(על דרכי ארגון חומרי המציאות ביצירתו של ג. שופמן)

 

א    🔗

ג. שופמן היה, ללא ספק, מן המספרים המקורבים ביותר לי.ח. ברנר. אתה למד על כך גם מאגרותיו של ברנר לשופמן וגם מדברי הבקורת (ודברי ההלל) שהרעיף ברנר על ידידו.¹ לכאורה רחוק שופמן האיסטניס והאסטט שהתבונן במציאות בעין של אמן “אמן”, מברנר ה“קשור” וה־ “מגויס”, שביקש לבדות “מציאות בלתי בדויה”; למעשה קרובים השניִם בגלגולי חייהם ובחומרים ובנושאים הספרותיים הרבה יותר מכפי שהדבר נראה ממבט ראשון. והראיה: דמויותיו של שופמן והמוטיבים הפנימיים ביצירותיו נראים אוניברסליים ומנותקים מטבורה של מציאות, ואף על פי כן מורה בדיקה מדוקדקת שיצירתו קשורה למדי אל חומרי המציאות של חייו ובדרך עקיפין אל ה“ביוגראפיה החברתית” של הדור. זאת ועוד: חומרי המציאות שמעלה שופמן אינם שונים הרבה מחומרים דומים של מספרים אחרים בני הדור. המצע המשותף עשוי להיות דוקא מקור לא־אכזב לעיון משווה, משום שהוא מאפשר השוואה אמיתית של דרכי ארגון שונים של חומרים דומים². בדומה לי.ח. ברנר עוקבת יצירתו של שופמן אחרי גלגולי חייו של “הסופר”. מחבריהם של שופמן וברנר ו“מספריהם” נזקקים לגלגולי החיים של סופריהם כחומר ביד היוצר. הקרבה בין “עולמו” של הסופר לבין “עולם” המחבר רבה, ואצל הקורא נוצרת תחושה של התכיפות הבלתי־אמצעית של התגובה.

מה ברנר יצא מ“עמק עכור” הרוסי ונתגלגל דרך הצבא הרוסי (“שנה אחת”) ללונדון (“מן המיצר”, “מעבר לגבולין”) וגליציה (“רשמי דרך”), כך שופמן יצא מ“עמק עכור” הרוסי דרך הצבא וגליציה לאוסטריה (וינה והפרובינציה). ברנר הקדים עלייתו ארצה, שופמן איחר. גישתו של ברנר אל חומרים אלה היא כפולת פנים: מצד אחד מתאר הוא באמצעותם את המסיבות שעיצבו את הדמות הברנרית, שאינה מכה שורשים במקום כל־שהוא, ומצד שני הוא מגלה נטיה חריפה לחשוף באמצעות חומרים אלה את המציאות החברתית של דורו ולגלות את ערוותה האנושית והאידיאית.

אצל שופמן פחותה הקשירות החברתית והאידיאית מזו הקיימת אצל ברנר, אבל הזיקה אל המציאות התכופה מעוצמת מאד. תיאור חומרי המציאות ביצירתו עשוי להראות לנו, שיש בתפיסת החומרים החברתיים ובדרכי־ארגונם ביצירתו כמה תכונות חוזרות המעידות, שהמחבר, הנזקק לחומרים הביוגראפיים האישיים והעל־אישיים, פירש וארגן את אלה על־פי עקרונות מסוימים התלויים, כמובן, באישיותו היוצרת.

דרך הארגון והתפיסה של חומרים אלה קרובה בתכונות מסוימות לדרכם של מספרים אחרים בני הדור ושונה מהן בתכונות אחרות.

 

ב    🔗

בביוגראפיה של שופמן אנו עוקבים אחרי נדודים גיאוגרפיים רבים של הסופר. התחנות המרכזיות של הסופר בחייו הן: רוסיה, הצבא הרוסי (שלוש שנים), גליציה, וינה (מ־1913), קרבת גראץ וארץ־ישראל (מ־1938). כל התחנות הללו מגיעות לידי ביטוי הולם ביצירותיו, וכל אחת מהן זוכה לפירוש מיוחד מנקודת ראותו.

הרקע לסיפוריו הראשונים הוא העיירה היהודית ברוסיה. כאן הוא מסב תשומת לבנו אל שכבות של אינטליגנציה נמוכה (המלמדים) החייבים למצוא טרף לפיהם, משום שמשפחתם שוב אינה מסוגלת לפרנס אותם. גיבורים רבים הם יתומים מאב (הערדל, רפאל, הקרדום)³ ועליהם לפרנס בהוראתם את בני משפחתם (דניאל – “הערדל”; רפאל – “רפאל”; אליהו בדלון – “מחיצה”; נתניה – “כחם היום”).⁴

החומר האנושי שהמחבר נזקק לו (הקרוב, כנראה, לסופר) מורכב מ“אנשי המרתף”, ⁵ שמצבם הכלכלי־חברתי והאישי הוא בכל רע. הוא מעמיד דמויות אלה, הפגומות מלכתחילה, במצבים שבהם מתגלות חולשותיהן, כשהחוד הסיפורי טמון בגילויה של החולשה, שמקורה בהתנגשות בין הדמות הנחותה לסביבתה. הגיבורים הראשיים של הסיפורים “רפאל” ו“הערדל” בושים במוצאם ומנסים להסתיר מפני הבריות את חרפת הדלות. שניהם תולים את הדלות בתנאים החברתיים שלתוכם הוטלו, כשהם מבקשים לנתק עצמם ממקורותיהם: “כשאפטר מן הבית הארור הזה, יהיה לי הכל” (“הערדל”, א, עמ' 8), המסיבות החברתיות של גיבוריו הם שורש כל הרע והכמיהה היסודית אל “מעבר לנהר” אינה ארוטית נוסח פרישמן, ברדיצ’בסקי וביאליק או משכילית אידיאולוגית נוסח פיארברג, ביאליק ואחרים, אלא בעיקר כלכלית. בתוך התחום – “חולשה ושפלות”, טוען רפאל (“רפאל”, א, עמ' 16), מחוצה לו – חיי רווחה אנושיים. בעידן הראשון ליצירתו גיבוריו של שופמן הם אנשים הסובלים מזהותם וסולדים ממקורם. הם ניצבים מול עולם אחר, שונה מעולמם, המעורר בהם בעיקר קנאה מעורבת בשנאה עצמית. אפילו אין האנטגוניסטים אלא “בעלי־בתים” קטנים, שהכסף מונח בקופסתם והם בטוחים בחיי רווחה שלהם – מתקנאים בהם גיבוריו. רק לעשירים ניתנה ארץ ולפיכך יכולים הם להתיחס באורח אדיש אל האביונים המשכימים לפתחם והנזקקים להם.

לחומר החברתי ניתנה “הנמקה” פסיכולוגית מסוימת: בני הדלות החלשים הם חסרי־כל וכמהים למקום תחת השמיִם; מתנגדיהם מקומם מובטח להם. הראשונים מתקנאים באחרונים, בין כשהם מתגלים כ“בעלי־בתים” יהודים (“בבית זר”, “רפאל”) ובין כאיכרים גויים בריאים, שהיהודים חסרי־האונים (תרתי משמע) מתקנאים בהם בגלל שלמותם וכוחם: “הוא חפץ משום מה לדבר ולהתרצות אל האיש המגושם הזה, בעל הפנים הבריאים והאדומים, כל קרביו כמו התאוו להתדבק בגוף המוצק והבריא, להתחכך בשער אדרתו, לנשום בהבל־פיו…” (“רפאל”, א, עמ' 19).

בקבוצת הסיפורים המתיחסת לחומר חברתי מן העיירה הרוסית מציג המחבר דמויות הקרובות באָפיין ל“דמות הסופר” הביוגראפי ודמויות שהן בחינת ניגוד חברתי לדמות הראשונה.

הדמות הראשונה הוערכה מתוך מידה גדושה של סלידה ושנאה: הדמויות שכנגד – במידה לא מעטה של קנאה והערצה. הארגון של החומר מעיד במידה מסוימת על יחסו של המחבר אל “חומרי חייו”.

 

ג    🔗

פרשה מרכזית בתולדות הסיפור השופמני הם סיפורים שחומריהם שאובים מתקופת שירותו הצבאי. לסיפורים אלה יש ביצירתו חשיבות רבה יותר מאשר לחומרים הללו ביצירתו של י.ח. ברנר, שנתגלגל אף הוא “שנה אחת” בצבא הצאר. אם בתקופה הראשונה מתגלים מין כיסופים מלאי הנאה של חסר־האונים אל העולם הבורגני והאיכרי השופע כוחות, הרי נחשפים בתקופה השניה רגשות שונים ומעורבים הרבה יותר של המחבר ביחסו לערכי הכוח ולדמויות המיצגות אותם. החוויה המרכזית היא הצבא, המצטייר כמין מנגנון של כוח חסר רחמים, שהכל חשופים לשרירותו לשבט או לחסד.⁶

מלכתחילה אין “הגיבורים” (המיצגים את הדמות הקרובה לחומר האוטוביוגראפי) אצים להיכנס לעולם זה (בין “אפטוס ואינפטוס”, א, עמ' 111 ואילך), ומשהם נכנסים לגיהנום זה הוא נראה בעיניהם כגיהנום של מטה: “הלא חצי־חיינו הטוב ביותר כבר חלף־הלך לו,” (“בין החומות”, א, עמ' 78), טוען אחד מהם כשהמחבר דן דין קל־חומר מכל אדם ליהודים, שחיי הצבא הופכים להם סיוט (“סיוט”, ב, ביחוד עמ' 159–164): חיי החסד והתלות של היהודי בכל אתר ואתר מקבלים בצבא יתר תוקף; הגיבור חסר־הישע, שנתגלגל לצבא חש בתלות, באדישות ובגסות, הן בגלל מוצאו הגזעי־הדתי והן בגלל אישיותו הרפויה. יחס תלות זה מוטען דוקא במצבים, שבהם נוטים שלטונות הצבא ליהודים מיהודים שונים חסד, כשיחס זה הוא במודגש יוצא מן הכלל ואינו שווה לכל נפש. משפונה הקפיטן אל היהודים שביניהם ואומר: – “היו לבני־חיל, אף־על־פי שיהודים אתם. היו כדיכנא שלנו!” (“על המשמר”, א, עמ' 205) חשים הגיבור, המספר והקורא סלידה מדיכנא ומחבריו “בני החיל” כאחד. זו מעורבת באימה מפני התלות הנוראה בכוח הגס השליט בהוויה. יש משום השפלה גם בדבריו של פיוטר שליב המתיחס ללוין בן הרוֹטה (“מחלקה” ג.ש.) שלו: “אותו הכל אוהבים, גם מפקד־הרוטה, גם הפלדפיבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!” (“בין החומות”, א, עמ' 74). יהודים כדיכנא, המסרב לתת מים לאחיו בני־עמו כדי להתרחק מהם, וכלוין – המופלים לטובה, מדגישים את מצבם השפל של אחיהם. מצב ההשפלה מתמצה יפה בסיפור “אחרי הרעש” (א, עמ' 96 ואילך), שבו שומע היהודי זאב סרדינסקי חרפת אחיו ומעשי הזוועה, שחבריו לרוטה ביצעו בהם: “לו ניתנה לי הרשות, כי־עתה דקרתי את כולם מקטן ועד גדול!” (שם, א, עמ' 98) אומר סגן־האופיצר, והיהודי שותק; כאן כמו בהקשרים אחרים (“מעתות בצבא”, ב, עמ' 20) הוא חסר־אונים וחסר־ישע מול הכוח הגס והשרירותי של הצבא הגויי. לעתים משמשים גם כאן הרגשות בערבוביה והיהודי בצבא מתמלא רגש של “שאט־נפש” “כלפי אלו החיים העלובים, שנתרחק מהם כל־כך במשך שתי השנים של שירותו, אלו החיים שאין להם שום מושג מאמנות־היריה, מיפי ‘המרש הצרמוניאלי’ (מצעד חגיגי), מפלאי ההתעמלות, חיים ללא־אומץ ללא פסיעה נכונה, ללא ‘שבועה’…” (“על המשמר”,א, עמ' 207).

כאן חוזרת אותה משיכה אל הכוח המדכא, שגיבוריו של שופמן נדרסים על־ידיו, שונאים אותו ונמשכים אליו. בחומר זה, בדומה לחומר הקודם, מוצגת דמות הגיבור הראשי כדמות חסרת־ישע המתיחסת באורח מעורב למדי אל מתנגדה האדיש ורב־העוצמה. תגובת האימה אינה מיוחדת ליהודים בלבד אלא גם לפולני סטניסלב בוז’ונסקי המתרפס אף הוא בפני הרשויות הצבאיות הרוסיות כדי להימלט מידן הקשה (“מפני הפלדפיבל התירא הפולני ביותר והיה שת לו בחלקות בצורת שונות” / “נקמה”, א' עמ' 209). הדיכוטומיה – חוסר־אונים ושרירות רבת עוצמה – אינה מקבילה רק לקטגוריות החברתיות של יהודים־גויים אלא מקיפה יותר. בארגון החומרים החברתיים מתחום הצבא הצביע המספר על ניגוד נצחי ומתמיד הקיים במסגרת זאת בין חלשים ומצוּוים לחזקים ומצַוים, כשהראשונים מתגעגעים לעתים קרובות להתבטלות עצמם בפני האחרונים.

 

ד    🔗

גליציה היא התחנה הבאה ביצירתו של שופמן. זו רחוקה למדי מחבל הארץ המצטייר, למשל, ביצירתם של ברש או עגנון. לא אתר אידיאלי שבני־אדם נאים חיים בו חייהם ולא מקור נוסטלגיה לנודד הרחוק, שערגה נפשו לארץ מולדת ובית ילדות – אלא אתר קרוב ממשי, מציאות חברתית מתועבת, שבה אדם לאדם זר, צר ואויב. מצבן החברתי של היהודים, שעולמם משמש חומר ביד היוצר, תואר באורח שלילי ביותר. הזרות איננה נובעת רק מן המוצא “הגזעי” אלא ממוצאם המקומי. ⁷ יהודי גליציה אינם מקבלים יפה את אחיהם הרוסים הנמלטים לארצו של הקיר"ה מן הצבא הרוסי או מצפורני המשטרה הרוסית: “כל כמה ששוחטים אתכם שם, עדיין זה לא כלום.” אומרת אשה גליצאית־יהודית מן השוק בשעת מקח וממכר עם יהודי רוסי (“בגולה”, א, עמ' 117). תקוותם של הפליטים להגיע מעבר לגבול אל המנוחה ואל הנחלה אינה מתגשמת. הם יוצרים חברה חדשה של עקורים ותלושים בין יהודי גליציה, חברה של “יתומים ויתומות” (“מאידך גיסא”, א, עמ' 161). גליציה אינה עיר ואם בישראל לגבי דידם אלא תחנה בנדודיהם של עקורים בדרך־לא דרך לתכלית־לא־תכלית. מתוך חורי מציאות אלה שוב נזקק המספר לגיבורים חסרי־הישע, אבל הפעם מתגלה אין־אוֹנוּתם בסביבה, שאינה חזקה מהם ואינה נעלה מהם, אלא, לעתים, פחותה מהם. פחיתותה של יהדות גליציה מתגלה בעניותה המנוולת, בדלותה השחורה ובזוהמה הפיסית המאפיינות – אליבא דגיבוריו של שופמן (ולעתים גם של “המספר”) – את יהודיה החסידיים: “שאל אותם, מה אכלו היום? רפש, זוהמה, טחב. שטריימלים ופאות, פאות ושטריימלים, שוב פאות ושוב שטריימל, שוב שטריימל ושוב פאות – ותו לא!” (“במלון”, א, עמ' 124). גם יהודי גליציה המזדמנים לגיבורים בחוצות ובמלונות שוב אינם יהודים שורשיים, ורבים מהם נושאים עיניהם לונדונה ואל מעבר לים. עקורים מקרוב־באו נזדמנו כאן לתלושים ותיקים המבקשים אף הם לנטוש מקומם: “לונדון, חביבי, לא גליציה היא. שם, מי שיש לו כוח מעט ואינו עצל, מובטח הוא שלא יאבד. אך יוצא אתה החוצה ועבודה כבר ישנה” (“במלון”, א, עמ' 124). האידיאל המשותף הוא במרחק שמעבר להררי־החושך והאוקינוסים והוא משותף לשכבות השונות המעוצבות באתר זה על־ידי המחבר. פושטי־היד למיניהם: עניים מרודים (“במלון”, א, עמ' 123 ואילך) ומשוררים המוכרים נשמתם בעבור פרוטה (“נקראה השלמות!”, א, עמ' 268 ואילך), מרביתם של הצעירים, המזמרים בשוקי גליציה (“שירי הברודיים”, א, עמ' 119 ואילך), ומזינים רוחם בשנסונים פורנוגראפיים ז’רגוניים ונוהרים לבתי־הזונות, על מנת לשכוח את עוניָם ומרים – אינם מעוּרים במקומם.

בית־הזונות כמוסד חברתי הוא מקום מרכזי למדי בשלב זה ביצירתו של הסופר. הוא נזקק ל“חומר” חברתי זה ומפרשו לפי צרכו: גיבוריו, מהם פליטי מהפכה ומהם פליטי צבא, מבקשים לאבד את זהותם ולהשכיח את צביונם ואת זכרונותיהם ובית־הזונות מקבלם לחיקו כאם גדולה בזרועות פתוחות ולחיק הגדול נוהרים הם בהמוניהם. העולם ה“אחר” הסתמי והמאיים, מפחיד ומושך, שנתלבש בשלב קודם בלבוש של “הצבא” המושך ודוחה כאחד, נתלבש בשלב זה בדמותו של “בית־הזונות”: אליו נמשכים בחורי ישראל הנפחדים והמאוּימים כדבורים אל הדבש או כזבובים אל העכביש. סטודנטים נסחפים לשם, כש“במקום הגץ האלוהי שלשעבר מתלקח בעיניהם ברק מכוער, ברגע שהם פולטים אלה לאלה בקול נמוך את שם הרחוב הידוע: ‘מיודובה’…” (“מלחמה ושלום”, ב, עמ' 113–114). הלל סנפיר הוא אחד מאותם אינטלקטואלים הנמלטים גם הם מעצמם אל “מצע המיטה” ה“דל והמסואב” (“קטנות”, א, עמ' 95), ודניאל, פליט המהפכה, מצטרף אף הוא לאלה שכל האידיאלים הגדולים שלהם מתנפצים על שדיה של הזונה – הליה (“הפליט”, א, עמ' 281–284). הביצה הכלכלית של יהדות גליציה סופה שהיא מתמצה בביצה מוסרית. הפליטים שנמלטו לא מצאו כאן אנטגוניסט ראוי להוקרה אלא אך ורק את כוחו המושך־הדוחה של החטא. האֶרוֹס אינו כאן כוח המניע את האדם ומפתה אותו אלא כמין מקור של שקיעה לחסרי־האונים. בברירת “מוסד” זה כנושא מרכזי מתוך החומרים הנתונים, מפרש המחבר הן את המציאות החברתית והן את מעמדם הפסיכולוגי של הגיבורים העקורים. ביחסם של הגיבורים אל ה“ארוֹס” יש, כמובן, דמיון מסוּים בין גיבורי שופמן לגיבורי ברנר. כל גיבורי הדור הזה נרתעים בפני האשה ואם ברנר מטעים בעיקר את חולשת הגברים ואפסותם, מגלה שופמן את מידת ההסתאבות של שני המינים.

 

ה    🔗

העיר וינה היא חומר “נושאי” מרכזי למדי ביצירותיו של שופמן. זהו אולי הכרך הראשון שנזדמן לו לסופר מן העיירה, ורק לאחר התמודדות עמו הוא מסוגל לראות את העולם בעיניו של מי שנשתחרר מכבלי קרתנותו.

הדעה נותנת, שיחול מפנה כלשהו בברירת החומרים בעקבות הפגישה עם הכרך הגדול. למרבה ההפתעה, אין הדברים משתנים תכלית שינוי והעולם חוזר ומתפרש כפי שנתפרש בטיפול בחומר הקודם.

העקורים של שופמן נפגשים בכרך בשעת משבר לעולם, הווה אומר, ערב מלחמת־העולם הראשונה, במשך המלחמה ולאחריה. חוויית המלחמה, אימותיה והשפעתה על העורף הן ענין מרכזי לגיבוריו של שופמן לענות בו. שופמן העלה פנים שונות ביחסים שבין אדם למלחמה, כשהוא אינו חוסך במקרה זה את שבטו מבקורת תופעותיה וגילוייה השליליים.

בראשיתה של המלחמה גועש גל של פטריוטיות עיוורת שדמות המספר מסתייגת ממנה בשעת התיאור: “התהלוכות ארכו עד לאחר חצות. העם שאג פרא, מתפרץ לקרב, והורידים התנפחו על הצוארים הכחושים. ורק היצאניות החיורות רק הן לבדן, כמחוננות בבינה עליונה, הציצו פיכחות ותוהות, כשהן נהדפות ונלחצות אל קירות החומות” (“בימי הרג רב”, ב, עמ' 57). התחושה היסודית היא שהמלחמה אפסית ומיותרת ושהאמת האחת היא בתחום היומיום של חיי אנוש, ויהא זה אפילו התחום המשוקץ של בית־הזונות: תחנה שכל באי עולם מגיעים אליה ללא הבדל דת וגזע.

האנטי־פטריוטיזם בתיאור החומר מתבטא גם בתיאור בעיותיו של העורף הרעב ללחם ואינו חדל לדבר בענינים העומדים ברומה של הקיבה (“סוף סוף”, ב, עמ' 49). מה שמעניין את שופמן הוא העורף והשפעת מאורעות המלחמה על נוהגים ודרכי מוסר שלו, ערכי מוסר שבינו לבינה מתערערים בעקבות המלחמה, והנערות, שנשארו מאחור ללא גברים, משתוקקות לגברים של ממש: “הבתולות הבריאות מתבגרות ביותר, ושפעת לשדן חוֹמרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. בגנים, בשרב־הצהריִם, הרי הן מפשילות את ראשיהן לאחוריהן אל מסעדי הספסלים, ונזקקות לחמה, וכו'” (“סוף סוף”, ב, עמ' 51). הנשים מצפות לגברים ואינן מדקדקות במצוות בענינים שבינו לבינה.

לתוך מציאות זו, שבארגונה מוטעמים המשבר המוסרי וההתפוררות החברתית, נכנסים הגיבורים כפופי הקומה ועקומי המפרקת של שופמן והם נראים כאן כמין טובעים־לתיאבון שבאו אל הביצה מרצונם הטוב. המלחמה, בדומה לבית־הזונות בהקשר אחר, היא כמין ביצה גדולה הפתוחה בפני כל עובר ושב. הגיבורים מתאבדים לעתים קרובות ויש במעשה זה משום שקיעה גמורה. שוב פרש המספר את החומר החברתי לפי צרכיו, כשהוא מוצא כמין זהות פסיכולוגית בין החומר המסיבתי, השאוב מן המציאות, לבין החומר הבדיוני (המתיחס לגבורים הראשיים) והשאוב, כנראה, מחומרים אוטוביוגראפיים.

ביחסו אל שכבות חברתיות שונות במטרופולין אין “המספר” של שופמן נוקט לשון בית־הלל והוא מערה מקורותיהם של יהודי וינה וגוייה. לעתים הוא מתלבט בין סלידה, שבה הוא שותף לרגשות חבריו הגויים, לבין נסיון של הגנה על יהודיו, והדברים מקבלים את הניסוח הבא: “אמת, ישנם יהודים לא יפים, ולעבור את הגשר השוידי ולדרוך על אבני ליאופולדשטדט – אין בכך משום הנאה יתירה. חטמי התגרנים ואנשי הבורסה, המטרונות הגוצות, העטופות ב’פַלצים‘, שסוברות, כי כל העולם לא נברא אלא בשבילן; ועל כולם זה הקבצן המסואב, צהוב־הזקן, שיושב על הארץ בשער הפסז’ ומנסר בכינורו סתם, ללא ידיעה לנגן כל שהיא … כן, לא נחת ביעקב! אבל האם אין גם אצלם בריות מכוערות? יש ויש!” (“עינים ונהרות”, ג, עמ' 35–36). יחס זה אל היהודים מעורר בו הרגשת רדיפה ואשמה כאחת; וכשמזדמן לו אדם מכוער הוא מיחס לו מיד מוצא יהודי. גילוי הטעות, שהחשוד אינו אלא בן עם זר, מעמיד את המתבונן על רגש הנחיתות שלו, אבל אינו מצמצם ומשנה את יחס האיפָה ואיפה שיש לגיבורו של שופמן אל “היהודים”. משמתגלה לו שאין הדמות הנדונה בת העם היהודי “שאט־הנפש שוב לא היה חריף כל־כך” (“טעות”, ב, עמ' 154).

יהודים מעוררי סלידה מאכלסים, אפוא, בהמוניהם את העיר המכוערת והשוקעת. ביחסו אליהם כמו ביחסו לגורמים אחרים מגלה “המספר” יחס דו־ערכי, שמשיכה ודחיה, קיטרוּג וסינגוּר, משמשים בו בערבוביה.

מפנה עקרוני בעיצוב החומר וביחס המספר וגיבוריו אל המסיבות המעוצבות חל בפרקים המתארים את וינה ואוסטריה לאחר המלחמה. בהתאם למאורעות המתרחשים במציאות עצמה מתרכז עתה המספר בהתפתחויות חברתיות שליליות, העוברות על אוסטריה ובמשמעותן של אלה לעולם גיבוריו (היהודים העקורים).

בתיאור הצבא הוא מטעים, שזוהי מסגרת חברתית העומדת מחוץ להקשר החיים המקובל; גסותה ושרירותה נובעות מייחודה של מסגרת זאת. באוסטריה שלאחר מלחמת העולם משתלטים ערכים שהיו שגורים על פיהם של הפלדוויבלים למיניהם על החברה כולה. “המספר” וגיבוריו עוקבים באימה אחרי התפתחות זאת ואחרי משמעותה בשביל חייהם של היהודים חסרי־המולדת. הפשע הולך ומשתלט על חוצות אוסטריה ולית אתר פנוי מיניה: “כן, הרוצח של היום שוב אינו אדם אימתני, פראי־מסתורי, אלא שגץ פשוט, יום־יומי, שגץ עול־ימים, בן שבע־עשרה, בן שש־עשרה” (“צדיק הדור”, ב, עמ' 226–227). המספר גם מנמק את העובדה, שהותרה הרצועה וכל דאלים גבר: המלחמה הִרגילה בני־אדם לרצח ומשניתנה הרשות למשחית שוב אין מעצורים בפניו (“בחיק הטבע”, ב, עמ' 143–145). התוצאה של אווירה זו היא שהרצח משתלט על הרחוב: “גם בעונת־קיץ זו, כמו אשתקד, נמצאים חללים בצדי דרכים, פה ושם במקומות המפורסמים ביפיָם” (“בשדה”, ב, עמ' 181). וה“מספר” ודמויות אחרות – כבני־אדם וכיהודים – ניצבים מול אימה גדולה וחסרת משמעות, הנותנת אותותיה בכל אתר ואתר (ועיין, למשל, בסיפורים: “בעד החלון”, ב, עמ' 231; “עורבים”, ב, עמ' 232 ועוד). החומרים החברתיים אורגנו בצורה ברורה למדי, והמספר ברר מכל האפשרויות הרגשיות הטמונות בווינה ה“עליזה” את רגש האימה. תחילה – כאימה חסרת כתובת וצביון, ולבסוף – כחרדה שמקורה בתנועה חברתית שהפכה את הרצח לאידיאולוגיה ולסיסמה.

אין זה מקרה, שהיהודי שופמן רגיש לעלייתה של התנועה הנאצית. סופר שהתיחס אמנם ברגשות מעורבים למדי בתחנות השונות בחייו אל חומרים חברתיים, שפירשם כאילו הם מכילים כוח גס ומשיכה בוצנית, מאבד את יחסו הדו־משמעי, משהוא ניצב מול כוחות אלה בצורתם המאורגנת והמסודרת ביותר. יש והוא מצדיק את התנועה האנטישמית בהתנהגותם של היהודים (וכאן מתגלה יחסו הדו־משמעי אל אֶחיו־בני־עמו): “הזילברשטיינים והליכטנשטיינים הללו, שכל חנויות־הבגדים הרבות לאורך הרחוב הראשי בידיהם הן, מה איכפת להם, אם צר לך! בבגדים רחבים אין לעשות עסקים, כנראה,” וכו' (“צר”, ב, עמ' 212). ברם, גם ההארה השלילית של אֶחיו לדת ולגזע אינה מצדיקה את עלייתה של התנועה החדשה, שאין לה מִגבלות מוסריות או מעצורים אנושיים (“אור חדש”, ג, עמ' 47–48): “המספר”־הגיבור עוקב מכפר אוסטרי קטן אחרי מאבק האיתנים שבין התנועות החברתיות בארצו, כשהוא עצמו נתון בין הפטיש לבין הסדן (“ומה שיש בעולם הגדול יש גם כאן, בישוב הכפרי הקטן הזה: ‘אדומים’ ו’חומים', והקרב בין שני המחנות קרב עקשני, לחיים ולמות” / שם, עמ' 47–48).

“מספרו” של שופמן עוקב אחרי ההיסטוריה האוסטרית; הוא רושם לפניו את דיכוי מרד האדומים ואת עלייתו של הנאציזם. מה שמעורר את אימתו של “המספר” היא העובדה שילדים מעורבים במאבק, ילדים יהודים מתגוננים בפני צריהם (“זרים”, ב, עמ' 279–280; “בשערי הטמפל”, ב, עמ' 291–292). חינוך הילדים מורעל. הפרעות הזכורות מימי הצבא חוזרות ומתגלגלות בלבוש חדש ואפילו הטובים שבגויים, שבעבר היו ידידותיים ביותר (“אל תאמין בעצמך”, ג, עמ' 124), נסחפים עם הזרם הכללי. “העקורים” של שופמן, שלא היכו שורשים בכל אשר פנו מאימת הכוחות הזרים, חוזרים ומוצאים עצמם קרחים מכאן ומכאן. חמרי המציאות שהמספר מעצב ושבהם הוא נתקל בעקבות המהלך ההיסטורי מטעימים שוב את יחסי האימה שבין סובייקט לאובייקט, האָפייניים לכלל יצירתו.

גיבוריו הם עקורים ותלושים (וקשורים מבחינה מסוימת אל החומר האוטוביוגראפי של יוצרם), הנודדים על־פני אתרים שונים, כשההיסטוריה מגלה להם פנים שונות ומשונות והם חוזרים ומגלים פניה התפלצתיים. החומר ההיסטורי המאיים בא לפני היוצר, וזה מעצבו בהתאם לשורש נשמתו.

 

ו    🔗

יחסם של ברנר ושופמן לארץ־ישראל שונה תכלית שינוי זה מזה: מקור ההפרש במועדים השונים שהשניִם הגיעו אל “החוף השקט”. ברנר הגיע בשעת משבר, בימיו עלו היורדים על העולים וההוויה בארץ עדיין לא לבשה צורה מבטיחה. הוא תיאר עקורים שהיגרו לארץ ללא־הבטחות, שלא היכו בה שרשי־אמת. הארץ לא היתה בעיניהם אפילו ארץ־מקלט בפני שואה מתקרבת. שופמן הגיע ארצה כשזו כבר לבשה צורה ולנגד עיניו עמד כבר אדם חדש, ששופמן העריצו משום שהיה שונה כל־כך מן האדם היהודי שהכיר מעבר לים (בגליציה ובווינה). בעיניו היתה הארץ גם ארץ מפלט שבטרם שואה ו“בטרם ארגעה”.

אין זה מפתיע, שבפגישה של העקור הוותיק עם הארץ החדשה חוזרים מוטיבים ישנים נושנים שהיכרנו, בשלב הראשון של תיאור המציאות (רוסיה). מה שם יצאה נפשו של הילד אל האיכר המניף את הקורנס, יוצאת כאן נפשו של המספר הבוגר אל הצעיר היהודי המניף גם הוא את קורנסו: “הקלה ועידוד ואפילו צינה נעימה יש למצוא דוקא במפחה עם הברזל המלובן ונחילי הגצים. עלם עדין, רפה־שרירים, נער כמעט, מניף את הקורנס הכבד – לא בכוח, כביכול, כי אם ברוח,” וכו' (“חמסין בעמק”, ג, עמ' 145). גם כאן נערצים עליו שוב כל אלה הנותנים יד למעשים גדולים אבל בניגוד למצבים היסטוריים קודמים, שוב אין הוא נמשך אל “הגיבורים” הללו תוך כדי דחיה מפניהם אלא נמשך אליהם בלבד. מעשיהם הנערצים אינם מאיימים על קיומו, אלא רצויים ומאפשרים לו הזדהות מלאה.

בין שמוּשאי הערצתו הם חיילי בעלות־הברית (האוסטראלים) ובין שהם טייסי הוד־מלכותו – “דמות המספר” מזדהה עמהם ועם מפעלם (“האוסטראלי הצעיר”, ג, עמ' 135–136); “השלושה”, ג, עמ' 155–156). מעבר ומעל לכולם עומד “הקיבוץ בעמק” (“קיבוץ בעמק”, ג, עמ' 120) ואהבתה של “דמות המספר” אל הארץ ואל אדמתה מעורבת באהבה אל “בת הקיבוץ”; עד שנפילתה, פטירתה, היא כמין אסון שאירע לאדמה עצמה. מותה של יעל בת האדמה הוא בחינת שכוֹל לאדמה ולזר זה מקרוב־בא, המנסה להתקרב אליה: “והוא כרע ונשק את האדמה הזאת, שקויַת דמה – בצמא, בדמע, בכלות־הנפש” (“הנשיקה”, ג, עמ' 113).

יש ו“העקור” (הגיבור המספר) שהגיע אל החוף מתיחס בבקורת חריפה אל בני דורו ואל חבריו, כיוָן שנטלו עמהם תשעה קבין של “גלות” (“העצמות היבשות”, ג, עמ' 114–115); אך כאן, בשלב זה של התפתחותו, באו תשעה קבין של שירי הלל ותפסו מקומם של תשעה קבין של דברי בקורת שאִפיינו את יצירתו בשלבים קודמים.

החומר במציאות זאת נתפס באורח חיובי, ויחסי האימה או היחסים הדו־משמעיים בין גיבוריו של הסופר לעולמם נעלמו והגיבורים מתיחסים אל מציאותם באורח חד־משמעי וחיובי למדי. בענין זה דומה שופמן למספרים אחרים בני דורו, שהגיעו ארצה באיחור (אם כי הקדימו אותו). כמוהו כברקוביץ (ב“ימות המשיח” ו“מנחם־מנדל בארץ־ישראל”) הוא מפרש את המציאות החדשה כטלית שכולה תכלת – פירוש המסתבר יפה על דרך הניגוד לאימות ולפחדים שאִפיינו את התחנות הקודמות, אך אינו מעניק תמיד לציור המציאות בשלב האחרון עומק רב. שופמן מצטרף בשלב זה לבעלי ההלל שיצרו את “הז’נר הארץ־ישראלי ואביזריהו”. מבחינת היחס אל הנושא הוא קרוב יותר בכתיבתו על ארץ־ישראל למספרי העליה השלישית (עבר הדני, י. אריכא, ש. רייכנשטיין ואחרים) מאשר לסופרים המובהקים של העליה השניה (י.ח. ברנר, ש.י. עגנון, א. ראובני) שהיו בני־דורו בגיל ובנוסח הכתיבה.

 

ז    🔗

בכל שלבי יצירתו הועלה היחס בין “הגיבור”, שאינו משתנה משלב לשלב, ל“עולם” בצורה מתוחה למדי. הגיבור הקבוע של שופמן הוא מין “אינטליגנט” עקור ותלוש או מין ספק־אמן המבקש להימלט ממקורותיו ואינו מוצא לעצמו מקום חדש תחת השמש. שופמן, בדומה לכמה סופרים אחרים בני דורו, אינו מנותק מן המציאות התכופה של חייו אלא קשור אליה בכל נימי נפשו. סופרים אלה ניתקו אמנם את “עבותות ההווי” המנדלאי, אבל חזרו ונתקשרו לעולמם של האינטליגנטים בני הדור והם עוקבים אחרי הווי זה עקב בצד אגודל. אמנם, כדברי ברנר “לא בא [שופמן – ג.ש.] לתאר ‘אנשי תקופה’ ו”לא להציג את מכּרנו בן־הדור", אך שלא במתכוון חשף את דמות “בן־ הדור” ואת גלגוליו הגיאוגרפיים והחברתיים.

יצירתו אינה רחוקה ומרוחקת מחומרי המציאות התכופים אלא צמודה להם, והוא נוטה לפרש חומרים אלה בצורה אחידה למדי. גוש המציאות הנורא נראה תמיד כמין תִפלצת המאיימת בכוחה או בכוח המשיכה הטמון בה. “הגיבור” של “הסופר” נמשך אליה ונדחה ממנה, כשלעתים גוברת המשיכה על הדחיה ולעתים ההפך מזה. כפילות המטען הרגשי בעיצוב חומרי המציאות מעשיר את העולם המעוצב; אך משנעשה יחסו של “הגיבור” “המספר” בתחנה האחרונה חד־משמעי, אין הדברים שוב עשירים כל־כך.

מכל מקום, אין ספק שיצירתו של שופמן בדומה ליצירתו של ברנר, היא גם כמין היסטוריה־זוטא של ה“אינטליגנט” העברי־היהודי בן זמננו, שעבר ארבעה מדורי גיהנום עד שהגיע אל החוף השקט.