א    🔗

שיינין, “אֶכּטאֶרן” בּעל תּעוּדת־בּגרוּת וכוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, עלם רךְ־המזג, שעֵיניו בּיישניוֹת וּזקן־משי רךְ עוֹטר אֶת לחָייו, בּא עם מזוָדה של נצרים ועם חבילה צרוּרה בּשׂמיכה ירוּקה אֶל האַכסַניה החדשה אשר שׂכר. את הדלת פּתח לו לרוָחָה אַברךְ קטן־קוֹמה, בּפינסנה על חוֹטמוֹ, בּכיפּה של משי על ראשוֹ וּבספר תּקוּע מתּחת לבית שחיוֹ. משראה זה את פּני הבּא, ניצנץ לעוּמתוֹ בּזכוּכיוֹת הפּינסנה וקרא מתּוֹךְ שׂמחה:

– אָה, סוֹף־כּל־סוֹף, הסטוּדנט שלָנוּ, האָדוֹן שיינין! ואני יוֹשב כּאן כּל הזמַן וּמחַכּה לָךְ. כּבר כּלוּ עֵינַי מחַכּוֹת!

שיינין עבר דרךְ הפּרוֹזדוֹר האָפל אל חַדרוֹ. כּשהרגיש, כּי האַברךְ הקטן הוֹלךְ אַחריו בּפסיעוֹת קטנוֹת, הפךְ אֵלָיו ראשוֹ והציץ עליו.

– האַתּה הוּא בּעל־הבּית?

– סבוּר אני, כּי אֶפשר לאמוֹר כּךְ. על כּל פּנים, בּשבילךָ אֶהיֶה אני בּעל־הבּית!

– מַה פֵּירוּש? מי הוּא אֵיפוֹא הזקן, שהשׂכּיר לי את החדר.

– אָה, הזקן? זה אֵינוֹ כּלוּם. זה רק חוֹתני.

שיינין התבּוֹנן רגע מתּוֹךְ סַקרנוּת אֶל בּעל דירתוֹ החדשה. לנגדוֹ עמד בּפתח החדר בּן־אָדם גוּץ ועגוֹל, בּפנים מפוּטמים יפה, בּלחָיים חַכליליוֹת, מַבהיקוֹת מתּוֹךְ שחוֹר זקן קטן, בּשרשרת של כּסף על חָזהוּ, וכוּלוֹ מאִיר בּעד זכוּכיוֹת הפּינסנה בּאוֹשר כּפוּל, נהנה מעצמוֹ בּפרט וּמכּל העוֹלָם בּכלל. שיינין גָחַן אֶל המזוָדה לפתּוֹחַ אוֹתה וּלסַדר חפציו. אַךְ האַברךְ לא זז ממקוֹמוֹ. בּידוֹ האַחַת אָחַז את הספר, כּמין דוּגמה וסמל לעֶצם טבעוֹ, וּבידוֹ האַחרת השתּעשע בּשרשרת שעוֹנוֹ, הרקידה בּאֶצבּעוֹ על חָזהוּ, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא.

– רצוֹנךָ לאמוֹר לי דבר?

– לאמוֹר דבר? – האַברךְ החליק ונכנס לתוֹךְ החדר. – אוֹי־אוֹי! עוֹד נאמַר ועוֹד נדבּר, אִם יִרצה השם. כּוונתי, אַחַר כּךְ, בּמשךְ הזמַן, לכשנַכּיר אִיש את רעֵהוּ מקרוֹב. סבוּר אני, כּי אנשים כּמוֹנוּ בּדרךְ כּלָל, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, יִמצאוּ עניינים לענוֹת בּהם. ואוּלָם סלח־נא, אדוֹני הסטוּדנט, אֶפשר נעים לךָ יוֹתר לדבּר עמי בּלשוֹן המדינה, לשוֹן רוּסיה אִמנוּ, כּמוֹ שאוֹמרים? בּבקשה, פּאַזשאַלוּיסטאַ. שוֹמע אני רוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה.

– האוּמנם כּן הוּא? על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה?

בּיקש הדייר להתל קצת בּבעל־דירתוֹ החָדש, שנראָה לוֹ מגוּחָךְ בּיוֹתר, אֶלָא שמזגוֹ הרךְ לא נתנוֹ להפריז על המידה. ולָכן כּבש אֶת יִצרוֹ וּפנה אֶל האַברךְ מן הצד:

– המוּתּר לי לשאוֹל, בּמה אַתּה עוֹסק?

– בּמה אני עוֹסק? מַה שייךְ לאמוֹר? הלא ידעתּ, אנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. עוֹסקים בּקריאָה, בּכתיבה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אבל בּדרךְ כּלָל, לשם פּרנסה, אני עוֹסק בּבוּכהאלטרייה, מנַהל אֶת חשבּוֹנוֹת בּית־המסחָר שלי, כּלוֹמַר, שלי וגם של חוֹתני. אַךְ הבה נראֶה את הספרים, שסטוּדנט, העוֹמד להיכּנס לאוּניברסיטה, מוֹצא בּהם חפץ. מַה טיבם? היסטוֹריה? מַאתּימַאטיקה? גיאוֹגראפיה? אוֹ אֶפשר גם פּרוֹקלאמאציה? אֵין בּכךְ כּלוּם, יכוֹל אַתּה להראוֹתני הכּל, אדוֹני הסטוּדנט. גם אנַחנוּ מבינים קצת בּעניינים אֵלוּ!

וּמיד נטפּל למזוָדה הפּתוּחה, כּרע על בּרכּיו והתחיל להוֹציא מתּוֹכה ספר אַחַר ספר, עיֵין בּשעריהם, קרא שמוֹתיהם בּקוֹל רם וּבהטעמה מיוּחדת, המתּיקם בּפיו כּדבש: “תּולדות הציוויליזאציה בּאנגליה”, “כּל כּתבי אַ. ס. פּוּשקין”, “כּה אָמַר זאראטוּסטרה”, “תּוֹלדוֹת הפּילֹוסוֹפיה”… לשם הספר האַחרוֹן הציץ האַברךְ על הדייר החדש הצצה משוּנה, כּמשתּוֹמם, ותוֹךְ כּדי רגע אוֹרוּ פּניו, כּאילוּ נשפּךְ עליהם זוֹהר עֶליוֹן. ניענַע בּראשוֹ, הקיש בּלשוֹנוֹ וקרץ בּעֵיניו אֶל שיינין מתּוֹךְ חיוּךְ ערמוּמי רב־מַשמעוּת:

– אִי־הי־הי!…

שיינין קם מעל האָרץ, עזב את המזוָדה עם הספרים בּידי האַברךְ ועמַד להציע את מיטתוֹ, פּיתּח את החבילה הצרורה בּשׂמיכה הירוּקה, הוֹציא מתּוֹכה כּר בּחיפּוּי אָדוֹם וטפח בּוֹ בּכל עוֹז. מתּוֹךְ הטפיחוֹת הנמרצוֹת שהטיח בּכלי־משכּבוֹ, ניכּר היה, כּי היטב חָרה לוֹ על עצמוֹ, שבּעל מזג רךְ הוּא ואֵינוֹ מוֹצא את לבּוֹ לשלח את האַברךְ אֶל כּל הרוּחוֹת. לאַחַר שכּילה חמתוֹ בּכּר, נתקררה דעתּוֹ בּמקצת.

ואַף־על־פּי־כן החליט להעמיד פּנים קוֹדרים, להחריש כּאילם ולא לענוֹת דבר את היהוּדי הטרחָן הזה. מתּוֹךְ החלָטה תּקיפה זוֹ הוֹציא את קוּפסַת הסיגָריוֹת, פּזל בּעֵינַיִים רוֹגזוֹת לצד האַברךְ, המפשפש עדיִין בּצרוֹר ספריו, והצית גפרוּר. משראָה אוֹתוֹ האַברךְ בּכךְ, חָפז וקם מעל הספרים, יצא מן החדר וּמיד חָזר עם קנה־מקטרת תּקוּע בּפיו, הקיש עליו בּאֶצבּעוֹ ונשף בּוֹ אֶל מוּל פּני הדייר:

– כּלי יקר. ענבּר טהוֹר. קיבּלתּיו בּירוּשה מאֵת סבי, עליו השלוֹם.

כּשראה, כּי הדייר אֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתוֹ וּמַחריש, תּקע שוּב את קנה־המקטרת אֶל תּוֹךְ פּיו והקיש עליו בּאֶצבּעוֹ:

– כּדאי לטעוֹם טעם סיגָרייה של סטוּדנט, המכין עצמוֹ להיוֹת דוֹקטוֹר. הדבר מעניֵין מכּמה וכמה טעמים. אָדם שכּמוֹתךָ זהיר מסתּמא בּשמירת חוּקי הבּריאוּת, יוֹדע מה ההיגיאֵנה דוֹרשת מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. אני יֶש לי כּלָל שלי: הפּילוּסוּפים ואַנשי־המוֹחַ כּל מַעשׂיהם שקוּלים בּמאזני השׂכל. אָכן לא קל להיוֹת פּילוּסוּף. אפילוּ להבין אוֹתם לא כּל אָדם מסוּגָל! וּבזה יכוֹל אני להתפּאֵר: אני מבין אוֹתם עד תּכליתם!

לאחר ששמע הדייר דברים אֵלוּ שיש בּהם אבק חנוּפה, נכנַע למזגוֹ הרךְ, פּתח את קוּפסַת הסיגָריוֹת והגישה לפני האַברךְ בּלי דבּר דבר. זה פּשט שתּי אֶצבּעוֹת ונטל בּזהירוּת סיגָרייה, התבּוֹנן בּה תּחילה משתּי קצוֹתיה, כּמי שמתבּוֹנן בּדבר הראוּי לפליאָה, ועישן אוֹתה בּרגש מיוּחָד, מצדד ראשוֹ, כּמַקשיב לטעמה, משׂים פּיו כּשפוֹפרת וּמַשיב מתּוֹכה, בּפנים מאִירים וּבעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, סילסוּלי־עשן דקים, כּמתכּוון לאמוֹר: “הרוֹאֶה אַתּה? זוֹהי בּדיוּק נקוּדת־ההשקפה שלָנוּ”. אַחַר־כּךְ ישב בּהרחָבה על המיטה המוּצעת של הדייר והתחיל לסַפּר מַעשׂה אָרוֹךְ, השייךְ לענין העישוּן. פּעם אַחַת, כּשנסַע לרגל מסחָרוֹ לווארשה, נזדמן לוֹ בּרכּבת דוֹקטוֹר אֶחָד מפוּרסם, מאוֹתם הדוֹקטוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם, שבֹּטביעוּת־עין ראשוֹנה קשה לעמוֹד על חשיבוּתם: קוֹמתם קטנה, גוּפם צנוּם וּלבוּשם דל. אמת, מנקוּדת־השקפה זוֹ רשאי הוּא להעיד על עצמוֹ: כּשהוּא נוֹתן עיִן בּמין ציפּוֹר מציפּרים אֵלוּ, מיד הוּא יוֹדע את אשר לפניו. מַכּיר הוּא אוֹתם על־פּי הקרחת. וכךְ היה גם בּאוֹתוֹ דוֹקטוֹר: ראה אָדם קטן יוֹשב בּפינַת הקרוֹן וקוֹרא בּעיתּוֹן גָדול, כּתוּב גרמַאנית אוֹ צרפתית אוֹ לאטינית, וּמעקם בּשעת מַעשׂה את חוֹטמוֹ – אָה, הלא מאַנשי שלוֹמנוּ אָתּה!… בּקיצוּר, לָמה לוֹ להאריךְ הרבּה? שניהם נכנסוּ בּשׂיחה ונתחַבּבוּ זה על זה, מַמש כּמוֹ כּאן, בּשׂיחָתוֹ עתּה עם האָדוֹן הסטוּדנט. והגיעוּ הדברים לידי כּךְ, שבּאַחַת התּחנוֹת רץ והביא קוּמקוּם רוֹתחים, וּשניהם ישבוּ שבת ריעים ושתוּ תּה. ואֶפשר לא היה זה תּה, אֶלָא שיכר? חַכּה כּמעט רגע. הלא מאָז כּבר עברה לא שנה אַחַת ולא שנתיִים, אֶלָא בּעֶרכּךָ שלוֹש שנים!… אָמנם כּן, עכשיו הוּא נזכּר: זה היה בּאמת שיכר. וסימן לדבר יש: שניהם הקישוּ כּוֹסוֹתיהם זוֹ לזוֹ ושתוּ לחַיִים, מַה שאֵין נוֹהגים בּתה. ואוּלָם לא זה עיקר כּוונתוֹ לסַפּר. עיקר כּוונתוֹ – הסיגָריוֹת. סיגָרייה נתן לוֹ הדוֹקטוֹר ההוּא, שאֶת טעמה יִזכּוֹר כּל ימי חַייו. גם עתּה, כּשהוּא מַעלה בּזכרוֹנוֹ את ריחַ הניחוֹחַ של אוֹתה סיגָרייה, הריהוּ מַרגיש מעֵין סחַרחוֹרת בּראשוֹ, כּאִילוּ שתה יֵין טוֹקאי טוֹב.

וּכדי להראוֹת בּעליל אֶת טיבה של אוֹתה סיגָרייה, שאף האַברךְ מלוֹא פּיו מקנה־המקטרת, קפץ שׂפתיו כּשפוֹפרת והִשיב מתּוֹכה סילסוּל־עשן דק מן הדק, כּאוֹמר: “כּזה בּדיוּק היה ריחָה!”

שיינין ניגש אֶל האַברךְ ועמַד לפניו קוֹדר וּמַחריש. רגָעים מספּר הבּיט אֵלָיו בּלב נעכּר, וּכשראה, כּי זה מוֹסיף לָשבת על מיטתוֹ שוֹקט וּבוֹטח, מעשן אֶת הסיגָרייה להנאָתוֹ וּמַשיב מפּיו את סילסוּלי־העשן אל התּקרה בּפנים מדוּשני־עוֹנג, הפךְ אֵלָיו עוֹרף, יצא מן החדר וסגר אַחריו את הדלת בּרעש. ואוּלָם מיד חָזר ונכנַס מתּוֹךְ החלָטה נמרצה, פּנה אֶל האַברךְ בּפנים חמוּרים, עשׂוּיִים לבלי־חָת, ודיבּר אֵלָיו קשוֹת:

– צריךְ אני לאמוֹר לךָ, כּי אִיש עסוּק אני בּמאוֹד מאוֹד!

האַברךְ קם מעל המיטה, פּלט מתּוֹךְ קנה־המקטרת את זנַב הסיגָרייה אֶל הקרקע, רמַס ומיעֵךְ אוֹתוֹ בּרגלוֹ וענה ואָמַר:

– לי אֵין אַתּה צריךְ כּלָל לאמוֹר זאת. יוֹדע אני גם יוֹדע, כּי אִיש עסוּק אַתּה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – לישב כּל הימים וכל הלילוֹת על פּילוּסוּפיה והיסטוֹריה? ולא סתם היסטוֹריה, אֶלָא היסטוֹריה של אַנגליה! לאנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, אֵין צוֹרךְ לשׂבּר את האוֹזן – ידענוּ פּירוּשה של עבוֹדת־המוֹחַ! רוֹצה אַתּה לנסוֹע דווקא בּרכּבת על־פּני מסילת־הבּרזל – הטריחָה־נא עצמךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, שׂים שׂכל, חקוֹר ודע, כּי החַשמַל הוּא כּךְ וכךְ, וכי הקיטוֹר הוּא כּךְ וכךְ. אַךְ לָמה לָנוּ להרחיק לכת אל הפּילוּסוּפיה? הבה נקח חָכמה אַחרת, הקרוֹבה לָנוּ יוֹתר. מתכּוון אני להיסטוֹריה־גראֶץ. אני טוֹעֵן בּשלי: גם היסטוֹריה־גראֶץ חָכמה עמוּקה היא, שלא כּל אָדם מסוּגָל להגיע עד תּכליתה. המבין אַתּה בּלשוֹן־הקוֹדש? מריסי עֵיניךָ ניכּר, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש. מכּיוָן שכּךְ, לא שמַעתּ מסתּמא גם את שמַע סוֹקוֹלוֹב, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, שאוֹמרים עליו, כּי יוֹדע הוּא שבעים לָשוֹן וּבקי בּכל שבע החָכמוֹת. חבל, חבל, שלא שמַעת את שמוֹ!… הנה אַראֶה לךָ מַה שהשיב לי נַחוּם סוֹקוֹלוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּעיתּוֹן שלוֹ, בּ“שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת”, למַען תּדע, לכל הפּחוֹת, לפני מי אַתּה עוֹמד, חֶה־חֶה…

האַברךְ נזדרז ויצא מן החדר, וּמיד חָזר בּפסיעה קלה ועליזה, כּרוֹקד והוֹלךְ לקראת נצחוֹן, וניפנף אֶל מוּל פּניו של הדייר בּגלָיוֹן ישן וּמהוּה, כּפוּל שמוֹנה, של עיתּוֹן עברי. הוּא פּרשׂ את העיתּוֹן על השוּלחָן והחוָה בּאֶצבּעוֹ על השוּרוֹת הקטנוֹת שבּקצה העמוּד האַחרוֹן:

– הנה הנן! הנה השאֵלוֹת והתּשוּבוֹת של העוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב. כּאן קבוּר הכּלב, חֶה־חֶה… הרוֹאֶה אַתּה את הכּתוּב פּה בּאוֹתיוֹת קטנוֹת וּמחוּקוֹת? “לה'” – כּלוֹמַר: להאָדוֹן. לי מתכּוון סוֹקוֹלוֹב. להלן: “שׂ–ן מ–ג” – כּלוֹמר: שׂטן מקטרג. אני, אני הוּא השׂטן המקטרג. כּלוֹמַר, לא אני מַמש, אֶלָא השם הבּדוּי שלי, מַה שקוֹראִים מנקוּדת־השקפה שלָנוּ פּסיבדוֹנים. להוֹדיעךָ, שלא רציתי לחתּוֹם את שמי המפוֹרש, מכּמה וכמה טעמים. לָמה לי להכניס את ראשי בּעסקים שאֵינם שלי? אִילוּ נוֹדע הדבר ל“חברה קדישא”, היה העוֹלָם חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן אַל תּירא: בּין כּה וּבין כּה יוֹדע העוֹלָם, שמלאכתּי בּכךְ… להלן: “לא יכוֹלנוּ לָרדת לעוֹמק דעתּךָ” – כּלוֹמַר: דבריךָ עמוּקים מהבינם. העוֹמד אַתּה על העוֹקץ? סוֹקוֹלוֹב, העוֹרךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אֵינוֹ בּוֹש להוֹדוֹת בּפוּמבּי, כּי דברי עמוּקים מבּינתוֹ. להוֹדיעךָ, שטבעי בּכךְ. רגיל אני להעמיק את כּתיבתי בּכל מיני פּסוּקים מאִיוֹב וּבכל מיני מלים קשוֹת מתּוֹךְ המַחזוֹר. חבל, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש, וכל הדברים האֵלה כּסתרי־תוֹרה הם לָךְ!

האַברךְ הבּיט אֶל הדייר בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת משמן וּבלחָיים מַבהיקוֹת כּל־כּךְ, כּאִילוּ כּל טוּב העוֹלָם ניתּן בּידוֹ.

שיינין הקדיר פּניו, פּסע אֵלָיו פּסיעה נמרצה, חָטף מידוֹ את העיתּוֹן – וּמי יוֹדע מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ גלָיוֹן מהוּה, אִילמלא נפתּחָה בּרגע ההוּא דלת הבּיִת וּמן הפּרוֹזדוֹר נשמַע קוֹל אִשה:

– שלמה־דויד, אַיֶכּה? הניח בּעֶצם ימוֹת החוֹל את החנוּת, הלךְ לוֹ ונעלָם! הלא צריךְ אַתּה לעשׂוֹת את חשבּוֹנוֹ של המוֹרה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב – כּלוּם שכחתּ? ואִשתּוֹ של מנַהל הדוֹאַר אַף היא מחַכּה זה כּשעה! היכן הוּא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? נוּ־נוּ, בּן־אָדם!… שלמה־דויד!

– הסי, הסי! מַה לָךְ כּי נזעקתּ? אני כּאן, אני כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ! הלא אָמַרתּי לָךְ, כּי הוֹלךְ אני להקבּיל פּני אוֹרחַ חָשוּב!

שלמה־דויד פּתח לרוָחָה את דלת החדר, התייצב בּפּתח ופניו כּלפּי הדייר.

– אֵין מַניחים לדבּר דבר עם אִיש! בּלעדי לא ירימוּ בּבית־המסחָר את ידיהם ואת רגליהם! כּל הבּוכהאלטרייה וכל האַדמיניסטראצייה עלי הן, עלי ועל צוָארי!

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוֹציא את ראשוֹ בּעד הפּתח וּפנה אֶל אִשתּוֹ בּקוֹל מוֹשל:

– אִם כּן, מה אַתּ עוֹמדת שם? הבי הנה את ספר החשבּוֹנוֹת, ואֶעשׂה אֶת חשבּוֹנוֹ של מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ, כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ. כּאן האוֹר מרוּבּה, ואַף חברתוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט נעימה מאוֹד, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

אֶל הפּתח קרבה בּפסיעה זהירה, מהססת, אִשה צעירה, שחרחוֹרת וּמַצניעה לכת. זוֹ העיפה בּדייר החָדש מַבּט בּיישני, ניענעה ראשה לעוּמתוֹ בּענוַת־חן ואָמרה:

– אָה, האָדוֹן הסטוּדנט כּבר בּא עם חפציו? בּשעה טוֹבה

וּמוצלָחַת!… אבל לָמה תּפריע את האָדוֹן בּחַדרוֹ, שלמה־דויד? אֶפשר רוֹצה האָדוֹן הסטוּדנט ללמוֹד בּספריו אוֹ לָנוּחַ מעט?

– כּלוּם אני מַפריע? – נתן הבּעל הקטן בּקוֹל חָזק על אִשתּוֹ. – מי אָמַר לָךְ, שאני מַפריע? אַת לכי מפּה, שאַתּ עלוּלָה בּאמת להפריע. לכי, לכי לָךְ. לאַחַר שאֶעשׂה את החשבּוֹן, תּבוֹאִי לָקחַת אוֹתוֹ. מַפריע!… שמַעתּ מימיךָ דיבּוּרים של אִשה לא־מלוּמדת? אנשים יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה להנאָתם, והרי זוֹ אוֹמרת: מַפריע!… לכי, לכי לָךְ. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי הדברים, שאני והסטוּדנט מדבּרים כּאן בּינינוּ מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, לא לפי מוֹחךְ הם!

לאַחַר שיצאָה האִשה מן הבּיִת, ישב שלמה־דויד אל השוּלחָן הקטן של דיירוֹ בּהרחָבה, פּתח את ספר החשבּוֹנוֹת והתחיל לעיֵין בּוֹ, כּשהוּא מעווה את פּניו וּמגָרד את שׂער זקנוֹ הקטן בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו – סימן להתעמקוּת. בּתוֹךְ כּךְ הציץ על שיינין, העוֹמד על מזוַדתּוֹ הפּתוּחָה תּוֹהה וּמַשמים, ואָמַר לוֹ:

– אֵין בּכךְ כּלוּם, אדוֹני שיינין. יכוֹל אַתּה לסַדר את חפציךָ עם ספריךָ כּכל אַוַת נַפשךָ. ורק בּקשה לי אֵליךָ: אוּלי תּוֹאיל להלווֹת לי עוֹד סיגָרייה אֶחָת? הרגל רע הוא אֶצלי: כּשאני אוֹחז את העֵט בּידי, אני מתאַוה לעשן. העישוּן, עליךָ לָדעת, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

 

ב    🔗

בּעֶרב, כּשחָזר שיינין מן החוּץ לחַדרוֹ והעלה אוֹר בּעששית הקטנה, הגיעוּ לאָזניו מתּוֹךְ חדר־האוֹכל הסמוּךְ קוֹלוֹת אַנשי הבּיִת, הסחים בּיניהם, ועל כּוּלָם מנַצחַ והוֹלךְ קוֹלוֹ הרם של שלמה־דויד, קוֹל חָזק וּבטוּחַ ונהנה מעצמוֹ, קוֹל שׂוֹרר בּביתוֹ. עוֹד הדייר פּוֹנה כּה וָכה, והנה נפתּחָה דלת חַדרוֹ וּשלמה־דויד נכנַס אֶצלוֹ, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ בּפיו וּפניו מַבהיקים, ואָחַז אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹ.

– בּוֹא, אדוֹני הסטוּדנט, לשתּוֹת תּה אִתּנוּ.

שיינין בּיקש להשתּמט מידיו מתּוֹךְ סירוּב נמרץ:

– לא, לא… תּוֹדה רבּה! אֵיני יכוֹל עכשיו… צריךְ אני…

– נוּ־נוּ! אַל תּסַפּר לי סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת! – גָער בּוֹ שלמה־דויד גערה של חיבּה וטפח לוֹ על שכמוֹ. – אַדרבּה, נשתּה תּה, נשׂיחַ קצת, נבלה עֶרב בּנעימים, ותהיה בּן־בּיִת. בּוֹא, בּוֹא, הכינוֹתי לךָ שם עיתּוֹן רוּסי, ששוֹלחים אֵלי יוֹם־יוֹם מפּטרבּוּרג. אֶלָא מה, כּלוּם סבוּר אַתּה, שבּאת לָדוּר בּין פּראֵי אַפריקה?

– אבל צריךְ אני עכשיו…

– בּלא שוּם תּירוּצים! לא אַניחַ לךָ לישב כּאן יחידי – יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ! אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: אפילוּ הפּילוּסוּפים הגדוֹלים אֵינם מסרבים לשתיית תּה. גם העוֹלָם הזה עוֹלָם הוּא!

והוּא משךְ אַחריו את הדייר בּעל־כּרחוֹ אל חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ כּל בּני המשפּחה מסביב לשוּלחָן לפני המיחַם הרוֹתחַ.

המסוּבּים היוּ: בּעל־הבּית הזקן, אִשתּוֹ וּשתּי בּנוֹתיו, שהבּכירה בּהן היא זוּגָתוֹ השחַרחוֹרת של שלמה־דויד. הזקן, יהוּדי קטן וצנוּם, נקי בּלבוּשוֹ, עם זקן־תּיִש קלוּש שזרקה בּוֹ שׂיבה, סעד אוֹתה שעה סעוּדת־העֶרב. פּניו וידיו הקטנוֹת היוּ עסוּקים מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים בּצלחת הדגים, העוֹמדת לרשוּתוֹ. בּין לגימה ללגימה היה מרים ראשוֹ אל התּקרה, מוֹצץ שׂפמוֹ המדוּשן בּכוונה רבּה וּמנַקה בּאֶצבּעוֹתיו הקטנוֹת והצנוּמוֹת את שׂער זקנוֹ הקלוּש מן פּירוּרי העצמוֹת שדבקוּ בּוֹ, וכל זה הוֹציא לפוֹעל בּדייקנוּת וּבזריזוּת, כּאָדם חָרוּץ בּמלאכתּוֹ, העוֹשׂה הכּל בּעתּוֹ טוֹב ויפה. בּעלת־הבּיִת, אִשה שחוֹרה ועבה, ישבה ממוּלוֹ בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וּבגיחוּךְ של נַחַת בּפניה השמנים. הבּת הבּכירה תּפרה מַשהוּ בּקצה השוּלחָן בּמכוֹנַת־תּפירה של יד, והצעירה, לאַחַר שמזגה תּה לכל המסוּבּים, נטלה בּידה את העיתּוֹן וּפרשה עמוֹ אל הסַפּה, פּזלה בּעֵיניה לעֵבר הדייר, וּבלחָיֶיה פּרחה אַדמימוּת.

פּתחוּ בּשׂיחה. המדבּרת היתה בּעלת־הבּית השמנה, ששאלה את הדייר החָדש, אִם מַכּיר הוּא את בּנוֹ של מוֹטי הרוֹפא, אַף הוּא סטוּדנט, ודווקא סטוּדנט גָמוּר. לָמה היא שוֹאֶלת זאת? משוּם שהיוֹם נכנַס זה לחנוּתה לקנוֹת קוּפסַת שוֹקוֹלָדה לאִמוֹ, ליוֹם־הוּלדתּה. אַךְ זה סטוּדנט נחמד – יפה־תּוֹאַר, עדין־נפש ושוֹקט כּיוֹנה. העיקר – עדין־נפש: אֵינוֹ עוֹמד על המקח, משלם כּמה שדוֹרשים ממנוּ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא ההילוּךְ שלוֹ, הנימוּסים שלוֹ, הקידוֹת וההשתחוָיוֹת שלוֹ – תּאוָה לעֵינַיִים וּמשׂוֹשׂ ללב! עיטפוּ לוֹ אֶת קוּפסַת השוֹקוֹלָדה, הרי הוּא מַרכּין ראשוֹ וּמשתּחוה: מַארסי! פּתחוּ לוֹ אֶת הדלת, הרי הוּא מרים כּוֹבעוֹ וּמנַענע ראשוֹ בּחן וּבנעימוּת: שוּב מַארסי!… אַשרי האֵם, שזכתה לבן סטוּדנט שכּזה! כּי מלבד כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, הרי זוֹ לעצמה מלָאכה נקייה וקלה, המַעשירה את בּעליה. כּמה, למשל, מקבּל האָדוֹן הסטוּדנט בּשׂכר הוֹראַת־שעה, אִם מוּתּר לָדעת סוֹד כּזה?

את כּל הדברים האֵלה דיבּרה האִשה השחוֹרה והעבה בּמתק־שׂפתיִים, כּשליבּבה את הדייר הבּיישן, המַחריש מתּוֹךְ מבוּכה, בּעֵיניה השחוֹרוֹת, השוֹקקוֹת, החוֹתרוֹת וחוֹקרוֹת בּמוּפלָא ממנה.

כּל אוֹתה השעה לא נח שלמה־דויד ולא שקט. פּעם קפץ אֶל גיסתוֹ, חָטף מידיה את העיתּוֹן, הרכּיב את הפּינסנה על חוֹטמוֹ והתחיל לעיֵין בּחדשוֹת, מרפרף בּעֵיניו על טוּרי העיתּוֹן מלמַעלָה למַטה

וּמלמַטה למַעלָה, כּמבקש דבר חָשוּב שנתעלם ממנוּ. וּמיד הניח את העיתּוֹן וניגש אל ארוֹן־הספרים הקטן, עמד לחַפּשׂ בּוֹ בּפנים טרוּדים מאוֹד והוֹדיע בּקוֹל רם וּבפירסוּם רב, כּי אָבדוּ לוֹ כּמה וכמה מספריו הנחוּצים לוֹ בּיוֹתר. לאָן נעלמוּ, למשל, “משלי קרילוֹב”, ספר יקר־המציאוּת, שהרבּה יגע עד שמצא אוֹתוֹ אֵצל מוֹכר־ספרים בּווארשה?

– מה אַתּ מבלבּלת את מוֹחוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט בּדברי־הבאי על התּכשיט של מוֹטי הרוֹפא? – פּנה לבסוֹף אל חוֹתנתּוֹ בּמוּסַר־השׂכּל. – מי הוּא וּמה הוּא? בּחוּר ריק וטיפּש ידוּע, כּמוֹהוּ כּאָביו, שכּל ידיעתוֹ בּמדיצינה אֵינה מַגיעה אֶלָא לעשׂיית חוֹקן!…

ראתה מציאָה ונפלה עליה: מַארסי! הלא את זה יוֹדעים עכשיו כּל החַייטים והסַנדלָרים!… וּבכלל רוֹצה היִיתי לָדעת, מה עניינךְ אֵצל סטוּדנטים? מה אַתּ מַבחינה בּין סטוּדנט גָמוּר לשאֵינוֹ גָמוּר? כּלוּם חָקרתּ אוֹתם ועמַדתּ על גמר לימוּדם? אוֹ שמא מבינה אַתּ בּנקוּדת־השקפה שלָהם?

כּאן מצא גם הזקן את לבּוֹ להשמיע דבר. הלָה דחה מעל פּניו אֶת הצלחת המלאָה עצמוֹת דגים מצוּצוֹת, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ עוֹד, שיפשף ידיו הקטנוֹת זוֹ בּזוֹ וסרק בּאֶצבּעוֹתיו הצנוּמוֹת את זקן־התּיִש שלוֹ, זקף עֵינַיִים קרוֹת למַעלָה וּפלט בּקוֹל רוה ודשן, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש, כּמדבּר אֶל התּקרה, מלים קטוּעוֹת:

– סטוּדנטים!… מדיצינה!… השקפת־נקוּדה!… סתם דברים בּטלים!… מאֶפס מַעשׂה!… כּקליפּת השוּם!…

וּמתּוֹךְ תּנוּעה של בּיטוּל לשאָר העוֹלָם כּוּלוֹ נטל אֶת כּוֹס התּה, העוֹמדת מוּכנה בּשבילוֹ, והגישה אֵלָיו, כּאָדם האוֹמר:

“זוֹ שקוּלָה בּעֵינַי כּנגד כּל השקפוֹת־הנקוּדה שלָכם!”

שלמה־דויד נתבּלבּל, כּאִילוּ נשפּךְ על ראשוֹ מצד אשר לא פּילל קיתּוֹן של צוֹננים. רגָעים מספּר עמַד מַחריש וּמבוּייש, כּמי שנעתּקוּ מלים מפּיו. אַחַר־כּךְ נטל כּיסא וישב ליד הדייר, גיחךְ גיחוּךְ מַר ונאנַח בּאָזנוֹ:

– אֵלה תּוֹלדוֹת פאנַאטיזם!…

שיינין כּילָה לשתּוֹת את התּה, הוֹדה לבעלת־הבּיִת בּחיוּךְ רךְ, ערמוּמי: “מאֶרסי!” וקם מעם השוּלחָן. כּסבוּר היה, שבּזה כּבר יצא ידי חוֹבת נימוּס של דייר חָדש כּלפּי בּעליו. ואוּלָם כּאן קפץ שלמה־דויד ממקוֹמוֹ בּמשנה־עוֹז, כּמתאוֹשש אַחרי תּבוּסתוֹ:

– זוֹ מהי? כּבר הוֹלךְ אַתּה מעמנוּ? חַס ושלוֹם! הן לא ראִית עדיִין את הפוֹנוֹגראף שלי!

– מה פּירוּש? – תּהה שיינין. – אֵיזה פוֹנוֹגראף?

בּמקוֹם תּשוּבה פּנה שלמה־דויד אל גיסתוֹ בּקוֹל מפקד:

– חַנה־אֶטיל, הוֹציאִי אֵלינוּ מן המגירה העֶליוֹנה של השידה את הפוֹנוֹגראף, שהבאתי מווארשה. מַהרי וַעשׂי!

לא היוּ רגָעים מוּעטים ואֶל השוּלחָן הוּבאָה קוּפסַת־עץ שחוֹרה, וּמתּוֹכה הוּצא כּלי־מַתּכת משוּנה, עגוֹל וכבד, בּצירוּף קני־שמיעה של גוּמי מרוּפּט. הכּל התייצבוּ מסביב לשוּלחָן לראוֹת בּמַחזה, כּיצד שלמה־דויד טוֹרח בּזריזוּת וּבדייקנוּת של מוּמחה בּמכוֹנַת־הזמרה המוּפלָאָה, מסוֹבב בּה בּחריצוּת־כּפּיִים מיני בּרגים וגלגלים לכאן וּלכאן ונוֹעֵץ את קני־הגוּמי בּנקבים העשׂוּיים לדבר. אִשתּוֹ של שלמה־דויד פּינתה את השולחָן, אחוֹתה הצעירה היתה אדוּמה ונרגשת בּיוֹתר, משוּם שתּפסה מקוֹם שלא בּמתכּוון ליד הדייר, ואפילוּ הזקן הקר והיבש ניכּרים היוּ בּוֹ סימני התעוֹררוּת: בּעֵיניו הקרוֹת ניצנץ חיוּךְ וַתּרני דק של אָדם, המוּכן להעביר הפּעם על מידוֹתיו.

התּכוּנה היתה רבּה. שלמה־דויד כּירכּר מסביב לשוּלחָן בּתנוּעוֹת של להטן מַפליא לעשׂוֹת, הגיש לכל אֶחָד מן המסוּבּים את קני־הגוּמי, כּדרךְ שמַגישים אוֹצר כּל חמדה, לימדם את אוֹפן השימוּש בּהם והזהירם בּכל חוֹמר הדין, לבל יזיזוּ אוֹתם מתּוֹךְ אָזניהם עד שלא יִשמעוּ מפּיו פּקוּדה לכךְ. את שמוֹת פּרקי הזמרה הכריז בּקוֹל חוֹגג בּרוּסית, כּשהטעים כּל מלה בּפיו בּטעם מיוּחָד וּבכוונה רבּה. שיינין גיחךְ כּל אוֹתה השעה בּעֵיניו הרכּוֹת, ואַף־על־פּי־כן נשמַע להאַברךְ הקטן וּמילא בּדיוּק אַחרי פּקוּדוֹתיו.

לאַחַר ששמַע את כּל הזמירוֹת והפּזמוֹנוֹת של הפוֹנוֹגראף עד תּוּמם, קם הדייר וּפרש לחַדרוֹ עייף וּמטוּשטש, לבּוֹ סחַרחַר ואָזניו צוֹללוֹת, והתנַפּל על מיטתוֹ בּעוֹדנוּ בּבגָדיו. על השוּלחָן דלקה העששית הקטנה, השרתה על הטפּיטים האדוּמים של כּוֹתלי החדר אוֹר כּהה ושוֹקט, שמסךְ בּלבּוֹ של שיינין עצבת כּהה ושוֹקטת. הוּא הבּיט אֶל התּקרה העוֹממת בּצל והירהר את הירהוּריו העוֹממים אַף הם, מאוֹתם מיני הירהוּרים, העוֹלים בּלבּם של כּל האֶכּסטאֶרנים בּני גילוֹ וּמַעמדוֹ, בּבוֹאָם לָדוּר בּדירה חדשה: כּי החַיִים יגעים ושוֹממים, ללא שׂמחה, ללא אוֹשר, ללא תּקוָה לָצאת למרחָב, כּי אֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא נדוּדים מדירה לדירה, עם אוֹתוֹ צרוֹר־הספרים הדל, עם אוֹתה השׂמיכה הירוּקה, עם אוֹתוֹ כּוֹבע־הסטוּדנטים העלוּב. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ התחיל לנַמנם ולא הרגיש בּהיפּתח דלת חַדרוֹ. שלמה־דויד נכנַס, נטל כּיסא, ישב אֶל מיטתוֹ וּפתח ואָמר:

– לא רציתי להפליג שם בּויכּוּחַ עם הזקן, מטעם פּשוט. כּתוּב אֶצלנוּ בּבּיבּליאָה שלָנוּ: אַל תּען כּסיל כּאיוַלתּוֹ. מַה יבין זה בּעניינים אֵלוּ, העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם? אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: יכוֹל אני להיזהר מעישוּן בּשבּת, אוֹ אפילוּ להאמין בּהשאָרת־הנפש, ואַף־על־פּי־כן הריני אָדם המהלךְ לרוּחַ הזמן. ודעתּךָ מה היא? אֶפשר שאַתּה אֵינךָ מַאמין בּהשאָרת־הנפש? מבין אני גם לרוּחָם של מיני בּני־אָדם אֵלוּ. אַף כּי הפּילוּסוּפים אוֹמרים, כּי חַייבים אנַחנוּ דווקא להאמין בּכל כּיוֹצא בּזה. וּראָיה לדבר – אריסטוּ, שהיה תּלמידוֹ של הרמבּ"ם… היש לךָ עוֹד סיגָרייה אֶחָת?

והוּא נעץ את קנה־המקטרת בּין שיניו ונשף בּוֹ אל מוּל פּני הדייר.

שיינין הרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ והציץ בּפני האַברךְ בּשׂנאָה גלוּיה. אַחַר־כּךְ חָזר ושכב, עצם אֶת עֵיניו כּמתעלף ואָמר בּקוֹל שפל, שנשמעה בּו בּקשת רחמים, בּרוּסית:

– אדוֹני רב־החסד! חָש אני בּראשי…

שלמה־דויד נתעוֹרר כּוּלוֹ, כּאילוּ חָיתה רוּחוֹ.

– כּךְ נאֶה! כּךְ אני אוֹהב!… אַדרבּה, דבּר־נא רוּסית אֵלָי, אדוֹני רב־החסד!… הבה אסַפּר לךָ, כּי בּלשוֹן זוֹ עצמה מדבּר אֵלי גם מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ. גם אֶת

מכתּביו אֵלי הוּא מַתחיל כּךְ: “אדוֹני רב־החסד”… והיה מַעשׂה, ואני ישבתּי בּיוֹם הראשוֹן בּביתוֹ, כּדרכּי מדי פּעם בּפעם, ושתיתי אֶצלוֹ תּה, ואָמַר לי, כּלוֹמַר, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ,

כּדברים האֵלה: “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין (שם־משפּחתּי דוֹבּקין, מן הדוֹבּקינים הידוּעים), אוּלי תּוּכל לפתּוֹר לי חידה קשה בּאַלגבּרה?” “מהיכא תּיתי, אני אוֹמר, שׂים על הצלחת, ונראֶה”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, זה־כּבר, מתּוֹךְ הבּוּכהאלטרייה שלָךְ, כּי נתבּרכתּ בּכשרוֹן מצוּיין למַאתּימַאטיקה. והנה נזדמנה לָנוּ, הוּא אוֹמר, בּגימנַאסייה חידה קשה עד מאוֹד, כּל הגימנַאזיסטים שלי מתחַבּטים בּה זה חוֹדש ימים”. בּקיצוּר, שמא סבוּר אַתּה, שלא מצאתי את הפּתרוֹן? אַחַת – שתּיִים, כּמוֹ שאני מדבּר עמךָ כּאן! בּידי האַחַת אני אוֹחז אֶת כּוֹס התּה, וּבידי האַחרת – את העפּרון. חָשבתּי רגע, כּתבתּי רגע, והפּתרוֹן יצא. המוֹרה למַאתּימַאטיקה בּוֹגוֹליֶיפּוב כּמעט נטרפה עליו דעתּוֹ מרוֹב תּמהוֹן.

התנַפּל עלי כּמשוּגָע, ואִילמלא אני שנזהרתּי, וַדאי שהיה שוֹבר את הכּוֹס אשר בּידי. חַכּה כּמעט רגע, עכשיו נזכּרתּי: הכּוֹס אָמנם לא נשבּרה, אַךְ נתהפּכה, והתּה נשפּךְ כּוּלוֹ על השוּלחָן. “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין, הוּא אוֹמר לי, הלא עוֹשׂה־נפלָאוֹת אַתּה! חבל, שאֵינךָ גימנַאזיסט. אִילוּ לָמַדתּ בּגימנַאסייה, הוּא אוֹמר, מוּבטח לָךְ, שהיִית עוֹלה למַעלָה־למַעלָה!” ואני – לא כּלוּם, כּאִילוּ לא בּי הכּתוּב מדבּר. שוֹתה אני בּמנוּחָה את התּה מן הכּוֹס וּמחַייךְ בּפני עצמי. גם זה עניין חָשוּב – לפתּוֹר חידה בּאַלגבּרה! אִילוּ הספּיקוּ בּידי ללמוֹד, היִיתי יוֹדע גם את הלָשוֹן הגרמַאנית כּכל הלכתה. פּעם אַחַת, כּשנסַעתּי לווארשה, נזדמן לי בּדרךְ גרמַאני מיוּחָד בּמינוֹ. הוּא עצמוֹ, כּמדוּמה לי, היה מהנדס מפוּרסם, בּוֹנה גשרים וּמסילוֹת־בּרזל וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ…

שיינין התהפּךְ אֶל צדוֹ בּרעש והסב את פּניו אֶל הקיר. הוּא עצם בּחָזקה את עֵיניו והרגיש, כּי ידיו ורגליו רוֹעדוֹת.

– אָה, כּבר רוֹצה אַתּה לישוֹן בּשעה מוּקדמת כּל־כּךְ? אני רגיל לעלוֹת על משכּבי לא קוֹדם שתּים עֶשׂרה. על־פּי רוֹב אני מבלה את הערבים בּנעימים בּבית בּן־אָחי הצלָם. בּן־אָחי הוּא צלָם, מוּמחה למלאכתּוֹ מאֵין כּמוֹהוּ, ואִשתּוֹ מוֹצאָה ממרחַקים, מסמוֹלנסק, מדבּרת רוּסית, כּמוֹסקבאִית מלידה ומבּטן. והרי אני יוֹשב אֶצלָם בּכל עֶרב, מדפדף בּאַלבּוּם הצילוּמים ושוֹמע שׂיחָה נאָה בּרוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמַאטיקה. וּלדעתּךָ, מה אֶעשׂה? כּלוּם אֵשב כּאן בּבּיִת עם חוֹתני הפאנַאטיק ועם חוֹתנתּי, שאֶצלה “מַארסי” היא מרוֹם נקוּדת־ההשקפה? כּסבוּר אַתּה, שחַיי נעימים פּה? לא, ידידי, לא כּל מַה שנוֹצץ זהב הוּא… עוֹד זאת בּנחָמתי, שפּעמים, בּנוֹחַ עלי הרוּחַ, אני יוֹשב עד שעה מאוּחרת בּלילה ושוֹפךְ את לבּי על הנייר. הכּל ישנים, נוֹחרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ואני יוֹשב וכוֹתב, יוֹשב וכוֹתב. יש, בּרוּךְ השם, הרבּה דברים בּפינה נידחת זוֹ, שכּדאי לכתּוֹב עליהם בּיקוֹרת. אבל מַה מוֹעיל בּזה, והעוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב העלָה טינה בּלבּוֹ על לשוֹני העמוּקה? אני כּוֹתב, והוּא אֵינוֹ מַדפּיס…

לבסוֹף יצא שלמה־דויד מחדר הדייר. שיינין מיהר להתפּשט את בּגָדיו, כּיבּה את האוֹר ועלה על משכּבוֹ. החדר הקטן שקע בּאפילת לָילָה. המַצע החָדש היה קשה, והקירוֹת הזרים העיקוּ על הלב בּדממתם. שעה רבּה התהפּךְ מצד אל צד, עד אשר נרדם. וּפתאוֹם, כּששנתוֹ כּבר היתה מתוּקה עליו, הרגיש, כּי סמוּךְ למיטתוֹ ניצנץ אוֹר. ניעוֹר והתחיל לעפעֵף בּעֵינַיִים כּוֹאבוֹת. לפניו עמד שלמה־דויד בּרגליִים יחפוֹת, כּולוֹ לָבן בּכוּתּנתּוֹ וּבתחתּוֹניו, אָחַז נר בּידוֹ וחיפּשׂ בּבגָדיו, המוּטלים על הכּיסא.

– בּאתי ללווֹת ממךָ עוֹד סיגָרייה אַחַת, ואֵיני יכוֹל למצוֹא… כּמה משוּנה דבר זה! אָדם השוֹכב על משכּבוֹ בּלילה וּמהרהר בּכל מיני נקוּדוֹת־השקפה, על־כּרחוֹ הוּא נמשךְ אל הסיגָרייה. אני זה דרכּי תּמיד, שאני רגיל…

ואוּלָם כּאן אֵירע דבר משוּנה, היוֹצא מן הרגיל. הדייר החָדש קם על המיטה מלוֹא קוֹמתו, תּפס ראשוֹ בּידיו, כּוּלוֹ רוֹעד מעוֹצר שׂנאָה וכעס, ושאג בּקוֹל־זוָעוֹת אל האַברךְ הנבהל על טהרת השׂפה הרוּסית:

– פּשוֹ־אוֹ־אוֹ־אוֹל!…¹