משנבחר חבר הכנסת נחום ניר כיושב ראש הכנסת, נחלוק לו את הכבוד הראוי לנושא המשרה הזאת ונברכו שיצליח לשמור על כבוד הבית ועל מעמדו בעם, בהתאם למורשת, שהניח אחריו היושב־ראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל. ולא רק כיושב־ראש הכנסת, אלא גם מבחינה אישית חלקנו ונחלוק לנחום ניר את הכבוד הראוי לו.

אכן, בחירתו כיושב־ראש הכנסת מעניקה לו חסינות מוסכמת ומובנת מאליה במילוי תפקידו, כשם שהיא מטילה עליו הגבלות מסויימות מבחינת אפשרות הוויכוח הציבורי; מצדנו נשמור ברצון כן ונאמן על אותה חסינות, שהוא זכאי לה; אך תהיה זו איוולת אם מישהו ידרוש מאתנו לעבור בשתיקה על כל השתלשלות הדברים, שקדמה לבחירתו ושהביאה לידי בחירתו כיושב ראש הכנסת.

נחום ניר אינו מיטיאור, שלפתע דרך בשמי חיינו; גם הוא אינו חושב עצמו כזה; כולנו מכירים אותו זה עשרות שנים; הוא אחד ממאה ועשרים חברי הכנסת ובלי ספק יש לו מעלות ומגרעות כמו לכל אחד מהם; הוא אמנם מן הזקנים ביותר בבית, וזוהי מעלה שבדרך כלל אנו מתייחסים אליה בדרך־ארץ; אך אינו הזקן היחיד בין חברי הכנסת ויש מקום לפקפק אם הזיקנה כשלעצמה צריכה להיות קוואליפיקציה הכרחית לגבי מישרת היושב־ראש, כשם שאינה יכולה להיות תנאי לגבי איזו מישרה רמה אחרת במדינה. גם הזקנים, שישבו בשער בימי אבותינו הקדמונים, לא תמיד היו זקנים של ממש אלא חכמי העם ובחיריו, שמעמדם הקנה להם את התואר זיקני העם.

זיקנתו של נחום ניר וסגולותיו האישיות לא היו הגורם המכריע בבחירתו. הגורם המכריע היה רצונן המוצהר של מפלגות האופוזיציה והמפלגות הקטנות שבקואליציה להקניט את מפא"י ולפגוע בכבודה.

הוריו “הידועים בציבור” של הרצון הזה הם “חירות” מימין ו“אחדות העבודה” משמאל, שמבחינת השאיפה והרצון “לדפוק” את מפא“י ולירוש אותה הן ממש זוג מן השמים; אלמלא ידע בגין נפש “אחדות העבודה” לא היה מציעה את חברה ניר לתפקיד היו”ר; ואלמלא נכונותה של אחה“ע להישען על כתפיו של בגין לא היתה מציעה מועמד שלה ולא היתה מתקיפה את מפא”י בעזות־מצח האופיינית לאחדים מדבריה של אחה“ע. כמפלגת פועלים קטנה היתה צריכה לנהוג צניעות בעצמה כלפי מפלגת הפועלים הגדולה, שגדלה הוא פי ארבעה מאחה”ע והיא רוב בניין ורוב מניין של תנועת הפועלים הישראלית.

אנשי אחה“ע טוענים להצדקת מעשיהם, שלא עשו כן אלא מטעמים אישיים. לדבריהם עשו כן משום שבין שורותיהן נמצא איש מתאים לתפקיד זה בעוד שמפא”י לא הציעה איש מתאים; והם מוסיפים שאילו היה משה שרת מסכים להיות מועמד, לא היו הם מציעים כנגדו את מועמדותו של ניר. אך טענה זו אינה עומדת במבחן האמת ודיו גירוד קל כדי לגלות בה גם לא מעט זדון־לב.

ראשית, מי יאמין להם שהיו מצביעים בעד משה שרת אילו הסכים להצגת מועמדותו? הרי הם אמרו זאת רק לאחר שידעו שסירובו הוא ודאי ומוחלט; ואילו שמו של ניר כמועמד הוזכר על ידי בגין עוד לפני שנודע דבר הסירוב המוחלט של שרת;

שנית, מי נתן להם הזכות והסמכות להיות הפוסקים היחידים שהמועמד שהוצע על־ידי 41 חברי מפא“י אינו ראוי למלא תפקיד היושב־ראש; ומה הן הקוואליפיקציות הדרושות ליושב־ראש הכנסת שמועמדה של אחה”ע ניחן בהן ולא ניחן בהן מועמדה של מפא"י?

שלישית, סופם העיד על תחילתם שהם, בדומה לבגין, היו מוכנים לתמוך במועמדותו של שרת רק כדי לפסול כל מועמד אחר שיוצע על ידי מפא“י; האם לא היתה להם בטיעון זדוני זה כוונה להשפיל ולהבזות מספר גדול ככל האפשר של אישים, שמפא”י תבוא ותציע אותם והם יעמדו ויכריזו על פסילתם בזה אחר זה, ש“זה אינו שווה” ו“זה אינו מתאים”, ובדרך זו “לחסל” אותם ולהציג את סיעת מפא"י ככלי־ריק, שבין עשרות חבריה אין אף אישיות אחת ראוייה לשמה?

אם דרושה הוכחה לזדון זה, הריהי נתונה בצד השני של מטבע הטענות, כאשר “אחדות עבודה” ו“חירות” יצאו ואמרו: בכלל היכן כתוב שמישרה זו צריכה להיות בידי מפא“י? ומה אם היא המפלגה הגדולה – כלום יש עדיפות למפלגה גדולה? – אדרבא זוהי מגרעת להיות מפלגה גדולה; מכאן יצא אותו הסבר מגוחך, שלמען קיום הכלל הידוע של “הפרדת הרשות המחוקקת מן הרשות המבצעת” מוטב שתפקיד יו”ר הכנסת לא יהיה בידי איש ממפלגת הרוב.

אילו היו אומרים, שלמען השגת המטרה של “הפרדת הרשויות” רצוי למסור תפקיד יו“ר הכנסת לידי איש ממפלגות האופוזיציה דווקא – היינו מנסים “להבין” זאת, לאחר שזה מכבר אנו חיים בהרגשה, שמפלגות האופוזיציה רואות את הכנסת כנכס בלעדי שלהן; אולי היינו מביעים תמיהה מדוע לא הועלתה מחשבה כזו במשך עשור השנים, שבהן כיהן כיו”ר איש הנמנה על הקואליציה הממשלתית. אך איזו הפרדת רשויות יש כאן אם המועמד שהוצע ע“י אחה”ע נמנה גם הוא על מפלגה המשתתפת בשלטון? כלום רק איש הנמנה על סיעת מיעוט מסוגל לשמור על הפרדת הרשויות?

ועוד הוסיפו ואמרו: מפני מה צריכות להיות כל המישרות הרמות בידי מפא“י? לשם כך צירפו שלש מישרות: הנשיא, ראש הממשלה ויו”ר הכנסת, כדי להבליט ששלשתן בידי מפא“י ומוצדק להוציא אחת מהן מידיה; אך האמת היא, שאין אלו המישרות הרמות היחידות במדינה; ולא עוד אלא שמישרת הנשיא ניתנה על שכמו של יצחק בן צבי לא רק משום שהוא חבר מפא”י, בעוד שמישרת ראש הממשלה אינה ניתנת אלא בידי ראש הסיעה המסוגלת להרכיב ממשלה. הווה אומר, שכל ה“טענות” הללו לא באו אלא כדי למצוא “צידוק” הן לשלילת זכותה האלמנטרית של מפלגת הרוב והן למסירת זכויות־יתר למפלגת מיעוט קטנה, שציבור הבוחרים הקצה לה מקום צנוע ביותר. ואף כל פי שאין טיעון זה בא כדי לתת צידוק למעשה מסויים וקונקרטי הריהו חמור ביותר כיוון שהוא חושף לפנינו בכל חומרתה את השאיפה למסור את השלטון במדינה לידי קואופרטיב של מפלגות מיעוט, שתחלקנה אותו ביניהן; לא העם הוא שיקבע מי יהיה רוב ומי יהיה מיעוט אלא כושר התימרון הבינסיעתי ו“חכמת” ההתקשרויות הבינסיעתיות על בסיס של “שמור לי ואשמור לך”. וכן פירושו של דבר, שאין ערך לא לדרך ולא לשיטה, לא להשקפות־עולם ולא לאחריות כוללת; – כל אלו הם דיבורים יפים לצרכי בחירות, אך הביצוע יחולק בין מפלגות קטנות כשם שמחלקים נחלאות וכל אחד יעשה בנחלתו כבתוך שלו. האידיאולוגיה של שלטון מיעוטים, שדובריה הבולטים הם אנשי “חירות” ואנשי אחה“ע והיא קרוב ללבם של רבים מאנשי מפלגות אחרות, בייחוד קטנות שבהן, היא אחד המניעים החזקים לבחירתו של ניר כיו”ר הכנסת.

אולם, לבד מן ה“אידיאולוגיה” הזו פעלו במקרה זה עוד כמה “חשבונות מיוחדים” של כל מפלגה לחוד ושל כולן ביחד. כי בעוד שהציונים הכלליים נסחפו עם הזרם, משום שכנראה לא רצו לפרוש מן הציבור האופוזיציוני – הרי הדתיים, מייסודו של “הפועל המזרחי”, גבר בהם יצר הנקמה על השכל הישר והם גמרו אומר “לגזוז את זקנם” רק כדי להקניט את מפא“י, ולנקום בה, על שהעמידה בראש משרד הדתות אישיות רבנית נודעת ועל־ידי־כך הבליטה את חוסר הטעם שביציאתם מן הממשלה; ולא זו בלבד אלא שלאחר מעשה נקמנות שעשו – דאג עיתונם להפיץ שמועות בדבר “מסע נקם מצד מפא”י כלפי הסיעות שהעזו להוציא מידי מפא”י את ה“חזקה” וכו"; מום שבהם מונים אותו בזולתם;

הפעם אין אנו יכולים להתרעם על מפ“ם, שמפאת יחסי־הגומלין וההתחרות שבינה לבין אחה”ע לא יכלה, כנראה, להעמיד עצמה לצד מפא“י ונגד אחה”ע; היא גם הודתה בכתב ובע“פ בזכותה העקרונית של מפא”י, כמפלגת הפועלים הגדולה ביותר בכנסת וכמי שמישרת יו"ר הכנסת היתה בידה כל השנים, להציע את מועמדה לכהונה זו.

ואילו התנהגותה של המפלגה הפרוגרסיבית היתה “תקיעת סכין בגב”; היא הודיעה ביום האחרון על החלטתה להימנע מהצבעה בכלל ובכך גרמה להימנעות של אגודת ישראל ופועלי אגו“י, שכולם או רובם התכוונו להצביע בעד מועמדותו של חה”כ ברל לוקר, אולי לא כל כך מאהבת מפא“י אלא בעיקר כדי שלא ייבחר חה”כ ניר, שבעיניהם הוא נחשב כאפיקורוס־להכעיס.

לנמענים היו 11 קולות ויחד עם 44 קולות של מפא“י וחבריה הערבים היה מקבל ברל לוקר 55 קולות מול 53 קולות שקיבל ניר. אי אפשר להשתחרר מן הרושם, שהמכשילים העיקריים היו הפעם דווקא הפרוגרסיבים; ואילו הנימוק שנתנו להימנעותם הוא ממש מגוחך. לדבריהם באה הימנעותם משום שכל אחד מן המועמדים הנ”ל הוא “אישיות מפלגתית”. מאי משמע? כלום יש בין 120 חברי הכנסת מישהו שאינו אישיות מפלגתית? הן כולם נמנים על מפלגות ונבחרו באמצעותן.

הפועל הצעיר 10.3.1959