¹

חברים נכבדים,

כשנה אחת היה בוריס דב גאפונוב ז“ל חבר האקדמיה. בישיבה המליאה ביום ב' בסיוון תשל”ג הוצע לבחור במתרגם של “עוטה עור הנמר” לשוֹתא רוּסתוילי הגרוזי לחבר-כבוד; ביום ד' בתמוז של אותה שנה הצביעו בישיבת המליאה המאה וארבע, באה ההודעה הרשמית על הבחירה הזאת, כנדפס ב“זכרונות האקדמיה”.

אני מזכיר את הפרטים הפורמאליים הללו, משום שהיה בהם צד של חידוש: ההצעה הגלויה בישיבת המליאה, בעל-פה, ולא בהמלצה-בכתב של שלושה חברים, והבחירה המהירה לאחר חודש ימים. ועיקר החידוש – שאדם צעיר, העומד בראשית פירסומו, נבחר כחבר-כבוד, מעלה שברגיל מגיעים אליה רק חברים ותיקים של האקדמיה או סופרים ומלומדים ישישים בגיל הגבורות, וגאפונוב – הרי גם החצי מזה היה עוד ממנו והלאה! וייתכן כי בלב אחדים מחברינו היה חשש, שמא יש בבחירה הזאת מן החופזה ומתפיסת המרובה. וכי בתרגומה של יצירה שירית אחת אדם קונה לו שביתה במוסד העליון של הלשון העברית?

אך החשש הזה לא הושמע ולא הובע אפילו ברמז. הכול ידעו, כי האדם היקר גאפונוב הגיע אל הארץ חולה ומשותק ונישא באלונקה, ולא רבים סיכוייו לאריכות-ימים, וראוי להיחפז ולגרום לו נחת-רוח, וטוב שנעשה המעשה הטוב הזה – מעשה חסד. כך חשבתי אני, וכן חשבו אולי גם אחרים.

אבל עכשיו, לאחר שקראתי את “עוטה עור הנמר” פעם ופעמיים, יודע אני כי לא מעשה-חסד היה כאן. אדרבה, כבוד גדול נתכבדה האקדמיה בכך שצירפה את שמו של בוריס פאנטלייביץ גאפונוב – כך היה שמו המלא ברוסית – אל שורת-השמות הגדולה של מחיי הלשון העברית ומרחיביה, למן ראשית ועד-הלשון ועד עתה. ונראה לי, כי בדומה למה שאמר ריש-לקיש לרבי יוחנן על רב כהנא: ארי עלה מבבל! – ראוי היה לנו לומר על בוריס גאפונוב: דוב עלה מגרוזיה! דוב שיש בו כדי להפיל פחד ולעורר יראת-הכבוד בלב כל אמני-התרגום בישראל. אלא שבעטיה של מלכות הרשעה הגיע אלינו הדוב תשוש ורפוף ומוכה ומדוכה, ונהמתו חנוקה בגרונו. כרוזות לא הכריזו על בואו בקולי-קולות, חלילים ותופים לא הכו לפניו, ורק שמועה רחוקה ממנו הגיעה אל הקהל. אף אנו, באולם הזה, לא זכינו להסב עמו יחד אפילו פעם אחת ולשמוע את קולו.

ואילו זכינו, אפשר שהיינו שומעים מפיו עברית אחרת ושונה במקצת מזו שבפינו, עברית יפה, שאינה מבליעה שוא-נע אחד ואינה מתעלמת מדגש-חזק אחד, עברית שאינה עשויה כפסיפס של שברי פסוקים ומאמרי-חז"ל וניבים מסופקים מילדי הנוכרים, אלא עברית שהיא יצוקה מחדש וטבועה מטבעות-מטבעות עבריים חדשים הנראים כעתיקים, והם מאירים ומזהירים ומבהיקים.

מנין הגיעה אליו, אל דב גאפונוב, הלשון העברית הנפלאה הזאת, ומתי רכש לו את בקיאותו הגדולה בכל מכמניה? אומרים: הוא היה בלשן, ידע עשר שפות, ובכללן עברית, ואת ידיעותיו רכש לעצמו בלימוד שיטתי באוניברסיטה של טיפליס שבגרוזיה, ובשקידה עצמית מתמדת, ובעיון מרובה בספרים ששלחו לו ידידים מישראל – ספרים שרובם היו משטח המחקר בלשון העברית.

אבל הקורא שקרא בעין רואה ובאוזן שומעת את תרגומו של גאפונוב ל“עוטה עור הנמר”, ונכבש מיד ליופיה ולטבעיותה של הלשון הזאת, ולא חדל בכל עת הקריאה מלהשתומם על המשמעת המוחלטת שהלשון העברית הסרבנית נשמעת לו בכל נטייה ובכל פנייה – הקורא הזה לא יהיה נוטה לקבל את ההסבר האומר: גאפונוב בלשן היה. מידה כזאת של ידיעה בלשון ויכולת כזאת של עשייה בלשון אינן נקנות על-ידי למידה ושקידה. כי לשון כזאת אינה נרכשת כלל בהדרגה, קימעה-קימעה וסירוגין-סירוגין, אלא היא מתקבלת בבת-אחת, בנתינה אחת, במתנת-חינם מן השמים, לנבחרים בחסד, אך לא בחסדי אדם, אלא בחסד עליון, בחינת “מי שם פה לאדם…. הלא אנוכי, השם”.

אך לצערנו הרב, נתקיים בו בגאפונוב גם חלק אחר של הכתוב הזה: “או מי ישׂוּם אילם או חרש”. בחודש מאי של שנת שבעים ואחת הגיע האיש אל הארץ, ושנה אחת וחודשיים חי בה. אלה היו כל ימי חייו בארץ תקוותו. וכל אותם ימים היה שוכב רתוק אל משכבו או אל כיסא-הגלגלים, “כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו”; ורק במין מוכני, הדומה ואינו-דומה למכונת-כתיבה, היה מאיית באצבע אחת של ידו האחת הבלתי-משותקת מלים בודדות – באותיות קיריליות. כזה היה גורלו של גאפונוב הבלשן וכך אבדו כל ידיעותיו ויגיעותיו הבלשניות – בתשע לשונות.

לא כן ידיעתו בלשון העברית, חלק אלוה ממעל, המתנה שניתנה לו מן השמים. זו לא אבדה; היא אצורה ושמורה בתרגומו ל“עוטה עור הנמר” ובשאר תרגומיו, מן הפרוזה ומן השירה של לרמונטוב, ואולי גם במילונו העומד להופיע; ירושתו זו לא אבדה ולא תאבד לעולם.

חכם אחד אמר: עתידה האוניברסיטה בירושלים להעמיד קתידראות-קתידראות לחקר עגנון, וכל אחת מהן תהא חוקרת את יצירתו מבחינה אחרת. אף לשונו של גאפונוב כך, ועתידה האקדמיה לעסוק בעברית שלו בכמה וכמה ועדות: בוועדה לתורת ההגה ולתורת הניקוד, בוועדה לנטיות השם והפועל, והעיקר – בוועדה לשאלות הפרוזודיה, המשקלים והצורות השיריות. כי בעבודתה של הוועדה הזאת עתידים תרגומיו של גאפונוב לשמש קנה-מידה ודוגמה למה שהלשון העברית החדישה יכולה להגיע בכל משקל שירי, לרבות המשקלים הטוניים הקשים והבלתי-נוחים לה, כגון הדאקטיל והטרוכיי. במשקל הדאקטיל ניסו את כוחם והראו את יכולתם שני חברינו השלומות: שלמה שפאן ושלמה דיקמן, עליהם השלום, והוכיחו בתרגומיהם משירת יוון ורומי, כי יש בכוחה של לשוננו להלך בריתמה של ההכסאמטר והפנטאמטר. ועתה נצטרף אליהם דב גאפונוב, והוכיח הוכחה מזהירה, כי הטרוכיי, הוא הנקרא בעברית עולה, יכול גם הוא להסתגל אל העברית, ולא רק בשיר לירי קטן, אלא גם ביצירה אפית גדולה. שכן בטרוכיי שקל גאפונוב ב“עוטה עור הנמר” אלף ותרס"ט בתים של ארבעה טורים כל אחד, שהם ביחד ששת אלפים ושש מאות ושבעים ושישה טורים!

אך אילו זאת בלבד עשה, היינו יכולים לומר: מיומנות וזריזות היא, ולא נס ופלא. אבל כל אלף ותרס“ט הבתים האלה מחורזים הם חרוז אחד משותף לכל ארבעה הטורים שבכל בית: אאא, בבבב, גגגג. וידועה אמרתו של טשרניחובסקי, כי בלשוננו יש לעתים קרובות מחסור במלים חורזות, למשל, יש רק סנטר, פסנתר, פנתר, צנתר, ולקנטר – ולא יותר, וקשה לזווג ארבע מלים כאלה ביחד, בעניין אחד. והנה גאפונוב זיווג רביעיות-רביעיות כאלה אלף ותרס”ט פעמים!

ויתר על-כן: משלו של טשרניחובסקי מדבר בחרוז המכונה גברי, או זכרי, והוא השכיח וקל-המציאות בלשוננו; בתרגומו של גאפונוב החרוזים מן המין הזכרי הזה נמצאים רק בשליש ממספר כל הבתים, ובשני השלישים האחרים השכיל באורח-פלא לחרוז חרוזים נשיים, מלעיליים, אם כי אלה הם הפחות-שכיחים והם יקרי המציאות. ןעתה, אם יתעורר אדם לחבר מילון חדש של חרוזים, ישמש לו “עוטה עור הנמר” של גאפונוב אוצר גדול ובסיס לחיבורו.

וכל בעל-מילון ימצא בו אוצר של חידושי-לשון מכל המינים והסוגים. והוא ישמח להביא ממנו מובאות הרבה, מפני שכל שורותיו נעימות-משקל הן ויפות-צורה, ומלבד הראָיה הלשונית שבהן – יש בהן נועם עריבות מתיקות לעין ולאוזן.

לשם הדגמה אקרא שלושה בתים מן הפתיחה ל“עוטה עור הנמר”, בתים המדברים בשבח האהבה:

אַהֲבָה –רֵאשִׁית כָּל-דֶּרֶךְ, נֶחְצְבָה מִקֹּדֶשׁ-מַעְלָה,

מִשְׁקָלָהּ כָּבֵד מֵאֹמֶר, אֵין-לָשׁוֹן לָתֵת מַשְׁמָע לָהּ;

בְּגַפֶּיהָ תַּרְקִיעֵנוּ בַּת-הַשַּׁחַק הַחַשְׁמַלָּה,

רָב-עָמָל נָכוֹן לַגֶּבֶר שֶׁטָּעַם וַיָּחַשׁ מָה לָהּ.

*

מְאֹהָב נִקְרָא מִקֶּדֶם “מְשֻׁגָּע וְאִישׁ-הָרוּחַ”,

כִּי-נַפְשׁוֹ בּוֹ מִשְׁתּוֹלֶלֶת כְּשֶׁאֵין אוֹרָהּ זָרוּחַ;

אַךְ-אֶחָד אֶת-הָאֱלֹהַּ יְבַקֵּשׁ, מָרוֹם פָּרוּחַ,

וְשֵׁנִי שׁוֹקֵע מַטָּה וּבְצֵיד יָפוֹת טָרוּח.

*

חוֹב רִאשׁוֹן לַמְאֹהָב הוּא – בְּחֻבּוֹ נִגְעוֹ יִסְתֹּם;

יְשַׁוֶּה אוֹתָהּ לְנֶגֶד כִּי-יִקְפֹּץ עָלָיו יְתוֹם,

מֵרָחוֹק יִכְמַהּ בְּלַהַב, יִתְעַלּף לִבּוֹ עַד-תֹּם,

יַעֲבִיר כִּי-תַּכְעִיסֶנּוּ, מוֹרָאָה עַל-לֵב יַחְתֹּם.

אוזן-מלים-תבחן שמעה בוודאי, שכל טור בבתים האלה נחלק לשני חצאים שווים, עם הפסק בדיוק באמצע, אחרי הטרוכיי הרביעי. אם נלך אחרי תורת השירה – נקרא להפסק הזה צזוּרה; ונצטרך להעיר, כי הצזורה הזאת היא אצל גאפונוב תמיד נשית, לאמור, היא חלה תמיד אחרי מלה מלעילית, וזה בלבד הוא הישג חשוב, שלא קל להגיע אליו. והצזורה הזאת, המופיעה באמצעו של כל טור, יוצרת מעין שבר טקטוני, היורד אנכית ועובר דרך כל הבתים, ומחלק את כל הטורים לשתיים-שתיים צלעות, אחת מימין ואחת משמאל; ואם נקרא לכל צלע ימנית – דלת, ולכל צלע שמאלית – סוגר, נימצא בתחום הפיוט של ימי-הביניים. אבל אם נרחיק מעט קדמה, ונקרא לצנזורה הזאת בשם אתנחתא, שם הלקוח מסימני-הטעמים של המסורה, נראה פתאום כי אנו שרויים בתחומה של לשון המקרא, וכי שתיים-שתיים הצלעות שבכל שורה הן שתיים-שתיים המחציות של התקבולת המקראית, וכל התרגום הזה הוא אוצר של פסוקים-פסוקים יצוקים בהקבלה תואמת, נוגדת או מוספת. ואז נדע, כי גאפונוב הראה לנו דוגמה ומופת לכך, שגם בעברית הנקראת ספרדית, זו הדקדוקית-המלרעית, יכולה להיכתב שירה סיפורית גדולה לפי אחד מן המשקלים הטוניים הקשים – הטרוכיי, ונדע כי שירה כזאת יכולה גם להתקשט בכל הקישוטים שהיו מסגולותיו של הפיוט הספרדי בתור-הזהב; ועם זה יהיה בה באותה שירה כל הנוי והחן והמשקל של שירת המקרא.

ואת ההישג הגדול הזה, הכפול שלושה, לא יכול היה ולא יוכל להשיג מי שהוא מתרגם בלבד, אלא מי שהוא משורר גדול בכוח, משורר בחסד. “עוטה עור הנמר” לכשעצמו הוא בוודאי חיבור פיוטי גדול, רומאן-אהבה רב-חן ומלא דמיון, חשוב לעמו וחשוב לעולם, ולא לחינם תורגם ללשונות רבות. אבל בשבילנו חשובה אולי מלאכת-התרגום הזאת יותר מן היצירה המקורית עצמה. וגם בשביל גאפונוב לא היתה, כנראה, היצירה הזאת אלא עילה להראות בה את כוחו השירי הגדול; גוף חילוני-עכומי, להקיפו הילה של קדושה מקדושתה של לשון-הקודש. ואכן, העטה גאפונוב את “עוטה עור הנמר” מעטה של אור מאור שבעת הימים, מאורה של הלשון, שבה נברא העולם.

והאור הזה יהיה מאיר ומגיה את דמותו לעולם.