כעשרה מלמדים היו לי בעירנו, עיר טלוסטָה, וּמכל אחד מהם ודאי למדתי משהו; כולם יהודים כשרים היו, יראים ושלימים ובני־תורה, או גם תלמידי־חכמים מובהקים, ולא עשו חלילה את מלאכתם, מלאכת השם, רמייה; כולם שקדו בוודאי ללמד תורה לתלמידיהם ולתת להם ממה שהיה להם עצמם. אך כמה שהיה להם עצמם וכמה מזה הצליחו למסור לתלמידיהם – בכך שונים היו עד מאוד. ובזה יתבאר, למה אחדים מן המלמדים האלה נשארו רשומים בזכרוני בלבד, ואף רשימה זו רפופה ומיטשטשת והולכת, ואילו אחדים מהם זכרם חבוי בלב, ואני זוכר באהבה אותם ואת תורתם ואת מנהגיהם והליכותיהם, ואף שיחת־חולין שלהם זכורה לי וחביבה עלי, ונפשי תהמה בי עת אעלה שמם על הגליון.
א 🔗
רִאשׁוֹן לִמְלַמְּדַי, “מֹטִי קוֹטְשׁ” מְכֻנֶּה,
שֶׁבֵּיתוֹ הַכָּפוּף מָט מִזֹּקֶן לִנְפּוֹל,
אֵלָיו הֱבִיאוּנִי יוֹם־סְתָו מְגֻנֶּה
לְהַתְחִיל אָלֶף־בֵּית בִּנְעִימָה וּבְקוֹל.
וַיְהִי בְּגִשְתִּי לָרַבִּי, לַסִּדּוּר
וּבְקָרְאִי קוֹל־בּוֹכִים אָבָּגָ, דָהָוָ,
נִרְאָה לִי הַכְּתָב מְקֻשָׁט בְּהִדּוּר,
נִרְאֲתָה לִי כָּל אוֹת הֲדוּרָה וְנָאוָה.
נִרְאָה לִי הַכֹּל מָלֵא זֹהַר, אוֹר רַב,
גַּוְנֵי קֶשֶׁת־הַבְּרִית שֶׁיַּד אֵל מְשִׂימָהּ
בָּרוֹם, בְּיוֹם גֶּשֶׁם וָשֶׁמֶשׁ יַחְדָּו –
כִּי נִגְלָה הַסִּדּוּר לִי מִבְּעַד לַדִּמְעָה.
כבן ארבע וחצי הייתי כשהובאתי אל ביתו של מוטי קוטש, וכנראה למדתי אצלו במשך שני “זמנים”: זמן־החורף, וזמן־הקיץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. ה“זמן” הראשון שלי אצל ר' מוטי קוטש זכה לתיאור נרחב ומפורט בספרי “אָלף”, ולמען האמת חייב אני להודות ולהודיע, שלא כל מה שתיארתי בספר הזה זכור היה לי באמת מחדרו של ר' מוטי קוטש בלבד. צעיר מדי הייתי בראשית לימודי בחדר שלו משאוכל לזכור את כל הפרטים, סדר הלימודים וההפסקות והמשחקים. הרבה מן המתואר ב“אָלף” מקורו בהסתכלות מאוחרת יותר בחדר של ר' דוּדי פיפר, והוא דווקא המלמד ה“חשוב” היחיד בעירנו, שזכיתי שלא ללמוד אצלו: “בדרך נס”, בגלל המלחמה והבריחה מן העיר לתקופה של שלוש שנים כמעט. מקום לימודיו היה ב“פלוש” של בית־הכנסת הגדול, אולם גדול ונרחב, רצפתו רצפת אבנים וחלונות אין בו, והאור עם האוויר שופעים פנימה רק דרך אשנבים קטנים שמתחת לתקרה ודרך פתח־הכניסה, כשהדלת נפתחת לרגעים. תלמידיו רבים היו, כארבעים במספר, והיו מחולקים לכמה “כיתות”, לפי הגיל ולפי דרגת הידיעה, וכל כיתה יושבת לה ליד שולחן משלה ו“חוזרת” במקהלה על מה שהרבי ציווה “לחזור”, וערבובית הקולות גדולה ומחרישה אזנים. כבן חמש־עשרה כבר הייתי בשעה שעמדתי באותו אולם והסתכלתי ב“חדר” הזה ובכל הנעשה בו “בעין ביקורתית”, לשם תיאור ב“עבודה שבכתב” אל המורה העברי מר מרדכי ספּקטור. העבודה הזאת שמורה אצלי במחברת עד היום הזה, ואני מתפלא על מידת הכיעור, ואפילו הרשעות, שהשקעתי בתיאור ההוא. כולו שחור ואופל וניצוץ אחד של אור אין בו. ואיני יודע מי “אחראי” לראייה העוינת ההיא: אם המורה העברי שלי, שהשתדל בכל כוחו לפקוח לי את העינים, והעינים שנפקחו – נפקחו לראות כך; או אולי כתבי מנדלי, שקראתי אותם בהמשך אחד, בשוכבי חולה כחודש ימים. הקריאה הרצופה והשטופה הזאת הנחילה לי בבת־אחת אוצר שלם מלשונו של מנדלי, אבל קרוב לוודאי שהיא כיוונה גם את עיני לראות הכול בעיניו של מנדלי… והמראה, כאמור, היה שחור משחור. וזכות אבות ודאי עמדה לי בשעה שבאתי לתאר את ה“זמן” הראשון שב“חדר” בספרי “אלף”, שהמראות נגלו לי “מבעד לדמע” והוארו באור של רחמים, אהבה וחסד.
בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש למדתי לקרוא ולהתפלל, וכשפרצה המלחמה, ואני כבן חמש וחצי, כבר הייתי כבן־בית בסידור. וראָיה לכך: כשברחנו מטלוסטה להורודנקה נעצרנו באיסטיטשקי על שפת הדנייסטר, מאחר שהגשר כבר נשרף, והדוברות המובטחות של הצבא עדיין לא הגיעו. על שפת הנהר היה חורש נאה, התעטפו יהודים בטליתות והתעטרו גם בחורים בתפילין ועמדו להתפלל שחרית בחורש. אותה שעה כבר החזקתי את סידורי בידי וידעתי לעקוב בו אחר הקהל והש"ץ.
משמעותו של השם קוֹטש אינה מחוּורת לי כל צורכה. גם בני־עיר ששאלתי לא ידעו לומר לי דבר ברור. אפשר שהתיבה קוֹטש היא שיבוש של התיבה קוֹרטש, שפירושה שורש או גזע או גומד, והרבי נקרא כך על שום שהיה קצר־קומה ואם כן היה שמו קרוב ודומה לשמו של מחנך גדול ממנו, והוא יאנוּש קורטשאק. אך קרוב יותר שפירושו של השם הוא כפשוטו: קוטש – כרכרה, והוא מיוסד אולי על סיפור־מעשה בנסיעה שנסע הוא עצמו או מישהו מבני־ביתו בכרכרה של גבירים־אדירים…
ב 🔗
ברור ובטוח הרבה יותר כינויו של הרבי השני שלי, שלמדתי אצלו בעיר זאלָשטשיקי, שהגענו אליה בדרך עקיפה, דרך הוֹרוֹדנקה, וישבנו בה בימי ה“פלוּכט” (הבריחה והגלות מאימת הקוזאקים) כשנה ומחצה.
שמו של הרבי היה בפי־כול טשאַפּקי מלמד, וטשאַפּקה כידוע פירושה בפולנית וברותינית כובע. כאן מתבקשת ממש אמירתם של בנינו הצברים: למה שמו טשאפּקי? למה כובע! אבל יש לשער, כי אף התואר הזה מיוסד על מעשה־שהיה או על מעשה־שיכול־היה־להיות, כגון שנכנס הרבי אל משרד ממשלתי והפקיד האוסטרי, פולני שונא ישראל, גער בו משום שלא נזדרז להסיר את הכובע.
בעל מזג נוח היה, ואיני זוכר שגער פעם בי או בילד אחר. כעשרים תלמידים היינו ואני רואה את כולנו ישוּבים על־יד שולחן ארוך, שהוא ערוך בכל־טוב לסעודה של ל“ג־בעומר. אותו זמן היתה טלוסטה, שבתחום הרוסי, חסרה ומנוגבת מכל טוב, ואילו זאלָשטשיקי, שהיתה בתחום האוסטרי, היתה משופעת בכל טוב, ואף ב”חדר" שלנו ניכר היה השפע, תאנים ותמרים ומיני ממתקים. עמי יחד למדו אצל טשאפּקי מלמד והיו שותפים באותה סעודה שני שארי, שני־בשלישי שלי: מיכאל מלצר, כיום בחיפה, ומרדכי שטרנקלאר, כיום בבית־שערים.
כשקרבה החזית אל הדנייסטר והיינו אנוסים לברוח מזאלָשטשיקי לטשרנוביץ, בעצם יום א' של חג השבועות – עוד רצתי אל ביתו של הרבי לקחת את ה“מחזור” לשלוש רגלים שנשאר שם. צער גדול נצטערתי על “אקדמוּת מלין”, שירה גדולה ויפה זו, ראשונה שלמדתי בעל־פה, ולא זכיתי לאומרה אותו יום בבית הכנסת: בדיוק בשעה שאמרו בבתי הכנסת שבדרייפאַלטיקייטסגאַסה בטשרנוביץ “אקדמוּת מלין” בנוסח ובניגון הידוע, נכנסנו אנו לאותו רחוב, עם עוד כמה גולים־בורחים, על־גבי עגלות־סולמות של איכרים. העגלות טעונות כל רכושן של המשפחות, ועל המיטלטלין – הנשים והילדים והגברים מהלכים אחרי העגלות ברגל…
צער נוסף גרם לי הפיוט המיוחד והנחמד “יציב פתגם”, שידעתי גם אותו בעל־פה, אמנם בלי להבין את פירושו היטב. עכשיו “נתבזבז” לי אותו פזמון לחלוטין, וכי יהיה לו לאבא פנאי ורצון לפתוח את המחזור, ולבחון אותי ולשמוע אותי אומר כל אותו פּיוט בעל־פה?
ו“מיוחד” היה אותו פזמון בעיני משום שכל שורותיו מסתיימות בחרוז אחד: “רין”. והסיומים החוזרים והחורזים הללו, רין־רין־רין־רין, שהיו מסודרים זה מתחת לזה בסוף העמוד, דומים היו בעיני לטיפות־מים המטפטפות מקצה־הגג בזו אחר זו כמחרוזת, וכך גם נשמעו באוזני: רין־רין־רין, כלומר: טיף־טיף־טיף, נזול, נזול, נזול… ואל תתמה, הקורא, שכך נראָה ונשמע לו לילד מחזור החרוזים האלה. ראייה זו ושמיעה זו היה להן יסוד ושורש. שהרי עוד בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש, כשהתחלנו לומדים חומש בפרשת ויקרא, היינו קוראים ומתרגמים בחבורה ובקול רם: “בן בקר”
– אַ יינגעל רינט… כלומר: נער נוזל. זה היה קרוב ומובן לנו הרבה יותר מן הפירוש הנכון: “בן בקר” – אַ יונגער רינד. המלה “רינד” לא היתה שכיחה בלשון, ולא שיערנו כלל כי “רינדערן פלייש” (בשר־בקר) שבפי אמהותינו יש לו שייכות כלשהי אל “בן בקר” – אַ יינגעל רינט…
החדר של טשאפּקי מלמד היה בדירתו בקצה הרחוב, “בראש ההר”. לאחר שנים, כשהייתי בחור מגודל ונסעתי מטלוסטה לקולומיה, סרתי בדרך לזאלשטשיקי, לחזור על הראשונות ולראות ולהראות לבת־לוויתי כמה מן המקומות בעיר זו, שהיו זכרונות־ילדותי קשורים בהם. רק הדנייסטר נשאר אדיר ומרהיב כמות שהיה, אבל כל שאר המקומות נשתנה מראֵהם ונשתנתה מידתם. בתי־מידות שבילדות נתגמדו בבחרות ונראו עתה קטנים ונמוכים, מרחקים גדולים נצטמצמו עתה כדי כמה פסיעות, אבל ביותר נשתפּל כל “ההר הגבוה” שבראשו עמד ביתו של טשאפּקי מלמד. לא מצאתי אלא סימטה קטנה סגורה, וביתו של הרבי לא עמד “בראש ההר”, אלא בקצה של אותה סימטה, שהתרוממה אמנם על גבעה כלשהי.
הרבי לא היה עוד בחיים, אבל חיה ופועלת בי בכל עוזה היתה החוויה הגדולה, שהיתה לי ב“זמן” ההוא וב“חדר” ההוא.
יום אחד באתי אל החדר לאחר הפסקת הצהרים, והנה לפני הבית הסמוך לחדר עומדים כמה יהודים בעלי זקן ופיאות ולבושים קאפּוֹטאות, והם טורחים במשור ובפטיש, נועצים מסמרים בלווחים לבנים לא־מהוקצעים ועושים כמין תיבה ארוכה. וכמה מחברי מן החדר עומדים מסביב בחצי גורן עגולה ומסתכלים, ואחד מהם מלחש לי: “עושים ארון למת… הזקן שבבית הזה מת…”
לא עברו רגעים מועטים, והמת הוצא מן הפתח הנמוך, גוף שכוב ומתקפל ועטוף תכריכים מבהיקים, והונח בתוך הארון. כחץ מקשת ברחתי, נבהל ונפחד, בדרך הביתה, אבל לא עצרתי כוח לרוץ עד הבית פנימה. נושם ונושף נפלתי אל חנות הטבּק של ר' יידל קוּטנר, שכננו הטוב. יהודי חכם היה, היה מחבבני הרבה ומרבה שיחה עמי, ודברי־חידודין עם דברי־מתיקה מוכנים היו אצלו תמיד בשבילי. “מה קרה? מפני מה אתה חיוור כל־כך?” שאלני ולחץ את ראשי אל חזהו. “ראיתי” – הצלחתי לפלוט רק מלה אחת. “מה ראית?” – שאל. “מת” – עניתי ופרצתי בבכייה. “הא, אותו זקן שעל־יד החדר שלך?” – “כן, כן”. “ובגלל זה אתה בוכה? פתי שלי! הרי הוא היה זקן מופלג כבן מאה שנה או יותר. מת־מצווה הוא!”
“מת־מצוה”? מה זה? המלים לא הסבירו לי הרבה. הוספתי לבכות. ולא על הזקן הזה בכיתי. הרבה פעמים ראיתיו יושב על התיתור שלפני הבית מתחמם בשמש ו“לועס”. “מה הוא לועס תמיד?” שאלתי את חברי. “לא־כלום הוא לועס. אין לו בכלל שיניים”. אבל חי היה, חי. ועכשיו ראיתי אותו מת. הניחו אותו בארון ההוא ועל הארון הניחו שני לווחים לא מהוקצעים ולקחו פטיש עם מסמרים, לסגור אותו בפנים. במסמרים…
כך נתגלה לי המוות בפעם הראשונה. והלב הילדותי בכה ופחד וידע למה הוא בוכה ומפחד. כנראה הרגיש הילד, כי בעוד שנה ושנתיים עתיד המוות להתגלות לו בבני־ביתו. באחיו – מרחוק־מרחוק, ובאמו – מקרוב־קרוב. “הייתי בן־תשע. עוד ילד כמעט. / והמוות – כפול – / ישר ועמוק לעיני לי ניבט”.
ג 🔗
ימי המלחמה וה“גלות” בהורודנקה, בזאלשטשיקי, בטשרנוביץ ובסוּטשאבה הדליגו אותי על החדר של ר' דודי פיפר, שהיה מאוכלס ביותר ורעשני ביותר, ובזה גם דלגתי על חדרו של מלמד אחר, שהיה ההפך מר' דודי: רזה ועדין ורפה ושקט. איני זוכר את שמו, אבל זוכר אני היטב אותו ואת אשתו הרבנית: מטפחת צחורה קשורה תמיד לראשה וקצות הקשר שלה משתלחים מתחת לסנטר העדין כשתי כנפיים קטנות; ופניה קטנים ויפים, עשויים קמטים־קמטים דקים, כמין תפוח שהבשיל בסתיו המאוחר. ומצומקים ומקומטים היו גם פני הרבי עצמו, וקולו דק־דק, כמעט כקול אשתו. ומה אשתו פניה נקיים בלי חתימת־זקן, אף הרבי עצמו נטול זקן הוא, בלא שערה אחת! לא שהוא מתגלח, חלילה וחס, אלא שלא צמח לו זקן – מוסיפים ואומרים הילדים – גם ילדים אין לו.
מה קשר יש בין הזקן שאיננו והילדים שאינם אין אני מבין. אבל צער גדול תוקף אותי על הזוג הקטן הזה, החיים בשלום ובאהבה כזוג יונים. דבר זה נראה גלוי לעין, כשהרבנית מביאה כל יום לרבי את ארוחת הצהרים בסלסילה נקייה, והיא ממתינה עד שיסיים סעודתו ולוקחת את הכלים הריקים עמה הביתה, באותה סלסילה.
חדרו היה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה, שנמצא גם הוא בבניין של בית־הכנסת הגדול, והכניסה אליו היתה דרך ה“פלוש” והחדר של ר' דודי פיפר. התלמידים היו שם מעטים והלימודים התנהלו בשלווה ובנעימות. התלמידים מתפארים היו, שהרבי שלהם לעולם אינו מלקה אותם, ואפילו גערה אינם שומעים מפיו, כנגד זה היו תלמידיו של ר' דודי פיפר מטיחים להם בפניהם, שהרבי שלהם קולו כקול אשה, ופניו כפני אשה, אין לו זקן כלל, מעולם לא היה לו ולעולם לא יהיה לו… ואני שיחק לי מזלי, ולא הובאתי לא אל רבי זה ולא אל רבי זה, אלא אל חדרו של ר' אהרן המלמד.
ר' אהרן גוֹלדהַבֶּר לא היה יליד טלוסטה. מהורודנקה או מעיר אחרת בא אל עירנו לאחר המלחמה, ומיד יצא לו שם טוב של מלמד מפליא לעשות. ה“חדר” שלו היה בבית הגדול של משפחת מאני גרטנר שעל־יד אולם ה“גוויאַזדה”, בטאַרגוביצה הישנה, בחדר אחד גדול, שבשבתות שימש גם בית־כנסת (רוב בתי־הכנסת שבעיר עמדו עוד בחורבנם). ושלוש כיתות מצאתי בחדרו של ר' אהרן. הכיתה הגדולה היו בה ארבעה או חמישה בחורים מגודלים, הם למדו רק שתי שעות ביום, אחר הצהרים, ולימודם היה באיוב. באוזני שלי, שהיו כרויות לקלוט כל דבר מלבב, עדיין מצלצלת נעימת תלונתו של איוב, שהשמיע אותה ר' אהרן בחום־לב, כמשׂיח את צרת־נפשו־הוא, באזני תלמידיו הגדולים. הניגון היה יוצא מעומק הלב, ובי הוא חדר קרב וכליות, אם כי את תוכן הדברים הבינותי אך מעט. אבל חמשת התלמידים הגדולים – שלושה מהם חיים עדנה, בשלוש ארצות שונות ורחוקות – ספק גדול הוא אם משהו מן המשהו מאותה קינה ומאותה רינה, מאותו ויכוח ומאותה סערת־רוח, עוד מהדהד באזניהם, בלבותיהם… גדולים מדי היו, מבוגרים מדי היו, מנוסים מדי בנסיונות המלחמה ובמוראותיה, משיהיו מוכשרים לקלוט את שיחו של איוב הממוזג עם בכי־נפשו של ר' אהרן המלמד.
הכיתה הקטנה גם היא קטנה היתה, של חמישה או שישה נערים, ומלבד חומש עם רש"י “עד שני” או “עד שלישי” למדנו גם “יהושע”. לפי גילי ולפי מיעוט לימודי לפני־כן שייך הייתי לאותה כיתה, אבל לא ימים רבים נשארתי בה. נער אחד מגודל היה בכיתה זו, בכיתה קטנה, גדול ממני בשנתיים בוודאי, אבל מוחו רופס. הטיל עלי הרבי “לחזור” עמו על הפרק שלמדנו ביהושע, עד שיבין. “חזרתי” עמו פעם ופעמים ושלוש, ולא תפס. למחרת, כשבא ר' אהרן לבחון אותנו בפרק ההוא, גימגם אותו נער מסכן, לא ידע פירוש המלים וגם בעברי התקשה. כשהגיע תורי לקרוא ולפרש – נשאתי עיני אל הרבי, ובלי להביט אל הספר אמרתי אחד מקרא ואחד תרגום בעל־פה, שמתוך קריאה חוזרת עם אותו נער נקבעו בינתיים הדברים בזכרוני מלה במלה. שמע ר' אהרן כמה הפסוקים עד סוף הפרק, הרהר רגע ואמר לי: “דו טויגסט נישט”, כלומר: אתה אינך טוב. הבטתי בו בתמיהה והייתי קרוב לפרוץ בבכייה. סבור הייתי, הוא פוסל אותי מלהיות “חזרן” לאותו נער. אך ר' אהרן חזר ואמר: “דו טויגסט נישט פאַר דער כיתה”, כלומר: אתה אינך טוב בשביל הכיתה הזאת, “גיי אַריבער צו יענעם טיש”, עבור אל השולחן ההוא.
וכך עברתי בבת־אחת אל הכיתה הבינונית, היא הכיתה הגדולה של עשרים תלמידים בערך, שישבה על־יד השולחן הארוך, ושם היו הדברים מאירים ושמחים! ב“פסוק” למדו ישעיה (מה שיש בין יהושע לישעיה נעלם ממני לפי שעה, עד שעמדתי מעצמי על חסרוני זה לאחר כמה שנים ונתתי דעתי לתקן את המעוות), ובתורה נקלעתי מלכתחילה אל פרשת ויחי, עם כל ה“אַרויסזאַגעכץ” על שני “ואני” ועל “שמעון ולוי אחים” ועם ההוכחה על דרך־השלילה, כי רק הם, שמעון ולוי, היו בעצה אחת להרוג את כל העיר שכם ולמכור את יוסף אחיהם… כל העניינים היו כאן מרוממים, נשגבים ומלכותיים ממש. יוסף הוא שני־למלך. שני בניו – גיבורים עצומים. יהודה – גיבור שבגיבורים, אביהם של מלכים לעתיד: “לא יסור שבט מיהודה”… “בני השפחות” אף הם חביבים ונחמדים, הם חיבבו תמיד את יוסף, ככתוב: “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה”… על כורחנו אנו אומרים: “שמעון ולוי אחים”, שהיו בעצה אחת… למען האמת – אין הלב הילדותי שונא אותם. אדרבה, שני אחים כאלה, גיבורים נושאי־נשק, היודעים להפיל פחדם על עיר שלימה של גויים – זה עניין נחמד ונעים, ולוואי היו לי שני אחים כאלה!
בשבת אני נבחן, ואני יודע את פרשת ויחי כולה, עם רש“י, עד הסוף. והפסוקים שיש להם “אַרוסיזאַגעכץ” אני יודע בעל־פה – בכפליים: גם בלשונו הקצרה והתמציתית של רש”י בלשון־הקודש, וגם בנוסח העברי־היהודי של הרבי, עם הניגון המיוחד להם; והקול הילדותי מצלצל כפעמון ומכה כחליל וממלא את כל “החדר הקדמי” שלנו…
ר' אהרן מחבב אותי, וגם אשתו, הרבנית גבוהת־הקומה ועדינת־הפנים, מגלה לי חיבה יתירה. שתי ילדות יש בבית, ועתה הנה נולד בן. מחר יהיה ברית־המילה, ור' אהרן קורא לי לעזור עמו בעיסוק של קדושה: מקורת־היסוד של הבית הישן שבו נמצא החדר, קורה הבולטת מן הקיר ומתפרכת מחמת יושן ורקבון, הוא נוטל שבר־עץ רקוב ומפוררו לאט־לאט ודק־דק, אחר כך הוא מנפה אותו בנפה דקה – וה“קמח” החום־האדמדם הזה ישמש מחר אבקה לזרות על המילה, לעצור את הדם… והתינוק גדל ברוך השם והיה לילד, והילד היה לנער והנער לבחור ועמד בכל מוראות המלחמה, ועתה הוא נמצא בישראל, הלא הוא אברהם גולדהבּר שיחיה.
כמה טוב היה, אילו ניתן לי ללמוד אצל ר' אהרן שלושה־ארבעה זמנים רצופים. אבל מלכות פולין חישבה ומצאה, כי ר' אהרן המלמד דרוש לה מאוד לחיזוק כוחה הצבאי והיא גייסה אותו אל אחד מחילותיה. ר' אהרן גולדהבּר היה שמו, אבל זהב לא היה לו וכסף לא היה לו לגאול עצמו מן הצבא, והחדר הטוב ביותר בעיר נתפזר בין כל המלמדים האחרים. ממה נתפרנסה הממשפחה? צעיר הייתי אותו זמן מתהתעניין ומלחקור ולדרוש בדבר.
ד 🔗
באותה תקופה, כנראה, עלה בגורלי להיות תלמידו של ר' אשר קוּרצר. לפני המלחמה מורה היה בבית־הספר של הבארוֹן הירש, ולאחר המלחמה נשאר לגור בבית הסמוך לבניין בית־הספר לשעבר, שהיה עתה תפוס כולו לבני־העיר שחזרו מן ה“פלוּכט” ובתיהם היו שרופים. לכמה פרנסות נכנס עתה ר' אשר קורצר, נעשה החזן ומוֹהל ומורה פרטי, אך כולן לא הכניסו את הפרנסה לביתו ולא השכילו לגרש את העניות מן הבית.
ר' אשר לא היה “מלמד” אלא “מורה”. תלמידיו מועטים היו ולימודו בביתו, בדירתו של חדר אחד. מכל מה שלמדתי אצלו זוכר אני את ספר משלי, וזכור לי שלא היה מבאר את תוכנם של פסוקי החכמה והמוסר, אלא מתרגם אותם בלשון יידיש מגורמנת (כנראה לפי ספר עם ה“ביאור” שהיה ברשותו), והתרגום הזה עצמו אף הוא היה באזנינו כדבר המצריך תרגום וביאור. על כן:
לֹא מָשְׁכוּ אֶת לִבִּי אֲמָרָיו הַשְּׁקוּלִים־הַצְּלוּלִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה,
לֹא עָרַב לוֹ לַנַּעַר מוּסַר הֶעָשִׁיר, שֶׁחָכְמָה כַּנָּשִׁים הוּא קוֹהֵל;
וְאוּלָם מָה הֶחְכַּמְתִּי מִכָּל שֶׁבַּבַּיִת, מֵעֹנִי מוֹלֵךְ בִּמְרוֹמוֹ,
מִמִּעוּט הַבְּרָכוֹת וְרִבּוּי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מוֹרֶה־וְחַזָּן־וּמוֹהֵל…
“מעוני מוֹלך במרומו” – חלילה לכם לחשוב, שיש כאן מליצה שבהכרח מתוך הצורך למצוא חרוז לשלמה. העוני שבבית הזה היה בו באמת משהו מורם ונשגב; היה עוני אֶלֶגאנטי, אריסטוקראטי. הדיבור בבית הזה היה בנחת, באצילות; ביום ה', יום השוק, עשו האשה והאיש חשבון הדרוש לקראת השבת, והנה חסר זה וחסר זה – אבל כנראה זה רק מחסור מקרי, מחסור זמני… ואמנם, הוא היה “זמני” בלבד. לאחר כמה שנים גדלו שני הבנים ועזרו לפרנס את הבית; אם לא בשפע, הרי בכבוד.
ה 🔗
ר' אהרן גולדהבּר נלקח לצבא באמצעו של זמן־הקיץ, והתלמידים נתפזרו בין מלמדים שונים עד סופו של הזמן הזה; אבל אחרי החגים הובא לטלוסטה ר' שמעון גבאי מאיסטיטשקי. מלמד־גמרא מובהק היה, ה“פסוק” נדחק לקרן־זווית, ואפילו חומש עם רש"י נדחו ליום ה' אחר־הצהרים וליום ו' בבוקר, וכל ימות השבוע היו קודש לדף הגמרא.
אינני יודע, מה הניע את ר' שמעון לבחור דווקא במסכת כתובות ולהתחיל דווקא בפרק השני; ילדי מלחמה היינו, ועניין האשה שנתארמלה או שנתגרשה והיא תובעת כתובתה לא היה עשוי לעורר את רוחם של שמונה־עשר הנערים שנתכנסו על־יד השולחן ב“וויזשניצר קלייזל” (בית־הכנסת של חסידי ויזשניץ). אמנם, שלושה או ארבעה מן התלמידים (ואני בתוכם) השתלטו על דף גמרא במשך שלושה או ארבעה ימים; ובתוך המשא־ומתן הזר לנו (בחוץ היה חורף, הזוֹגים צלצלו בצווארי הסוסים, השלג ירד וכיסה את העיירה בצעיף לבן) היו כמה מלים מתוקות, שטעמן הטוב נשתמר בלשון מאז ועד עתה: האשה שנתארמלה היא פשוט אשה שנתאלמנה (רק לאחר שנים נודע לי הסוד של חילופי למנ"ר); וההינומה היא הצעיף של הכלה; ו“הפה שאסר הוא הפה שהתיר” כלל גדול הוא ותמיד הוא עומד לשירותי במקום הדרוש; ולמעלה מכול ה“מגוֹ”! הרי זה מושג שאתה מייגע אמנם את מוחך הצעיר להבינו ולרדת עד סוף כוונתו, אך לאחר שירדת וקנית אותו לעצמך – כבר הוא שלך לעולמים ואתה שׂשׂ עליו כמוצא שלל!
אבל ר' שמעון חייב היה להכין לקראת ה“פאַרהער” (המבחן) בשבת לא רק את שלושת־ארבעת ה“ראשישים הטובים”, אלא את כל התלמידים, והיה מתייגע, המסכן, הרבה מאוד – ולחינם ולשווא! בצער רב ובכאב נאמן היה חוזר כל יום ה' ואומר בפנים מסמיקות ומחווירות: “מען לערנט און מען לערנט און מען לערנט, און אַז עס קומט צום שפּיץ (וכאן הגביה את הבוהן למעלה) – איז קיינער נישטאָ אין דער היים”. כלומר: לומדים ולומדים ולומדים, וכשמגיעים אל סופו של דבר – אין איש בבית!
לשון “קיינער” היה מכוּון, כמובן, רק אל השאינם־יודעים, ולא אל שלושה־ארבעה היודעים. אך ר' שמעון לא התנחם ב“גוטע קעפּלעך” (הראשים הטובים) המועטים והיה מצטער כל שבוע מחדש על כשלונו עם הבינוניים. מה היה לו לעשות עוד לתלמידיו ולא עשה להם?!
עד לידי יאוש היה מביאו הנער מוֹינה גבאי. מוֹינה היה בן אחיו של הרבי, חוכר בוסתנים שביתו נמצא בקצה העיר, בדרך לזאַלשטשיקי. מוֹינה זה היה נער פּרוע, ומוחו, שבפני דף הגמרא היה סתום כבקבוק ריקן ופקוק היטב־היטב, היה פתוח כשובך של יונים להפריח מתוכו כל מיני “רעיונות” ואמצאות, להצחיק בהם את הנערים ולהסיח את דעתם מן הלימודים. בחורף היה הרבי יוצא מן ה“וויזשניצער קלייזל” מעוטף ומכורבל מעל לראשו וגבו במטפחת־צמר גדולה משובצת, ממש מעין אלה שהיו הנשים נוהגות להתעטף בהם (והוא הגבר היחיד שראיתי מתעטף ב“פלייטל” כזה), ומתחת לפלייטל ניכר היה כמה גבו כפוף ומתכופף. יודע הייתי, שמחמת הקרה שבחוץ הרבי מתכופף ומתכרבל כך, אבל לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה, כי הצרות שגורם לו מוֹינה הן הן הכופפות את קומתו.
לאחר כמה שנים, כשטבע מוינה במאגר־המים שלפני הטחנה שבדרך לסבידוֹבה והובל בעגלה אל ביתו של ד"ר אַלבּין, כאילו יש בכוחו להחיות את המת – בטוח הייתי בלבי, שיש בזה עונש מן השמים על הצער שציער את דודו, ר' שמעון גבאי. אלא שנדמה היה לי, כי העונש חמוּר יותר מדי…
עוד תלמיד קרוב היה לו לר' שמעון בחדר שלנו, והוא ווּלי (אברהם) בן מרדכי גבאי. ווּלי היה אחד משלושת או ארבעת התלמידים הטובים, ולא בכוח תפיסתו המהירה אלא בכוח שקידתו הרבה. נער רך וטוב היה. אף הוא היה שותף לצערו של רבו ודודו ר' שמעון על תעלוליו של מוֹינה שארו, וכמו בשביל לפצותו על כך – שקד על לימודו בהתמדה יתירה. לאחר כמה שנים, כשגדלנו ונערי העיירה התחילו עושים חשבונם ומבקיעים להם דרך אל “העולם הגדול” ואל לימודים – נשאר הוא הנער היחיד היושב בבית־המדרש ולומד תורה בשקידה של מתמיד אמיתי, כמו בימים הקדמונים. אביו וכל בני העיר ציפו ממנו לגדולות, ובחשאי סיפרו גם סיפורי־פלא על מעשי־הצדקה שהוא עושה בארוחות שהביאו לו יום־יום אל בית־המדרש ובדמי־כיס שנתן לו אביו.
צעיר היה ממני בשנה אחת ו“תפיסתו” איטית משלי, אבל בשתים־שלוש השנים שלאחר הבר־מצווה שלו, בזמן שאני עסקתי במלאכות שונות והרביתי בקריאה והייתי בולע ספרי־חול מכל המצוי בספריה הציונית ומכל המוזמן לספריה של בית־הספר העברי – היה הוא יושב למן הבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בלילה ולומד ולומד ולומד – גמרא. במשך שלוש השנים האלה נעשה הוא למדן ממש, ואילו אני מה השגתי? מילאתי כרסי בשל“ג, ב”הסגנון העברי" של קרינסקי ובכל מיני ספרים, שלא היו אלא “ביכלעך” בלבד. יודע הייתי, כמה טובה ונכונה דרכו יותר מדרכי, אבל לא היה בי הכוח לחזור בי. אני דרכי הוליכתני ללבוב, ואילו הוא נשאר בטלוסטה, בבית־המדרש, מתמיד יחידי, וכל דרכו אינה אלא כמה מאות פסיעות בבוקר מבית־אביו, מעבר לגשר, אל בית־המדרש שבנתה הגבירה מרת רבקה בראקסמייאֶר, ובלילה באותה הדרך חזרה. בשביל הזה היה עובר פעמיים ביום, ודרך אחרת לא ידע.
אבל חזוי היה לו לנסוע פעם אחת עד ללבוב, בדרכו האחרונה; ואף־על־פי שבית אביו סמוך היה אל בית־הקברות של טלוסטה – חזוי היה לו להניח את גופו הרך, המעודן והמסוגף, בבית־הקברות של יאנוֹבסקה – עוד שתים־עשרה שנים תמימות קודם שנעשה המקום ההוא מחנה־מוות ומקום־קבורה ליהודי לבוב והסביבה הנרחבת.
אף הוא, הטוב והתמים והישר, בדומה לבן־דודו מוֹינה שטבע, הובא אל ד"ר אַלבּין – אל המרפאה שלו בלבוב, לניתוח של התוספתן. הדבר נודע לי בערב, וכשנחפזתי בבוקר אל המרפאה ההיא – כבר מצאתי אותו שכוב על מיטה גבוהה בלא רוח חיים, והדם מזרזף לאט־לאט מעל השעוונית ונוטף מעל שולי המטה ומצטבר על הרצפה בשלולית קטנה. במאוחר הגיע לבובה, ומת בשעת הניתוח, או מיד לאחריו.
כבן שמונה־עשרה היה במותו. אילו מת בטלוסטה, ודאי היתה כל העיר יוצאת ללווֹתו, ותלמידי־חכמים שבעיר היו קושרים לו הספד גדול. עכשיו שמת בלבוב, והקבורה נערכה בחפזון, והלוויה יצאה מבית־החולים היהודי שברחוב ראפּאפּוֹרט, והארון לא נישא על כתפים אלא הוסע בעגלה של חברה קדישא – לא ספדו לו ולא בכו לו, ולא היו מהלכים אחרי מיטתו אלא אנשי חברה קדישא וכמה עניים שנתלווּ להם לשם מצווה ולשם נדבה. זרועי נתונה בזרועו של האב האומלל, ר' מרדכי גבאי, היינו פוסעים בכבדות אחרי העגלה במעלה ראפּאפּוֹרט, והאב אינו זועק ואינו סופד אלא מלחש כל הזמן: “שמשלי, נאָר דו אַליין ווייסט דאָך וועמען איך פיר דאָ צו לייגן קין קבר אַריין”. כלומר: שמשלי, הרי אתה בלבד יודע את מי אני מוליך כאן להניח בתוך הקבר. ואני רק מנענע לו בראשי, ואיני יכול לומר אפילו הברה אחת, משום שהדמעות מחניקות את גרוני.
בפרוס חג הפסח חזר ר' שמעון גבאי לאיסטיטשקי עירו ולא חזר עוד אלינו. אפשר תקפה עליו הכמיהה אל בני ביתו, ואולי נעורו בו געגועים אל עיירתו הקטנטונת, השוכנת על הדנייסטר האדיר. ואולי נתגעגע לא על הדנייסטר, המגלגל את מימיו העצומים ברחבוּת ובשלווה מלכותית, אלא דווקא על היובל הקטן והחוֹמר דז’וּרין, הנחפז ברעש אל הדנייסטר? שכן הדז’וּרין הזה עבר לא הרחק מביתו, ופעם אחת, כשבע שנים לאחר שהייתי תלמידו, מצאתי אותו עומד על־גבי גשר־העץ הקטן שמעל לפלג הצהבהב ומביט במימיו הרעשניים, לאחר הגשם שירד ביום־קיץ. “שלום עליך, רבי!” צעקתי לו עוד מרחוק, אף הוא ענני שלום והכירני מיד וקרא בשמי, אבל ידו לא הושיט לי לשלום, בוודאי שלא לבייש את הנערה שהלכה עמי, שלא יכול היה להושיט גם לה יד. אך הרבי לא נמנע מלהסתכל בה, בנערה זו, ושאל אם היא “כלה” שלי. שלא לסבך את התשובה עניתי בפשטות “הן”, הנערה הסמיקה ור' שמעון – נדמה לי – גם הוא חיוּת נוספת באה בפניו. אותה שעה עלה בדעתי, שאין הוא “בטלן” כלל. וייתכן שקרא בבחרותו את שירי שילר וגיתה והיינה. וראָיה לדבר: כטוב לבו בלימודים היה מבטיח וחוזר ומבטיח לנו, כי אם נהיה ילדים טובים ונלמד גם בשבוע הבא בשוֹם־שׂכל ובשקידה. יגמול לנו טובה תחת טובה וילמד אותנו “דוֹיטשה גרמאטיק”, כלומר: דקדוק גרמני: געגענוואַרט, פערגאַנגענהייט, מיטפערגאַנגענהייט, פאָרפערגאַנגענהייט,
צוּקוּנפט, פאָרצוקונפט. אמנם, מעולם לא הגיע לידי קיום הבטחתו זאת, אף אנו לא היינו משתוקקים שיקיים אותה – המונחים הללו נראו לנו מוזרים ומופלאים ולמעלה מבינתנו, אבל לא היה ספק בלבנו, שיש ביכולתו של הרבי למלא הבטחה זו, לכשירצה. עתה אמרתי בלבי: הייתכן שהבטיח הרבי ללמד אותנו דקדוק גרמני, בלי שידע דקדוק זה באמת? והייתכן שידע דקדוק גרמני, בלי שידע מעט ספרות ושירה גרמנית? שמע מיניה!
ו 🔗
לזמן הקיץ בא במקום ר' שמעון גבאי בנו מוּני גבאי. דומים היו זה לזה בקומה ובמראה ובבוהק הפנים הסמוקות, אלא בזמן שפני האב מעוטרים זקן ופיאות בראשית כסיפתם – פני הבן חלקים ונראים כמשוחים בשמן. איני יודע, אם היה הבן מסיר את שערות זקנו במין “סם”, שהוא מותר על־פי ההלכה, או שהיה מתגלח בתער ממש. וקרובה לאמת ההשערה השנייה, שאם לא כן – מהיכן באו לו הפציעות התכופות בפניו? ואם כן, פליאה היא איך התעלמו מכך אבות הבנים, כולם יראי־שמים ורובם חסידי טשורטקוב או ויזשניץ!
ה“חדר” לא היה עוד ב“וויזשניצער קלייזל”, אלא בביתה של מרת לאה סטוּפּ, בחדר שהשכירה לשם כך בזול, משום שגם בנה מוּני היה בין התלמידים. לאה סטופּ לא היתה חלילה אלמנה; אבי המשפחה, ר' איציק־לייב סטופּ, מחסידי ויזשניץ היה, תלמיד־חכם ובעל־תפילה נעים־קול ויפה־נוסח. אלא מאחר שהיתה מרת לאה חכמנית ודעתנית, והיא לא רק עקרת־הבית אלא גם הנפש הפועלת העיקרית בחנות־הבדים שבחדר הקדמי ובמסחר הביצים ביום היריד – נקראה כל המשפחה על שמה.
ההבדל העיקרי בין ר' שמעון גבאי ובין בנו מוּני גבאי היה רק בכך, שהאב נקרא בפי כול “שמעון מלמד”, ואילו הבן נקרא מלכתחילה, עד שלא בא, וגם במשך כל אותו ה“זמן”, “מוּני המורה”. ומה לימד אותנו מוּני המורה? שמא בא לקיים את הבטחתו של אבא וללמד אותנו באמת דקדוק גרמני עם כל ששת הזמנים שבו? או שמא התחיל ללמד אותנו ספרי הנביאים כסדרם ראשונים ואחרונים, עם רש“י ומצודות או עם המלבי”ם? חלילה וחס! זה לא עלה על דעתו, אף לא לשם כך הובא לטלוסטה! אביו, ר' שמעון המלמד, לימד אותנו עניין האשה שנתארמלה והיא תובעת כתובתה, ואילו הבן, מוני המורה, הורה לנו עניין המביא גט ממדינת־הים וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם! אילו הראה לנו מוּני המורה מפה כלשהי של ארץ־ישראל (אחת מאלה שכבר היו מצויות אז בעיירה, מהוצאת אמקרויט את פרוינד בפּרמישלא; שהרי הימים ימים שלאחר הצהרת בלפור וסאן־רימו!), והיה מאיר את עינינו ואומר: הנה כאן היתה נחלתו של בנימין ובה היתה העיר רקם, וכאן היא העיר עכּו עד היום הזה, וכאן היא העיר אשקלון, ועל הערים האלה אומר ר' יהודה שבמשנה: “מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון” – ודאי שהיו הדברים מאירים ומזהירים גם במסכת גיטין; אבל מוּני המורה לא הראה לנו מפה כלשהי, לא טרח אפילו להסביר מפני־מה קובע ר' יהודה גבולין רק במזרח ובדרום ובצפון ואינו קובע גבול במערב, הוא רק נתייגע עמנו בשאלה אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, ואל הבעיה הזאת לא נמשך לבנו. ונדמה לי – גם לא לבו של המורה; לבו נמשך למשהו אחר.
אותו קיץ ביקרה בעירנו מרת מרים רוזנבאום, בתו של ר' שניאור רוזנבאום, הוא “שניאור מלמד”, שאנו, חברי ואני, רק שמו הטוב הגיע אלינו, אבל לראות את פניו וללמוד תורה מפיו לא זכינו עוד. מרים זו משכּלת היתה, ועוד בימים שלפני מלחמת־העולם דיברה עברית, אף היא יסדה בעירנו אגודת נשים ציוניות, שלמדו עברית ותולדות ישראל. עתה באה ממרחקים (מאמריקה?) לבקר בטלוסטה עירה והיא מתאכסנת בבית לאה סטופּ, הוא הבית שבו החדר שלנו נמצא. ומלבד זה שמרים זו היא כליל השלימות הרוחנית היא גם אשה יפה, ונפשו של מוּני המורה יוצאת לבוא עמה בדברים! לעזוב את תלמידיו ולפנות אליה במישרין ולפתוח בשיחה אינו יכול, משום מה יאמרו התלמידים והוריהם; להידבר עמה ולצאת לטיול ברחובה של העיר או מחוצה לה אינו מעז, משום מה יאמרו הבריות. והריהו משגר לה איגרות קטנות, פתקאות קטנות מקופּלות, ואותי הוא עושה שליח להולכה. ואני יוצא מחדר אל חדר ומוסר את האיגרת הקטנה ומצפה לתשובה שבכתב, ואגב־כך אני נהנה מזיו־פניה של אותה מרים. וכמצטחק אומר לי מוּני המורה, ופניו הסומקות מסמיקות עוד יותר: כל כוונתו באיגרות הללו אינה אלא לאוורר מעט את ידיעותיו בחכמת הסטנוֹגראפיה על־פי גאבּלסבּרגר; שכן האיגרות הקטנות הללו בכתב־סטנוגראפיה כתובות הן, והוא מועט המחזיק את המרובה…
מרים קוראה ומחייכת ומשיבה מה שמשיבה, גם היא בסטנוגראפיה של גאבּלסבּרגר. והיא אומרת לי, שהיא מחבבת אותי. והלא דבר הוא! מרים המלומדת, היודעת לדבר עברית! אבל לא היא בלבד מחבבת אותי. גם הנערות בנות גילי, או הגדולות ממני בשנה או שנתיים, הבאות אל חנותה של מרת לאה סטוּפּ, לקנות שם בד לבן ולהדפיס עליו דוגמה נאה למפה של שבת – אף הן מחבבות אותי! ומפני מה? מפני שכל הדוגמאות הנאות מצוּיות מן המוכן, ומעתיקים אותן מנייר נקוב נקבים־נקבים קטנים, על־ידי כך שמפזרים עליו אבקה כחולה ואחר־כך בוזקים מין נוזל, לקבע את הצבע שלא יימחה; מה שאין כן המונוגראמות – את אלה צריך לצייר מחדש בשביל כל נערה ונערה בשמה! ואני הוא היודע – היודע־הכול הוא היודע מהיכן! – לצייר אותן מונוגראמות. מוּני המורה מעלים עין מכך שאני נעלם לחצאי־שעות משולחן הלימודים, הוא סומך כנראה על “תפיסתי” הטובה, ואני עומד ומצייר מוֹנוֹגראמה, אות־רבתי כתובה של שם הנערה, מסולסלת ומשולבת באות־רבתי של שם־משפחתה, וכמה עלעלים וציצים מעטרים אותן, לשם השלימות האמנותית (שעדיין אינני יודע על קיומה). והנערות צובאות עלי ומסתכלות במעשה־ידי בהפלאה, ואחת מהן, פייגלה היפה (רעיתו של זכריה קרייזלר, קאנאדה) עומדת כפופה מעלי ושעונה על גבי ממש, צמת־זהבה גולשת על צווארי מצד שמאל ונשימתה החמה מלטפת צווארי מצד ימין, ומתחת ידי פורחים הציצים להשלמת המוֹנוֹגראמה…
הנה כי כן המתיקו לי המונוגראמות עם צמות־הדבש של בנות ישראל היפות את ימי הקיץ ההוא. והמורה מוּני לא כיהה בי ולא שיחר למוסר אוזני – ועל כך זכור הוא לטוב!
ז 🔗
ומאיגרא רמא זו נפלנו, אני וכמה מחברי מתלמידיו של מוּני המורה, אל תוך רשותו של “מלמד־הגמרא המובהק” מבּוּדזאנוּב! בלי ספק יהודי כשר היה, ירא שמים ויודע־תורה, אולי אפילו למדן גדול, אבל – יסלח לי שם בגן־עדן! – מורה־להועיל לא היה, וחוץ מהטפת־מוסר שלו אין זכוּר לי מתורתו כמעט ולא־כלום. החדר היה בבית־המדרש הגדול והלימוד היה במסכת ביצה. והמלמד מבּודזאנוּב (יסלח לי השם! אפילו את שמו אינני זוכר) היה בריאה מוזרה, וכמה וכמה סיפורי־מעשיות שמספר העולם במלמדים־בטלנים היו הבריות מספרים אצלנו כמעשים שהיו בו עצמו. אחד מהם אחזור ואספר כאן, כפי שנקבע בזכרוני:
פעם אחת בחול־המועד של פסח יצא המלמד הבּוּדזאנוֹבי מבּוּדזאנוב העיירה בדרך המוליכה לווערבּוביץ הכפר, להסיח בדברי תורה עם ר' ישראל גליק. בדרך נתייגע (רגלו האחת קצרה היתה מחברתה והיה צולע הרבה) וישב בפאת־שדה לנוח מעט. הרגיש שהתנומה חוטפתו. אמר לעצמו: עוד היום גדול, אנמנם מעט ואמשיך דרכי. פשט נעלו האחת שסוליתה סוליה כדרכן של כל הסוליות, ופשט נעלו האחרת, שסוליתה עבה ביותר וכפולה־שמונה, משום שרגלו זו קצרה, והעמיד את שתי הנעלים בזו אחר זו, כדרך הליכתן. אמר בלבו: כשאתעורר משנתי תהיינה הנעלים מראות לי את הדרך, לאיזה צד אני צריך לפנות ולהוסיף ללכת בדרך העולה וערבּוֹבצה. עבר שם לץ אחד, ראה את שתי הנעלים ואת סדר עמידתן, ושיער את כוונתו של הבּודזאנוֹבי. מה עשה? נטל את שתי הנעלים והפך את סדר עמידתן, ופניהן בודזאנובה. משנתעורר הבּוּדזאנובי הסתכל מיד בנעליו וידע לאיזה צד הוא צריך ללכת. נעל מנעליו והלך. לאחר שעה הגיע בחזרה למבואותיה של בּוּדזאנוב. “פליאה גדולה”, אמר לעצמו, “כמה נתגדלה וערבוביץ זו! וערבוביץ הרי כפר היא, ואילו בתיה אלה בתים עירוניים הם ממש”. עד מהרה גדלה פליאתו עוד יותר. “הנה הרחוב הזה”, אמר לעצמו, “דומה ממש לרחובי שלי בבּוּדזאנוב, והבית הזה דומה ממש לביתי שלי”. עמד לפני חלון ביתו ונסתכל מבעד לחלון פנימה, וראה את זוגתו שלו יושבת על־יד השולחן, מטפחת של יום־טוב בראשה ומשקפי־הפליז על חוטמה והיא מעיינת במה שמעיינת; שכן משום חול־המועד לא יכלה לעסוק בטליאה או בסריגה. אף־על־פי כן עדיין חושש היה להיכנס אל ביתו, שמא אין האשה אשתו אלא בדומה־לאשתו, או שמא חלילה מעשה־כשפים יש כאן. אזר עוז וצעק מבעד לחלון הפתוח: “האָרכסטו, הוציאי לי את הכתובה!” ורק לאחר שראה את הכתובּה, הכתובה והחתומה כדין – נחה דעתו וחזר אל ביתו, זו אשתו.
הקור התגבר מיד לאחר החגים ובחנוכה כבר היו הנהר וכל סביבתו קפואים כהלכה, ובני־החיל מכל החדרים יצאו להחליק על הקרח. ורק אני וחברי, תלמידי הבּוּדזאנובי, נעדרים משם. הייתכן? התחלנו משתמטים מן הלימוד היבש והרודם, מ“מלמד־הגמרא המובהק” שלא השכיל להחיות לפנינו את הדברים שלימד ולהכניס בהם עניין. התחיל הוא מטיף לנו מוסר. והפה שהיה מגמגם ומבליע את המלים בשעת ההסברה, הוא הפה שהיה מטעים את דברי ההטפה בנעימות ובאיטיות מכוונת, והיה נועצם בבשרנו בהנאה מקצועית, כאותו סנדלר שמוציא מסמרים קטנים מבין שפתיו ונועצם בעקב במכות מכוונות וקולעות למטרה. ונוסחו של המוסר נוסח קבוע היה, כמין פזמון חורז.
– אם אינך רוצה ללמוד תורה, מה יהיה בסופך! חוטב־עצים או שואב־מים לא תוכל להיות, משום שאין לך כוח לזה. רב או דיין, שוחט או מלמד לא תוכל להיות, משום שאינך רוצה ללמוד תורה. לא נשאר לך, על כורחך, אלא להיות חייט או סנדלר – וכלום זה יאה ונאה לכבודו של אבא שלך, פלוני בן פלוני, שיהיה בנו סנדלר או חייט?
כשהגיע תורי שלי לשמוע את פזמון־המוסר הזה, שנאמר בנעימה נעימה ובהנאה גדולה, כשל מי שהמציא הוכחה חותכת ומשכנעת להכרחיותו של לימוד הגמרא, כבר היתה תשובה משכנעת גם־היא מוכנה בפי.
– רבי – עניתי לו בדרך־ארץ – כלום כל ילדי ישראל חייבים להיות רבנים ודיינים, שוחטים או מלמדים? והרי גם סנדלרים דרושים בעולם! מילא אני, לי קונים נעליים מוכנות מבית־החרושת, אבל הרבי הרי אי־אפשר לו כלל בלי סנדלר! אם לא יהיו סנדלרים בעולם, מי יתקין לו נעל אחת עם סוליה עבה כל־כך, כפולה־שמונה?
סבור הייתי, הרבי יקפיד עלי, שהזכרתי לו את מומו. אבל טעיתי. אדרבה, הוא חייך שוב בהנאה, ואמר: “שמשלי, אתה נער חכם. אבל ללמוד אינך רוצה. אילו רצית ללמוד, היית יודע, היית מגיע לידי ידיעה אמיתית”. והוא לא ידע, שללמוד דווקא רוצה אני, אלא שתורתו שלו מעומעמת ומגומגמת ומשועממת ואינה נכנסת אל הלב ואף לא אל האוזן.
פעם אחת בא אל בית־המדרש וכל ראשו, פיאותיו וזקנו, גבותיו ושפמו, מכוּסים נוצות־פלומה דקיקות, ממש כאותו שלג שירד בבוקר בחוץ, ואין בולט מתוך ים־השערות והנוצות אלא החוטם הבולבוסי הפחוס. כנראה נפרם אותו לילה הכר שלמראשותיו. “שמשלי”, אמר לי בבת־שחוק של שמחה (השם יודע, למה היתה לו תמיד הבעת־פנים של שמחה, כשל מי שנהנה מכל הנאות־החיים!), “תביא לי היום מן הבית שפּיגילי (מראה קטנה). יודע אתה, על־פי השולחן־ערוך אסור לאדם מישראל להסתכל בשפּיגילי. אבל כשיש לו נוצות בשערותיו מותר לו להסתכל בשפּיגילי”. ושוב חיוך של הנאה. הבאתי לו שפּיגילי עגול קטן, שקוטרו כקוטר של ביצה. קירב הרבי את השפּיגילי אל עיניו, אל חוטמו, אל פיאותיו, ושעה ארוכה הסתכל בבבואתו הנשקפת לו מן המראה הקטנה ולא ידע שובעה. כנראה התפעל מעצם הפלא הגדול, שאדם יכול לראות את עצמו במראה, ואולי נהנה כל־כך מיפי תוארו. לבסוף החזיר לי את השפּיגילי וחייך חיוך של נחת מרוּבה, כמי שהצליח להערים על השולחן־ערוך, על ר' יוסף קארו ועל הרמ"א גם יחד, וליהנות מן האסור הבא לו בהיתר גמור…
“אתה נער טוב”, אמר לי פתאום. “וכשתגיע לגיל בר־מצווה, אגלה לך את הסוד כיצד עושים אדם. לא בשם המפורש, ולא גולם כמו שעשה המהר”ל מפּראג, אלא אדם ממש".
הרבי רצה כנראה לקנות את לבי, אבל אמירה זו, עם הנצנוץ בעיניים שנתלווה לה, הבהילה אותי משום מה ולבי הלך ממנו לבלי שוב.
באתי הביתה ואמרתי לאבא: אינני רוצה ללמוד אצל המלמד הבּוּדזאנובי. אמר אבא: בזמן הבא תעבור אל מלמד אחר. אמרתי לאבא: לא לכך הכוונה, אלא כבר עכשיו אני רוצה לעבור אל מלמד אחר! תמה אבא: באמצע הזמן? ואל מי רוצה אתה לעבור? אמרתי: אל ר' אהרן גולדהבּר רוצה אני לשוב! הקשה אבא: והרי עזבת אותו עוד לפני שנתיים ימים! עניתי לאבא: לא אני עזבתי אותו, אלא הוא עזב את העיר והלך אל הצבא. עכשיו שחזר וכמה מחברי הקודמים לומדים אצלו, רוצה גם אני לחזור אליו. הקשה אבא: וללמוד דף אחד גמרא במשך שבוע שלם? תירצתי את קושיתו: אבל ללמוד גם חומש עם רש"י, ופסוק, וכתיבה!
אבא, עליו השלום, הסכים. יתום מאמי הייתי, בן־הזקונים הייתי, וחיבב אותי הרבה. והרבה עוז־רוח דרוש היה בעיירה בשביל לעשות את המעשה הזה, להוציא נער “בעל מוח חריף” (שם כזה יצא לי) מידו של “מלמד גמרא מובהק” (שם כזה יצא לבּוּדזאנובי) ולמסור אותו בחזרה אל מלמד שאצלו למד לפני שנתיים. ומה יאמרו על־כך בקלויז של טשוֹרטקוב? ויש לשער, כי גם הפסד מרובה היה כרוך בזה; שהרי הבּוּדזאנובי נתקבל על יסוד התחייבות של ההורים לזמן שלם, בשכר־לימוד ובמזונות, ואין ספק שאבא עמד בהתחייבות זו במלואה, ומלבד זה נוסף עוד שכר־הלימוד לר' אהרן.
ח 🔗
הפעם היה החדר של ר' אהרן בדירתו ב“טארגוֹביצה” החדשה. עשרים ושישה נערים ישובים היו משני צדי השולחן הארוך, ספסל מזה וספסל מזה, מקצה הקיר ועד קצה הקיר, ורק מעבר צר נשאר בקצה השולחן להיכנס בו אל הספסל הפנימי. ר' אהרן עומד מאחורי הספסל החיצון, רגלו האחת ניצבת על הספסל בין שני נערים, ועל ברכּה של הרגל הזאת מונח הספר שמתוכו הוא קורא באזנינו מה שהוא קורא בפעם הראשונה, ותמיד הדברים מאירים ומזהירים ושמחים! בבוקר קורא ר' אהרן ומסביר בשכל טוב ובטוב־טעם “אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז”, ואחר־הצהרים לומדים שוב, כמו לפני שנתיים – “ישעיה”! אבל כמה שונה עתה הטעם וכמה שונה ההרגשה! לפני שנתיים הייתי הצעיר שבחבורה, קטן בין גדולים, והשנים־עשר או השלושה־עשר בסדר־התלמידים. עכשיו אני השלישי, השני, ואם תרצה לומר – הראשון!
“סדר־התלמידים” מה הוא? רק מי שהיה מתלמידיו של ר' אהרן יודע סוד זה! כבר סיפרתי, שר' אהרן ניצב מאחורי הספסל החיצון, הפונה אל פנים החדר, רגלו על הספסל והספר על ברכּה של אותה רגל; וכך הוא עומד וקורא כל אותה משנה, או כל אותה פיסקה בגמרא, או כל אותו פרק בישעיה, ומשסיים הוא שואל: “מי אומר ראשון?” – ו“אומר” פירושו: חוזר ואומר הכול מלה במלה, אחד מקור ואחד תרגום ופירוש והסברה משולבים יחד, אין חסר דבר! נמצא מתנדב – הריהו היום “ראשון לסדר”, לא נמצא – ר' אהרן שוקל מחליט מי “יאמר” ראשון, ומי יאמר שני, ומי יאמר שלישי, וכך עד סוף כל עשרים ושישה התלמידים. נמצא שכל משנה וכל פיסקה וכל פרק “נאמרים” ונשנים עשרים ושש פעמים, ועל־ידי כך נקבע ממילא סדר החשיבות וסדר העדיפות של התלמידים, וכל הנלמד נקבע היטב במוח ונחרת עמוק־עמוק בלב ואינו נמחה לעולם.
איני זוכר את שמותיהם של כל התלמידים, אבל זוכר אני את חמשת הראשונים: דודל שכנר, הנמצא בקוסטאריקה; ושארו בוצי שכנר, שאינני ידוע גורלו; משה ואכשטיין־עמיר, בן אחיו של ד“ר ברנארד ואכשטיין, והוא עתה איכר־מתיישב ובעל בעמיו בבית־שערים; ושכנו הסמוך לו בבית־שערים, קלמן־מרדכי שטרנקלאר, והוא שארי ושותפי לצער־נכר בתקופת־לבוב; ועמהם גם אני הכותב וחותם. וכל פעם שאני מזדמן לבית־שערים – הרי אנו מגלגלים בזכרונות מחדרו של ר' אהרן, ואני מהנה את משה ואכשטיין בחיקוי נאמן של חצי פסוק בישעיה, כפי שהוא אמרוֹ באותו יום־קיץ לפנות־ערב ובאותו חדר ב”טארגוביצה" החדשה. נער גבוה ורזה היה, וקולו אף הוא גבוה ודק וצפצפני, ובקול הזה, המורם ומתוח לעילא ולעילא, מתוך הלהט שבדברים, ציפצף כחליל־של־מתכת וסלסל ברוב רגש: “וטיטאתי־י־י־ה – און איך וועל זי אויסקערן, במטא־א־אטא – מיט אַ בעזים, השמד – פון פאַרטיליגוּנג, נאום – די רייד, ה' – פון גאַט, צבאות – די הערשאַפטן!”.
ביום חמישי אחר־הצהרים לומדים חומש עם רש"י. כל אחד קורא פסוק אחד, והמלה האחרונה עודה בין שפתיו – כבר מתחיל חברו הסמוך אליו את הפסוק השני; וכך הקריאה סובבת־הולכת במהירות לאורך השולחן מזה ומזה, בלי הפסקה כלשהי ובהמשך אחד. ואוי־אוי לו לנער, שאינו מתחיל בפסוקו מיד בבוא תורו – סימן הוא שלא השגיח ולא עקב אחרי הקריאה, ומיד הוא בא על עונשו: חברו היושב אחריו כבר קורא במקומו, וההוזה ואינו מקשיב כבר איבד את תורו! ואין לך בושה גדולה מזאת וצער גדול מזה.
ביום ששי, לאחר שכל התורה של אותו שבוע כבר קבועה בלבבות, ר' אהרן מלמד אותנו משהו של כתיבה (פליאה היא, כיצד הזניחו את הכתיבה כל המלמדים הראשונים, פרט למוּני המורה, שהכתיב לנו מפעם לפעם שתים־שלוש שורות ביידיש וגם בגרמנית באותיות גוֹתיות.) מחברות אינן מצויות בשוק למכירה, אבל אנו עושים אותן מדפים חלקים וריקים שנמצאו בין ה“אַקטין”. ה“אַקטין” הם תעודות של בתי־המשפט האוסטריים ושאר המשרדים הממשלתיים, שפונו מן הארונות והם משמשים בעיקר לתעשיית שקיות־נייר לחנויות, והרבה משפחות, מבוגרים וילדים, עוסקים בעשייתן. אבל דפים ריקים שביניהם נשמרים לצורכי כתיבה, ומהם גם המחברות עשויות. המחברות הללו אין בהן שורות, ור' אהרן סרגל קטן יש לו ועפרון קטן, ובהם הוא מסרגל לנו שורות־שורות במהירות כזאת, שאין העין יכולה לתפוס מה שידו עושה, ועד שאנו פונים כה וכה כבר עשרים ושש מחברות מסורגלות שורות ישרות ומקבילות, במרחקים שווים זו מזו, כאילו יצאו מתחת ידו של אשף. ר' אהרן כותב שורה בראש העמוד, לכל אחד שורה אחרת, ואנו מעתיקים את השורה הזאת כעשרים פעם, עד שמתמלאים שני העמודים המסורגלים. לפעמים אנו כותבים בלשון־הקודש ולפעמים אנו כותבים בלשון־יידיש, ופעמים זו וזו יחדיו – כדרך לימודנו כך דרך כתיבתנו, ושתי הלשונות משמשות כאחת, באהבה ובשלום, ואין אנו מרגישים כמעט כי שתי לשונות לפנינו.
עד סופו של אותו זמן החורף ועוד זמן־קיץ שלם זכיתי ליהנות מתורתו ומהסברתו ומשיטתו הטובה של ר' אהרן גולדהבּר. לזמן־החורף הבא יצאוהו רוב תלמידיו ה“גדולים”, ואנוּס הייתי גם אני להיפרד ממנו ולחזור אל “מלמד־גמרא־מובהק” והפעם נעשיתי תלמידו של ר' פייבוש השוחט.
ט 🔗
ר' פייבוש השוחט היה בוודאי לפני שנים רבות אברך נאה ותלמיד־חכם שאין רבב על בגדו, שהרי היה השוחט מטעם חסידי טשורטקוב שבעיר, והללו כידוע היו מקפידים בלבושם ובכל חיצוניותם. אבל בימי שלי כבר היה זקן, שערות ראשו וזקנו ספק לבנות ספק צהובות, ושפמו ודאי צהוב – מן הטאבּאק ומן הטאַבּיקי.
בהמות לא היה ר' פייבוש שוחט עוד בימי, אבל עופות היו מביאים אליו כמה וכמה פעמים ביום. ושלא להפסיק את הלימוד עם שבעה או שמונה התלמידים שמסביב לשולחן המרובע שבחדרו האחד, היה אומר לריבה ראשונה שבאה: “שבי על הספסל וחכי, עד שיבוא עוד עוף, ואענה לך”. מה לשון “ענייה” לכאן? – הייתי מהרהר בלבי. כאן הולך למיתה תרנגול צחור, או אווז או ברווז, דמו האדום והחם יישפך חלקו ברהטים העשויים לכך וחלקו על־פני השלג שליד הבית (אם המדובר הוא באווזים, שאינם נמרטים אלא במשהו מתחת לכנפיהם ומושלכים על־פני השלג שבחוץ) והרבי שלנו אומר “ענטפערן”!
וכשהרבי כבר הולך “לענות”, אנו עושים בינתיים הפסקה ויוצאים החוצה. ביתו של ר' פייבוש קרוב מאוד לנהר ולשטח־הסוף הנרחב והקפוא, והימים ימי חורף בכל תפארתם!
וממול לביתו של ר' פייבוש, על גבעה נישאה במקצת, נמצא בית־מלאכתו של ר' יידל סטופּ הנגר. ושם המשׂור מנסר לווחים וחותך בקצותיהם זוויות ושגמים, והמפסלת מעמיקה חודה בעץ הלבן והרך, והנסורת מתעופפת בחלל האויר, והשרף שעל־גבי הלווחים מפיק ריח טוב, והוא מצטרף עם ריחו של דבק־הנגרים הרותח ועם ריח־השלג שבחוץ… שכן למרות הקרה – החלון פתוח, ויידל הנגר עם השוליה שלו עליזים כדרכם תמיד, ואותי אינם מגרשים מלפני החלון. אדרבה! יידל אוהב־שיחה הוא ורוחו טובה עליו, ולא זו בלבד שהוא מרשה לי להסתכל בעבודתו ולשאול שאלות משאלות שונות, אלא אף הוא עצמו פותח ומסביר לי את סודות עבודתו ואת ה“מחשבה” שבה! וכשאני מוסיף ושואל שאלות חדשות על יסוד מה שהסביר, הוא משבח את הבנתי הטובה ומסכם את התרשמותו ממני: “דאָרט וואו תורה דאָרט איז חכמה”. כלומר: במקום התורה שם החכמה.
מה תורה ומה חכמה קניתי מר' פייבוש השוחט? קונם שאיני זוכר! אפילו באיזו מסכת למדנו אינני זוכר. מכל אותו חורף אצל ר' פייבוש השוחט לא נשתייר לי ולא־כלום, חוץ מהבנה טובה בנגרות, שקניתי מיידל סטופּ מתוך הסתכלות ושיחה, וחוץ מ“תמונה” אחת קטנה בשירי “שלג”:
אַוָּז שֶׁנִּשְׁחַט וְהִתִּיר אֶת רַגְלָיו
הִשְׁתַּחְרֵר מִשּׁוֹחֲטוֹ וּבָרַח:
הוּא רָץ בְּלִי קוֹל וּמֵנִיעַ כָּנָף
וְדָמוֹ עַל הַשֶּׁלֶג נִשְׁפָּךְ.
כָּךְ רָץ הָאַוָּז בְּצַוָּאר הַפָּשׁוּט
לָעוֹלָם הַצָּחֹר, הָרָחוֹק, –
מֵעַל הַצַּוָּאר הָאָרֹךְ הַשָּׁחוּט
מִתְגַּלְגֵּל עוֹד אַלְמֹג וְאַלְמֹג.
אבל ריווח והצלה עמדו לי אותו חורף ממקום אחר! שוחט שני היה בעירנו, ר' שלמה שכטר, שלפני המלחמה, כשהיתה עוד ההתנגדות שבין חסידי טשורטקוב וחסידי ויזשניץ חריפה, היה הוא השוחט מטעם חסידי ויזשניץ; אך בימי שוב לא היתה ההבחנה הזאת ניכרת ונודעת. שלושה בנים היו לו לר' שלמה: מנדל, יוסל וזלמן. מנדל זכור לי תמיד כשהוא מהלך ברחובה של העיר, ספר נתון תחת בית־שחיו (יומניו של הרצל או כתבי זשיטלובסקי) והוא מטייל ומתווכח עם חבריו בני־גילו בעניינים העומדים ברומו של עולם: הצהרת באלפור, המאנדט על ארץ־ישראל שנמסר לאנגליה האדירה, וכנגד שני אלה – מה ערכו של הטריטוריאליזם?! אפשר בזכות הוויכוחים הנצחיים בענייני הציונות עלה בעוד מועד לארץ־ישראל, לא בחל בכל עבודה קשה, והרי הוא ובני־ביתו יושבים עתה בתל־אביב, משפחה נאה ומושרשת. יוסף, האח האמצעי, נעשה לאחר שנה־שנתיים חברי הטוב, אם כי גדול הוא ממני בכמה שנים, ושנינו מזכירים באהבה אותם ימי קיץ, שבהם היינו שכובים על ערימה גדולה של שחת ריחנית ו“בולעים” יום־יום פרקים רבים מספרי הנביאים הראשונים – להשלים מה שהחסרתי בלימודי הראשון אצל ר' אהרן, שהקפיצני מיהושע לישעיה. אף הוא, יוסף ידידי, הציל נפשו מתוך השואה והגיע לארץ ישראל, ומפיו נודעו לי כל הפרטים והתאריכים הנזכרים בשירי “המניין בעירי, בעיר טלוסט”, ואף הוא ורעיתו חיים בקרית־שלום. אך בן־גילי וזמן־מה גם חברי בחדר היה הבן השלישי, זלמן ע"ה, הצעיר בבנים.
נער טוב ופיקח היה. אבל מהיר־תפיסה לא היה ובתורה חשקה נפשו אך מעט. ואביו, ר' שלמה, היה מצטער על כך, וביקש ללמדו יותר ממה שלמד בחדר, ובשביל להוסיף לבנו חשק ללימודים – ביקש ומצא לו חבר, ואותו חבר הייתי אני. וכך נעשיתי תלמידו של ר' שלמה השוחט, שלא על־מנת לשלם שכר־לימוד, ובלבד לשמש צוות לבנו, וכך נעשיתי גם בן־בית בביתו של ר' שלמה וחבר לבנו האמצעי, יוסף הנחמד והנעים.
וכמה שונה היה ר' שלמה השוחט, שלמדתי אצלו אחר־הצהרים, מר' פייבוש השוחט, שלמדתי אצלו לפני־הצהרים! לבושו של ר' שלמה היה תמיד נקי, וזקנו, שחוטי־כסף ראשונים התחילו משתזרים בו, היה עשוי תמיד יפה, וכשהוא בודק את החלף ומעבירו על הציפורן האחת העשויה לכך – אני רואה כמה נאות כפות־ידיו, כמה עדינות אצבעותיו וכמה יפה כל שאר ציפורניו עשויות! דיבורו תמיד בנחת, לעולם אינו מגביה קולו יתר על הדרוש, אף בשעת לימוד והסברה. והסברתו בטוב טעם ובנחת.
אף ר' שלמה מפסיק מלימודו ויוצא לשחוט עוף בלשכה המוכנה לכך שליד דירתו, מעבר לפרוזדור, אבל לעולם הוא חוזר נקי, בלא כתם ובלא רבב. במקצת מפחידים אותי החלפים הגדולים והגדולים עוד יותר, והאחד הגדול ביותר. כולם מונחים בנרתיקיהם בפינה המיוחדת להם בין הקיר ובין הכיריים, אבל כמה פעמים כבר ראיתי אותם. רבונו של עולם! היהודי הרך והעדין הזה, שאינו פוגע אפילו בזבוב שעל הקיר, כיצד הוא מניף חלף גדול כל־כך, ובהולכה והבאה מהירה הוא שוחט פרה גדולה?
שכן ר' שלמה היה צעיר הרבה מר' פייבוש, והוא היה שוחט כל הגסוֹת. פעם אחת, במוצאי שבת של חול־המועד פסח, הלכתי עם זלמן חברי־ללימודים אחרי ר' שלמה אל בית־המטבחיים העירוני שמעבר לגשר בדרך לטשורטקוב. פרה גדולה היתה מוטלת כפותה, רגליה האחוריות והקדמיות ביחד, ושני בחורים מבין פושטי־העור מחזיקים בקרניה הגדולות. ר' שלמה מוציא את החלף הגדול מנרתיקו ומתבונן בו רגע ונראה כמהרהר מה, אחר־כך הוא מרכין עצמו אל הפרה ותופס בעור צווארה ביד שמאל, ועד שאני מתכונן לראות את ההולכה וההבאה בחלף הגדול – כבר נפער פתח אדיר בצווארה של הפרה ושטף של דם שוצף ומהביל נשפך על רצפת־האבן וממנה אל הביב שבתוכה. עיני מתערפלות, ראשי סובב־הולך, עוד מעט ואפול. ברגלים כושלות הולך אני הביתה, וימים רבים של אותה שנה אינני טועם עוד טעם בשר… אף אל ביתו של ר' שלמה אינני מוסיף עוד לבוא, בוודאי מתוך פחד לראות שנית את החלפים הרבים, הקטנים עם הגדולים, שבין הקיר והכיריים – –
י 🔗
וכאן המקום להזכיר עוד מלמד אחד שלי, שלמדתי אצלו כתלמיד יחיד, אם כי איני בטוח בסדר הזמנים; זכור לי שלמדתי אצלו בזמן־הקיץ, ואינני בטוח אם היה זה אותו הקיץ שבא לאחר החורף שבו למדתי אצל השוחטים ר' פייבוש ור' שלמה.
המלמד הזה היה הדרשן ר' פינחס לאפּינר. לא בן־עירנו היה, ממרחקים בא, אולי מליטא, ומשום־מה איווה לו את טלוסטה עירנו למקום־מושב לו. לפי דעתי בימים ההם ראוי היה לשמש בכהונה של דרשן בקהילה גדולה יותר, או לפחות לעבור בקהילות הרבה, כדרך הדרשנים. ואילו הוא ישב בעירנו בקביעות, ורק פעמיים או שלוש פעמים בשנה היה דורש: בשבת הגדול (רבינו, הר' שמואל אבא חודורוב ז"ל, לא היה, כידוע דרשן גדול), ובשבת שובה, ואולי עוד פעם או פעמיים. באותם ערבי־שבתות היו מופיעות בכל בתי־הכנסת ובבית־המדרש מודעות כתובות בכתב־יד על פיסות נייר בגודל של חצי עמוד ממחברת, מודבקות במעט שאור של עיסה, ובהן נאמר כי איה“ש בשבת בשעה שלוש ידרוש בבית־המדרש הדרשן פינחס לאפּינר, “ולהשומעים יוּנעם” (כך בפירוש, וכך תמיד; לא ינעם בקל, אלא יוּנעם, בווא"ו, כמין הוּפעל, אם כי הכוונה היתה בוודאי לקל בלבד). ואמנם, לשומעים הוּנעם וגם נעם להם. הר' פינחס לאפּינר בקי היה בנביאים ובכתובים ובמדרשי־אגדה, ומומחה גדול היה להשחיל על חוט אחד עשרים או שלושים פסוקים שחוזרת בהם מלה אחת מסוימת או ניב מסוים שלם, ולהקשות מפסוק זה על פסוק זה ומפסוק זה על פסוק זה ערימה גדולה של קושיות; ולבסוף הוא מביא את הפסוק האחרון והוא נעשה כמין מפתח־קסמים, פותר את כל החידות ומתרץ את כל הקושיות ומיישב את כל התמיהות, וכל הפסוקים מתחברים ומתקשרים זה אל זה היטב־היטב ונחרזים במחרוזת אחת ממש כפנינים; והוא מסיים ב”ובא לציון גואל", נושק לפרוכת ופושט את טליתו ומקפּלה, כאותו אומן שעשה מלאכה נאה ואחרי גמר־מלאכה הוא מסדר את כליו – והוא יורד מעל המדרגות שלפני ארון־הקודש ושוב הוא “מהלך בטל” כמחצית השנה, עד לדרשה הבאה, והשם יודע מהיכן הוא חי ובמה הוא מפרנס את אשתו הקטנה והצנועה ואת בתם הכלה הנאה והחסודה, שאפילו העניות הגדולה לא הצליחה לנוול את יופיה וחינה.
ואל ר' פינחס זה נמסרתי ללמוד שעתיים ביום, אף הלכתי אליו ברצון ובשמחה. לכאורה הוא מלמד אותי גמרא, אבל למעשה אנו מדלגים על משא־ומתן קשה ועוברים מאגדתא לאגדתא. שנינו יש בנו הרגשה חבויה, שאנו עושים את מלאכתנו רמייה; אבל מה לעשות? הכול תלוי בלב, ולב שנינו כאחד נמשך אל דברי האגדה. ולא זו בלבד שאנו מדלגים מדף אל דף ומפּרק אל פּרק, אלא אפילו במסכת אחת אין אנו עומדים. ממסכת סנהדרין אנו עוברים אל מסכת גיטין, אבל לא לעניין המביא גט ממדינת הים, חס וחלילה! מדף נ“ה עמוד ב' למטה עד סוף דף נ”ח עמוד א' למטה אנו קוראים את כל אגדות החורבן המרעישות את הלב – כנראה היו הימים סמוכים לט' באב – למן קמצא ובר־קמצא ועד מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, מעשה שאינו סר מן הלב ולא יסור ממנו לעולם! ומשם אנו מדלגים לפרק השוכר את הפועלים שבבבא־מציעא, משום שגם בו יש אגדות מרובות, ולבסוף אנו עוברים בפשטות – אוי לאותה בושה! – לקרוא בעין־יעקב, ממש כאותם “יהודים פשוטים” בשבת בבית־המדרש או בעלי־המלאכה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה. “אין בכך שום דבר רע”, מנחם אותי ר' פינחס. “גם דברי אגדה תורה הם. ואם אינם מחדדים את המוח, הרי הם מחממים את הלב”. ור' פינחס משפשף כף אל כף, כאילו בחוץ חורף ולהתחמם הוא צריך.
כל מה שסיפרתי כאן על רבי זה מתוך אהבה סיפרתי ומתוך רגש של תודה. מן המלמדים המועטים היה, שתורתם שלימדוני נתקיימה בי. צנוע ושפל־רוח היה בחייו, כצל התהלך בעירנו בצדי דרכים, ובדרך הליכתו בצד הדרך ירה בו קלגס גרמני בעורפו והמיתו בו במקום. בית אחד בלבד בניתי לו בשירי “המניין בעירי”, הבה אעתיקו כאן:
הָר' פִּינְחָס לַפִּינֶר, דַּרְשָׁן דְּקַ"ק טְלוּסְט, שֶׁלִּמְּדָנִי גְמָרָא בַּחֲטָף–
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה! הוֹי כַּמָּה אֲהַבְתִּיו וְכַמָּה אֶת לִבִּי הוּא שָׁבָה!
הוּא הָיָה מְדַלֵּג עַל מַשָּׂא־וּמַתָּן וְדוֹלֵג מִנִּי־דַף אֱלֵי־דָף
וּמְלַמְּדֵנִי דִּבְרֵי אַגָּדָה מַרְנִינִים – וְעָלַי דִּלּוּגוֹ אַהֲבָה!
על מותו של ר' פינחס מסופר בשיר הנ"ל; מתי ואיך מתו אשתו העדינה ובתם היפה? – יודע צרות עמו הוא היודע!
יא 🔗
סיפרתי על תשעה מלמדים שלמדתי אצלם, ובאמת עשרה סיפורים הם, שהרי אצל ר' אהרן גולדהבּר למדתי פעמיים וסיפרתי עליו פעמיים. ובין העשרה הבלעתי סיפורם של שני מלמדים שלא למדתי אצלם, אבל הכרתי יפה אותם ואת החדרים שלהם, ואם אני לא למדתי אצלם, רבים אחרים מבין ילדי עירנו למדו אצלם.
ובזה תמו הדברים על כל מלמדי. אבל חייב אני לספר על שנַים ממורי ורבותי שלמדתי אצלם כתלמיד־יחיד, ולא עוד כילד, אלא כנער בן־חמש־עשרה ושש־עשרה, מתוך רצון והכרה וחשק.
האחד משני אלה הוא ר' ישראל גליק ז“ל, “המחותן” שלנו, אבי גיסי דב גליק ע”ה. הוא מכר את ביתו וכל־יש־לו בכפר וערבּוֹביץ שליד בּוּדזאנוּב על־מנת לעלות לארץ־ישראל, אלא שבדרך עלייתו נשתקע בטלוסטה עירנו, בשביל “להמתין מעט” לבנו, הוא גיסי, שעמד לעלות גם הוא לארץ־ישראל ולהעלות עמו גם אותי, הנער. במשך קיץ אחד וחורף אחד הייתי בא לביתו של המחותן ר' ישראל גליק, מחוץ־לעיר, סמוך ל“הר של היקאנד”, והייתי לומד מפיו שעתיים ושלוש, בקיץ – בצל שיח של שושן, שגדל שם בגינה על־יד הבית, ובחורף – בחדר האחד של הדירה הקטנה, והמחותן חולה ושוכב במיטה ואני קורא לפניו בנעימה שקטה ונוגה.
המחותן ר' ישראל גליק החלים ממחלתו זו, ועם בוא האביב באה לו עת דודים, כי הונהג לימוד “הדף היומי” והוא נעשה מורה־ורבה של כל העיירה:
הַמְּחֻתָּן שׂרֻאלִי גְּלִיק בְּכָל בֹּקֶר מִזְדָּרֵז לִקְלוֹיז־טְשׁוֹרְטְקוב לָלֶכֶת;
בַּעֲנָוָה, בְּקוֹל רַךְ וְצָנוּעַ, הוּא יוֹם־יוֹם קוֹרֵא דַף מִמַּסֶּכֶת,
וְיוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לוֹ לִשְׁמוֹעַ אֶחַד אָב, אֶחָד בֵּן, אֶחָד נֶכֶד.
וְתוֹרָה שֶׁהָיְתָה כְּמֻנַּחַת בְּתוֹךְ קֶרֶן־זָוִית וְנִרְדֶּמֶת,
וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנִשְׁכַּחַת, וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנֶעְלֶמֶת,
כָּאן הִתְחִילָה פִּתְאוֹם מִתְעוֹרֶרֶת וְהִתְחִילָה בְּכֹחַ נוֹשֶׁמֶת.
הוּא פָּתַח לַתּוֹרָה אֶת הַשַּׁעַר וְהוֹלִיךְ תַּלְמִידָיו צַעַד־צַעַד;
הוּא יִשֵּׁר כָּל עָקֹב שֶׁבַּדֶּרֶךְ וְהִתִּיר כָּל תִּסְבֹּכֶת וּפְקַעַת;
וְהַכֹּל לֹא בְּקוֹל, לֹא בְּרַעַשׁ, רַק בְּנַחַת וּבְיִשּׁוּב־הַדַּעַת.
אולם לעלות לארץ־ישראל לא זכה. כשם שלימודו היפה נכנס ללב שומעיו למטה כך נכנס בוודאי ללב שומעיו למעלה, ומשום כך בוודאי נקרא עד מהרה לישיבה של מעלה. נתייתמו תלמידיו הרבים שבקלויז דטשורטקוב, ואבל־יחיד היה לי, התלמיד־היחיד שלמד תורה מפיו בבית.
והמורה השני היה המורה העברי מר מרדכי ספקטור, שבא לעירנו אף הוא ממרחקים ויסד בית־ספר עברי פרטי, ואני, שלא היה לי חבר ללימודים אצלו – למדתי ב“שיעור פרטי”: נביאים וכתובים, ודקדוק ו“עבודה שבכתב” – לכתוב ולתקן ולהעתיק ולשוב ולתקן ולהעתיק – ותולדות ישראל וקורות העולם וכל מה שהיה מצוי אז בספרי־לימוד עבריים. תחילת לימודי אצלו בסוד, ואת שכר־הלימוד אני משלם ממה שאני משתכר מציור שלטים לחנויות (רוב שלטים שבעירנו מעשה־ידי היו, ועוד בשנת 1933, לפני עלייתי לארץ־ישראל, היה מתנוסס השלט הגדול לפני ביתו של ר' הירשל מאיר עם הצבי מסועף־הקרניים [הירש!] באמצעיתו); ואחר־כך, משבא החורף ופסקה מלאכת השלטים (הצבע אינו מתייבש והשלטים שבחוץ ממילא מכוסים שלג!) ולא היה לי ממה לשלם – גיליתי את “סודי” לאבא ע"ה, והוא בטוּבו הסכים לשלם שכר־הלימוד בחינת “נתבעים לעגל ונותנים”… שכן המורה לעברית מוחזק היה אדם חופשי, ומי־יודע־מה־הוא־מלמד־שם (ובאמת ישבנו ולמדנו שם כתבי־הקודש בגילוי־ראש דווקא, כאילו בלי זה אין לימודנו “חדיש ומדעי” למדי).
ואצל שני המורים האלה למדתי במקביל, באותו קיץ ובאותו חורף; ויפה ראיתי את השוני שביניהם, את הסתירה שביניהם. אכן, לא הרי זה כהרי זה. זה מבקש להמאיס עלי את כל הישן, לפקוח את עיני לראות את הכיעור שבו, לעורר בי שאיפה אל החדש; וזה מבקש להאהיב עלי את כל הטוב והיפה שבישן, להאיר עיני לראות את כל התפארת שבו, להסביר לי שאין החדש נבנה על חורבנו של הישן אלא על מסדו של הישן.
והצד השווה שביניהם – ששניהם מכוונים את לימודם אל העתיד, אל עתידו של הנער העומד לפרוש כנפיים ולפרוח ולעזוב את הקן. ושניהם מבקשים לציידו לדרך: זה מלמדו כל מה שיהיה דרוש לו בבית־הספר התיכון שהוא מתאווה להגיע אליו; וזה מלמדו שיש להבחין בין עיקר וטפל, בין התבן ובין הבר, וחלילה לו לנער להשליך אחרי גווֹ את הכול.
דברים שכתבתי כאן מופשטים הם, מרומזים הם. אך ביתר בירור וביתר ציור אמורים הם בשירי “בצל שיח שושן משל ורד”; ואדם כיוון שהגיד בשיר שוב אינו חוזר ומגיד בפרוזה. על כן הרוצה לדעת פרשה קטנה ונאה זו, יפנה בטובו אל השיר ההוא.
יב 🔗
כשנדפס הקובץ הראשון הקטן של שירי: “בשבעה מיתרים”, בהוצאת “דבר”, תל־אביב תרצ"ט, קרוב לפרוץ המלחמה, עוד הספקתי לשלוח כמה עותקים מן הספר לטלוסטה, ומהם אחד למורי העברי מר מרדכי ספּקטור, ואחד למורי ורבי ר' אהרן גולדהבּר. המורה מר ספּקטור בוודאי לא הספיק להשיב לי, שאילו השיב לי בוודאי היה מכתבו שמור עמי וזכור לי; המלמד ר' אהרן גולדהבּר השיב לי מיד ומכתבו שמור עמי, וזה לשונו, לשון־זהב:
ב“ה. יום שנכפל בו כי טוב, לסדר דרך כוכב מיעקב [תרצ”ט]
ישאו הרים שלום וברכה א“כ תלמידי סופר מהיר שמשון נ”י!
חן חן לך על המנחה אשר שלחת לי מפרי הארץ מעוטרת בשבעה מיתרים יקרים כספיר ויהלום. ותודה לך על זה שזכרת ולא שלט בך שר של שכחה. קראתי מתוך ספרך ותמהתי, איך נעשית בזמן קט כזה לאיש גבור לעשות חיל. כי באמת מסוגל הוא [הספר] להתרוממות הנפש. יקרי ערך המה השירים האלה, ובפרט המגרפה מאוד נעלה. רואה אני את העתיד שלך מאושר, כי איש אשר רוח בו יעלה מעלה מעלה. מאחל אני לך לעשות חיל בארץ אבותינו ומוניטין שלך יצאו בכל העולם. יקירי! הגם כי מעט מזעיר למדתי בספרים כאלה וחסר מדע אני, ובכל זאת מכיר אני ומרגיש חין החשיבות שבספרך. ואני מברך אותך כאותה הברכה של אילן אילן במה אברכך, יהי רצון שיהי' יוצאי חלציך כמותך.
אל תלעג לסגנון מכתבי הנכתב בלשון עלגים, כי כאשר ידעת מדור ישן אני וישן מפני חדש תוציאו. בודאי תחדש ותוסיף עוד על הספר הראשון שלך, אבקשך לשלוח לי בכל פעם. ובזה אני גומר מכתבי. חיו בשלום, חיים שקטים ורעננים. תן ברכה בשמי לכל יודעיך.
ריעך אהרן גולדהבּר
למלא את בקשתו של ר' אהרן ולשלוח לו ספרים נוספים לא יכולתי. כשיצא שירי “מאיר הכליזמר נעשה קומיסר” בצורת ספר קטן בעוד שנה, בשנת ת"ש, כבר היתה “טלוסט, העיירה הזערערת שלי” נתוקה ומנותקת, רחוקה ומרוחקת, כאילו על־פני כוכב אחר, וכאילו מעולם לא היתה קיימת ממש, אלא משל היתה ודמיון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.