֵצֵא לִקְרָאתוֹ רִאשוֹנָה.

מפּים: נֶדֶר נָדַר יִפְתָּח!

בּת־יפתּח: אֵצֵא!

מפּים: אֻמְלָלָה!

בּת־יפתּח: אֵצֵא! אֵצֵא! וּבְשִׂמְחָה אֵצֵא! וְאַתֶּן – רֵעוֹתַי הַטוֹבוֹת, אַחֲרַי צְאֶינָה… צְאֶינָה וְשַרְנָה, צְאֶינָה וְחוֹלְנָה… (אל מפים) הֵן אַחֲרַי הֵן יְכוֹלוֹת לָצֵאת וּלְהֵרָאוֹת לִפְנֵי אָבִי בְּבוֹאוֹ?

מפּים: אַחַר הָרִאשוֹנָה הֵן יְכוֹלוֹת לָצֵאת וּלְהֵרָאוֹת; רַק עַל הָרִאשוֹנָה נָדַר יִפְתָּח נֶדֶר.

(קול תרועה בא מן השדה).

הנערוֹת והרצים: ממהרים לברוח לכל עבר ולהסתתר.

בּת־יפתּח: (נשארת, בידיה מאהילה על גבות עיניה וצופה למרחוק; קול צהלה): הוּא בָא! הוּא בָא! הַתֹּף! אֶת תֻּפִּי הָבוּ לִי!

חלדה (פניה נראים רק בפתח הבית): אֲנַחְנוּ יְרֵאוֹת לָגֶשֶת.

בּת־יפתח (רצה ונעלמת בבית)

יפתּח (בא עם ראשי גדודיו מימין)

בּת־יפתּח (יוצאת ברגע זה מפתח הבית, היא יוצאת במחול כשהיא מכה בתף שבידה).

ראשי הגדוד (סופקים כף למראה, לוחשים זה לזה במורא): בִּתּוֹ!…בּתֹּוֹ!…בִּתּוֹ!…

יפתח (קורע את בגדיו): אֲהָהּ, בִתִּי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתְּנִי – וְאַתְּ, אַתְּ הָיִית בְּעוֹכְרָי!

בּת־יפתּח: אֲנִי? מֶה עָשִׂיתֵי לְךָ, אָבִי?

יפתּח: הוֹי, לָמָה זֶה יָצָאת אֵלָי? וַאֲנִי פָצִיתִי אֶת פִּי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשוּב…

בּת־יפתּח: פָּצִיתָ אֶת פִּיךָ אֶל ה' –

יפתּח: כֵּן, כֵּן… נֶדֶר נָדַרְתִּי לַה'!

בּת־יפתּח: נֶדֶר נָדַרְתָּ? וּמָה הַנֶדֶר?

יפתּח: הַיוֹצֵא לִקְרָאתִי רִאשוֹנָה וְאַקְרִיבֵהוּ לְעוֹלָה.

בּת־יפתּח: אֶת הַדָבָר הַזֶה הֲלֹא יָדַעְתִּי!

יפתּח(משתומם): יָדַעַתְּ וְיָצָאת? יָדַעַתְּ אֶת דְבַר הַנֶדֶר וְיָצָאת?

בני גלעד(מתלחשים): יָדְעָה! יָדְעָה בַת־יִפְתָּח וְיָצָאָה!

בּת־יפתּח: הוֹ אָבִי, הַאִם יָכֹלְתִּי וְלֹא אֵצֵא? הִנֵה הָלַכְתָּ, אָבִי, אֶל בְּנֵי־עַמוֹן, נִלְחַמְתָּ, נָצַחְתָּ וְשַׁבְתָּ… שַבְתָּ אֵלֵינוּ הַגִבּוֹר! אֶת אַרְצְךָ הִצַלְתָּ, אֶת אַחֶיךָ הוֹשַעְתָּ, וַאֲנִי בְּבֵיתִי אֵשֵב וְלֹא אֵצֵא לִקְרָאתְךָ בְתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת? (מכה בתֹּף) הוֹ, יִרְעֲשוּ הַתֻּפִּים! יִסֹבּוּ הַמְחוֹלוֹת! כְּלֵי־שִיר וְשִירִים הָבוּ לוֹ, וּמְחוֹלוֹת הָבוּ לַגִבּוֹר בְּעַמָיו!…

הנערות (יוצאות דחופות מן האהל עם כלי־שיר ופרחים).

נעמה: אֲנִי אֶת שִיר־הַנִצָחוֹן אֲשֶר לַגִבּוֹר אָשִיר!

חלדה: וַאֲנִי אֶת מְחוֹל־הַנִצָחוֹן אָחוּל עִם רֵעוֹתַי, אֶת מְחוֹל־הַנִצָחוֹן אֲשֶר לַגִבּוֹר.

(המשוררות עומדות מעבר מזה ומזה והמחוללות בתָּוֶך).

נעמה: צִלְצְלֵי שֵמַע⁷

צִלְצְלֵי תְרוּעָה

עוּרוּ! עוּרוּ!

צִלְצְלֵי שֵמַע

צִלְצְלֵי תְרוּעָה

עוּרוּ! עוּרוּ!

המקהלה חוזרת.

נעמה: הוֹדוּ לָאֵל,

הַלְלוּ לוֹ!

הוֹדוּ לָאֵל,

הַלְלוּ לוֹ

המקהלה חוזרת.

נעמה: יְמִין אֱלֹהֵינוּ

תִּרְעַץ הַצָר!

יְמִין אֱלֹהֵינוּ

מָגֵן עַד!

המקהלה חוזרת.

נעמה: צִלְצְלֵי שֵמַע

צִלְצְלֵי תְרוּעָה

עוּרוּ! עוּרוּ!

צִלְצְלֵי שֵמַע

צִלְצְלֵי תְרוּעָה

עוּרוּ! עוּרוּ!

המקהלה חוזרת.

(המחול לפי השיר)

יפתח: (מרים את החרב וקורא ביגונו הרב): זוֹ הַחֶרֶב, אֲשֶר הִפִּילָה חֲלָלִים הַרְבֵּה, הָלְאָה אַשְלִיךְ… בִּתִּי אָבְדָה

לִי!

בּת־יפתּח: הוֹי אָב, אָבִי, קְרָא לְשִׂמְחָה אָבִי! תְּשוּעָה הָיְתָה הַיוֹם בְּיִשְׂרָאֵל! צַהֲלוּ קוֹלְכֶם, אַחַי, אוּלַי

תִּהְיֶה רוּחַ אַחֶרֶת עִם אָבִי…

כּלם (במקהלה): בָּהָר! בַּגַיְא![¹⁸]

בִּירַקְרַק שָׂדַי –

הֵידָד! הֵידָד הַתְּחִיָה!

בְּקוֹל שָאוֹן

נָגִילָה, נָרוֹן –

הֵידָד! הֵידָד נָרִיעָה!

חֲזַק וֶאֱמַץ,

עַב־עָנָן נֻפַּץ

אוֹרָה תִזְרַח עָלֵינוּ;

הֵאִיר הַיוֹם –

לֹא בַחֲלוֹם;

גָדוֹל, גָדוֹל כֹּחֵנוּ!

יפתּח: (מסיר את הזר מעל ראשו): זֵר־הַנִצָחוֹן אֲשֶר עַל רֹאשִי לָאָרֶץ יָשְלָךְ – אֵין לִי עוֹד בַּת! (נופל על צואר בתו) בִּתִּי יְחִידָתִי, לָמָה יָצָאת לִקְרַאת הַמָוֶת?

בּת־יפתּח: לִקְרַאת הַמָוֶת? לִקְרַאת יִפְתָּח אָבִי יָצָאתִי וְלֹא לִקְרַאת הַמָוֶת! בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת יָצָאתִי… עַתָּה אָמוּתָה!

רִצְפָּה: (יוצאת מבין הנערות): אָמוּת אָנֹכִי תַחְתֶּיהָ.

בּת־יפתּח: לֹא רִצְפָּה! חָיֹֹֹה תִחְיִי, רִצְפָּה!

נעמה (ליפתח): הַעֲלֵה אוֹתִי לְעוֹלָה!

בּת־יפתּח: הָיֹה לֹא תִהְיֶה נַעֲמָה, – אָבִי נָדַר נֶדֶר וִישַלְמוֹ… אָנֹכִי אָמוּתָה! וְאוּלָם בַּקָשָה אַחַת יֵשׁ לִי

מֵאֵת אָבִי –

יפתּח: שַאֲלִי! שַאֲלִי לָךְ חַיִים… אִם

תִּשְאֲלִי חַיִים וְאֶשְמַע לָךְ… וְלֹא אֲשַלֵם אֶת נִדְרִי לַה'…

בּת־יפתּח: חָלִילָה! לֹא נוֹרָא, אָבִי, לָמוּת. הֵן כֹּה אָמָרְתָּ?

יפתּח: לְאִיש מִלְחָמָה, אָמַרְתִּי, לִי!

בּת־יפתּח: כְּיִפְתָּח כֵּן בִּתּוֹ… יַעֲשֶׂה לִי אָבִי רַק אֶת הַדָבָר הַזֶה: הַרְפֵּה מִמֶנִי שְנַיִם חֳדָשִים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי… אִם לֹא אַתָּה הוּא אֲשֶר אָמַרְתָּ: הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת?

יפתּח: אַף אָמְנָם… כֵּן… הֶהָרִים הֵם כַּמָוֶת… עַל הֶהָרִים תַּעֲלִי… אַךְ לָמָה תִבְכִּי, בִּתִּי?

בּת־יפתּח: אֶבְכֶּה וְגַם אֶשְׂמַח… אֶבְכֶּה עַל אֲשֶר עָכַרְתִּי אֶת חַיֵי אָבִי, וְאֶשְׂמַח עַל הַכָּבוֹד אֲשֶר חָלַקְתִּי לוֹ בְצֵאתִי לִקְרָאתוֹ.

יפתּח (מוריד את ראשו, מרימו וקורא בהחלטה וביגון רב): לֵכִי! (מושך בה בלכתה) אַל־נָא כֹה מַהֵר! חַכִּי עוֹד רֶגַע… בַּת! אֶתְבּוֹנֵן בָּךְ עוֹד רָגַע… (מתבונן בה איזה רגעים וקורא בקול רם ובצער) בַּת! בַּת!

בּת־יפתח. הוֹי אָבִי!

יפתּח (חוזר על דברי בתו): “אָבִי!” “אָבִי!” קִרְאִי עוֹד, קִרְאִי עוֹד… כִּי כַאֲשֶר תֵּלְכִי מִזֶה, אֲנִי עוֹד אוֹסִיף וְאֶקְרָא: בַּת! בַּת! וְאוּלָם אָז לֹא יַעַן לִי כָל קוֹל: אָבִי! – כַּאֲשֶר תֵּלְכִי מִזֶה – אֶשָאֵר פֹּה לְבַדִי, וְגַם כִּי אֶשָאֵר לְבַדִי אֶצְעַק לָךְ, עַל־פְּנֵי כָל הַשָׂדוֹת אֶצְעַק: בַּת! בַּת! וְאוּלָם לֹא יַעֲנֶה לִי עוֹד קוֹלֵךְ: אָבִי!

ּבת־יפתּח: אֲנִי אֶעֱנֶה לְךָ, מֵרָאשֵי הֶהָרִים אֶעֱנֶה לְךָ, בְּהֶמְיַת הָרוּחוֹת תִּשְמַע קוֹלִי, בִּשְאוֹן הַגַלִים אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, מִתּוֹךָ עֵינֵי הַכּוֹכָבִים אֶרְזֹם לְךָ בַלֵילוֹת, וּבְקַרְנֵי הַשֶמֶש אֶשָקְךָ, אָבִי, בַּיוֹם.

יפתּח: הוֹי בַּת! בַּת!

איה: לֹא תָמוּתִי, אָחוֹת! לֹא נִתֵּן לָךְ לָמוּת!

חמדה: לֹא יַעֲשֶׂה בָךְ יִפְתָּח אֶת נִדְרוֹ!

חלדה: אֶת הַבַּרְזֶל נַשְבִּיעַ אֲשֶר לֹא יָרַע לָךְ.

עכסה: אֶת הַחֵץ נְצַוֶה אֲשֶר לֹא יַשְחִית.

ימימה: אִי לְךָ, אָב אַכְזָר, עַל בִּתּוֹ הַיְחִידָה לֹא יַחֲמֹל!

יפתּח (לימימה): קַלְלִינִי, נַעֲרָה, קַלְלִינִי, בְּרוּכָה תִהְיִי לִי כִי תְקַלְלִינִי!

בּת־יפתּח: אָרוּר הָאִיש אֲשֶר יְקַלֵל אֶת אָבִי בַעֲדִי! הַבִּיטוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּנֵי גִלְעָד, מִי נָתַן לָכֶם הַיוֹם אֶת הָאָרֶץ הַזֹאת?

כלם: יִפְתָּח!

בּת־יפתּח: וְאִם נָתַן לָכֶם אָבִי אֶת הַמַתָּנָה הַזֹאת, קַבְּלוּהָ וּשְׂאוּ לוֹ בְרָכָה, כִּי לֹא חִנָם נִתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ מֵאֵת ה', הוּא שִלֵם בַּעֲדָהּ בְּדַם בַּת. הַעַל אֵלֶה תְקַלְלוּהוּ? אֶל הֶהָרִים! לֵכְנָה גַם אַתֶּן נַעֲרוֹתַי אִתִּי.

ימימה: נֵלֵךְ! כֻּלָנוּ נֵלֵךְ!

בּת־יפתּח: אֶל הֶהָרִים, אַחְיוֹתַי, אֶל הַרְרֵי גִלְעָד! אֶל מִדְבְּרוֹת הָרִים! וְרוּחוֹת… אִתָּם נֶהֱמֶה, אִתָּם נָרִים קוֹל; וְאַתֶּם, אַחַי, פֹּה תִּהְיוּ, אַךְ אַל־נָא תַחֲרִישוּ כֹה בְלֶכְתִּי, פֶּן יֹאמְרוּ: בְּיָגוֹן עָלְתָה בַת יִפְתָּח עַל הֶהָרִים. שִירוּ־נָא גַם אַתֶּם, בְּשִׂמְחָה שִׁירוּ, וּבְצָהֳלָה… הוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת, אֶת הַשִיר “עַל הַמְכֹרָה”⁸ יְדַעְתֶּם?

(היא עולה בשיר “על המכרה”, בלוית רעותיה השרות, על ההרים. בני גלעד נושאים אליהן ממקומותיהם את פניהם ושרים. רק יפתח ישב על האבן נוגה ושחוח, מוריד את ראשו).

מְכֹרָתִי!

אחת הנערות (מעל ההר):

נוֹף מוֹלַדְתִּי!

כלם (במקהלה): שְאוֹן גַלִים

בַּיָם!

וְצֵל הָרִים

סָבִיב! סָבִיב!

אחת הנערות: קוֹל תַּנִים בַּבּוֹר –

הֶאָח! מוֹלֶדֶת –

מוֹלַדְתִּי!

כלם (במקהלה):

חֹרְשַת קָנִים

נָמָה –

נָמָה בַחֲצִי הַלֵיל,

הַלֵיל!

אחת הנערות: מִדְבָּר! הָרִים וְרוּחַ!

בת־יפתּח ונערותיה (הולכות ונעלמות⁹ בהמשך השיר על ההרים הרחוקים).

המסך יורד לאט.