בְּעִיר “גּוּפָא” יוֹדְעִים הָאֶזְרָחִים מַהוּ “פּוּרִים”.
וְיוֹדְעִים שֶׁבְּפוּרִים חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּכֵּר עַד שֶׁלֹּא יֵדַע בֵּין “אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכָי”.
וּכְשֶׁמַּגִּיעִים יְמֵי הַפּוּרִים מַשְׁכִּימִים בַּבֹּקֶר: הַזְּקֵנִים לוֹבְשִׁים אֶת כּוֹבְעֵי הַיְלָדִים בְּרָאשֵׁיהֶם; וְהַיְלָדִים – אֶת מִצְנְפוֹת הַזְּקֵנִים. נוֹפְלוֹת הַמִּצְנָפוֹת עַל עֵינֵי הַיְלָדִים, עַד שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַחֲזִיק בְּשִׂמְלַת אִמָּם, שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בְּלֶכְתָּם, וְהַכּוֹבָעִים עוֹמְדִים עַל חֻדָּם שֶׁל רָאשֵׁי הַזְּקֵנִים, עַד שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַחֲזִיק בָּם שֶׁלֹּא יַסִּיעֵם הָרוּחַ.
לוֹבְשִׁים הָאָבוֹת סִינָרֵי הָאִמּוֹת, וְהָאִמּוֹת לוֹקְחוֹת בִּידִיהֶן מַקְלוֹת הָאָבוֹת. כָּךְ סִפְּרוּ לָהֶם עוֹבְרִים וְשָׁבִים, שֶׁבְּפוּרִים חַיָּבִים לְהִתְחַפֵּשׂ – וְהוֹלְכִים יַחַד לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר.
וּבְעִיר “גּוּפָא” יֵשׁ מַזְגָּן אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁכּוֹר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֶזְרְחֵי “גוּפָא” אֵינָם שׁוֹתִים יַיִן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְצָרִיךְ הוּא גוּפוֹ לִשְׁתּוֹת אֶת יֵינוֹ; וּמִכֵּוָן שֶׁהוּא שִׁכּוֹר תָּמִיד, הֲרֵי מְחֻיָּב הוּא לִהְיוֹת פִּקֵּחַ בְּפוּרִים. כָּךְ סִפְּרוּ לוֹ עוֹבְרִים וְשָׁבִים: “שִׁכּוֹר קָבוּעַ הוּא פִּכֵּחַ בְּפוּרִים”.
הָלְכוּ אֶזְרְחֵי גוּפָא לְבֵית הַמַּזְגָּן לְהִשְׁתַּכֵּר.
וְהַמַּזְגָּן יָרַד לְתוֹךְ הַמַּרְתֵּף, בָּדַק אֶת חֲבִיתוֹ וּמָצָא אוֹתָהּ רֵיקָה.
אָמַר בְּלִבּוֹ: “וַדַּאי, שֶׁשְּׁתֵּי שָׁנִים מְעֻבָּרוֹת חָלוּ זוֹ אַחַר זוֹ, אִם לֹא כֵן, כֵּיצַד כָּלָה יֵינִי מִן הֶחָבִית כָּל־כָּךְ מַהֵר? הֵן לֹא עָבְרוּ עֲדַיִן שָׁלשׁ שָׁנִים מֵעֵת שֶׁקָּנִיתִי אֶת הַיָּיִן”.
אָמַר בְּדַעְתּוֹ:" בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי הֵם מְחֻיָּבִים לְהִשְׁתַּכֵּר. הַיּוֹם אֶתֵּן לָהֶם מַיִם בִּמְקוֹם יַיִן".
יָצַק הַמַּזְגָּן מַיִם לְתוֹךְ חֲבִיתוֹ וְהִשְׁפִּיעַ מִמֶּנָּה לְאוֹרְחָיו.
טָעֲמוּ הָאֶזְרָחִים אֶת הַמַּשְׁקֶה, הִסְתַּכְּלוּ זֶה בָּזֶה וְאָמְרוּ:
– גַּבְרַיָּא, מַה זֶּה? הֲלֹא מַיִם!
צָחַק הַמַּזְגָּן וְאָמַר: הוֹ, שִׁכּוֹרִים! זֶה יַיִן מְשֻׁבָּח, יַיִן יָשָׁן!
תָּפְסוּ בּוֹ וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית הָרַב.
וְהָרַב יָשַׁב חָגוּר בַּסִּיָנר שֶׁל הָרַבָּנִית, וְשָׁפַת קְדֵרָה עַל הַכִּירָה וְקָלַף בֻּלְבָּסִים לִכְבוֹד הֶחָג; וְהָרַבָּנִית יָשְׁבָה עַל כִּסְאוֹ.
– רַבֵּינוּ – הִתְחִילוּ הָאֶזְרָחִים טוֹעֲנִים – הָא כֵיצַד? קָנִינוּ מֵאֵת הַמַּזְגָּן יַיִן, וְהוּא מָזַג לָנוּ מָיִם!
וְהַמַּזְגָּן טוֹעֵן: “אַדְּרַבָּא: יַיִן יָשָׁן הוּא זֶה! מִיָּד כְּשֶׁטּוֹעֲמִים אוֹתוֹ מִשְׁתַּכְּרִים, וְשׁוּב אֵין מַבְחִינִים בֵּין מַיִם לְיַיִן”.
אָמַר הָרַב: הַגִּישִׁי לִי כּוֹס מִיַּיִן יָשָׁן זֶה וְאֶטְעָמֵהוּ.
טָעַם הָרַב מִכּוֹסוֹ, עָצַם אֶת עֵינָיו, קִמֵּט אֶת מִצְחוֹ, חָשַׁב חָשַׁב וְאָמַר:
– אֱמֶת, מִכֵּוָן שֶׁטָּעַמְתִּי, שׁוּב אֵינִי מַבְחִין, – נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ זֶה מָיִם!
אָמְרָה הָרַבָּנִית: תְּנוּ גַם לִי לִטְעֹם.
טָעֲמָה הָרַבָּנִית, הֶחֱזִירָה אֶת פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה, חָשְׁבָה־חָשְׁבָה וְאָמְרָה:
– זֶהוּ יַיִן שֶׁל פּוּרִים אֲמִתִּי! יְכוֹלִים אַתֶּם לָצֵאת בּוֹ יְדֵי חוֹבָה. מִכֵּוָן שֶׁטָּעַמְתִּי, שׁוּב אֵינִי מַבְחִינָה, נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ זֶה מַיִם!
הִסְתַּכְּלוּ הָאֶזְרָחִים זֶה בָּזֶה וְאָמְרוּ:
– חַבְרַיָּה, מִכֵּוָן שֶׁכָּךְ, הֲרֵי אָנוּ כְּבָר שִׁכּוֹרִים.
– וַאֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ!
– שִׁכּוֹרִים!
– וַאֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ?
קָפַץ הַמַּזְגָּן וְאָמַר: שִׁכּוֹרִים! רוֹאִים אַתֶּם מִי הַצַּדִּיק? עַכְשָׁו פִּתְחוּ כִּיסְכֶם וְשַׁלְּמוּ לִי מְחִיר הַיַּיִן!
אָמַר הָרַב: כֵּיצַד אַתֶּם זוֹכְרִים, רַבּוֹתַי? כְּבָר שִׁלַּמְתֶּם אוֹ לֹא?
– כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁלֹּא שִׁלַּמְנוּ!
– וְאַתֶּם שִׁכּוֹרִים! אֵינְכֶם מַבְחִינִים! הֲרֵי יוֹצֵא שֶׁשִּׁלַּמְתֶּם.
– כָּךְ הוּא הַדִּין.
– חַבְרַיָּה! הֲרֵי שִׁכּוֹרִים אֲנַחְנוּ! מָה עוֹשִׂים שִׁכּוֹרִים?
– עוֹמְדִים וּמַכִּים זֶה לָזֶה!
נָפְלוּ עַל הַמַּזְגָּן וְהִכּוּ אוֹתוֹ.
הִתְחִיל הַמַּזְגָּן צוֹעֵק.
– חַבְרַיָּה! מַהוּ עוֹשֶׂה?
– כִּמְדֻמֶּה, שֶׁהוּא צוֹעֵק.
– הֲרֵי שֶׁבֶּאֲמֶת הוּא צוֹחֵק.
שׁוּב הִתְחִילוּ מַכִּים אוֹתוֹ, הִתְחִיל הַמַּזְגָּן בּוֹכֶה.
– חַבְרַיָּה! מַהוּ זֶה שֶׁנּוֹזֵל מִתּוֹךְ עֵינָיו?
– שֶׁמָּא דְמָעוֹת הֵן?
אֵין בְּכָךְ כְּלוּם! דְּמָעוֹת שֶׁל פּוּרִים הֵן!
רָאָה הַמַּזְגָּן, שֶׁבִּדְמָעוֹת וּבְכִיּוֹת לֹא יַצִּיל אֶת עַצְמוֹ מִידֵי הָאֶזְרָחִים הַלָּלוּ הַמַּאֲמִינִים בְּעַצְמָם, שֶׁהֵם שִׁכּוֹרִים – הִתְחִיל צוֹחֵק בְּקוֹל גָּדוֹל, צוֹחֵק־צוֹחֵק, תַּחַת אֶגְרוֹפֵיהֶם:
הוֹי־הוֹי־הוֹי – כַא־כַא! הַי־הַי־הַי־כִי־כִי… עַד שֶׁהִתְנַשֵּׁם וְנָפַל מִתְעַלֵּף.
– הִי, שִׁכּוֹר, מַזְגָּן שִׁכּוֹר! – קָרְאוּ עָלָיו הָאֶזְרָחִים – הֲנִשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה? אֲנַחְנוּ שָׁתִינוּ – וְהוּא מִתְגּוֹלֵל שִׁכּוֹר!
וּמֵאָז נַעֲשָׂה לְפִתְגָּם שָׁגוּר כְּשֶׁרוֹאִים אָדָם צוֹחֵק עַל כָּרְחוֹ אוֹמְרִים:
–“צְחוֹק שֶׁל פּוּרִים הוּא זֶה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.