פַניה יקירתי.

הנה כך, בלשון-פנייה זו, היו מתחילים מכתבי אליך, ורוצה אני, יקירתי, עוד הפעם, עוד זאת הפעם האחת, לפנות אליך בלשון זו. כאילו חיה אַת עדיין, כאילו נשמתך הטהורה אחוזה עדיין בגוף הרופף-הרופף באותו חוט דק מן הדק, שהיינו יודעים בו זה כמה שנים, כי עלול הוא להינתק כל יום, כל רגע.

והנה הוא ניתק, החוט הדק הזה. לפני שעה קלה הודיע לי על כך המודיע, וכבר לא תספיק לי השעה להגיע אל הלוויתך, יקירה, ולהיות עם אישך ועם בנך ועם כל ידידיך בצערם ובאבלם. ואני יושב, ונפשי בוכה בי, כאילו במפתיע בא הדבר, כאילו לא ידענו כי עלול הוא לבוא כל יום, כל רגע.

ובמה אני עוסק בשעה זו? במכתביך, יקירה. כולם הם שמורים וסדורים אצלי, למן הראשון מחודש דצמבר שלושים ושבע, ועד לאחרונים. בסדר נאה ומדוייק, שאפילו אַת, סמל הדיוק והסדר הנאה, לא היית מוצאת בו דופי. כי ידעתי תמיד: תעודות יפות הם; כי הרגשתי תמיד: דוגמה של טוהר-הנפש יש בהם.

והנה אני קורא בהם. והם בעיני כצרור גדול ורבגוני של פרחי-הלב: הנה ציץ של ידידות טהורה-טהורה, בלי אבק של קנאה-שנאה; הנה שושן-בר צנוע של אהבה לחבר בחיים; הנה ורד גאה אך עדין-הגוון של אהבת-אם; והנה תפרחת גדולה של חיבה ונאמנות ואחריות לכל חבר וחברה בגבת, בלי שום חציצה ובלי שום הבדלה כלל בין האני והאנחנו. אך מעל לכול וגבוה מכול – הפרח אין-דומה-לו של אהבה והוקרה ותודה לאב, להורה ולמורה, ההרגשה העמוקה ומלאת-התוגה של “אני הבת”.

ארבעים ושמונה הם, יקירה, מכתביך אלי. ומצרף אני אליהם את רשימת התיקונים לספר-הילדים ההוא, גם עליה שמרתי – דוגמה ומופת לכוח-הרצון היודע להתגבר על מחלה ולהתעלם ממדווה; כי הרואה אותה רשימה, על דיוקה ונויה ויושר-כתיבתה, האמן לא יאמין כי נכתבה על ערש-דוי, בין זריקה לזריקה, בין חום לחום.

הרי ארבעים ותשעה. והמכתב החמישים – יודע אני, יקירתי, יודע אני: אַת כתבת אותו, אך לא הספקת להעלותו על הנייר. “זה שבועות אחדים שאני כותבת לך במחשבתי מכתב” – פסוק זה וכגון זה חוזרים כמה פעמים במכתביך, וברור לי כי גם הפעם היה המכתב “כתוב במחשבה”, ואני מצרפו אל הצרור. ואקרא בו, יקירתי, אקרא בו במחשבתי כל מה שלא הספקת להעלות לי על הנייר.

וארבעים ושמונה המכתבים שבכתב – מה רבים הענינים שבהם. למן המכתב הראשון, התשובה המלאה היסוסים וחששות להצעה שנוציא ארבעה יחדיו ספר שירים אחד, דרך כל גלגוליה של התכנית היפה הזאת וביטולה, ועד להוצאת ארבעת הספרים הנפרדים, ובהם “בציר” שלך, ועד לידידות שאינה קשורה בעניני-ספרות, אלא בקשרים-שבלב.

ויודעת אַת, מכל סגולות-החמדה שלך, המתנוצצות לי עכשיו מבעד לדמעות מתוך מרגליות אותיותיך, מבהיקה ביותר זו שנתנוצצה לי בראשונה: “אני הבת”. “כשאני חושבת על ספרי, הריני מרוצה מאוד שהוצאתיו, שהספקתי להוציאו ולהגישו לידי אבי. וכי מה חסר היה שאַאחר זאת? והן טוב לי עתה להרגיש, כי הספקתי לשמח את לב אבי במתנה זו לפני שניתק הקשר בינינו כליל. וכי מי יודע, מתי יחודש? זהו האור היחידי הקורץ אלי מחוברת דקה זו, והריני רואה בה משהו גורלי וטוב. יש איזו שלווה והשלמה בלב, כי הספקתי להצהיל בחוברת צנומה זו את לב אבי לפני צאתו שוב לדרכי גולה חדשות”.

כך כתבת לי שנתיים לאחר צאת “החוברת ההיא”. אמנם, יקרו לך גם מכתביהם של “הגדולים” וה“פחות-גדולים”; יקרה לך מסיבת-החברים הנלבבת בגבת, שבאה כהפתעה; ויקרו לך רשימות-הביקורת היפות, אך את עיקר-הצדקתו וכל-טובו של ספר-ביכוריך “בציר” ראית בזה, שהספקת להגישו שי לאביך. ועל כך אהבתיך, יקירתי. ועכשיו שוב איני חושש לענוותנותך ויכול אני לומר לך בגלוי ובודאות: אַת הבת! אַת בת-ישראל הכשרה, הנאמנה, אבן-המילואים למשבצת שהיתה כמעט-ריקה בנזר השירה העברית עד בואך.

למענו, למען אבא שלך, הקפדת כנראה כל כך בהגהה. חוששת היית, שמא ימצא חס וחלילה הוא טעות-דפוס ויצטער. ולמענו לא נחת ולא שקטת, וביקשת ממני ללכת שנית אל הכריכיה ולהשגיח בשבע עינים על כמה המלים שנמסרו לו לכורך לקבוע על הכריכה, “כי הוא קרא בתחילת פנינה במקום פניה”.

היי שקטה, פַניה. אַל תחששי. ישנם שינוי-נוסחאות שאי-אפשר להימלט מהם. על הכריכה תיקנתי לפני שלוש-עשרה שנה ונטבע פניה; אך הנה עכשיו, ביום קבורתך, יקירתי שלי, בא אחד החברים וחזר ואמר פנינה. ואין מי שירצה לתקן זאת. וכך יישאר לדורות: פנינת העמק.

________

איני יכול להמשיך, יקירה. וצריך אני להשתתף עכשיו, ואם כי מרחוק, עם כל הקהל שנתכנס עכשיו לגבת, אליך, יקירה. ומאוחר כבר. דומה, שומעת אזני את דרדורם של רגבי העפר הראשונים, הנופלים על מה שהיה בך מן החולף, על מה שהיה משכן לנפשך היפה. וממנו, מן הבלתי-נצחי שהיה בך ונלחם ונוצח לבסוף – צריך להיפרד עכשיו, בנוסח שקבעו קדמונים: “שלום לעפרך”.

אבל אתך, אתך, יקרה, נמשיך, נמשיך את הידידות הטובה. בזה ובבא.