הכנסת דחתה הצעת אי־אמון של סיעת “חירות” לממשלה ברוב עצום, תוך הימנעות כל סיעות האופוזיציה ובידודה הגמור של סיעת “חירות”.

ואם הצבעתן של סיעות הקואוליציה הממשלתית נגד הצעת “חירות” היתה בחזקת דבר המובן מעצמו, הן משום היותן משתתפות בממשלה העכשווית והן משום שהיו שותפות בממשלת הזמנית שהצעת אי־האמון של “חירות” היתה מכוונת בעיקר כנגדה – הרי הימנעותן המודגשת והמופגנת של שאר סיעות האופוזיציה, משמעותה הברורה היא סירוב גמור להזדהות עם סיגנון המשטמה והרהב של סיעת “חירות”, סיגנון החורג למרחק רב מתחומה של אופוזיציה רגילה, שמטרתה ותפקידה לבקר את מעשי הממשלה.

מי ששמע את נאומו של מנהיג “חירות” להנמקת ההצעה של אי־אמון הבחין בקלות, שיותר משהיו לו נקודות־טיעון לגופו של עניין – ויהא שמדובר בעניין שכבר עברה עליו תקופת “ההתיישנות” בת עשר שנים – ביקש מנהיג “חירות” לשפוך זעמו ומררתו על ראש הממשלה באורח אישי. מנהיג “חירות” חשף הפעם לעיני כל את רגש הנחיתות מזה ורהב־גדלות מזה. רק איש בעל תסביך כזה יכול להרשות לעצמו לפנות אל ראש הממשלה, שהוא אדריכל של קוממיות ישראל ונהנה מאמונו של הרוב המכריע בכנסת ובעם, בטון יהיר ומתנשא: “שב אתה שמה. שב ואל תפריע” – ב“תגובה” לקריאת־ביניים של ראש הממשלה, שהנואם אמר דברים בלתי־נכונים.

סיעות האופוזיציה עמדו על כך, ש“מעיקרא דדינא פירכא”, היינו שהצעת אי־אמון בהקשר עם “הערכות היסטוריות” היא מופרכת ועומדת בניגוד גמור לשכל הישר של הדמוקראטיה ושל הזכות הפרלמנטרית להציע אי־אמון לממשלה.

ואילו לגופם של הדברים לא זו בלבד שמנהיג “חירות” לא הצליח לסתור האשמותיו של ראש הממשלה אלא אף נתן להן אישור מלא, שמשום מה נתעלם מעיני העיתונות – מי ביודעין ומי בחוסר תשומת־לב מספקת.

זוהי התחמקות לומר; “לא חשוב מי היה כאן המתחיל”. אם שוללים העלאת פרשיות היסטוריות – הרי חובה לבדוק מי גורם לכך. אכן, לא ראש הממשלה הוא המתחיל וודאי שאינו הגורם לכך. מי שמקשיב לכל הנכתב והנאמר ע“י אנשי “חירות”, בשיטין ובין השיטין, אינו יכול להתעלם מן העובדה שהם נוהגים בשיטתיות ובהתמדה לא רק להצדיק וללמד זכות על מעשיהם בעבר, שהיו שנויים במחלוקת רצינית ביותר, אלא גם להטיל דופי ביריביהם בכלל ובראש הממשלה בפרט. הדיבורים על “הלשנה” ועל “שיתוף־פעולה עם השלטון הזר והמשעבד” חוזרים ונשנים בפיהם בכל הזדמנות הבאה לידם. הם אינם נוהגים ככל אופוזיציה המבקרת את מעשיה של הממשלה, כפי שהם נעשים עכשיו, אלא טורחים להקנות לדור הצעיר שגדל בארץ ולעולים החדשים, שהם ורק הם שהביאו לידי עצמאות ישראל וקוממיותו, ואילו “ראש מפא”י” העמיד את עצמו בראש אותה עצמאות ואתה קוממיות שפעל נגדה בצורה האיומה ביותר.

כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להגיב על צורה זו של דיבור מסלף, מעליל ומשמיץ. ואילו אותם המבקשים מראש הממשלה ומחבריו להבליג ולעבור לסדר־היום, נוהגים בשיטה הידועה של “השכנת שלום” הבאה לכבול ידיו של אחד הצדדים, שיטה שנוהגים בה “ידידי” ישראל כלפיה ושאנו מתקוממים כנגדה בכל כוחנו.

דבר אחד נכון אמר מנהיג “חירות” שלא ייתכן מונולוג בוויכוחים מסוג זה, אלא שהוא עצמו מתכוון דווקא למונולוג. וכך נוהג הוא וחבריו בכנסת תמיד. חברי סיעת מפא"י וסיעות הקואוליציה אינם מפריעים למנהיג “חירות” בשעת נאומיו והוא מדבר ככל העולה על רוחו ללא הפרעה כלשהי. אבל כשעולה ראש הממשלה אל הדוכן הם מלווים דבריו במקהלה של קריאות־ביניים והפרעות. הם עוקצים ומעלילים ומשמיצים וכאשר מישהו מגיב עם דבריהם הם טוענים שזה לא יהיה מונולוג וחוזרים ועושים כהנה וכהנה.

לזכותן של סיעות האופוזיציה ייאמר, שבהימנעותן מהצבעה בעד הצעת אי־האמון של “חירות” – על אף שכרכו יחד את המתגרה עם המגיב – הצטרפו למעשה אל סיעות הקואוליציה שהצביעו נגד הצעת אי־האמון ובזה בודדו את “חירות” בשנאתה ובהשמצתה. ספק אם סיעת “חירות” תלמד לקח מן ההצבעה הזו, שנתנה כבוד לכנסת בכלל ולדמוקראטיה הישראלית בפרט, ויחד עם זאת כיפרה במקצת על חטאת ההשמצה והעלבונות המדאיבים, שהוטחו כלפי ראש ממשלת ישראל וכלפי חבריו מפי יריבים שקשה למצוא להם תקנה.

בתארו את פרשת “אלטלנה”, אגב הבאת עדויות מעצמו על עצמו בלי שתהא בידו אף עדות מסייעת אחת, נכשל חה“כ בגין בלשונו והודה הודאה מלאה, הסותרת את כל התיאור התמים כאילו “אלטלנה” הגיעה לארץ “בהסכמת” הממשלה הזמנית וכאילו היתה נכונות למסור את הנשק לממשלה ולצבא הגנה לישראל אלא ש”מישהו" זמם לסבך את אצ"ל בעלילה ולא חס על נשק יקר־ערך שהיה באניה.

הוא אמר: “שליחיו של שר הביטחון הציעו למומחים (!) שלנו כי האניה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו”. וכדי לבאר מה היה מקום ל“הסכמה” מודגשת זו כשהאניה הגיעה לארץ לפי דבריו על דעת הממשלה הוסיף: “באשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות – 20 אחוז של הנשק לגדוד אצ”ל בירושלים. את השאר יקבלו גדודי האצ“ל בתוך הצבא”. ואם ביחס לגדוד אצ“ל בירושלים היתה בפי מנהיג “חירות” טענה, שהופרכה הן על־ידי ראש הממשלה והן על־ידי סגן שר הביטחון דאז חבר הכנסת י. גלילי שלא היה צבא הגנה לישראל בירושלים אלא “רק” חיילות הגנה, הרי ביחס למסירת 80 אחוז של הנשק אך ורק ל”גדודי האצ“ל בתוך הצבא”, הוא אישר למעשה את האשמה שהאשים אותו ראש הממשלה והיא שהכוונה היתה לשמור על אצ“ל כצבא עצמאי־מיוחד בתוך מסגרת צה”ל, כדי לשמור בכך על אינטרסים מפלגתיים מרחיקי־לכת. ועוד הוסיף מ. בגין ואמר: “הצעתנו השניה (בדבר מסירת 80 אחוז לגדודי האצ"ל בתוך הצבא) נדחתה ומשהוספנו לעמוד עליה (היינו; סירבו למסור את הנשק לממשלה ולצבא), כי צודקת ומוצדקת היא” – קרה מה שקרה.

בזאת נתן חה"כ בגין את העדות הברורה ביותר נגד עצמו והודה באשמה שהואשם בה.

ואם בצדק ובדין הדגישו סיעות האופוזיציה, בנימוקי הסתייגותן מהצעת אי־האמון של “חירות”, את מורת־רוחן מהעלאת פרשיות היסטוריות לדיון בכנסת, הרי שלא בדין ושלא בצדק כרכו במורת־רוח זו את ראש הממשלה עם אנשי “חירות”.

הפועל הצעיר, 20.1.1959