סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית    🔗

הח' גיורא יוספטל, מזכיר המפלגה, נתן בדברי פתיחתו בוועידת מפא"י פרטים מעניינים על הרכבה של הוועידה. האוזן שמעה את המספרים והאחוזים והעין ראתה את התמונה עצמה. קלסתר הפנים הקולקטיבי של הוועידה היתה בבואה נאמנה, מרהיבה ומעודדת, של אוכלוסי ישראל בכלל ופועלי ישראל – בפרט. בלטו בה הגילים הצעירים, יוצאי ארצות מזרח ותימן וציבור הפועלים הישראלי והחלוצי על כל גווניו!

ומכיוון שזאת היתה ועידה, הבאה לאחר מערכת בחירות פנימיות, אישיות וחשאיות. שלא חסרו בה גם מאבקים, הרי שהרכב זה של הוועידה אינו תמונה לנוי ולראווה, אלא תוצר אמיתי ותוצאה ממשית של המאמץ הכביר למזג יוצאי ארצות שונות ובני גילים שונים לחברה הישראלית מגובשת.

מפלגות אחרות שבהסתדרות, ושמחוץ להסתדרות, גם הן מעוניינות ומתעניינות בבני הגילים השונים, ובעולי ארצות השונות, בייחוד עולי ארצות המזרח ותימן, אולם התעניינותם בהם היא כבוחרים, שעה שמפא“י השקיעה ומשקיעה מאמצים לעשותם יחד חברים. היא שוקדת להפוך את הכמות הגדולה לאיכות של ממש. הוועידה עצמה מעידה, שאנו עומדים בעיצומו של התהליך הזה. זו זכותה ועליה גאוותה של המפלגה, שהיא הראשונה ועל פי רוב היחידה, המתמודדת בכל הרצינות ובכל הכנות, והמתרגמת הלכה למעשה, את הנושא הנכבד הזה ששמו מיזוג עליות ועדות, שהכל אמנם דשים בו ומדברים בו ובחשיבותו, אבל מתחמקים ממנו, משום שיראים אותו יראה גדולה. מפא”י שמחה בחלקה זה שזכתה בו. היא שמחה, שהמוני העולים מארצות המזרח ותימן זרמו וזורמים אל תוך שורותיה. הם רואים בה משענת יחידה ונאמנה להשתרשותם בארץ וערובה למשטר של שוויון, אחווה וחברות בשביל כל הפועלים וכל העדות. הם יודעים, שאין תקווה אמיתית להשלטת שוויון במדינה ובהסתדרות בלעדי ידה המכוונת של מפא“י. ומפא”י עצמה רואה בהם ציבור מבורך הנושא עכשיו על ראשו את כתר החלוציות בכבוד ובצניעות, הם בונים את ההתיישבות ואת ערי הפיתוח “הבונים בחומה והנושאים בסבל, עומסים”. הם נוטעים עצים וסוללים דרכים, שומרים גבולות בימים ובלילות ושומרים על גחלת היהדות.

אין נשמתם חצוייה בין כל מיני איזמים, אלא שהם שלמים עם אהבת ישראל ואהבת המדינה ללא שיור. עליהם אמר משוררנו ח.נ. ביאליק “יהיה חלקי עמכם, רוקמי חייהם בסתר; צנועי הגות ועלילה; למודי החרש וחדלי קול ודברים”.

אולם הגשמת מיזוג העליות והעדות אינה דבר קל ואינה דבר פשוט. היא אולי הקשה והנכבדה במשימות. בכסף, בחמרים, בעבודה ובידע אפשר לבנות ארץ שהיתה חרבה. אבל כל אלה אינם מועילים אלא מעט למי שרוצה לבנות עם שהיה חרב. לשם כך צריך להפעיל בחיים, ובהליכות של יום יום ושעה שעה את הלב, הבינה, רגשי אהבה וזכרונות אחווה ותודעה של עבר ועתיד משותף. זוהי יגיעה רבה שמפא"י מתייגעת בה קשות, לפעמים לבדה ולפעמים – תוך הפרעות וחבלות מצד יריביה.

לא אנחנו ולא בדורנו נוצרו ההבדלים העדתיים, בין כשהם קטביים ובין כשאינם קטביים. זוהי קללת הגלות וקלקלתה במשך אלפי שנים, בשביל עם הנודע כ“עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”. ואנחנו עוסקים עכשיו ומצווים לעסוק בגירוש הקללה ובתיקון הקלקלה הזאת. ודווקא בזמן קצר ביותר.

לפיכך, מי שמנסה לגרות את הנימים הרגישות של עדתיות, כדי לעשות מזה רווחים של בחירות, לא זו בלבד שהוא מחבל באמצעי הריפוי של פצעי המארה הלאומית שלנו, אלא שהוא גם עושה איוולת גסה. זהו משחק באש ועלולה לאכול גם את מציתיה עצמם.

שמענו בזמן האחרון על נסיונות שונים להקים רשימות עדתיות נפרדות בבחירות למועצות הפועלים. בחלק מן המקרים באו הנסיונות האלה כתוצאה מתסיסה פנימית באותם המקומות או כתוצאה מחוסר כשרונות של האנשים במקום להסתגל לתהליך של מיזוג העליות והעדות ולשלם מחירו המלא.

אולם יש מקומות לא מעטים, שהנסיונות להקים רשימות עדתיות נפרדות הם פרי הסתה ועידוד של מפלגות יריבות למפא"י. ולא רק של מפלגות הימין, אלא גם של מפלגות המיעוט שבהסתדרות.

מחובתנו לקרוא אל כל המפלגות: סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית. התבשיל שייצא מן הקדירה הזאת הוא רעל מסוכן לכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, ונושא בכנפיו חורבן לכל המבנה והמתכונת של חיי הציבור במדינה ובעם. ואילו ליוצאי ארצות המזרח עצמם יביא דבר זה מארה של פירוד וקללה של סיכסוכים ביניהם לבין עצמם; כי מי שאומר רשימה עדתית מוכרח להבין, שתהיינה רשימות עדתיות מרובות לאין קץ.

סיעות המיעוט בהסתדרות קבעו מטרה לעצמן בבחירות האלה, והן מבקשות את ציבור הבוחרים לעזור להן בהשגתה, והיא הקטנת כוחה של מפא“י והגדלת כוחן הן, לא שאיזו מהן מעיזה לבקש מן הציבור שיתן לה רוב. אלא שכולן מתפללות זו על זו, שאף אחת מהן לא תהיה רוב. אפשר להצטרף לתפילתן זו בלב שלם אלמלא היו רוצות, שגם מפא”י לא תהיה רוב.

הן רוצות בכך כדי שאפשר יהיה ליצור בהסתדרות משטר, ששום החלטה לא תתקבל ושום מעשה לא ייעשה אלא אם הוא מוסכם. דמות כזאת רצו לשוות גם לקואליציה הממשלתית, שבמרכזה שלוש מפלגות הפועלים, הם רצו שההחלטות יהיו תמיד מוסכמות ושאם אחת משלוש המפלגות אינה מסכימה לדבר מן הדברים – לא יקום הדבר!

כל ימי הקואוליציה הזאת נמשך המאבק בינינו לבינם על כך שהחלטות המתקבלות ברוב דעות של כל שליחי ציבור הפועלים הן ורק הן דמוקראטיה אמיתית. ואילו הם טורחים כל הזמן לשכנע את עצמם שבמניין של רוב ומיעוט יבוא דווקא מספר המפלגות ולא מספר הנבחרים הממשי. אם יש 6 מפלגות מצד אחד, אפילו הן מהוות רק 40% – הרי הן רוב ודעתן דעת הרוב; ואילו מפלגה אחת, אפילו היא מהווה 60% – היא נחשבת בעיניהם כמיעוט ודעתה “דעת יחיד”.

אותן מפלגות פיתחו במרוצת השנים את האידיאולוגיה של ה“שיתופיות” ו“ההסכמיות”. אנחנו הלכנו לקראתן במהלך הזה של שיתוף המיעוטים מתוך רצון לקרב לבבות ולשמור על שלמות המחנה. אבל אצלם הלך הדבר הזה ונהפך לתורת־יסוד ולחוק־יסוד, שמוכרחים לשתף בניהול העניינים כל מיעוט. בדרך זו הגענו לאותו מצב מגוחך, שנציגי מפלגות שונות יושבים במוסדות־מבצעים ומשתתפים בהחלטות ובביצוע; אולם בחוץ הם מופיעים כאופוזיציונריים, זהו גן עדן של כסילות, להיות בפוזיציה ובאופוזיציה בעת ובעונה אחת.

כל “שותף” מרשה לעצמו לנהוג כך, שמה שנפל בחלקו – השתיקה יפה לו: ואילו כלפי מה שמתנהל בידי אחרים הוא צריך להיות מבקר ומקטרג.

התוצאה של שיטת שיתוף המיעוטים הביאה לידי כך, שהילודה של מפלגות מיעוטים נמצטת בתהליך בלתי־פוסק של עליה. פעם היו בהסתדרות מלבד מפא“י, רק תנועת השוה”צ ופועלי ציון שמאל; אח“כ נוספה “אחדות העבודה”, אח”כ “העובד הציוני”, אח“כ “העובד הדתי”, אח”כ מק“י ואח”כ ארגון העובדים הציונים הכלליים; הרי שש מפלגות־מיעוט ומי יכול לערוב לנו שזהו המספר הסופי?

עלינו להזהיר, שהשיטה הזאת של שיתופיות והסכמים בין סיעות־מיעוטים היא קוסמת ומושכת להוסיף וליצור סיעות־מיעוטים נוספות. אין מנוס מזה. כל אדם פשוט עלול לבוא לידי מחשבה כזו: עשה לך מפלגונת כל שהיא ותיכנס כשותף בכל העסקים; ייתכן אפילו שמזלך ישחק לך ואתה תהיה לשון־המאזניים: וכאשר השיטה הזאת מתנהלת לעיני המוני עולים, המתלבטים עדיין בחבלי השתלבותם בחיי הציבור; וכאשר נושאי השיטה הזאת מגרים גם את יצרי העדתיות, כדי להרוויח מהם ריווח לאלתר – הרי שהתוצאה תהיה שיילכו ויתוספו סיעות־מיעוטים במספר ללא־גבול; יש פיצול עדתי רב, יש הרבה עדות ובכל עדה יש חטיבות שונות. מי יכול למנוע שבהסתדרות תהיינה 20 סיעות־מיעוטים או יותר? רק אז תהיה זו הסתדרות, שאויביה יוכלו להסתער עליה ולכבשה! עלינו לטפח, בשקידה ובנאמנות ובעקביות, את התודעה של אחדות ושל ליכוד; שאם לא נגביר את האחדות ואת המאחד – עלול לקום עלינו גולם הפירוד והפיצול והוא מסוגל לרמוס את הכל ללא שיור. ולא זו בלבד אלא שאותה תועלתיות, שאליה חותרות סיעות המיעוט על־ידי טיפוח ה“שיתופיות” וה“הסכמיות” – והן מבקשות עוד להגביר אפשרויותיה ע“י הקטנת כוח הרוב של מפא”י – לא זו בלבד שהיא מסוגלת להרבות בפרייה ורביה של סיעות מיעוטים נוספות, אלא שהיא משחיתה גם את פרצופן והורסת נאמנותן של מפלגות־המיעוט עצמן כלפי כל ערך מן הערכים, פרט לערך האחד והיחיד, שהוא קבלת חלק במה שנחשב שלטון או הנאה.

היינו עדים לכך, שכאשר התועלת והריווח הכיתתי הם עיקר־היסוד יכול היה לקום קשר ושיתוף־פעולה, על בסיס של תועלתיות כיתתית, גם בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. ולא יתבוששו. הם עלולים להסתפק בתועלת עצמית מפלגתית גם אם הדבר יאלצם לוותר על תועלת הכלל ועל טובתו. האין זו דרך המוליכה לציניות, לכפירה בערכים, לאינטרסנטיות ולחילול כל קודש?

העם החדש במדינת ישראל טרם נכבש כיבוש מלא לתנועות ולזרמים המוערים עד עכשיו, בקרב ציבור הפועלים ובקרב אזרחי המדינה. זמן רב עוד יעבור עד לגיבושו וכיבושו. לפיכך צריכה להישמע הקריאה; למעט את מפלגות המיעוטים. אם נעשה את קיומן של מפלגות־מיעוט לדבר שאין בו כדאיות, שאינו משתלם, שאינו תנאי לקיום חיי הציבור ואינו יכול להיות “לשון־המאזניים” – יגברו תהליכי האיחוד והליכוד, בלי שתחסר לנו האופוזיציה, הנחוצה לקיומם של חיים דמוקראטיים. אך אם לא נעשה כן יגברו תהליכי הפירוד והפיצול ואז כל הדמוקראטיה תהיה פלסתר.

הפועל הצעיר, 15.4.1959