יקירי,

אתה כותב: “היה פעם נער שרעב ללחם בחוצות הבירה. אחר כך כתב שירים. היה שתיל רך. ואחר כך בא למחוז חפצו. היכה שורש, נשא פרי, שר – מיצה את החיים על מתקם ומרירותם. הימים היו כבדי־עלילה, ולא נתפנה הלב לחשבון נפש. עתה, פתע, אולי בהשפעת המלחמה המאיימת עלינו – לא אדע להשתחרר מחשבון הנפש. אני מוצא את עצמי מסכם ומסיים – את חיי, את פועלי”.

יקירי, דבריך נוגעים עד הנפש בבהירוּתם ובאמיתוּתם. אך אין אתה יחיד בזה, וטוב שמחקת שם את שלוש המלים על המוות. חשבון הנפש לחוּד וחשבון אחרון לחוּד. יש מקום לכמה וכמה חשבונות־נפש שיצטרפו זה לזה בדרך החיבוּר וימעטו זה את זה בדרך החיסוּר עד שיסתכמו לחשבון אחרון. כשם שבעולם המעשה יש מוסדות, שלפי החשבון הכולל שלהם אינם יכולים להתקיים, מפני שצד האין גדול אצלם מצד היש, ואף על פי כן הם קיימים ופועלים ולפרקים הם מצליחים גם להגדיל את היש על האין – כך גם בעולם הרוּח. האדם אינו חברה בע"מ, להפך, יש לו ערבון בלתי מוגבל כלל, ורשאי הוא לומר לעצמו: אף על פי שחשבון הנפש שלי כיום הזה מראה גרעון גדול – הריני לוֹוה ולוֹוה ולוֹוה ונוטל מיום המחרת, מתוך תשוקה לראות ולחיות את יום המחרת הזה ומתוך תקווה שיום המחרת הזה יביא עמו ערבים חדשים וישלם מה שלוויתי ויאזן את החשבון, ויותר מזה, הוא יכריע את כף המאזנים הכרעה עמוקה לצד החיוּב וישקיע בי כמה וכמה סלעים כהון יסודי ויספיק לי אפילו לקרן צבי ותפארת. מי שעברוּ עליו ימים רבי־עלילה – מן הטבע שיהא עושה חשבון־נפש ומוצא עצמו מסכם ומסיים. אבל הדרן עלך פרק זה ואפילו סליקא לה מסכת זו עדיין אינם סיוּם גמוּר, הרבה פרקים יש והרבה מסכתות יש, סיימת אחד ואחת והרי חברו וחברתה מצפים לך. שא ראש והישר גב, יקירי ואהובי, והיה נכון לקראת הבא! והבא – כלום אין אתה מאמין שיהיה, שהוא יכול להיות, גדול ויפה ממה שהוֹוה וממה שהיה?

שוב אתה כותב: “רוצה הייתי להרגיש בזרועות מסביבי. לא להיות בודד – ברוּח – במה שצפוּי לנוּ. הנני מדגיש ברוּח – כי בכל שטח אחר הריני מוקף שישים בחוּרים חסונים, חברים בעבודה ובהגנה על הגוף”. “שישים בחוּרים חסונים” – צא וראה, בן־ציון שלי, שאתה כשלמה המלך בשעתו. ומה עוד תבקש לך? לרוּח אין זרועות. לרוח יש כנפיים. כנפיים אינן מתחבקות, רק לפרקים הן נוגעות זו בזו נגיעה כלשהי בשעת רפרוּף, וזכרון־נגיעה זה הוא בלבד המקשר כנף בכנף ורוּח ברוּח. החברוּת בעבודה ובהגנה טובה והכרחית, אך איני יודע אם היא טובה גם לעניינים שאתה קורא להם רוּח. מצינו כת אומרת שירה, שירה שכל עצמה אינה אלא אמירה, אבל לא מצינו כת מקירה שירה, כבאר המקירה מימיה. ובאר זו, שמתוכה אתה מבקש לרווֹת צמאונך, בידוּע שאינה מצפה “עד אשר ייאספו כל העדרים וגללוּ את האבן” אלא כל מי שמבקש לשתות מתוכה מתבקש להיות יעקב ולגוֹל לבדו את האבן, בכוחו שלו. כל גלגולי הרוּח אינם אלא פרשת הגלגולים שאדם מגלגל את אבנו שלו, בשביל לגלות את מקורו שלו ולשאוב ממנו. יש מגלגל ומגלגל ומגלה בור ואבנוֹ נעשית לו מצבתו, ויש מגלגל ומגלה באר ופי הבאר משקה אותו ופי רחל מנשק לו. האין חלקך עם האחרונים ולא עם הראשונים? ומה תבקש לך עוד?

כבר עשיתי בקשתך ראשונה, שאכתוב לך. עכשיו אני עושה בקשתך שנייה, “שאשלח לך לפעמים חוברת או ספר שמזדמנים לידי”. והריני שולח לך בזה את ספרו של אברהם נחתומי: “בצל הדורות”; אך אין זה ספר ש“נזדמן לידי”, אלא ספר שנזדמן ללבי. איני צריך וגם איני יכול להקדים ולמסור לך כלום מתוכנו; איני צריך, מפני שאני שולח לך את הספר, ואם החילות לקרות בו קרוא תקרא עד הסוף ולא תפסיק. ואיני יכול, מפני שהספר מלא וגדוש תוכן רב בכל עמודיו והוא מעין תמצית, שבתוספת מים רבים יכול היה סופר בעל מקצוע לעשות ממנו כמה וכמה ספרים. דמוּיות ותמונות רבות עוברת בזוֹ אחר זוֹ: קיץ וחורף, חג וחול, שמחה ואֵבל, עיר וכפר, אבות ובנים, גוֹיים ויהוּדים, איש ואשתו, בעלי־גוּף ומעלימי־רישם – כל מיני ניגוּדים מבהיקים זה כנגד זה ומשלימים זה את זה. הכל חולף ומתחלף עם כל דף מתהפך ועובר במהירוּת כסרט קולנוע ישן וטוב, אילם. אילם – מפני שכל ריבוּי המעשים והנעשים נמסר לך בלי קולניות ובלי רעש, במיעוט מלים ובצמצוּם הדיבוּר, עיניך רואות וקולטות, רואות וקולטות ומעבירות ללב – ואין קול הצורם את האוזן. אף על פי שהמספּר מספּר בגוּף ראשון והוּא מתהלך בין גיבּוֹריו – הילוּכוֹ קל, כעל קצות האצבעות, כהילוּכו של ילד שרגליו יחפות. ובמקום שצריך הוא יודע לקפוץ קפיצה קלה, הוֹפּ! – וכבר עבר ודילג על מקום סכנה, והקורא מודה לו ואוהבו על כך (ראה, למשל, את ה“השמטה” הנפלאה שבין עמוד רי“א ועמוד רי”ב!).

אמרתי לך קודם: סופר בעל מקצוע, להוציא את נחתומי, שאינו סופר לפי מקצועו. ידענוּהוּ כאחד השחקנים ב“אוהל” (אולי זכוּרה לך ב“נשפי פרץ” דמוּתו של אותו אברך, ששב מבית־המדרש לביתו ולאחר נטילת־ידיים הוא ממתין לאשתו שתתן לו את המגבת, ובינתיים הוא מחזיק שתי זרועותיו מוגבהות למעלה וכפות ידיו שמוטות למטה ככנפיים שבוּרות ואצבעותיו נוטפות מים – הוא הוא!). ופתאום אדם זה יושב וכותב ספר מופלא וקם ומוציאו – ואתה קורא ורואה שהוא צייר גדול ובעל סממנים משלו.

ולא זו בלבד, אלא שׂיחק לו המזל ומצא לו מסייעים טובים. לשמעון הלקין הוא קורא בראש ספרו רבּי ורעי ומעיד עליו שהיה כגנן נאמן לספרו, בירר לשונו, איזן ניבוֹ וטייב סיגנוֹנוֹ, ואפילו הצייר מ. מוקדי, שלא עשה לספר אלא שני ציורים בלבד, הוסיף לו חן ומצא את השביל המוליך לשביליו של המחבּר: ראה את אות הסת"ם שבעטיפה, שלא נבחרה לכאן סתם אלא בכוונת המכוון; וראה את שוּרות הבתים, הסדוּרות זו על גבי זו – כך מתאר המחבר את דרך ילדוּתו במחזורים לולייניים, זה על גבי זה; וראה את האילן הגדול החופף על כל הנוף – בצלו חוסה הילד ואל גזעו הוא נשען, ולפיכך עמידתו ישרה וקומתו זקוּפה, אף על פי שהגמרא גדולה וכבדה ומושכת את הזרוע הרפויה כלפי מטה.

יקירי, עד סוף העשור הרביעי בחייו לא כתב האדם הזה שום ספר ולא היתה תפארתו על דרך הספרוּת ועתה הפתיע את הקורא, ואפשר גם את עצמו, ועוד הוא עתיד להפתיע. ומה לך אתה, עוּל ימים, לחשבון הנפש ולסיכוּמים אחרונים?

היה שקט ועשה מה שהוטל עליך. אין ההכרעה בידינוּ ואין אנו יודעים מה אורכו של מוט־המאזנים שבו אנו ומעשינו נשקלים, אפשר שהוא כישר הגיאוֹמטרי הזה שאין לו סוף.

והכול יהיה עוד טוב!

שלך,

יום ב', ט“ז בכסליו, תש”א.