א    🔗

כּשבּאָה חַיה עם דימדוּמי עֶרב של חוֹרף לבית אִמה, ריבה־לאָה האַלמנה, וּמצאָה שם אֶת הילָדים לבדם מתייחדים על התּנוּר וּמסַפּרים זה עם זה בּחשאי, הניחָה אֶת צרוֹרה על הסַפסל ליד החַלוֹן וישבה אֶצלוֹ בּדוּמייה. לא הסירה אֶת מטפּחתּה החַמה מעל שכמה ולא דיבּרה דבר, ורק שאפה רוּחַ בּכבדוּת וּפניה היוּ אדוּמים מאוֹד.

– חַיה! הנה חַיה כּאן! חַיה בּאָה!

בּחָלל האָפל שבּין מוֹשב־התּנוּר וּבין התּקרה התרחשה תּנוּעת־שׂמחָה. בּן־רגע נעֶזבוּ הבּתּים והחנוּיוֹת של קיסמים, שהוּקמו לשם מקח וממכּר על חוֹל־התּנוּר החַם והיבש, והמסחָר נשכּח. הילָדים זקפוּ ראשיהם והציצוּ מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה אֶל אחוֹתם הבּכירה.

– בּאת מן החָצר, חַיה?

– בּמרכּבה היפה עם המצילוֹת, חַיה?

– והבאת לָנוּ בּצרוֹר הזה תּפּוּחים, חַיה?

חַיה החרישה ולא ענתה דבר, כּאילוּ בּוֹשה מפּני אַחיה הקטנים, שלא הביאָה לָהם בּצרוֹרה לא תּפּוּחים ולא כּלוּם. וּלפיכךְ הסבּה אֶת פּניה האדוּמים לעֵבר החַלוֹן, מטפּחתּה צנחה מעל כּתפיה, וכךְ הוֹסיפה לָשבת דוּמם, מוּפלָאָה וּמתנַכּרה, שלא כּדרכּה כּלָל.

היתה שעת דממה וצינה גוֹברת שבּין השמשוֹת. בּחוּץ כּבר התחיל הלילה להאפיל על כּוֹתלי הבּתּים ועל גדרוֹת הגנים, הקוֹפאִים בּלוֹבן השלג, וזהרוּרי־אוֹדם אַחרוֹנים ריחפוּ לאַט וגָועוּ בּזוית התּנוּר. אִיציק, הגָדוֹל שבּילָדים, והוּא גם הזריז והממוּלָח שבּהם,

חָבוּש כּוֹבע־חוֹרף ישן, שנקרח ונתרפּט מרוֹב ימים, חָפז וצנח ממרוֹם התּנוּר, כּשהוּא נתלה בּוֹ בּידיו, מתחַכּךְ בּוֹ בּבטנוֹ, מפרכּס בּרגלָיו היחפוֹת להשׂיג אֶת הקרקע, וּמבּין קרעֵי מכנסיו מַלבּין בּשעת מַעשׂה מַחשׂוֹף ירכיו הרזוֹת. תּוֹךְ כּדי רגע קפץ על האָרץ והתייצב לפני אחוֹתוֹ.

– אִמא אָמרה, כּי לפּסח, אִם יִרצה השם, תּקנה לי נַעליִים חדשוֹת, כּאוֹתן הנַעליִים היפוֹת, שקנית לָךְ אָז בּקיִץ, הזוֹכרת אַתּ, כּשבּאת אֵלינוּ בּמרכּבה, חַיה.

אֵת כּל זאת השמיע היֶלד בּנשימה אַחַת, כּמגלה סוֹד יקר וכמוּס, שטיפּח בּלבּוֹ ימים רבּים. שעה קלה מלל בּרגלָיו היחפוֹת על קרקע־העפר הקר והבּיט אֶל חַיה, היוֹשבת דוּמם וּפניה לעֵבר החַלוֹן. מתּוֹךְ האַפלוּלית, המשמשת בּעירבּוּביה עם הנוֹגה המעוּמעם של אַדמימוּת השמַיִים, נראתה לוֹ אחוֹתוֹ רחוֹקה וזרה בּפניה האדוּמים והמַחרישים, ולבּוֹ היה מהסס בּוֹ, אִם כּדאי לוֹ שיגלה לָה גם אֶת העיקר.

– אִמא אָמרה, כּי אַת תּתּני כּסף והיא תּקנה…

חַיה החרישה גם הפּעם, כּאִילוּ לא שתה לבּה אֶל אָחיה הקטן, שתּלה אֵליה את עֵיניו בּציפּייה. מעל התּנוּר הציצוּ ראשיהם של שאָר הילָדים, נאלָמים ותוֹהים, כּחוֹששים, כּי בּתוֹךְ הדוּמייה והחשיכה שבּבּית תּקוּם פּתאוֹם אחוֹתם הבּכירה, המוּזרה מאוֹד בּישיבתה זוֹ ליד החַלוֹן, ותתּן עליהם בּקוֹל־פחָדים. והנה זינק החָתוּל השחוֹר מפּינַת־מַחבוֹאוֹ וּבטיסה אַחַת קפץ ועלה על השוּלחָן. אַחַד הילָדים נבהל וצוַח:

– אוֹי, חַיה!…

חַיה קמה מתּוֹךְ מטפּחתּה הצוֹנַחַת, עברה בּרגליִים כּוֹשלוֹת לפנים מן מחיצת־הקרשים, המחַלקת את הבּית לשנַיִים, שכבה שם על המיטה, כּבשה פּניה בּכּר, והילָדים נבהלוּ לשמוֹע, כּי אחוֹתם נתנה את קוֹלה בּבכי. נדהמים וּדחוּקים זה לָזה שכבוּ בּקצה התּנוּר והקשיבוּ בּתמהוֹן־לבב לבכי אחוֹתם הגדוֹלָה, המתייפּחת בּקוֹל משוּנה, מתפּרץ ונחנק, כּקוֹל געיית הפּרה. החשיכה בּבּיִת הלכה וגָדלה, ועמה גָדל הפּחד, עד שהתחילוּ הילָדים לבכּוֹת אַף הם זה אַחַר זה. ורק אִיציק היה האֶחָד, שהבליג על תּמהוֹנוֹ וּפחדוֹ, ניגש מתּוֹךְ החלָטה אֶל המיטה ועמַד למראשוֹתיה של אחוֹתוֹ עמידה של אָדם העשׂוּי לבלי־חָת.

– חַיה, לָמה תּבכּי?

חַיה חָדלה לבכּוֹת, כּאִילוּ נתנה הפּעם אֶת דעתּה על שאֵלת אָחיה הקטן וּביקשה אַף היא פּשר לבכיה. רגָעים אחָדים שכבה דוּמם בּפניה הכּבוּשים בּכּר וּבשׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת, וּכשגָחַן אִיציק אֵליה,

נשתּתּקוּ גם הילָדים על התּנוּר, עצרוּ נשימתם והבּיטוּ בּעניין רב אֶל המיטה המַלבּינה בּחשיכה, מחַכּים וּמשתּאִים לָדעת, מַה יעשׂה שם אִיציק בּאוֹמץ־לבּוֹ וּבבינתוֹ היתירה?

– שמא ראשךְ כּוֹאֵב, חַיה? – שאַל אִיציק כּזקן ורגיל,

אַךְ עם זה בּקוֹל רךְ ורחוּם, כּקוֹלָה של האֵם בּשעת טיפּוּלָה בּיֶלד חוֹלה.

על שאֵלה זוֹ ענתה חַיה בּבכי מַר. מכּיוָן שכּךְ, לָבש אִיציק עוֹז וּביֶתר בּטחָה ניגש אֶל תּפקידוֹ וּפשט אֶת ידוֹ למַשש את ראשה של אחוֹתוֹ. שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת נתפּזרוּ על הכּר וּלחָיֶיה היוּ חַמוֹת וּרטוּבּוֹת מדמעוֹת – סימן מוּבהק למיחוּש ראש. אַךְ חַיה הראתה אוֹתוֹת סירוּב לאָחיה הקטן והסתּירה פּניה ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן לא נפל לבּוֹ של אִיציק, וכוּלוֹ תּקיף וּבטוּחַ בּמַעשׂה הטוֹב שהוּא עוֹשׂה, עמד לפשפּש בּחשיכה בּזריזוּת רבּה, עד שמצא אֶת מבוּקשוֹ – אֶת מצח אחוֹתוֹ, שהיה מכוּסה בּזיעה.

– ראשךְ כּוֹאֵב, חַיהלי? – חָזר אִיציק על שאֵלתוֹ בּמשנה רוֹךְ ורחמים.

הפּעם הוֹציאָה חַיה מתּוֹךְ גרוֹנה צריחָה חַדה, בּוֹקעת וּממוּשכת, שזיעזעה את חלל הבּיִת הקטן והפּילָה פּחד־מות על הילָדים.

והנה בּאה האֵם מן השוּק. מתּחילָה, כּשנכנסה לבּיִת האָפל וּמצאה את בּתּה מוּטלת על המיטה, בּוֹכה וּמתכּווצת בּיִיסוּריה, תּמהה ריבה־לאָה תּמיהה גדוֹלָה.

– חַיה, מַה זאת? מַה אַתּ עוֹשׂה כּאן? וּמה אַתּ שוֹכבת וּבוֹכה?… האִם פּיטרוּ אוֹתךְ מן החָצר?

וּכשראתה, כּי הבּת שוֹתקת וּמוֹסיפה להתייפּח חרש, קיבּלָה אֶת שתיקתה כּהוֹדאָה וּבאָה לכלל כּעס.

– כּל צרוֹתי על ראשם! השמַעתּם רציחָה כּזאת? על שוּם מה פּיטרו את התּינוֹקת? רק זה חָסר לי, כּתוֹספת לדלוּת המרה שלי!… אבל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, חַיה, הלא תּאמרי דבר: על שוּם מה פּיטרוּ אוֹתךְ? מה ראוּ בּךְ?… הא לָךְ צרה חדשה! רצה אני מן השוּק כּל עוֹד נשמתי בּי… לא בּישלתּי עדיִין כּלוּם לארוּחַת־העֶרב… מנדל יבוֹא רעֵב… והנה היא כּאן! שוֹכבת וּבוֹכה!.. מה עשׂוּ לָךְ שם? וּמה עשׂית אָתּ? שמא, חָלילָה, הא?…

ריבה־לאָה האַלמנה בּיקשה בּמבוּכתה ולא מצאָה, בּמה אֶפשר לחשוֹד אֶת בּתּה הישרה וּתמימַת־הדרךְ. שעה קלה עמדה לפניה מַחרישה ושוֹממה והקשיבה לבכיה המשוּנה, המקוּטע, העולֹה ויוֹרד. אַחַר־כּךְ הניעה בּידה, יצאָה מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים וּפנתה אל הכּיריִים, חיפּשׂה בּחשיכה אֶת הגפרוּרים, כּדי להעלוֹת אוֹר בּבּיִת.

– אִמא! – קרא אִיציק, שכּירכּר אַחריה בּרגלָיו היחפוֹת.

– אני יוֹדע, לָמה פּיטרוּ אֶת חַיה מן החָצר. ראשה כּוֹאֵב ויֶש לָה חוֹם. אני עצמי מיששתּי אֶת מצחָה. כּל הילָדים ראוּ זאת.

ריבה־לאָה הניחָה אֶת הגפרוּרים וחָזרה אֶל בּתּה, גָחנה אֵליה ושׂמה ידה על מצחָה. זוֹ נזדעזעה ממַגע ידה של האֵם וחָדלה לבכּוֹת.

– חַיהלי, אֶפשר חוֹלָה אַתּ בּאמת? מה אַתּ שוֹתקת, בּתּי? אוֹיה לי, האִם ניטלָה לָשוֹן ממךְ?… ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שוּב בּוֹכה בּלי מלים, כּאִילוּ יצאָה חָלילָה מדעתּה!

והיא עמדה לנַענע אֶת בּתּה בּכתפיה, אָחזה בּה ושׂמה אֶת ידיה מתּחת לראשה, כּאוֹמרת לעוֹדדה וּלהשיב דעתּה אליה.

– חַיהלי, מַה זה היה לָךְ? הלא תּדבּרי דבר! לָמה תּעני אֶת נַפשי?

וּפתאוֹם נשתּתּקה האַלמנה והבינה אֵת כּל אשר עם בּתּה. בּחשאי הוֹציאָה אֶת ידיה מתּחת לגוּף המסוּרבּל, השרוּי בּזיעה, וקמה ועמדה לפני המיטה כּהלוּמַת־רעם. הבּת נשתּתּקה אַף היא, וּבבּית היתה דממה הרת־אֵימים, זוֹ המבשׂרת אֶת בּוֹא האָסוֹן. האֵם גָחנה שוּב אֶל בּתּה, כּמבקשת לעמוֹד על טעוּתה, ולָחשה על אָזנה בּקוֹל שפל, שלא נשמַע כּמעט מרוֹב חרדת־הלב:

– חיה, מַה זאת? חַיה, אַתּ, אַתּ?…

ריבה־לאָה צנחה וישבה למַרגלוֹת בּתּה ותפסה ראשה בּידיה. כּשראוּ הילָדים אֶת אִמם בּכךְ, הרגישוּ, כּי צרה גדוֹלָה בּאָה עליהם.

הקטן שבּהם נתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי.

– אִמא, ירא אני בּחוֹשךְ…

וחַיה, כּאילו ראתה בּבכי אָחיה הקטן היתּר גם לעצמה, לא כּבשה עוֹד יִיסוּריה וגָעתה בּילָלָה רמה וּגלוּיה, מתּוֹךְ רטט־איברים ונַהמת־הלב. האָסוֹן נתגלָה בּכל מוֹראָיו, השתּפּךְ בּחשיכה והציף אֵת כּל פּינוֹת הבּיִת הקטן, עד אֶפס תּקוָה וּמפלָט, וּבכי־תּמרוּרים של ילָדים אחוּזי־פחד בּקע ועלָה מן התּנוּר אֶל התּקרה הנמוּכה. כּבר היה לילה, ורק השלג הקוֹפא בּחוּץ הלבּין בּאוֹר עמוּם וצוֹנן בּעד החַלוֹן. וּבתוֹךְ כּךְ לא ידעה האַלמנה את נַפשה והתנַפּלה בּחימה שפוּכה על בּתּה הבּתוּלָה, המתכּווצת ונאנקת בּחבלי לידה.

– רוֹצחת! חצוּפה! מה עשׂית לָנוּ? מה עשׂית לָנוּ,

משוּמדת?… אִמרי, מה עשׂית לָנוּ? אִמרי, משוּמדת, רק מלָה אַחַת תּאמרי לי: מה עשׂית לָנוּ?…

 

ב    🔗

היתה בּהלה בּבּית הקטן. היוֹלדת חָגרה את שאֵרית כּוֹחה, לבל יִישמע בּמרוֹם קוֹלָה, וצעקתה הנחנקת בּגרוֹנה, הדוֹמה לגעייה עמוּמה של פּרה, הפּילָה אֵימַת־אֵלם על הילָדים השוֹכבים על התּנוּר. סמוּךְ למיטה, על סַפסל, העמידוּ עששית עשינה, ושם טרחה מתּוֹךְ שתיקה קוֹדרת אִשה זקנה זרה, בּפיאָה נכרית ובמַפּלי־לחָייִם אדוּמוֹת, היא המיילדת, יצקה מתּוֹךְ סיר אֶל קערה מַיִם רוֹתחים והוֹציאָה בּשעת מַעשׂה מיני נהימוֹת משוּנוֹת מתּוֹךְ חוֹטמה. לפעמים יצאָה ממחיצת־הקרשים אֶל האֵם העוֹסקת אֵצל התּנוּר המוּסק, פּשטה זרוֹעוֹתיה לאַויר, ניענעה ראשה בּזעף לכאן וּלכאן והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה: “נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!” פּני האַלמנה היוּ דוֹממים ואטוּמים, כּוּלה נתוּנה למלאכתּה ושוֹתקת, כּאילוּ נקראָה לכאן מן החוּץ לעסוֹק אֵצל התּנוּר וּלקבּל שׂכר על המלָאכה ועל השתיקה. וּכשיצאָה עם הדלי אֶל הבּאֵר לשאוֹב מַיִם, עמדה שם בּלי־נוֹע בּאַויר־הלילה השוֹקט, הקוֹפא על שלָגיו, והבּיטה מרחוֹק אֶל בּיתה הקטן ואֶל האוֹר הכּהה שבּחַלוֹנוֹ מתּוֹךְ תּהייה, כּתמהה, אִם זה בּיתה, ואִם החַלוֹן המוּאָר בּאוֹר קוֹדר וּבוֹדד, עם כּל המתרחש שם מאחוֹריו, אֵינוֹ חלוֹם־בּלָהוֹת? ורק כּשהרכּינה את ראשה הכּבד אל מי־הבּאֵר העמוּקים, מַיִם שחוֹרים שאֵין לָהם סוֹף, ניעוֹרה בּה הרגָשת המציאוּת ותקף אוֹתה פּחד גָדוֹל, שמא תּשליךְ את עצמה אֶל תּוֹךְ הבּאֵר. כּשחָזרה בּצעדים מהירים והדלי המלא בּידה, פּקוּ רגליה והחשיכוּ עֵיניה וכל עצמוֹתיה רחפוּ. הלב נתרוֹקן כּוּלוֹ והפּחד הקר עדיִין נשב בּקרבּוֹ. ולא נחה דעתּה עד שנכנסה לביתה ועמדה שוּב לפני התּנוּר, ושוּב בּחנוּ אָזניה את קוֹל בּתּה, המתאַפּקת בּעצמַת מַכאוֹביה ונאנקת למקוּטעים מתּוֹךְ געייה משוּנה.

כּשתּקפוּ חבלי הלידה, והילָדים שכבוּ צפוּפים על התּנוּר, מכוּוָצים וּמבוּטלים בּשעה מוּזרה זוֹ, זוֹקפים ראשיהם בּפחד וכוֹסף רב ורוֹאִים בּעֵיניהם דברים תּמוּהים וּמכוֹערים, לא יכלָה חַיה להתאַפּק עוֹד ונתנה קוֹלה בּצריחָה איוּמה:

– אִמא, אני מתה!

הפּעם חָרדה ריבה־לאָה ממקוֹמה ופרצה אל מחיצת־הקרשים בּקדירה מלאָה רוֹתחים, אֶלָא שפּניה עדיִין היוּ דוֹממים ואטוּמים כּבתחילה, כּפני אִשה עוֹבדת מן החוּץ, המקבּלת שׂכר גם על זה, שהיא מבוֹהלת וּדחוּפה בּמלאכתּה. הילָדים הרימוּ קוֹל ילָלָה. פּני אָדם נראוּ בּחלוֹן ועֵינַיִים סַקרניוֹת הציצוּ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. ריבה־לאָה נתבּלבּלה ולא ידעה מה עליה לעשׂוֹת בּקדירת הרוֹתחים, שהיא מַחזיקה בּידיה. ראשה היה כּבד עליה, כּאִילוּ מלא עשן, ורגע אֶחָד נדמה לָה, שהוֹציאָה את קדירת הרוֹתחים מתּוֹךְ התּנוּר בּכוונה תּחילָה לשפּוֹךְ אוֹתה על ראשיהם של אֵלוּ, המציצים בּחַלוֹן.

בּעֶצם המהוּמה שב מנדל מעבוֹדתוֹ. מנדל היה סוֹפר סת"ם, בּחוּר חיור וצנוּם כּבן שבע עֶשׂרה, וּכשנכנַס לבּיִת, כּבר ידע אֶת כּל הנַעשׂה, ועֵיניו החַדוֹת בּערוּ בּאֵש זרה. מיד ניגש אֶל אִמוֹ ושאַל אוֹתה קשוֹת:

– אִמרי לי, לָמה נתתּ אוֹתה לדרוֹךְ על מפתּן הבּיִת? לָמה לא ריצצתּ את ראשה בּרגע הראשוֹן? אִמרי לי!…

האֵם ניסתה לָסוּר הצדה, כּאִילוּ אֵין דעתּה עשׂוּיה עתּה להיבּטל ממלאכתּה ולשמוֹע דברי הבל. ואוּלָם מנדל פּסַע אֵליה פּסיעה גסה ורקע בּרגלוֹ לעוּמתה.

– הלא שוֹאֵל אני אוֹתךְ! אִמרי לי!… הנה אני נוֹטל קרדוֹם וארצץ את ראשה עם המַמזר שלָה! השוֹמַעת אַתּ?… לא אַשגיח בּשוּם אִיש, לא אחוֹנן! אֵצא מדעתּי! אֵת כּל הבּית אַבעיר בּאֵש! אֵלֵךְ לסיבּיר!…

וּפתאוֹם ראה את הפּנים המציצים בּחַלוֹן.

– כּלָבים, מה אַתּם מריחים כּאן? – צעק אליהם בּחמַת־רצח, כּוּלוֹ מוּרתּח וּמַרעיד, קפץ אֶל החַלוֹן וניפּץ בּאֶגרוֹפוֹ אֵת הזכוּכית. הבּהלה בּבּיִת גָדלָה. הילָדים גָעוּ בּבכיה על התּנוּר.

היוֹלדת כּבשה יִיסוּריה ונשתּתּקה. ממחיצת־הקרשים יצאָה המיילדת הזקנה ועזרה להאֵם לעצוֹר את הבּחוּר המשתּוֹלל, שחָטף מלפני התּנוּר גזיר עֵץ בּידוֹ וּפרץ אל הדלת. מנדל רקע בּרגלָיו וצעק בּקוֹל־פּחָדים:

– סוּרוּ ממני, מכשפוֹת! אֶת כּוּלכן אֶהרוֹג! אֶהרוֹג, ואַשליךְ את עצמי אל תּוֹךְ הנהר! אַבעיר את הכּל בּאֵש, ואֵלךְ לסיבּיר!…

המיילדת הזקנה נערה כּפּיה ממנוּ, ניענעה ראשה בּזעף והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה:

– נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!

מנדל נשתּתּק פּתאוֹם, כּאילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ. רגע עמַד שחוֹחַ ועֵיניו כּבוּשוֹת בּקרקע, אַחַר־כּךְ קרב אֶל אִמוֹ ושאל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש:

– אִמרי לי את האמת: ממי היה כּל זה? ממי?… מה אַתּ מַבּיטה בּי? רוֹצה אני לָדעת, ממי נתעבּרה?

האֵם הבּיטה אֵלָיו בּפניה הדוֹממים, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ולא ענתה דבר. בּמקוֹמה יצאה המיילדת הזקנה בּמַענה־לשוֹנה:

– בּחוּר משוּגע שכּמוֹתוֹ! גם משוּגָע וגם טיפּש! תּחילָה הפךְ אֶת הבּית, שיבּר חַלוֹנוֹת, ואַחַר־כּךְ – “ממי? ממי?” רוֹצה הוּא לָדעת!… ואִם יֵדע ממי, שוּב יִהיֶה המאוּשר האֶחָד בּעוֹלָם והמַמזר לא ייוָלד!… דוֹמה אני, מאַחַר שיֶש לךָ אָחוֹת כּזאת, מוּטב שתּתּן בּעפר פּיךָ ותיאָלם! היקבר וּשתוֹק!… מה אַתה, בּעל־מלָאכה? מהליכוֹתיךָ הנאוֹת ניכּר, שבּעל־מלָאכה אַתּה. מסתּמא סַנדלָר אוֹ חַייט…

– לא סַנדלָר ולא חַייט, יהוּדייה! – רגז מנדל על הזקנה הזרה, שלא ידע עדיִין מַה מקוֹמה כּאן, ונתן בּה עֵינַיִים דוֹקרוֹת. – סוֹפר אני! כּוֹפף גבּי למן הבּוֹקר ועד שעה מאוּחרת בּלילה וכוֹתב ספרי־תוֹרה וּמזוּזוֹת!

– אִם סוֹפר אַתּה, כּדבריךָ, בּוַדאי שאָסוּר לךָ להיוֹת פּרא־אָדם וּלשבּר חלוֹנוֹת! ראֵה, מה עשׂית? הלא חוֹרף בּחוּץ. מסתּוֹבבת אני כּאן, בּבּיִת הנאֶה הזה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, ואני עלוּלָה להצטנן חָלילָה. רק זה חָסר לי! נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!…

מנדל הבּיט בּמבוּכה אל הזקנה, כּתוֹהה עליה ועל דבריה, הניע בּידוֹ עליה וּפנה שוּב אֶל אִמוֹ:

– אבל אִמרי לי, אִמא, רק אֶחָת: מה עלי לעשׂוֹת מחר? לָלכת אֶל העבוֹדה? אַדרבּה, אִמרי אַף אַתּ: לָלכת אֶל העבוֹדה?… אני אֶכתּוֹב ספרי־תוֹרה, והיא תּלד מַמזרים?… היכן היא, המוּפקרת?!

והוּא כּיוון צעדיו אֶל מחיצת־הקרשים. חַיה, שהתחָרשה כּל אוֹתה השעה ושכבה מכוּוצת בּיִיסוּריה, הרגישה בּסַכּנה קרוֹבה והרימה קוֹל־זוָעוֹת. מנדל נבהל ונרתּע לאחוֹריו, ניגש אל השוּלחָן והתחיל להתגָרד בּראשוֹ, כּילד חסַר־יֶשע שבּא בּמיצר.

– נוּ, מה אֶעשׂה, אִמא? חי נַפשי, אִמא יקירה, מה אֶעשׂה? מה אֶעשׁה?…

וּמתּוֹךְ כּךְ ישב אֶל השוּלחָן, הניחַ עליו את ידיו וכבש בּהן את פּניו. מן החַלוֹן הפּרוּץ נשבה צינה עזה אֶל אַפלוּלית החדר. ריבה־לאָה כּאִילוּ ננערה מקפאוֹנה, פּנתה כּה וָכה לפשפּש בּפינוֹת הבּיִת, וּלבסוֹף הסירה מעליה את סינרה, זה סינר־השוּק הכּבד והחָם, ועמדה לסתּוֹם בּוֹ את חוֹר הזכוּכית המנוּפּצה. לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה, קרבה והתייצבה בּחשאי אֵצל בּנה, עוֹמדת וּמַבּיטה בּוֹ ארוּכּוֹת וּשׂפתיה נעוֹת. גל של כּאֵב ורחמים הציף את לבּה למַראֵה בּנה הבּכוֹר, הכּוֹבש פּניו בּשוּלחָן מרוֹב צרה ויגוֹן, והיא בּיקשה לפייסוֹ וּלנַחמוֹ, אַךְ לא מצאָה מלים בּפיה.

– מנדל, – אָמרה בּקוֹל לוֹחש, – וַדאי רעֵב אתּה, בּני. ואני לא בּישלתּי כּלוּם לארוּחַת־עֶרב…

מנדל הרים ראשוֹ מעל השוּלחָן והציץ על אִמוֹ בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת.

– מה אַתּ מפטפּטת על ארוּחַת־עֶרב?… אני נוֹסע תּיכף וּמיד אֶל החָצר! תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים שלי, השמוּרים אֶצלךְ לפּסח בּשביל חליפה חדשה, וּמיד אֶשׂכּוֹר עגָלָה ואֶסַע אֶל החָצר!

– אַל תִּסַע לשם, מנדל! אוֹיה לי, הלא הרוֹצחים יהרגוּךָ!

– ויהרגוּני! אבל קוֹדם אֶהרוֹג אני אוֹתם, את הנבלים!… תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים! עכשיו אֵין לי עוֹד צוֹרךְ לא בּחליפוֹת חדשוֹת ולא בּשוּם דבר. תּני לי אֶת הכּסף!

– לא אֶתּן! – השמיעה האֵם בּלחש נמרץ. – הכּסף דרוּש לי בּשביל הזקנה.

והיא רמזה בּראשה לעֵבר מחיצת־הקרשים.

– מי היא זקנה זוֹ? – תּהה מנדל והשפּיל אַף הוּא אֶת קוֹלוֹ. – מה היא עוֹשׂה כּאן?

– הלא היא המיילדת, אוֹי ואבוֹי לחַיי!… לא רצתה לָלכת בּשוּם אוֹפן, עד שלא שילמתּי לָה אֶת החצי מראש…

– זוֹהי מיילדת? – צעק מנדל, כּוּלוֹ אחוּז פּלָצוּת, כּאִילוּ אַךְ עתּה הרגיש, עד היכן הגיעה הרעה. – וּבכספּי, שׂכר ספרי־התּוֹרה הקדוֹשים שאני כּוֹתב, תּשלמי בּעד לידתוֹ של המַמזר?… הלא זה, זה… כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה… יוֹדעת אַתּ, מַה זה? אֶתנַן זוֹנה… מחיר… מחיר מַמזר… אני יוֹצא מדעתּי!…

– הס, בּני, הס! – בּכתה האֵם בּקוֹל נחנק וספקה בּידיה על ראשה. – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מה אַתּה רוֹצה? מַה קמתּ על חַיי? למי יש לךָ טענוֹת, בּני? למי?…

מנדל נתבּלבּל מפּני בּכיה וצערה של האֵם, ואַף־על־פּי־כן התעקש והוֹסיף לטעוֹן בּשלוֹ:

– אבל תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים… תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים…

בּרגע זה ניצנצה לפניו דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָביו המנוֹחַ, שהיה שמש בּבית־התפילה של הרחוֹב, וּפעם אַחַת, כּשהביא לבּית שני רוּבּלים, שקיבּל מחתוּנה עשירה, קפצה האֵם וחָטפה אוֹתם מידוֹ, כּדי לשלם אֶת חוֹבוֹתיה בּחָנוּת. ואָז עמַד האָב לפני האֵם, כּמוֹ שהוּא עוֹמד עתּה לפניה, והתחַנן אֵליה וטען מתּוֹךְ עקשנוּת, כּמוֹהוּ עתּה: “אבל תּני לי את שני הרוּבּלים!”

ועוֹד זכר מנדל את אָביו, שהיה יהוּדי כּשר וּבר־אוּריין, בּעל־תּפילה נעים וּבעל־קוֹרא מוּבהק, מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני בּאֵי בּית־הכּנסת. והנה עכשיו הוּא מוּטל בּקבר, וּבתּוֹ יצאָה לתרבּוּת רעה, וּכבוֹדוֹ חוּלל לעוֹלָמים. וּמנדל נתמַלא רחמים על עצמוֹ, על אִמוֹ עלוּבת־הנפש ועל זכר אָביו המחוּלָל, והרגיש פּתאוֹם אֶת כּל רפיוֹנוֹ ויֵאוּשוֹ הגָדוֹל. בּרגליִים כּוֹשלוֹת ניגש עד התּנוּר, פּשט ידיו למַעלָה ואָחַז בּטיחוֹ, וּלעֵיני אֶחָיו הקטנים, השוֹכבים מכוּוָצים וּמַחרישים מרוֹב פּחד, גָעה בּבכי־תּמרוּרים.

 

ג    🔗

כּבר היה לאַחַר חצי הלילה, כּשניעוֹרה ריבה־לאָה משנתה על הסַפסל אֵצל התּנוּר, חצייה מתּוֹךְ ישיבה וחצייה מתּוֹךְ שכיבה. ראשה היה כּבד עליה, והיא עיפעפה בּעֵיניה הכּוֹאבוֹת לאוֹר הכּהה של העששית, המַבליחַ מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים, ונזכּרה בּחלוֹם, שהיה מרפרף עדיִין מטוּשטש בּמוֹחָה. בּחלוֹמה ראתה את בּעלָה, עליו השלוֹם, והנה הוּא יוֹשב על ראש המיטה מעוּטף לבנים – בּגדי־לָבן שהחליף לכבוֹד החַג עם השכּמַת הבּוֹקר. פּניו היוּ רכּים ונוֹחים, מַזהירים בּזוֹהר נאצל, כּזוֹהר הרקיע, וכל זה הזכּיר לָה מיד, כּי חַג הפּסח היוֹם. בּפּרוֹזדוֹר עוֹמדת חָבית מלאָה מַצוֹת ועל הסַפסל שבּפּינה ממוּל התּנוּר מַבהיק בּלבנוּניתוֹ כּיסוּי הבּד החָדש על גיגית הסלק. השמש זרחָה בּחלוֹן זריחָה של פּסח, והוּא, עליו השלוֹם, פּנה אֵליה וּביקש בּקוֹל רךְ, כּי תּלךְ ותביא אֶת מנדל מן החוּץ: כּבר הגיע זמַן תּפילה של שחרית בּבית־הכּנסת. פּניו האִירוּ ושׂחקוּ בּנעימוּת וּברוֹךְ של יוֹם טוֹב, וחַיה הקטנה הסתּוֹבבה אֵילךְ ואֵילךְ בּשׂמלָתה החדשה וציפצפה כּציפּוֹר, וקוֹל ציפצוּפה כּפעייה דקה ומתוּקה של רךְ הנוֹלָד. ואָז קם בּעלָה, עליו השלוֹם, וּבקוּמוֹ והנה הוּא לָבוּש כּבר בּגדי יוֹם טוֹב, עוֹמד וּמַראֶה בּאֶצבּע על קהל יהוּדים, המסתּוֹפפים בּפתח הבּיִת בּקפּוֹטוֹתיהם השחוֹרוֹת ואוֹמר:

– אֵלי בּאו, מחכּים הם לי. הלא מַתֹי, ואני צריךְ לָלכת עמהם, כּי שַמש אני לָהם בּגן־עֵדן. ואֶת היארמוּלקה שלי אני עוֹזב אֶצלךְ. לכשיִגדל מנדל, יִלבּשנה לבריאוּת ולאריכוּת ימים…

ריבה־לאָה שׂמחה בּלבּה, שהוּא, עליו השלוֹם, עזב אֶצלה את היארמוּלקה בּצירוּף בּרכה למנדל בּנה: סימן טוֹב הוּא זה… רגע עצמה אֶת עֵיניה וּמישמשה סביבה על הסַפסל – אוּלי יִישנה החלוֹם וּמַתּנתוֹ של בּעלָה, עליו השלוֹם, תּימצא לידה. וּכשחָזרה וּפקחה את עֵיניה והבּיטה על סביבוֹתיה, היתה דממה רבּה, ואוֹר העששית הכּהה הֵרךְ את האַפלוּלית בּבּיִת והשרה בּכל הפּינוֹת שלוָה נפלָאָה, ממוּשכת, הוֹמה בּאָזנַיִים המייה מַרגיעה, כּזוֹ שבּאָה לאַחַר סערה. אָמנם חוֹששת היתה ריבה־לאָה, כּי זה שהיא יוֹשבת על הסַפסל לבוּשה בּבגָדיה בּחצי הלילה, בּשעה שהכּל ישנים בּבּיִת, אֵיננוּ אוֹת לטוֹבה. מסתּמא יֶש כּאן צרה כּמוּסה, האוֹרבת לָה מאַחריה, מַאפילָה על שׂמחָתה וּמעיקה על לבּה שלא מדעתּה. והיא התחילה מהלכת בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, כּמבקשת דבר שאָבד ממנה. לבסוֹף ראתה אֶת מנדל, השוֹכב על הסַפסל ליד השוּלחָן, פּניו למַטה וידיו שמוּטוֹת לאָרץ, וישן שינה עמוּקה.

“יתוֹמי עלוּב־הנפש! שכב לישון בּבגָדיו בּלא ארוּחַת־עֶרב”… – נזכּרה פּתאוֹם בּתוֹךְ הערפל הכּבד שבּמוֹחה. –

תּחילָה, לפני השינה, עמַד אֶל התּנוּר וּבכה, עמַד וּבכה, עד שלא היה בּוֹ עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. לָמה בּכה?… למה? יתוֹם הוּא, וּבכה! וארוּחַת־עֶרב לא אָכל"…

בּתוֹךְ כּךְ נזכּרה בּחלוֹמה וגיחכה בּפני עצמה: “אִילוּ ידע את דבר המַתּנה הטוֹבה, שהשאיר לוֹ אַבּא”… וּכמוּכּת־ירח הוֹסיפה להלךְ בּבּית אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, מהלכת וּמבקשת דבר, ממַששת בּשׂמלוֹתיה, בּשוּלחָן, בּספסלים,

בּפּינוֹת… אֵיזה דבר חָסר לה! אַחַר־כּךְ נכנסה בּזהירות, כּאִילוּ מתּוֹךְ חשש כּמוּס, למחיצת־הקרשים, בּמקוֹם שהבליחָה העששית העשינה. נדף שם ריחַ של נפט בּתוֹספת מַשהוּ, הדוֹמה לריחוֹ של בּית־מרחָץ. על המיטה שכבה חַיה, כּוּלה שקוּעה בּשינה קשה, חוֹטמה חיור מאוֹד וּפניה מתעוותים לרגָעים. עמדה ריבה־לאָה והבּיטה בּה ארוּכּוֹת, עיפעפה בּעיניה, תּמהה וגם נהנתה בּלבּה, שיש לָה כּבר בּת כּזאת, יוֹלדת…

לידה של חַיה היה מוּטל בּתוֹךְ כּר העשׂוּי לשכיבה תּינוֹק בּחיתּוּליו, שפּניו הדמוּמים מתּוֹךְ שינה פּעוּטים מאוֹד, אדוּמים וּמקוּמטים, כּתפּוּחַ צלוּי, ונפלָאָה היתה ההרגָשה הטוֹבה, החדשה, שמילאָה בּן־רגע אֶת לבּה של ריבה־לאָה. ושוּב גיחכה בּפני עצמה:

“מהרהרת אני וחוֹזרת וּמהרהרת, מאַין בּאָה עלי פּתאוֹם רוּחַ של שׂמחָה, כּאילוּ חַג לי היוֹם?… ואני שכחתּי כּי נכד נוֹלד לי, נכד אָדוֹם… הנה הוּא מעקם את פּיו, הפּירוּר, כּמבקש לבכּוֹת!”

וכאן נזכּרה, כּי חַיה סבלה בּשעת לידתה ייסוּרים נוֹראִים, שלא כּל אִשה מתנַסית בּהם. אָכן, אֵין כּל פּלא בּדבר – הלא מַבכּירה היא, עלוּבת־הנפש!

וּברגע זה נזכּרה עוֹד, כּי אוֹתוֹ הדבר, שחָסר לָה וּמציק ללבּה ואֵינוֹ נוֹתן לה מנוּחָה, סינרה הוּא, אֵיךְ שכחה, כּי תּחבה אֶת הסינר מבּעוֹד עֶרב בּחַלוֹן, בּמקוֹם הזכוּכית המנוּפּצה?

שעה קלה עמדה שוֹממה וּמדוּכּאָה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת וראשה כּבד־הירהוּרים. וּפתאוֹם הבריק הבּרק, והכּל נתגלָה לָה בּבת אֶחָת. חָרדה ממקוֹמה והעמידה עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה בּחלל הבּיִת.

מַמזר? נכד זה, נכדה הראשוֹן, מַשׂא־נפשה הכּמוּס מיוֹם שמת בּעלה, הוּא מַמזר? בּתּה ילדה לזנוּנים? אמת נכוֹן הדבר?…

מתּחילָה היתה כּמפקפּקת, שמא גם זה חלוֹם הוּא, חלוֹם־בּלָהוֹת, וּביקשה להעיר את מנדל משנתוֹ. ואוּלָם כּשחָזרה והבּיטה אל פּני התּינוֹק האדוּמים, נחשׂפה הצרה שבּאה עליה בּכל וַדאוּתה. לבּה נתר ממקוֹמוֹ והתעלף, והיא צנחה לאָרץ בּאֶפס אוֹנים והתחילָה פּוֹכרת ידיה הנחלָשוֹת ומייבּבת לעצמה בּחשאי בּתוֹךְ דוּמיית הלילה, ויבבה זוֹ בּעֶצם הדממה, בּאֵין אִיש שוֹמע לה, הרחיבה והעמיקה אֶת הצרה עד אֵין גבוּל, עד התּהוֹם.

– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אוֹיה לי ואַללי לי!… מה אֶעשׂה עתּה? וּלאָן אֶפנה? לאָן אֶפנה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלם. אָנה אוֹליךְ את חרפּתי?…