מאת חיים נחמן ביאליק

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם

הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,

עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,

כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –

שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז

נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,

שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,

הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

וּבְלֵיל חֹרֶף, לֵיל קֹר, עֵת מַחֲשַׁכִּים וּשְׁחוֹר

יְשׁוּפוּךָ בַּחוּץ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַקֹּר,

וּבִבְשָׂרְךָ כִּי-יִתְקַע מַאַכְלוֹתָיו הַכְּפוֹר –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, בְּרוּךְ אֲדֹנָי!

בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב,

זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב,

וּלְחַצְתִּיךָ אֶל-לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב –

וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ.

אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –

בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס

אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת-זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

לקראת כ"א בתמוז, יום פטירתו של חיים נחמן ביאליק, הסכים עמי העורך של “אומר”, שראוּי להביא בזה שיר אחד משיריו של המשורר ולהוסיף עליו ביאוּרים. אף הוא הסכים לדעתי, שראוּי לנהוג מנהג יוצא מן הכלל, ולהדפיס את גוּף השיר בניקוּד מלא, כפי שיצא מתחת ידו של הכותב ונדפס בספר שיריו.

ומפני שהימים ימי קיץ הם, וימי חום, מצאתי טוב ונאה לבחור בשיר “ביום קיץ, יום חום”, אף-על-פי שעיקר כוונתו של השיר, כפי שתראוּ, אינה לא לקיץ, ואף לא לחורף המתואר אחריו, אלא לסתיו, המתואר בסוף. ובזה נעשה אמנם שלא כדברי חכמינו, שאמרו “הכול הולך אחר העיקר” ו“הכול הולך אחר החיתוּם”, אבל נעשה גם כדבריהם, שהרי הם גם אמרו “הכול הולך אחר הראש” ו“הכול הולך אחר הנראה”, ו“הכול הולך אחר הנוף”.

אחרי ההקדמה האחת הזאת אקדים לכם עוד הקדמה שנייה קצרה, וכבר לגוּפו של הדבר. רבים נוהגים להסביר יצירה ספרוּתית בכך, שהם מדברים עליה וסביב-סביב לה, אך אם נמנעים מלדבר בה עצמה, במליה ובפסוקיה. הם פונים אל הכללים, ופוסחים על הפּרטים. וזה לא טוב! כי הדברים הנכתבים “על-אודות” היצירה ואינם מקושרים ודבוקים בה בעצמה, כל הכללים הנאמרים ואינם מיוּסדים על פּרטים ופרטי-פרטים, סופם שהם פּורחים כאבק הפּורח, והיצירה שנראתה לרגע כאילו היא מוּבנת – נשארת גם להבא לא-מוּבנת, או לא מוּבנת כל-צורכּה.

אני אין בדעתי לעשות כך. בשעה זו רואה אני עצמי כמורה העומד ומסביר את השיר הזה בכיתה למבוּגרים: על “רוּחו” של השיר, על יופיו, על “השקפת העולם” שבו – אין אני מעז לדבר. ויודעים אתם מפּני מה? נדמה לי (וטוב שכך יהיה נדמה לכל מורה ומסביר!) כי בא לשיעור לרגע המפקח. ויודעים אתם, מי המפקח הזה? נוּ, אל תיבהלו! הרי זה הוא, ביאליק בעצמו. הוא רוצה לשמוע כיצד אני, תלמידו הקטן ומעריצו הגדול, מסביר את שירו. את המלים, את הביטוּיים; את המשקל והחריזה, את מבנה הבית. “את הרעיון אין צורך להסביר. הוא יוּבן מאליו, אם יבינו הקוראים את ה”עברי“. לפירושים אינני זקוּק, שירי מתפּרשים מאליהם”. כך אני שומע את קולו בלחישה – ואני מציית לו באהבה.

*

הבית הראשון קל מבחינת הלשון. “פינת שקט” פּירוּשה פינה שקטה. ובאים כאן שני שמות בצורה של “סמיכוּת” במקום שם עם תואר. גם “יום קיץ, יום חום” אפשר, כמובן, להחליף ב“יום קיצי, יום חם”, אבל אלה יהיו חליפין לא-טובים. כי הלשון העברית אוהבת את הצוּרה הזאת של סמיכוּת, ומאהבה זו נובע אפילו ביטוּי “מוזר” כמו “אשת חן” במקום אשה חיננית. לא כן “ממרום הרקיע” שאין להחליפו ב“רקיע רם, גבוה”, מפני ש“מרום” אינו בא במקום תואר לרקיע, אלא בא במקום המלה הלועזית זֶניט. ובשורה השלישית אל תטעוּ חלילה לחשוב, שהלב מבקש לחלום פינת-שקט, לא! הלב מבקש לו פינה שקטה, בשביל שיוּכל לחלום בה, באותה פינה. ו“לחלום” כוונתו לשקוע בהרהורים, לשגות בדמיונות נעימים בהקיץ, ולא בחלום!

בבית השני אתם מוצאים מיד שלוש מלים, שבסדר אחר הן שמו והתחלתו של שיר אחר של משוררנו. עיינו יפה ותמצאו בעצמכם למה נאמר שם “יש לי גן” וכאן “לי יש גן”, שהרי לא מקרה-סתם הוא! ובשורה זו תמצאו מלה – אוג, שאין לה שום שייכות לעוג מלך הבשן, ושם עץ הוא. אמנם, ספק הוא, אם המשורר נתכוון באמת לעץ הזה, שאינו אלא שיח גדול, שהרי הוא מתארו כאילן הפּורש צל כבד ואפשר לחסות בו, ואפשר שנתכוון לעץ אחר, גדול יותר. שמות העצים והפּרחים, כידוע לכם, לא היו קבועים וברורים בימים ההם. וכבר ראיתם כאן, כי “כבד צל” פירוּשו בעל צל כבד, ואף זו סמיכוּת במקום שם עם תואר. הסמיכוּת הרגילה של כֶּבֶד היא אמנם כּבַד, ותבינו מעצמכם, שהמשורר הלך בזה אחר ישעיהו הנביא, שאמר “עם כֶּבֶד עוון”, וּ“שגיאותיו” של ישעיהו גם הן חוּקי דקדוּק… ומה זה “מעיר וממתים”? מעיר ומאנשים. “עיר ומתים” חוזר כמה פעמים בתנ“ך, וביחיד (מַת?) אין משתמשים. על ההבדל שבניקוּד בין מְתים, שהם חיים, ובין מתים, שאינם-חיים, אמר חכם אחד: מְתים עומדים (שתי הנקוּדות של השווא מתחת למ"ם), ומֵתים שוכבים (שתי הנקוּדות של הצירה מתחת למ"ם)… “עטוּף ירקרק” כמו “עטוּף עשב ירקרק”, וכגון זה קראו חכמינו “מקרא קצר”, שחסר בו משהו, והחסר מוּבן מאליו. אבל אפשר שיש להבין “ירקרק” כמו “ירק”, עשב. וסלחוּ נא, שאני מביא שני פּירוּשים, שתי אפשרוּיות. באמת, איני יודע איזו מהן נכונה יותר, איני יודע על איזו מוּתר לוותר. בשירה, כמו בעניינים רבים אחרים, ויותר מבעניינים אחרים, ייתכן ששתי האפשרוּיות נכונות. על התורה אמרו, שהיא “מתפרשת בעי”ן פּנים”! ולמה לא תתפּרש גם מלה בשיר בשתי פנים לפחות? וכן “סוד-אֵל”: סוד גדול. כידוע, כל “אל” ו“יה” ו“יהו” הם סימנים של כוח והגדלה והפלגה. אך למה לא נפרש כאן גם כ“פשוּטו”: סוד אלוהי?

בבית השלישי תמצאו “במחבא”, שהוא כמו “מחבוא” הידוע לכם. “הלז” מקוּצר מן “הלזה”, שהוא כמו “הזה”. צוּרה עתיקה היא, ופיוטית מאוד, ואתם אל תשתמשו בה, לא בדיבוּר ולא בכתב. ואפשר גם המשורר לא היה מוציא אותה מנרתיקה הישן, אלמלי לא הוּצרכה לו לשם החרוז: “הרז”. “נמתיק… הרז” – ביטוּי נחמד הוא. אם הקדמת פעם בילדוּתך לקום ל“סליחות” בסוף אלוּל, ודאי זכורה לך המתיקוּת בקולו של החזן, כשסילסל: “אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוהים נהלך ברגש”. והוא פסוק בתהילים. ובאמת, שניים שהם מסתודדים יש תמיד מתיקוּת בדבריהם, כידוע: “מים גנוּבים ימתקוּ”, ודיבוּרים גנוּבים על אחת כמה וכמה… והחליף המשורר “סוד” בשם-הנרדף (סינונים) “רז” לצורך החרוּז. “דמי צהריים” הוא כמו דממת צהריים, ודמי צוּרת סמיכוּת, והנפרד שלו “דומי”. “קרן הפּז” היא קרן הזהב, קרן השמש. וגם כאן הוּחלף הזהב בפּז, בשביל שהבית יהיה מחורז. אך נשוב נא למלה “שיופיע”. אתם רגילים לשמוע על אמן פּלוני שיופיע הערב ועל שחקנית פּלונית שהופעתה הוּבטחה ולבסוף לא הופיעה. ואל נא תחשבוּ, שכך בדיוּק יש להבין פועל זה גם כאן. בשמחת-תורה הייתם ודאי כוּלכם בבית-הכנסת. ושמעתם כמה וכמה פּעמים קריאתו של הבעל-קורא, החוזרת ונשנית אותו יום: “ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פּארן, ואתא מרבבות קודש”. אתם רואים איפוא, כי “הופיע” מקביל ומתאים כאן ל“בא” ול“אתא” (= בא), אבל גם ל“זרח” (= האיר). וגם כאן יש להבין את הפועל הזה בשתי הוראותיו: יחדיו נמתיק סוד, והוא חסוד שיופיע – שיבוא ויזרח. “שפעת הצללים” – המון הצללים. שפעה היא צוּרה מוּרחבת מן שפע, שפּירוּשו הרבה מאוד.

והנה, בכל שפע המלים לא הספקנוּ לבאר עד עכשיו אלא שלושה משמונת הבתים שבשיר. ובזה נסתפּק היום. אך השיר נתון לפניכם כוּלו. עד לשבוע הבא ודאי תספּיקו לעיין במילון, ולקרוא כמה פּעמים, שייכנס השיר אל האוזן ואל הלב. ובשיחתנוּ הבאה נוּכל לראות עצמנוּ לא כמתחילים אלא כמתקדמים.

*

בחלקה הראשון של שיחתנו פּירשנו את המלים וצירוּפי-המלים שבשלושת הבתים הראשונים בשיר, שהם החלק המדבר על הקיץ. בשלושת הבתים שלאחריהם מדוּבר על החורף, ובשניים האחרונים מדוּבר על הסתיו. ודאי ראוּי לנו להרהר בדבר, מפּני מה נשתנה הסדר, שהרי הסתיו קודם לחורף? והוא דבר שקל להסבירו, מתוכנו של השיר; ומפּני מה מדוּבר בו על שלוש מארבע תקוּפות השנה, והיפה שבהן, האביב, לא נזכרה כלל? ואף זה דבר, שאפשר לנחשו ולשערו. אך בניחוּשים ובהשערות נעסוק בסוף דברינוּ, בשיחה על מבנה השיר – והרי לפי שעה עדיין אין אנו יודעים היטב את “פּירוש המלות”. וידיעה ב“פירוש המלות” היא תמיד תנאי ראשון לכל ידיעה בעניין עצמו. נמשיך אפוא.

בבית הרביעי נמצא “ליל קור” במקום לילה קר, בדומה ל“יום חום” במקום יום חם שבבית הראשון. “מחשכים” הוא מלשון חושך, היחיד שלו הוא מחשך, והריבוּי מגביר את הרגשת החושך. “שחור” הוא השם המופשט מן התואר שחור, השחרוּריוּת; ואפשר לראות בו כמין בריאה אפילה ונוראה, המסמלת את הלילה השחור. ובייחוד שאחר-כך נאמר “ישופך”, שהוא ביטוּי הידוע לכם מן הסיפור על אדם וחוה והנחש: “הוא ישוּפך ראש ואתה תשוּפנוּ עקב”. ומה פירושם של ישופך ותשוּפנוּ שבבראשית וישוּפוך שבשיר הזה? מוטב שתשאלו: מה פירוּשיהם, כי רבים הם. ממעשה הנחש ברוּר, שהפּועל שוף מובנו להכות, לפגוע; ואמנם בדקו ומצאו, שבכמה מקומות תירגם אוּנקלוס את השורש העברי כתות (הכות ושבר לרסיסים) בשורש הארמי שוּף. ומצטרף לפסוק בבראשית גם “אשר בשׂערה ישוּפני” שבספר איוב – בסערה ישברני, יכתת אותי. אבל בספר תהילים כתוב “חושך ישוּפני” – וזה אינו מצטרף. הרי החושך אינו מכה, אינו מכתת. החושך מכסה. נמצא שיש גם פּירוש אחר ל“שוּף”: לכסות, לעטוף. למה איפוא בחר המשורר מלה קשה כל-כך? למה לא כתב “יכסוּך” וכתב “ישוּפוּך”, על יסוד מלה אחת בתהילים, שפּירושה מתבאר אך ורק משכנוּתה עם “חושך”? האם עזב את הפּשוּט והקרוב ורדף אחרי המוּזר והרחוק? חלילה! כי הנה, יקירי, הרבה מלים מוּזרות ורחוקות כאלה היו קרובות ופשוטות ומובנות לקוראים מן הימים ההם, ואפילוּ לילדים, שהיו רגילים בתפילות של כל השנה. זכוּר לכם הפיוט לראש-השנה “מלך עליון”? כמה וכמה בתים מוּדפּסים באותיות גדולות, מדברים בשבחו של “מלך עליון”, הוא האלהים שבשמים, ומסלסלים אותם בקול רב, וארון ספרי-התורה פּתוח; ופתאום הקולות מתנמכים, הארון נסגר לרגע, ובהשפּלת-קול ובלחישה מונים את סגוּלות-אפסוּתו של “מלך אביון”, הוא כל מלך בשר-ודם: “מלך אביון, בלה ורד שחת, בשאול ובתחת, בלאוּת ובלי נחת, עד מתי ימלוך? מלך אביון, תנוּמה תעופנו, תרדמה תעופפנו, תוהוּ ישוּפנו, עד מתי ימלוך?” והנה “תוהוּ ישוּפנוּ” זה, שאינו אלא גלגוּלו של “חושך ישוּפני” שבאיוב, היה קרוב וידוּע לילדים הרבה יותר מוּקדם מזה שבאיוב. ואיך פּירשוֹ הרבי? “ישוּפנוּ” – יביט בו. מה יסוד היה לו לפּירוש הזה? אינני יודע. אוּלי נתחלף לו שוּף בשזף – כמו “עין שזפתוּ” (גם הוא באיוב!), והרי העין מביטה. העיקר, כך פּירשוּ לי ולילדים רבים אחרים, ובוודאי גם למשורר בילדוּתו. נמצא שהמחשכים והשחור הם באמת מיני ברוּאים מאוּימים, שהם מביטים בעיניהם הגדולות והאפלות, ואוּלי גם נועצים שיניהם ונושכים בדומה לאותו נחש. שהרי באותו פסוק עצמו שבבראשית היו מפרשים לילדים את הפועל שוּף שני פּירושים. “הוא ישוּפך ראש” – האדם יכּה אותך בראשך, “ואתה תשוּפנוּ עקב” – ואתה תשוך אותו בעקב.

“הולך סובב הקור” – זה כמוּבן לפי הכתוב “סובב הולך הרוּח” שבפּרק הראשון של קוהלת. והחילוּף קל, שהרי גם הרוּח מביאה קור. ולמה שינה המשורר והקדים הולך לסובב? אינני יודע. ואם מי מכם ימצא טעם לדבר ויודיעני, ברוּך יהי טעמו!

אך מעין ראיה לדבר, שב“ישוּפוּך” מתכוון המשורר לכמה מוּבנים גם יחד, ובכלל זה לנשיכה ולנעיצת שיניים, אתם מוצאים בהמשך: “ובבשרך כי יתקע מאכלותיו הכפור”. ומאכלות הם הרבים מן המאכלת שלקח אברהם לשחוט את יצחק בנו. ונקראה כך על שוּם שהיא אוכלת את הבשר, וכן כתוּב: “חרבי תאכל בשר”; ועל חוד החרב אומרים פּה: “לפי חרב”, וחרב בעלת שני חוּדים, בעלת פה מזה ופה מזה, נקראת חרב פיפיות. גם המלה “כּפוֹר” יש להבחין בה שני מובנים: הכּפור הוא הטל היורד בליל-קור וקופא ברדתו ונראה בבוקר על הגגות כשכבה אפורה-לבנה של שלג; ועל זה נאמר בתהילים: “הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר, משליך קרחו כפיתים, לפני קרתו מי-יעמוד!” (הבאתי את כל הפסוק, כי התיאוּר יפה מאוד. מי שכתב שתים-עשרה מלים כאלה בלבד ולא יותר, ראוּי לתואר משורר- בחסד). וּ“כפור” מוּבנו היה בארצות הגולה הקרות, בפי יודעי עברית, גם קור חזק ודוקר, מה שהמשורר בתהילים קורא “קרה” (“לפני קרתו מי יעמוד”). לנו דרוּש המוּבן השני הזה, כדי שתהיה התמוּנה שלמה: הקור החזק דוקר, ולא כמו במחטים, אלא כמו בפגיונות, במאכלות.

בבית החמישי תמצאו “מכלוּלים”, שהיחיד ממנו הוא מכלוּל, והוא כמו מכלוֹל, ויותר הוא ידוע בצורה מכלל, ובצירוף לשם יופי, לפי הכתוב בתהילים: “מציון מכלל-יופי אלוהים הופיע”. וברור לכם, שהשורש הוא כלל, כלומר: דבר שכולו יופי, כליל היופי. ועל כן הוא נרדף ל“פאר”.

גם למלה הפשוטה “בוער” יש להעיר כאן שני דברים נחמדים: אל“ף, המשורר כתב בחולם חסר, כפי שכתוב ההווה בהרבה מקומות בתנ”ך. וכן תמצאו בסוף הבית השלישי “הבקעת” בלי וא“ו ובשוּרה הבאה “אח אבד”. ואנחנו נוהגים עכשיו לכתוב כל בינוני-פועל בוא”ו מלא. ובי“ת, האש נקבה היא, וצריך להיות בוערת. וכתב המשורר בוער לצורך המשקל, כי היה לו צר המקום להברה נוספת; וסמך בזה על כמה וכמה מקומות בתנ”ך, שבהם בא הפועל שלא בהתאמה למין או למספר, אלא הוא בא ביחיד, זכר; וקוראים לו “פועל סתמי”. “אח אובד” הוא אח מסכן, העלול ללכת לאיבוּד אם לא יימצא מי שיקרב אותו. והוא גם האדם הנודד, הנוסע ועובר ממקום למקום, כפירוש המלה הזאת בראש פרשת-הביכורים שבדברים (כ"ו, ה'): “ארמי אובד אבי”.

בבית השישי בשורה הראשונה נאמר: “ובהישמע מילל סופת ליל” – וּודאי אתם רואים, שהראשון בא בלי יו“ד בין הלמ”דין, והוא ילל, צורת-זכר מן יללה; והשני עם יו“ד בין הלמ”דין, והוא כמו לַיל, או לילה וגם הוא זכר, ונגינתו מלעיל; ולֵיל הוא גם סמיכות (כמו “ליל חורף” שלנו) וגם נפרד (“בלֵיל זה יבכיון”). קול כאוב הוא צירוף ידוע, ותשמעו אותו גם בימינו ביחס לאדם שמדבר בקול עמום “היוצא מתוך הבטן”, או בקול בכייני. בעלת-האוב זכורה לכם מלילו האחרון של שאול המלך, שבא אל בעלת-האוב בעין-דור וביקש ממנה שתקסום לו באוב. ובעלי-האוב היו מהגים ומצפצפים בקול עמום ומשונה, “לעשות רושם” שהמת מדבר מתוך בטנם… הצירוף “קול כאוב” לקוח מישעיה (כ"ט, ד'): “והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף”, והרי גם הרוח שורקת ומצפצפת. מדוע ניקד המשורר כָּאוֹב בקמץ ולא כמו בישעיה כּאוֹב בשווא? אולי בא השינוי לצורכי המשקל, כי חשש המשורר שהשווא ייבלע בקריאה ותחסר הברה אחת. וגם בתנ“ך מצינו בשני מקומות “באוב”, בקמץ. ואולי… אמנם, זה ייראה לכם רחוק מן השכל, אך האם לא נראית גם לכם רגע אחד הכ”ף הזאת של “כאוֹב” לא כאות-השימוש, ככ“ף הדימוי, אלא כאות מן השורש “כאב”? “קול כאוֹב” יהיה לפי זה קול כאוּב. – מה, אינכם מסכימים? גם אני לא חשבתי ברצינות. אין זה “פשט”, אלא “דרש” קטן. אבל חכמינו לא נמנעו מלדרוש דרשות כאלה. ובשיר מספיק שלהרף-עין אחד נטעה ונבין “קול כאוֹב” – “קול כאוּב”, וכבר יתווסף גם הפירוש הזה, ויחזק ויעשיר את הפירוש הפשוט, העיקרי. והרי גם הלאה מדוּבר על “ענוּת רש” – לחצו וצערו וכאבו של העני, ה”גווע ברחוב".

“וּלחצתיך אל-לב” – הכוונה, כמובן: אל לבי. “ורסיס נאמן” הוא “דמעה נאמנה”, וכך שמו של שיר אחר של משוררנו. ענין הדמעה, וביותר הדמעה הנאמנה, אצל משוררנו זה, הוא עניין גדול מאוד, וכבר כתבו עליו כמה מאוהבי שיריו וחוקריהם, ובייחוד החכם והמבקר דוב סדן. ואנו נשוב אל פירושי המלים: רסיס יכול להיות פירוּר או בקיע מגוף מוצק שנשבר; וגם טיפה שניתזה מנוזל. לכל אחד משני אלה יש דוגמה גדולה אחת בתנ"ך: “והכּה הבית הגדול רסיסים” (עמס ו', י"א); “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי, אחותי רעיתי, יונתי תמתי, שראשי נמלא-טל, קווּצותי רסיסי לילה” (שיר השירים, ה' ב'; והבאתי את כל הפסוק, מפני שהוא יפה מאוד).

בבית השביעי מתחיל החלק השלישי של השיר (כולו שני בתים). ה“תור” כאן אינו כמובן התור שבו עומדים אנשים, ואינו התור הנזכר בברית בן-הבתרים אצל אברהם, שהוא מין יונה. אלא הוא כמו עת וזמן ותקופה; “תור הזהב של שירת ספרד”, למשל. אך נראה כי גם התור הזה וגם התור שבו עומדים אנשים שניהם מוצאם מ“תור אסתר” שבמגילת אסתר: מפני שהנשים היו באות לפני אחשורוש לפי סדר מסוים ובזמן מסוים. והמלה “סגריר”, שאנו משתמשים בה כמעט תמיד רק בצירוף יום-סגריר או ליל-סגריר, פירושה מזג-אויר גשום וקר ומטריד ולא-נעים. ותיכף תבינו זאת יפה, מן הפסוק היחיד שבו היא נמצאת: “דלף טורד ביום סגריר, ואשת מדנים נשתווה”… כלומר, אשה הנוהגת לעשות מדנים (מדון = מריבה) בבית, משוּלה ושווה לגשם טורד ודולף על הראש מבעד לתקרה – ומן הבית אין יכולים לברוח, שהרי בחוץ סגריר… מי יכול היה לומר דבר-חכמה כזה? מובן, מי שהיה בעל-נסיון גדול בנשים, שלמה המלך (משלי כ“ז, ט”ו. וראו שם, ותגלו אי-דיוק קטן במלה “מדנים” אצלנו). ומפני שסגריר אחד מספיק, אין ממנו רבים. העב (ענן) הוא גם זכר וגם נקבה, וריבויו גם עבים וגם עבות, ונקרא כך מפני שהוא עבה ומכיל הרבה גשם; “עמוּם” – לא ברור ולא צלול, וכמוהו מעומעם, ואומרים לעמם (להחליש) או לעמעם את הקול או את האור. “שוֹמם” יתבאר מיד יחד עם “שממון”. ואת “היקום” ידעתם ממעשה המבול: “ומחיתי את כל היקום” – כל הקיים. אבל שם הכוונה כנראה רק לבעלי-החיים, ואילוּ המשורר מרחיב את המובן לכל הקיים, לכל העולם.

“דלף טורד” כבר ראיתם מה מקורו; והואיל ולקח המשורר מן הפסוק ההוא את ה“סגריר”, נדחק ובא אחריו גם “הדלף הטורד”, והמשורר לא יכול לדחותו. וזה אחד מסודות היצירה של משוררנו, שהמליצות התנ"כיות היפות אינן באות אליו בודדות, אלא קבוצות-קבוצות, כסיעות של צפּרים עפות… “עש” הוא האוכל את הבגדים, ותמצאו תרגומו במילון. “בי” לשון בקשה היא (“בי, אדוני!”), כמו אנא, נא. “אח חנון” הוא אח אהוב (במהדורה החדשה של הספר צריך יהי אולי לנקד חנון, כמו אהוב, בקמץ, כי חנון הוא אחד מן התארים של אלוהים, החונן ונותן חנינה; ולא נמצא ביחס לאדם).

הבית השמיני והאחרון מתחיל “בשממון”, והוא שם הנמצא רק פעמיים בכל התנ“ך (בספר יחזקאל), ושם הוא קרוב יותר לפועל השתומם, שפירושו להתפלא מאוד, וגם לפחד; אבל פּה הוא בא במובן קרוב יותר לשממה, ריקנות, חוסר-עניין וחוסר-נחמה. וכך גם מובנו של “שומם” שלפני-כן. “ובהתעטף” הוא כמו ובהתעלף. שני אלה מתחלפים גם באותיות טי”ת ולמ"ד, וגם במובן. ידוע לכם הביטוי: הוא התעלף מחולשה. ובמובן זה אומר פה המשורר, שלבו מתעטף (בחילוף למ“ד בטי”ת); וידוע לכם מה זה להתעטף בטלית. ובמובן זה אומר המשורר (בשירו “גמדי ליל”): “ובסוּת (בכסות, בטלית) אור קפאון תתעלף החורשה” (בחילוף טי“ת בלמ”ד). וכך בתהילים: “תפלה לעני כי יעטוף” – כשהוא מדוכא ומדוכדך וקרוב להתעלפות מרוב צרה. “מסוס” – רקבון; והלב הופך לרקבון, מאחר שאוכל בו העש הנזכר בבית הקודם. “עין זר” – עינו של אדם זר. “זר לא יבין את זאת” – הוא כמעט פסוק בתהילים, בשינוי מלה אחת, כי שם (צ"ב, ז') כתוב: “וכסיל לא יבין את-זאת”. והזר עם הכסיל מתחלפים לפעמים, בגלל הצד המשותף שבהם, ששניהם אינם יודעים. והומירוס הזקן כתב גם הוא בשורה אחת בזה הלשון בערך: “ומי אתה, האיש, זר או כסיל?”. “ערירי” – יחיד ובודד, בלא בנים ובלא נחת. “אחרישה” – אשתוק, והוא משורש אחד עם החרש, שאינו שומע ואינו מדבר. “יגון” – צער גדול. וירמיהו אמר: “כי יסף ה' יגון על מכאובי”. והוא שם נרדף לאנחה. ולכן כשהיגון בורח גם האנחה בורחת עמו: “ונסו יגון ואנחה”.

גמרנו את פירושי המלים והניבים, ואם ירשו העורך והמקום העומד לרשותו, עוד נשוחח בקצרה על מבנה השיר: משקלו, חרוזיו, שורותיו ובתיו.

*

מה משקלו של השיר? משקלו הוא של אַנאַפּסטים, ובעברית – מוֹרידים, או משפילים, כלומר, השורות מורכבות מיחידות של שלוש הברות, שתיים בלתי-מנוגנות ואחת מנוגנת, כזה: ͜ ͜ –, ͜ ͜ –. ויש ארבעה אַנאַפּסטים בכל שורה, חוץ מכל שורה רביעית בכל בית, שיש בה רק שלושה אַנאַפּסטים ו“משהו”. ולמה כך, יתבאר לך מיד, כשנדבר על החרוזים. ובשביל שיהיה לך ברור, כיצד לחלק את השורות לאַנאַפּסטים, הריני מעתיק לך כאן בית אחד בלי ניקוד, אבל עם אלכסונים שיפרידו בין אַנאַפּסט לאַנאַפּסט:

ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום//

הרקי/ע תל/הט כת/נור היום//

עת יב/קש הלב/ פינת ש/קט לחלום//

בוא אלי/ בו אלי/ ריע ע/יף.

ומן החלוקה הזאת אתה למד שני דברים. הדבר האחד – שחלוקת השורה לפי חלקיה המשקליים אינה דומה לחלוקתה לפי צירוף המלים שבה: האַנאַפּסט לפעמים הוא נגמר דווקא באמצע המלה, ולכן מובן שלא צריך לקרוא את השורה לפי חלוקתה ל“רגלים”, ליחידות משקל, לאַנאַפּסטים במקרה זה, אלא יש לקרוא אותה קריאה חופשית לפי צירוף מליה, והמשקל שבה כבר יתנגן מאליו. והדבר השני – שהמשקל יהיה באמת אַנאַפּסטי אך ורק אם תקרא את המלים “תלהט”, “כתנור” ו“יבקש” שבבית הראשון (וכן מלים אחרות בבתים האחרים) לא כנגינתן הדקדוקית הנכונה וכקריאתן היום, אלא מלעיל, כפי שהיו מנוגנות באוזן המשורר ונקראות בפי הקוראים בזמן כתיבת השיר, ב“הברה האשכנזית”, שהיתה מטעימה הרבה מלים מלרעיות הטעמה מלעילית.

ודע, כי המשקל הזה של ארבעה ארבעה מורידים בשורה אחת הוא משקל קל ופשוט מאוד בעברית שלנו, הספרדית המלרעית, אבל הוא היה משקל קשה ויפה ונדיר בעברית האשכנזית המלעילית, והוא הורכב לא מיחידות טבעיות, כלומר, ממלים שכל אחת מהן היא אַנאַפּסט מוכן, כגון: אנשים מהלכים בגנים הפורחים, אלא מיחידות מורכבות משתים או משלוש מלים (ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום; לי-יש-גן), ובזה עוד היה גדול ורב יופיו וחינו של השיר.

ומה הם חרוזיו של השיר? עיניך הרואות, כי החריזה היא א א א, כלומר, כל שלוש שורות בבית יש להן חרוז אחד משותף (ממרום, היום, לחלום; הלז, הרז, הפז), ואילו השורה הרביעית נגמרת סתם, בלי חרוז, כביכול שורה יתומה. אבל אפשר שבקריאה ראשונה לא ראו עיניך פרט אחד נחמד: בבית הראשון, ובבית הרביעי וכן בבית השביעי, כלומר, בכל בית הפותח תקופה חדשה (קיץ, חורף, סתיו), יש עוד חרוז אחד נוסף, המסתתר בתוך השורה: ביום קיץ, יום חום, / עת השמש ממרום; ובליל חורף, ליל קור, / עת מחשכים ושחור; אך בבוא תור הסתיו, / בימי סגריר ועב. וחרוז כזה, הנחבא בתוך השורה, נקרא חרוז פנימי, והוא בא מצד המשורר כמתנת-חינם ושלא כחובה, בחינת יש לי רב והריני מפזר את פניני ביד נדיבה! ולמה לא עשה כן המשורר בכל הבתים? כאמור, מפני שהבתים הללו בלבד פותחים “פרקים” חדשים בשיר, ואת הפתיחות הללו ביקש המשורר לקשט ולציין יותר מכל ההתחלות האחרות. ואמנם, חרוז כפול כזה קראו משוררי ימי הביניים בשם “חרוז לתפארת הפתיחה”.

ומה בדבר השורה הרביעית בכל בית? האם היא באמת שורה בודדת ועזובה, לא נחשבת ולא חשובה, נשכחת ועלובה? לאו דווקא! אם תנסה לבדוק את משקלן של כל השורות האחרונות הללו, תמצא כי בכולן יש שלושה אַנאַפּסטים, וכמו שאמרתי, עם “משהו”. והמשהו הזה הוא הברה אחת נוספת, כך: בוא אלי, / בוא אלי, /ריע ע/יף; שם נח/בא ננו/ח אח נ/עים; הבוק/עת את שפ/עת הצל/לים; שכן כל המלים האחרונות הללו נחשבו גם למשורר וגם לקוראיו ה“אשכנזיים” מלים מלעיליות ונגינתן היתה בדיוק במקום שסימנתי באלכסונים. והראיה לכך – השורה המסיימת בבית השלישי: ורסיס נא/מן אורי/דה עלי/ך. והואיל וכל שורת-סיום מסתיימת במלה מלעילית, הרי יש בכל הסיומים המלעיליים האלה צד של שותפות, והסיומים המלעיליים האלה נחשבים כמין חצי חרוז.

ולמה לא הביא המשורר גם בשורות המסיימות ארבעה אַנאַפּסטים מלאים, אלא קיצר אותן לשלושה ומשהו? הוא קיצר אותן בשביל לעשות הפסקה ולתת ריווח בין בית לבית וליתן מקום ושהות לנשימה.

וחסרון החרוז בשורה האחרונה אינו חסרון לשיר, אלא אדרבה! לא מבלתי-יכולת החסיר כאן המשורר את החרוז. והרי כבר ראינו, יש לו רב, וכשרצה – השקיע חרוז נוסף בשורות הפתיחה; אבל טעמו והרגשתו אמרו לו, שיוותר בשורה הזאת על החריזה. ובזה ניתן לשיר הכבול בחרוז מעט חופש הדיבור, הלשון הפיוטית הנשגבת נעשית בסופי הבתים פשוטה יותר וקרובה יותר ללב: כאילו אמר המשורר: בשלוש השורות הראשונות אני מדבר אליך בלשון שקולה במשטר וחרוזה בעקשנות, אבל בשורה האחרונה הריני נגלה עליך בלשון דיבורית רגילה, לא מקושטת ולא מקושרת, כדי לקרב אותך וללבב אותך, ריע עיף, אח נעים, אח אובד, אח חנון! (ואין זה מקרה, שכל אלה הכינויים הנלבבים והמלאים רחמים הם הם המסיימים את הבתים).

*

והשאלה האחרונה שנשארה לנו היא שאלה שכבר שאלנו: למה הקדיש המשורר שלושה בתים לקיץ ושלושה בתים לחורף ורק שניים לסתיו? אך תשובה על כך לא אשיב לכם. אדרבה, במקום תשובה אזכיר לכם שאלה אחרת, שכבר שאלנו אותה: למה לא דיבר המשורר אלא על שלוש מתקופות השנה, ואת האביב לא הזכיר בשירו כלל? ומי שיענה לכם על השאלה האחרונה, הוא שיענה לכם על השאלה שלפני האחרונה. הלא הוא שכלכם הטוב. כי לאחר שכבר הסברנו את המלים והניבים, את המשקל ואת החרוזים, ואת מיבנה הבית – כבר כל סודותיו של השיר גלויים וידועים לכם, מעצמכם יכולים אתם לדון בתוכנו וברעיונו ושוב אין אתם זקוקים למורה ומדריך. והלא בזאת חפצתי.