ביום הרביעי לחורש תמוז נאסף אל עמיו הפַּסָל הגדול מרדכי אנטוקולסקי. אילו היה המנוח צדיק, היינו יכולים להתנחם בפתגם של חכמינו: ״עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר״. הצדיקים הם טיפּוס קבוע באומתנו. הללו מהם נובלים והללו צומחים. לא כֵן פַּסָל. זאת היתה בִּריאָה חדשה בישראל. גם השם פסל חדש הוא. עד השנים האחרונות לא היה בספרותנו גם שם קבוע ומיוחד לחוטב צִלָמים ופִסלָים ¹. בשפה היהודית-האשכנזית המדוברת בפי מיליוני אחינו אין עוד גם כיום שם מיוחד לחכמת־חרשים זו. הנני בטוח שהשם ״סקוּלפּטור״ שסופרי האידית משתמשים בו בלתי מובן לרוב הקוראים בשפה זו, והשאר מתרגמים להם את הוראת המלה הזאת בשפתם הם: ״עושה אִישוֹנים, אלילוֹנים, צַעצועים־שַעשועים״.

ההמון העברי, חובשי בית־המדרש והבטלנים מכל הסוגים, אם שמעו את שם אַנטוקולסקי גם בחייו, לא ידעו ולא הבינו במה קנה את עולמו ופרסומו, לא ידעו ולא הבינו את טיב עבודתו ומהותה. הם ידעו רק אחת: יהודי זה הוא קרוב למַלכות, הוא מרויח כסף רב, וזאת העיקר, יען כי אומן־יד מופלא במינו הוא ו״שֵׁדים באצבעותיו״. אלה הם המושגים של רוב העם העברי על אדות אחד מבניו הגדולים, אחד גאוני האמנות שמספּרם בכל האנושות מעט הוא מאוד.

ונפלא הוא הדבר, כי בני העם אשר בתורתו נאמר כי בצלאל חרש־האבן־והעץ היה מלא ״רוח־אלהים״, בני העם אשר אלהיו בעצמו ובכבודו היה הפּסל הראשון, כי עשה את האָדם בצלמו כדמותו, ואשר ציוה למשה עבדו לפַֹסֵל לו שני לוחות הברית למען יכתוב עליהם את עשרת־הדברות - האם לא נפלא הוא הדבר, כי דוקא רוב בני העם הזה משפּילים כיום את האָמנות שיש בה ״רוח אלהים״ למדרגת מלאכה ועבודה גסה, אשר אם מַתן שׂכָרה בצדה והיא מפרנסת את בעליה בתווח הרי היא פּרנסה ככל ה״פּרנסות״, ואם היא איננה מעשירה את בעליה הרי היא גרועה ופחותה גם ממלאכת הסרסרות והשדכנות כשהן מחַיות את בעליהן.

ועוד יותר נפלא הוא הדבר, כי דוקא על ברכי עם הגולה, דוקא ב״ירושלים דליטא״, שעשיית הפּסלים והצִלָמים היתה נחשבת שם לעווֹן גדול לחילול חודש, לשֶׁקֶץ ותועבה, — דוקא שם נולד היוצר הגדול שמעטים כמוהו בכל אירופּה הנאורה. האנושות הנאורה, שאִם איננה עשירה אבל גם בלתי ענייה היא ביותר בכל מיני כשרונות וגאוניוּת, רָשָׁה ודַלה היא במה שנוגע לכשרונות של פַּסלים גדולים. מימוֹת מיכל אנג׳לו עד ימינו — הפסלים הגדולים, אשר ידעו להטיל נשמה חיה בחמר ובאבן, היו רק מעטים מאוד, רק אחדים. ואנטוקולסקי העברי הוא אחד היותר גדולים ביניהם. בכל ארץ אשכנז, למשל, העומדת על מדרגה כל כך גבוהה בסולם ההתפתחות התרבותית, לא היה ואין גם כיום אף פסל אחד, אשר יִשִׁוה בגדלו ובמקוריותו לאנטוקולסקי.

                                    *

שלושה שותפים היו בגאוניותו של אַנטוקולסקי: עמוֹ, העם הרוסי והעם הצרפתי. עמוֹ נתן לגאוניוּתו את גרעינה הפּנימי, את נשמת־נשמתה. בלי הגרעין הזה ובלי הנשמה הזאת לא היתה יכולה להיות למה שהיתה. העם הרוסי נתן לה את תנאי הגידול והצמיחה בימי התפּתחותה. העם הצרפתי נתן לה את הברק, הזיו וההוד. אולם אף אחת הרוחות של שלושה העמים האלה שהשתתפו ביצירתה לא התבטאָה כל צרכה ובמלואָה בפרי חרטו של הפּסל הגדול. תולדות ההשתתפות המורכבה הזאת היו ליקרים ופגימות בנשמת גאוניוּתו, את האחדות השלימה לא השיגה מעולם. אחדות זו היא מנת חלקם של האמנים, אשר לא עגבו על קולטורות ועמים זרים לתחם. על כן נפלגו תמיד מבקריו, — על הטובים והישרים שבהם הנני מדבר, — לשני מחנות. אלה מהם ראו בקוצר חוּג־מבטם רק את הקרעים והסדקים שבכשרונו, רק את החסרונות ואת המגרעות שביצירותיו וגם הטובים והמצוינים שבפסליו היו בעיניהם כמַמזְרֵי־האמנות. ואלה מהם, ביחוד סִטַסוֹב ², ראו רק את מעלותיה ויתרונותיה של הגאוניות הזאת מבלי אשר ראו והרגישו את פּנימותיה. גאוניותו של אַנטוקולסקי היתה בעלת תהוֹמות צמֵאים לתוכן מלא. אולם את התוכן המלא הזה לא מצאָה כל ימי חייה. דברי ימי הרוסים וגיבוריהם הלאומיים לא יכלו לשְׁבִּיר את צמאונה של הגאוניות העברית, אשר לא מצאָה את סיפּוקה בגבולות מולדתה.

                        *

מרדכי בן מתתיהו אנטוקולסקי נולד בכ״ה כסלו ת״ר ³ בווילנא. הוריו היו מוזגי יי״ש עניים, הדיוטים ונעדרים מכל כשרון מיוחד. גידולו-וחינוכו של מרדכי הקטן לא נבדל במאומה מחינוכם־וגידולם של יתר בני העניים בימים ההם ובמקומות האלה. בתולדותיו אשר כתב אנטוקולסקי, בירחון הרוסי ״המבַשׂר האירוֹפּי״ (בשנת 1887 ) לא סיפּר לנו מאומה מרשמי ילדותו ומכל אשר עבר עליו בשנות נַערוּתו שבווילנא. והסיפּורים שסיפּרו אחרים על אדות תקופת חייו זאת ריח האגדה נודף מהם. הם חוברו אחרי כבר נתפּרסם שמו של האָמן. מכל הסיפּורים אשר נדפּסו, בחייו ואחרימותו על אדות ילדותו ושנות נערותו שבווילנא יכולים אָנו להציל רק אמתו אמת אחד: תשוקה יתרה ועזה היתה בלב הילד מרדכי לצייר בגחלים על כל מה שבא לידו ולחרות באיזמל ציורים ותמונות בכל חומר רך או קשה ⁴. הפרס הראשון שקיבל מידי הוריו ומוריו בעד נסיונותיו הראשונים בשדה האמנות היו מכות לחי ומריטת שׂער. כפי הנראה לא הצטיין הילד בלימודי החדר היבשים ויתנוהו הוריו עַל יַד רוקם פּתילים למען ילמד את מלאכתו. אולם אָמנות זו שאין בה כל חכמה לא לקחה את לב הנער ויתרשל בה. אָז נתנוהו הוריו ללמוד את מלאכת פּתוחי־עץ בהוָנכחם כי אוּמן־יד הוא ויש תקוה כי יִראה ברכה בפרנסה כזו. אך דעתו של הנער לא נתקררה גם במלאכה זו. גם אדוניו אשר בביתו עבד, רָדָה בו בפרך. ויבקש תנחומים לנפשו במלאכת הפּיסול והחיטוב, שעסק בה בהֵחָבֵא, ככל אשר השיגה ידו בשעות המעטות בשבוע הפּנויות מעבודתו. אחרי זמן לא רב עזב את בעליו ואת בית מלאכתו, ברצותו להיות חופשי לנפשו. אז החלו לו ימי התסיסה הפּנימית, ימי השאיפות הבלתי ברורות. נפש היוצר העפּילה לעלות מעמק השִׁכיחוּת ההָרָה. נפש האָמן הרגישה את עצמה שבויה ואסורה ותתפּרץ לכסא מלכותה בממשלת היופי. הנער מרדכי עמד על פרשת הדרכים ולא ידע במה כוחו גדול. אמנים לא ראָה בקרב אחיו, כי הוא היה הראשון בקרב יהודי רוסיה אשר בחר באמנות, הוא היה הצִיר אשר בישר את התקופה החדשה, תקופת־האמנות, בישראל. הוא השתוקק לאור, מדע, לחופש. ויהיה בהתוַדעו בימים ההם אל תלמידי בית־מדרש הרבנים אשר בעיר

מולדתו, נולד בלבו החפץ לבוא גם הוא אל הבית הזה, למען יקנה לו שם דעת ולמען יוכל ללכת הלאָה בדרך זו. כי בית מדרש הרבנים היה אָז לצעירי בני ישראל כעין מַעבָרה מן החדר או הישיבה האוניברסיטה. עת ידועה הכין הנער את עצמו בלימודים הדרושים בבית מדרש הרבנים, ותלמידי הבית הזה שהכירו את נשמתו היתירה היו לו לעזר בדבר זה ⁵. בצמאון של ספוֹג יבש בלע את הספרים החדשים שבאו לידו, אַך את ראשית הלימודים היבשים היה לו קשה לעַכל. כוח־יצירתו דחפהו לעבר אחר. הוא בא לבית מלאכה של פִּסלֵי קדושי הנוצרים. פסלים לא היו אָז בווילנא. כשתי שנים עסק בעבודה זו, והאיקונין שיצאו מידו היו מצוינים במלאכתם. אנטוקולסקי אהב מנעוריו את השירה והזמרה והיה רץ לשמוע את תפילותיהם של החזנים המצוינים. בשפתיו היה מחקה את ניגוני החזן של בית־הכנסת הגדול: ״כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר״, ובידו היה מפסל מגזרי־עץ את האיקונין. נער עברי, אשר הורגל מילדותו לחזור על הפסוק ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו״ ולוקוק רקיקה חטופה מדי עברו על בית־תפלה של הקתולים, — נער עברי כזה, של שנות החמשים מהמאָה שעברה למִספָּרם, כי יהין לעסוק בגלוי במלאכת האיקונים הקדושים של הנוצרים, היה צריך להיות בעל רצון כביר, אשר רב כוחו לשבר את כבלי המסורת בפעם אחת. ובזה היה. אם בחר אנטוקולסקי בנערותו במלאכה זו, אשר הטביעה את חותמה על יצירתו האמנותית גם בשנות בגרותו ועמידתו, לא בו היה האָשם. אשמים היו אז המשכילים והנאורים בווילנא אשר לא שׂמו לבם לנערים עניים בעלי כשרון ממדרגת אנטוקולסקי. הן שמו של זה האחרון נתפרסם בעיר מולדתו בתור אמן חרש עוד בטרם יצא מתוכה ויהיה לפלא בעיני הנוצרים, אשר ראו פרי עבודתו. ובכל זאת לא נמצא אף אחד ממטיפי ההשכלה בימים ההם, אשר הפנה את דעתו ולבו לנער אנטוקולסקי להיות לו לעזר בחומר וברוח, למען ימצא את דרכו אל האקדמיה בתור אמן עברי. לנערים היודעים היטב את דקדוק השפה העברית, ומה גם אם ידעו לכתוב מליצות ושירים, עוד היו אז מהלכים בין המשכילים העברים, כמו אד״ם הכהן, מ.א. גינזבורג וחבריהם, אבל לנערים כאנטוקולסקי, שלא היה משכיל מהסוג המצוי אז, לא היה אף אחד מכהני ההשכלה אשר היה מקרב אותם, ואשר הכיר בהם את ״רוח אלהים״ הפּועם בקרבם. אָמנם המנוח שמואל יוסף פין, שהיה אחד מחשובי ווילנא ואחד מראשי המשכילים שבדור ההוא, קרא את הנער אנטוקולסקי לביתו ״לתִהוֹת על קנקנו״ וגם חפץ להיות לו לעזיר, אך רֶוַח והצלה עמד ל U ממקים אחר: אשת שר הפּלך הווילנאי, אשר ראתה עבודתו, הושיטה לו יד עזרה ותשלחהו לפטרבורג ללמוד שם את חכמת הפּיסול באקדמיה. היא גם נתנה לו מכתב מליצה לאחת מרֵעוֹתיה, בַרוֹנית עשירה בעיר הבירה. כל אלי מאחינו העשירים ורבי־ההשפעה המתפארים עתה בשמו של אנטוקולסקי היו צריכים לקרוא בבושת־פּנים את מכתבו הידוע של האמן הגדול, אשר הדפּיס בשנות התשעים למאָה העברה במה״ע ״נֹובוֹסטי״ שבו הוא מתוַדה ומתנצל לפני אזרחי הארץ ואומר: ״הראשון אשר בא לעזרתי היה איש רוסי… שמי נתפּרסם וגם חיי נצלו ממוות גם כן על ידי אשה רוסית…״ בפרק מתולדותיו אשר כתב האמן המנוח ב״המבשר האירופּי״ מספּר זה האחרון, כי הראשון אשר זרע בלבו את זרע היופי היה ג״כ איש רוסי, מהנדס, שהיה בא אל בית־המרזח של הוריו לשתות יי״ש ולהתפּלמס אתו. ״השיכּור־הפילוסוף״ הזה היה בעל תכונה פּיוטית והיה מספּר לנער החולם אגדות יפות לעורר ולהלהיב את אהבתו לאמנות, שהיתה נטועה בו מלידה. אין כל ספק כי אַנטוקולסקי ומיכה יוסף לבנזון לא היו היחידים, אשר התעורר בקרבם רוח השירה והיצירה בימים ההם, ימי ביכורי ההשכלה בתחום־המושב, אבל להם נמצאו אפּוטרופּסים, להם עזרו המקרים כי יִגָלה כשרונם, ומי יודע כמה בעלי כשרונות עברים ממדרגתם הם, או אולי ממדרגה יותר גבוהה, נבלו, מבלי אשר יידע איש מהויָתם ומבלי אשר יידעו אולי בעצמם כי רוח אלהים מפעמת בקרבם, יען כי לא נמצא להם אחות תומכת, כאשר נמצאָה למיכ״ל (היא אחותו הצעירה) וכאשר נמצאָה לאַנטוקולסקי מבנות נכר, אשר האמינה בגאוניותו ותפתח לפניו שערי היכל האמנות ושערי גן החיים.

                                   *

בהיות אַנטוקולסקי בן כ״ב שנה נכנס (בשנת תרכ״ב) לאקדמיה, למיות אשר חסרו לו הידיעות במלאכת הציור, כי הוא ידע רק פיסול העץ. מכתבה של חברתית ע. פּתח לפניו את שערי האקדמיה הכבדים. על תקופת חייו זאת, תקופת ההתהוות וההשתלמות הפּנימית של האמן, תקופת המלחמה הקשה בעד הקיום החומרי והאמנותי, תקופת הודאיות והספקות, העליות והירידות של נפש היוצר, — על תקופה זו יש לכתוב הרבה, בפרט שאַנטוקולסקי בעצמו הכין לנו חומר לתאור תקופת חייו זאת (באבטוביוגרפיה הרוסית שלו), אבל אין מטרתי פּה לכתוב את תולדותיו, כי אם לתת רשימה־מקוצרה מחייו ויצירתו האמנותית בקויה היסודיים. בפטרבורג מצא לו אַנטוקולסקי תומכים ותמיכה, אך לא במידה מספּקת. תביעותיו מהאמנות היו מרובות, אך מן החיים — מועטות מאוד, וגם אותם לא יכול להספּיק בשנים הראשונות בלי זלזול כבודו ובלי התדפּק על דלתות עשירינו. האקדמיה, אשר כל כך שאף אליה ואשר חשָׁבָהּ למקדש האומנות, לא יכלה תַת מזון מספּיק לרעבון נפשו. את אשר ביקש לא מצאבה ואת אשר מצא — לא ביקש. רוב התלמידים עסקו באולמי האקדמיה במלאכת הַעתָקות מעל מסיכות של גיפּסוס. אולם אַנטוקולסקי — — — לא מצא קורת רוח בהַעתקות ובחיקויים. גאוניותו היתה כצפור דרור שאיננה מקבלת מָרוּת, היא שאפה להתלבש בצורות אמנותיות חיות ומקוריות. הצורות, הפּסלים, הקבוצות, המסיכות והצִלָמים אשר ראָה על כל פּסיעה ופסיעה באקדמיה היו זרים לרוחו. לא להרבות את מספּרם של אלילי־האָמנות המתים היתה מגמתו, לא לחזור על חלומם של האָפנים הראשונים היה חפצו, כי אם לחלום את חלומותיו־הוא. הוא נשא נפשו לבנות בעצמו מקדש אמנות לא למושגים והרהורים מתים, כי אם לרעיונות ומחשבות, לרגשות וגעגועים חיים.

— — — בקהל התלמידים, אשר ידיהם עשו מה שכבר עשו אחרים לפניהם באופן יותר טוב ומוצלח, אשר לבבותיהם חשו מה שכבר חשו אחרים בהרגשה יותר עמוקה ואשר עיניהם ראו רק מה שכבר ראו קדמונים אשר סקירתם היתה יותר חדה, — בקהל התלמידים האלה היה אנטוקולסקי התלמיד העברי בודד. חבריו לא הבינו לרוחו. נדמה להם כי העברי הטיפּוסי הזה דוחק את רגליהם ומטיל צנינים בעיניהם. אולם הוא — זה המורד בממשלת היופי — לא שׂם לבו אל חבריו ועקיצותיהם. צר אָמנם היה לו המקום, אשר הקצו לו חבריו על ״קצה הספסל שאצל הפּתח״, אבל הוא הרגיש את המרחב שבנפשו. אנטוקולסקי זה, שהיה בעל נפש כל כך רכה, ירש מעַמו את קשיוֹ. קשי ערפּו היה של איזה עברי קנאי מדורות הקדמונים. עינויים רבים היה עליו לסבול בהיותו תלמיד האקדמיה, עינויים אשר לא ידעָם בן עם אחר אם גם לא יגיע בכשרונו עד קרסוליו (…) מימינו ומשמאלו ראָה יום יום את צעירי בני עמו המבקשים הצלתם בטבילה. אולם הוא עמד בנסיון, שלא עמדו בו חניכי בית־המדרש הישן, המשורר בשפת אבותינו קונסטנטין שפּירא והמלומד העברי ס. ועוד טובים וגדולים מהם. הוא הלך ישר דרכו; חשבונות ופשרות לא עשה בנפשו. — — —

את מוריו באקדמיה הרומית לא זכר אַנטקולסקי לטוב, כי לא לבד שלא למד מהם מאומה, כי אם עוד בעמל רב עלה בידו להשתחרר מעול הכבלים, אשר ניסו לאסור בהם את רוחו. גאוניותו הטבעית של התלמיד העברי לא היתה יתומה עזובה הניטָה שִכְמָה לסבול כל עוֹל אשר ישימו עליה ידי זרים, עד כי תַחָנק. בּעלים היו לה, והוא רצונו החזק של האָמן הצעיר בעצמו. אנטוקולסקי לא היה כְפוי טובָה. הוא שילם את מס הכבוד הראוי לשני מוריו, הפּרופ' רימָרס והפַּסל פּימינוב, שנבדלו לטובה מיתר המורים חבריהם.

בחודשים הראשונים לבוא אַנטוקולסקי אל האקדמיה היה אָנוס, יען כי הקיצבה שקיבל לא הספּיקה גם לצרכיו היותר הכרחיים, — לבקש לו עבודה להשׂתּכר בה. הוא בעצמו מספּר בתולדותיו, כי בחפץ לב לקח בבית־חרושת צעצועי־כדורים לַחרות עליהם אותוֹת המִסְפָּר. בעד עבודה אשר עבד ששה ימים רצופים ושלושה לילות, עד אשי נָקף עור ידיו, קיבל חמישה רובּלים. אם לא מצא לו שכר עבודה, וקשה וכמעט אי־אפשר היה למצוא, היה אנוס התלמיד הצעיר לפנות אל חסדם של נדיבי עמו. לא בלי בדיחוּת־דעת מספּר אַנטוקולסקי בתולדותיו אשר אשר שָּׂבעה נפשו בימי עָניוֹ, בלמדוֹ באקדמיה, מהבטחותיהם ועצותיהם של עשירי ישראל בעיר חבירה: ״הדבר היה שעות אחדות אחר חצות היום, וכל אוכל לא בא אל פּי; ואני מטפּס ועולה בברכיים כושלות במעלות הבית הידועות לי מכבר. כוח לא היה בי לעמוד על רגלי ונכון הייתי ליפּול בכל רגע. שעה ארכה עמדתי מאחורי הדלת, ולא עָרַבתי את לבי למשוך בכף־הפעמון, אך אחרי מלחמה פנימית תפשתי בה ואמשכנה בכוח. ויהי כאשר שמעו אָזנַי את קול צלצול הפּעמון אחזַתני רעָדה. נדמה לי כאלו ניתר לבי ממקומו, ואקרא בקול מוזר: ״אין לי חפץ בזה!״ ובמרוצה ירדתי מעל המעלות, כאלו צררני רוח בכנפיו. כאשר עמדו רגלי בחוץ חשתי כי אבן כבדה נגולה מעל לבי. שאפתי רוח לוָחה אך נפשי לא שבה עוד למנוחתה. חשתי את הלמות רקותי כהולֶם פַּעם. לאָן אני הולך? שאלתי ביאושי את נפשי. האם לא אחת היא לך אנה תלך, היש מטרה לדרכך? שמעתי את תשובתי הפּנימית. ובאמת אחת היתה לי אָנה ללכת, ומבלי מטרה נדדתי בחוצות כתועה. פּתאום עמדתי על מקומי ורגש גיל שטפני: נזכרי כי יש לי עוד שעון־זהב, הוא שארית הפּליטה מקנייני הדלים שהיו לי בטרם בואי לעיר הבירה…״

בימי היותו תלמיד האקדמיה התוַדע אנטוקולסקי והתרוֹעע לרֶפִּין (הוא הצייר הרוסי היותר גדול) שעבד עמו במחיצה אחת. על ידי רפּין התוַדע אַנטוקולסקי עוד לרוסים צעירים אחדים, מהם חכמים וסופרים. והם עוררו בקרבו המון שאלות וחידות. אנטוקולסקי ביקש תשובה על שאלות נפשו בספרים מכל המינים. היו ימים אשר שאל את נפשו השאלה הישנה:

למי אני עמל? למי יש תועלת ממשית ביופי? מה הוא היופי? מה היא האָמנות אמיתית? האם יש צורך בה? ועוד שאלות כאלה. הימים ההם ימי פּיסַרֶב ⁶ ורוב הצעירים הלומדים בבתי מדרש המדעים הגבוהים, אשר השתחוו לפני המדעים החיוּביים, ענו על כל השאלות האלה תשובה אחת כללית: הבֶל היא האמנות ואין בה תועלת״. כמעט פּתגם שָׁגור, שקיבל נוסחא קבועה, היה בפי טובי הצעירים ההם: ״טוב זוג נעליים מכל ציורי רפאַל וחזיונותיו של שקספּיר״. ההתייחסות השלילית הזאת אל האמנות, אשר מצא אַנטוקולסקי בקרב רֵעיו הצעירים, כמעט שהחלישה בקרבו את החשק לעבוד באקדמיה ולהשתלם במלאכת הפּיסול. רק האָמנים הבינוניים, האמנים־הקופים, מלאים וַדאיוּת והמה שמחים תמיד בחלקם ובעבודתם, והם בטוחים כי כל מה שהם עושים בודאי טוב הוא, בודאי יש בו תועלת, והָא ראָיה כי כן עשו האמנים של הדורות הקדמונים ושל האחרונים. לא כן האמן־היוצר. יש רגעים בחייו שהוא חושב את כל בִּריאוֹתיו לילדי אֶפס ותוהו ואז יִנָחם על כל מעשיו. יוצר־היוצרים בעצמו התעצב אל לבו ויִנָחם על כי עשה את האָדם בארץ. רגעי הספקות והיאושים, הנדנודים והפּקפּוקים הפּנימיים, שהם ממיתים לגמרי את כשרון העבודה והיצירה בלבות הבינונים, הרגעים האלה עצמם מַפרים ומַרבים את כוחות היצירה וכשרון העבודה בלבות הנבחרים. כל העולמות הולכים ונבראים מתוהו ובוהו בלבו, והאָמן־היוצר שבו שלא ידע אם להיות או לחדול, — יצא כמנצח ממלחמתו הפּנימית. הוא הכיר כי לא בבחירה חופשית נעשה לאָמן, כי אם בהכרח פּנימי החזק מכּל. הוא הרגיש עמוק בלבבו את נשמת עולם היופי, ומפּניו נָסו כל צללי המלים. אָז שב לעבוד בתשוקה יתירה. פּרי עבודתו בימים ההם היוּ ״החייט העברי״, ״הכילָי העברי״ ו״האנוסים״.

                               *

״מחייט העברי״ (או כמו שהוא ידוע בשמו הרוסי ״וֶצֶ’רני טרוּד סטאַריקאֹ״ — מלאכת עַרבוֹ של זקן״) הוא פּסל־עץ. את האוריגינל לא ראיתי, אבל לפני מונַחת תמונה מדויקת מועתָקה ממנו. ככל אשר אני מוסיף להסתכל בה כן תגדל התפּעלותי. כמדומה לי שאף המבקרים המעריצים את אַנטוקולסקי, כסופר הרוסי סטאסוב, לא חָלקו לפּסל זה את כל ההתפּעלות הראויה לו. אני מסתכל בתמונה זו ורואה לפני חייט עברי, מטיפּוסי תחום־המושב המצויים, שהוציא את ראשו מן החלון לעַיִל חוט בקוֹפה של מחט. החייט הוא יהודי זקן מהדור הישן. יהודים־חייטים כאלה תפגשו גם כיום בערי־התחום, כיפה קטנה מכסה את ראשו ההולך ומתחַדד למעלה. מצחו שופע ומתחב למטה וקמטים חרותים בו. מצח זה אינו חסר רשמי אצילות רוחנית.

המחשבה המסתתרת מאחרי מצח כזה איננה יכולה להיות עצלה יָתר מדי. משני צדעי הפנים יורדות שתי פּאות בלתי ארוכות יָתר מדי גם בלתי קצרות, ו״טלית קטן״ מכסה את חזהו. זקן בלתי ארוך ומסובך אבל מקיף את הלסתות השקועות. אלה הם הסימנים החיצוניים של החייט ״העברי״. הנך מסתכל בפניו, הנך מביט אל ידו האחת האוחזת במחט ואל ידו השנייה האוחזת בחוט — והידיים מה צנומות! — ומיד הנד מרגיש בצעת של הפּועל התמים הזה, אשר עיניו כַהו מרוב התאמצות וידיו רועדות מחמת חלישוּת, זיקנה קפצה עליו, ולא דבר נקל היא לו להכניס חוט אל נקבוֹ של המחט, בפרט אם ירד היום לַערו­ב. העיניים אינן רואות עוד היטב, וגם הידיים בלתי נשמעות. ובשעת מעשה מחשבותיו נקראות מעל פניו: עברו הימים הטובים, העיניים היו בהירות והיד שלוחה וחרוצה כציר נאמן. רבונו של עולם, אַל תשליכני לעת זיקנה, עד יום מותי תפרנסני מידך הרחבה ואל תצריכני לידי מתנת בשר־ודם. ומה אני שואל מעמך, אבי שבשמים, זוּנֵני מיגיע כּפַּי הכָּשֵׁר והיָשר. והלא לפניך, אדון כל החסָדים, גלוי וידוע שאין אני דורש ממך הרבה. מוֹתרות אינני מבקש, רק פּת לחם לאכול וחתיכת בגד ללבוש. הַביטו אל פּני החייט ותראו ותיוכחו כי לא לבד העיניים כי אם גם החוטם והשפתיים, כל מיתר וכל עורק שבהם מכוּונים אל העבודה הזאת: העלאת החוט בנקבו של המחט. הוא הוציא את ראשו מן החלון כדי לחדד את ראִייתו. כפי הנראה אין הוא מאמין שאור עיניו הולך וכבה; הוא האמין כי רק בחדרו שורר חושך, אבל שם, בחוץ, תראינה עיניו היטב הדברים אשר לפניו. והנה גם שם בהוציאו את ראשו מן החלון, היו עיניו כמו מכוסות בתבלול או במסך ערפל, ואין החוט קולע אל המטרה. הנני מסתכל בפרוטומה של החייט העברי, ואני קורא בפניו כעין לעג נסתר. הוא כאילו לועג לנפשו ואומר בלבו: גם זה עניין לעַיַל חוט בנקבו של מחט, גם זה דבר! אף צל של יאוש לא תמצאו ברשמי פניו. כל עורק שבהם מביע בטחון חזק. בטוח הוא, כי אלהים לא יטול, חלילה, את מאור עיניו. לב מי לא יתמלא רחמים למראה פּני החייט היהודי הזה, אשר מכל עמלו בכל ימי חייו אין לו אלא כותונת לעורו, ואם לא יעבוד גם בלילה אָז גם פּת לחם יבש לאכול לא תהיה לו. ״החייט היהודי״ היה כעין התקוממות מצדו של אַנטוקולסקי נגד הסקולפּטורה הרוסית המקובלה בימים ההם. לא נסיך, לא גיבור, לא שליט בחר לו אַנטוקולסקי הפּעם לנושא, לא מעמד נשגב, לא ״שעה גדולה״ ביקש, כי אם חייט־יהודי פשוט

שבפּשטות, דל־בשר ורע המַראה, והשעה אשר בחר היא שעת עבודה שכיחה. זה היה שינוי ערכי הסקולפּטורה. רק מעטים ראו והבינו כמה אמת, אמת חיים ואמת האמנות, יש בפסל האָמור. המורים לימדו את אנטוקולסקי אחת והוא יצר — אחרת; הוא ראה באקדמיה הפּטרבורגית, אשר למד בה, רק פּסלי גבורים ואלילים, פּסלי משל ודמיון, והוא חרת באבן את צורתו של בעל_מלאכה יהודי. העיניים הבלתי משוחדות כבר ראו ביצירתו הראשונה של אנטוקולסקי התחלה של סקולפּטורה חדשה, דמדומי אמנות חופשית המשתחררת מן המסורה העתיקה. הספרות העברית גם לא חשבה אָז לבקש לה חומר מחיי בעלי־המלאכות המצויים והשכיחים ברחוב היהודי. בעל המלאכה, הפּועל, העובד העני לא נישא אָז על כל שפה, ודעת־הקהל לא טיפּלה בו כל כך כבימינו עתה, ואנטוקולסקי שבחר לו לנושא דוקא את ״החיים היהודי״ לא היה מושפּע איפוא מאחרים. כל המסתכל ב״חייט היהודי״ רואה כי עוניו, צערו ומעמדו נגעו עד נפשו של היוצר. תיכף ניכר כי באהבה גדולה חרת פּרוטומה זו, וכי צורך פּנימי היה לו לתת ביטוי מלא לרגשות לבבו לאחיו העניים, אשר מקרבם יצא — בצורה חיה. מצד הסקולפּטורה הטהורה יש מעלה יתירה לפסלו של ״החייט היהודי״, כי הוא מראה לנו את יפי הפּואֶסיה המיוחדה אשר באדם העובד, ודוקא בשעת עבודתו. — — — מעמד הגוף אשר בו מתבטא ומתרכז מצב ידוע של נפש האָדם. גופו של האָדם ותנועותיו וזעזועיו החיצוניים יש להם ערך בעיני אנטוקולסקי רק באותה מידה שהם מביעים ומבליטים איזה רעיון ומחשבה ידועה. מבּחינה זו נשאר אַנטוקולסקי בכל יצירותיו הסקולפּטוריות, מ״החייט העני״ עד ״שפינוזה״, מ״הכילַי״ עד ״פּטר הגדול״, מ״העלמה שלא מעלמא הדין״ עד ״מפיסתופל״, — עברי מארץ העברים. על כן קראו מבקרי אמנות ידועים לאנטוקולסקי בשם הפַּסל־הפילוסוף. פּסליו מושכים ביופיים והודם לא רק את העיניים, כי הם מעוררים גם את המחשבה. ישנם בין מבקרי האמנות הגדולים באירופה, כמו הָרמַן באַהר ⁷ וריכארד מוטהר, האומרים שאין הם דורשים מהיצירה האמנותית אלא רק לשעשע את לבם בחִנָה, רק להזין את עיניהם ביופיה ולבדח את דעתם בטהרתה. אם היצירה האמנותית דורשת מהרוצים ליהַנות מזיוהּ ותוכנהּ גם עיוּן מרוכז ויגיעת כלי־מחשבה, אָז יחשבו לה המבקרים מהסוג האָמור דבר זה לחסרון ומגרעת. הם אומרים: עבודת המוח הבאָה לרגל ההסתכלות ביצירה אמנותית מעכבת את העונג הפּנימי הטהור ובדיחוּתו של הלב.

אַשרֵיהם! הם מסתפּקים במועט. אנוכי אינני מסתפק בזה. אנוכי דורש מהיצירה האמנותית מלבד יופיה, חנה וצורתה הנעימה, כי תעורר גם את מחשבתי, כי תגביר בי את כוחות החיים, כי תתן לי את היכוֹלת להיות שותף ביצירת היוצר: להרגיש ולחיות בנפשי את כל התהליך של יצירתו, מתחילת הריונה עד התרקמותה בצורה שבאָה לעולם, להשלים בדמיוני את אשר החסיר היוצר, אבל רמז לנו ברמיזה דקה את החסר. אני דורש מהיצירה האמנותית, כי תרוממני מן החזיון הפּרטי שהיא מַגְשמת אל מקור החזיונות ואל החוקים הפּנימיים השולטים בהם. רובי יצירותיו של אנטוקולסקי (ביהוד: ״החייט היהודי״, ״שפּינוזה״, ״מפיסתופל״, ״סוקראטס לפני מותו ״איוואַן האיום״) מספּקות במידה ידועה חלק מתביעות הללו.

                                   *

בימי לימודיו של אנטוקולסקי באקדמיה לאמנות יצר את רוב פסליו מחיי אחיו היהודים, החיים אשר היה אָז קרוב להם ברוחו. בשנת 864 1 חרת אַנטוקולסקי בשן־פיל את תבניתו של ״הכילי המונה מעות״ (גם את ״הכילי״ עשה בצלמו של יהודי). ״פּני הכילי מפיקים רק רגש אחד, הוא אהבת הבצע, ונראה כאיש אשר לב אין לו ולא יידע רַחם. תואר פּניו ומלבושיו לא בדויים הם מן הלב, כי אם נעתקים הם מן החיים. ועל כן עושה התבנית הזאת רושם בנפש רוֹאיה״ (זוהי דעתו של גדול מבקרי האמנות ברוסיה של הימים ההם, סטַסוב, בירחון ״המבשר האירופּי״).

אנוכי לא ראיתי בעינַי את עצם הפּסל האָמור. אולם ככל אשר אני יכול לשפּוט על פי התמונה הפוטוגראפית המונחת לפנַי גרוע הוא הפּסל הזה לאין ערוֹך מאָחיו הבכור ״החייט״. אולם האקדמיה הפּטרבורגית לא כן חשבה. היא כיבדה את אנטוקולסקי באות של כסף ממדרגה ראשונה בעד הכילי היהודי. חוץ מזה זכה אַנטוקולסקי בגללו בפרס התמיכה אשר שֵׁם הקיסר נקרא עליה.

אני חושב כי ״הכילי היהודי״ המונה את מעותיו בזהירות יתירה ובהתרכזות כל מחשבותיו ותשוקותיו על דף השולחן, הכילי היהודי שאין לו בעולמו אלא המטבעות המזומנות אשר לפניו, היה מובן ומושג יותר למורים שבאקדמיה מהחייט היהודי, סמל היהודי הנהנה מיגיע כפּו, אשר כל מַעייניו במלאכתו.

פני ״הכילי היהודי״ אינם טיפוסיים כלל, לפי השקפתי והרגשתי אני.

באותה עת עצמה הציג אַנטוקולסקי עוד פּסל אחד עשוי שעוָה, והוא: ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״.

הנער העני הוא רעֵב ללחם, כי לא לשובע יאׂכלֵהו בביתוֹ. תשוקתו לטעום מן התפוחים הנמכרים בידי הנשים בשוק, מן התפּוחים אשר הם תאַוה לעניים וכל כך טובים ומתוקים למאכל, — תשוקתו זאת אינה נותנץ מנוחה לנפשו הרעבה והיא מַזֶלת את רירו מפּיו הפּעור. אולם בכיסו אין אַף פּרוטה אחת ואין כל תחבולה להשיגה. מה יעשה הילד הרעב שלא יחטא? בודאי הוא חוטא. בשוטטו בחוצות התבונן כי אחת התגרניות הזקנות, היושבת בשוק ועל ידן סלים מלאים תפּוחים, מנמנמת, ניגש בלאט אל סַלה והוא משתמש בשעת הכושר ובלב חרד ובפיק ברכיים הוא גונב תפוחים. באָזניו עוד מצלצל ה״לאַו׳ הנורא של ״לא תגנוב״׳ אשר למד זה לפני רגע בחדר מלַמדו; הוא יורע היטב, כי עבירה גדולה היא לגנוב, אבל הוא איננו ברשותו. רגליו וידיו הקטנות אינן נשמעות לו, והן עושות את מלאכת הגניבה כמו מאליהן למרות רצונו.

הפּסל־של־שעוה מספּר לנו בשפה עשירה ומלאה — קִטוּע [קטע] אחד מחיי ילדי העברים הלומדים בחדר בקוים כל כך בולטים ונאמנים, בהסתכלות כל כך בהירה ופשוטה, מה שלא עלה בידי הרבּה מספּרים עברים, בפרט בימי אַנטוקולסקי, לספּר בפרקים שלמים. המקרה אשר אַנטוקולסקי מספּר לנו, — על־ירי פּסלו ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״, מחיי ילדינו העניים אין בו אַף צל של ליצנוּת. או בדחנות גסה, אין בו שמץ של רגשנות או של צביעת החיים. הוא מוסר לנו אחד ממחזות החיים בכל דיוקם ואמיתותם. חרטו מסר לנו רק מה שעיניו רואות, ואיך הוא מספּר! כמה אמנות, כמה אמת וחיים יש בסיפּורו זה! אני מכיר תמיד את האמן, את היוצר, על פי מידת כשרונו ויכולתו לשאוב בחפניים מלאות מיַם החיים המציאותיים.

אנטוקולסקי ידע לא רק לשאוב מהשטח העליון של ים החיים כי אם גם לצלול לתהומותיו ולחדוֹר לנבכיו. מן המחזות של החיים ההווים, של החיים המקיפים אותו מכל עֵבר, עבר אל ההיסטוריה. גם שם ביקש רק אמת וחיים. נסיונו הראשון בדרך זה, שראוי לשום אליו לב, היה לקוח עוד הפעם מחיי בני עמו. בשנת 1866 עשה אַנטוקולסקי רשימת־חומר (כשלוש אמות ארכה), אשר קרא בשם ״האנוסים״ ⁸. באבטוביוגראפיה המקוטעה שלו מספּר האמן על דבר הרשימה (אסקיז) הזאת כדברים האלה: ״אין אני זוכר איך נולד בלבי הרעיון של תוכנית הרשימה הזאת. כן נשכח מלבי מתי­ נולדה בי מחשבה זו. הנני משער כי בראשית ימי האביב היה הדבר; בתקופת מנה הזאת, אשר החיים מתעוררים בטבע, יתעורר גם בי כוח־היצירה. כמה זמן עבדתי בהכנת הרשימה הזאת, גם זה אין אני זוכר. כמדומה לי שזמן רב. בימים ההם גרתי בחדר קטן. מובן הדבר' כי צי היה לי המקום, וחסר היה לי המרחב הנחוץ לעבודה גדולה ורבת היקף. טיט ובוץ מילאו את כל פּינות חדרי, אבל מה הם כל הדברים הבלתי נעימים האלה לעומת העונג הגדול, אשר חשתי בשעות העבודה.״

אנטוקולסקי לא גמר את עבודתו זו, שהיתה צריכה לגלם ביטול נאמן לפרק חי מדברי ימי האינקביזיציה, ורק בשנות חייו האחרונות היתה עסוקה מחשבתו בשכלולה ובגמירתה. מיתתו שלא בזמנה הפסיקה את חוט מחשבתו — ורשימת ״האנוסים״ נשארה במצב העוּבּר. אנוכי לא ראיתי את עצם הרשימה, וגם לא הַעתָקה צַלְמוונית ממנה' על כן הנני מתאפּק מדַבּר עליה. אין לו למבקר אלא מה שעיניו רואות.

                                  *

הנני עושה קפיצה גדולה — ואני עובר אל הפּסל ״שפּינוזה״, אשר אנטוקולסקי היה עסוק ביצירתו חמש שנים רצופות ( 1877 —1882 ) פּעמים רבות התבוננתי על פּסל זה ועמדתי לפניו מַלא התפּעלות.

פּני שפּינוזה של אַנטוקולסקי יעידו כי מוחו חושב מחשבות נשגבות, וכל מחשבותיו מתקבצות ומתרכזות מסביב לנקודה מאירה אחת. פּני הפילוסוף העברי הזה מושכים את הלב מסקירה הראשונה, כי תויהם ושרטוטיהם כל אחד לבדו וכולם יחד מפיקים צניעות, נדיבות הרוח, תום ופשטות, פשטות שיש בה חיים, יופי וחן מיוחד. החכמה והענוה מאירות את הפּנים האלה. מצחו שאינו רחב ביותר, שערות ראשו הארוכות המפוזרות על כתפיו וכל חזותו ופרצופו מביעים הכרת כוח השכל ועז הרוח, והם טבוּעים בחותם המחשבה הבהירה והטהורה כבדולח. עיניו המכוסות מעט מעטה אפֵל מביטות למרחוק, כּמוֹ נמשכות הֵנָה אחרי שלשלת רעיונותיו ההגיוניים וההנדסיים הארוכה לאין קץ. כל התבנית הזאת, העשויה שַיש, הוא צֶלם דמותה של מנוחת הנפש בטהרתה, סמל הרוך, הנועם והשלום הפנימי.

שפּינוזה של אנטוקולסקי איננו מעולם המעשה והמפעל הגס, איננו בן העולם הזה. פילוסוף הוא בהוראתה העליונה של המלה הזאת. מחשבותיו עמוקות ושאננות, למרות כוח המרידה העצור בהן; תאווֹת הבשר וחמדות הגוף זרות לו; את הדאגות הקטנות והעינויים המצוּיים של יום יום לא יכיר ולא ידעם. הקנאָה, השנאָה ואהבת־הכבוד ידועות לו רק בתור מושגים עיוניים. בבשׂרו הוא לא חש מעולם את רעל עקיצותיהן. מעולם לא רדף אחרי העושר, אחרי הגדולה ואחרי הפּרסום, כי נעלה וגבוה הוא מעל כל התשוקות והשאיפות האלה. עולמו הפּנימי, אהבתו לתהליך המחשבי תאוָתו לניתוח הדק של הרעיונות, הסדר הישר וההגיוני, המערכה הדיוּקית בכּל, יקרים לו מכל דבר שבעולם, מכל חמדות החיים. נאמן הוא תמיד לנפשו; תוכו כִבָרוֹ ואף עולמו הפּנימי חופשי מכל לחץ חיצוני, כל שאיפתו היא שתהיינה לו שעות פּנויות ביום, למעון התמכר לעבודתו השכלית בלי מפריע. כן יהיה ברוך שפּינוזה בחייו וכן יצא מחרטו של מרדכ אנטוקולסקיי. תכניתו זו של שפינוזה היא אחת היצירות היותר יפות ונעלות שיצאו מתחת ידי הפּסלים בכלל ומתחת החרט של אנטוקולסקי בפרט. בתבניתו של הפילוסוף מאָמשטרדם צָרוּר חלק גדול מנשמת האמן היהודי ומחייו הרוחניים. יש דבר־מה המקשר את הפַּסל ליצוּרו זה גם מלבד הקירבה הלאומית, והיא — הקירבה הרוחנית. במלאכת הפֶּסל של שפּינוזה התאחרו שכל חזק ועמוק עם רגש שָׂלֵו ושאנן. התוכן והצורה מתאימים. ניכר כי המלאכה נעשתה מתוך אהבה רבה, מתוך חריצות גדולה ובאמנות נפלאָה. אנחנו רואים ומרגישים, כי האמן נמשך בכוח אחרי הפילוסוף ויאהבנו בכל נפשו הרחבה. אנטוקולסקי לא נָטה במלאכתו זו מהאמת התוֹלדית אף כחוּט השַׂערה, בכל זאת עלתה בידו לתת לנו בתבניתו של שפּינוזה דמות של איש שלם בנפשו וברוחו, של איש הרוח עם כל כשרונות־הנפש השלמים והשונים.

                                    *

בשנות השמונים של המאָה שעברה יצר אנטוקולסקי את הפּסל, העשוי באבן שיש, ״מפיסתופל״. כאשר ראיתיו בפעם הראשונה היה בעינַי כאחות היצירות הסקולפּטוריות היותר גדולות, אשר ראיתי בימי חיי. היוצר הגשים בפסלו זה את השטן בעצמו, את האשמדאי, של תקופתנו. תבניתו היא תבנית אָדם, ובזה גודלו של היוצר, אבל כמה ערמומיוּת, כמה לעג והיתול מר נשקפים משפתיו הדקות והמתעקמות מעט בקצוֹתן, כמה קרירות ובוז לכל בני האָדם מובעים בכל שרטוטי פּניו ובמבט עיניו, בכל עמדתו, או, יותר נכון, בישיבתו. כל הספקות, כל הרעל, כל כוחות־החושך שבקולטורה האירופּית נתגשמו באופן מבליט בצורה זו.

הנני חפץ להאמין ולהניח, כי מפיסתופל זה הוא יליד הרוח הנדכּא של הפַּסל הגדול בימי הפּרעות והשחיטות, אשר עשו הרוסים ביהודי דרום רוסיה, בימים אשר קרא לאוהביו וידידיו הלועזים לַעזור לעמו, — והם נאלמו דוֹם — — — מפיסתופל זה הוא מחאתו הנמרצת של יוצרו נגד שלטון הרע, נגד ״החיה הצהובה״ האירופּאית.

בארבעה לחודש תמוז שנת תרס״ב שבה תחו של מרדכי בן מתתיהו, בעצם מלחמתו עם החושך, למקור האוֹר.

ברלין י״ז באב, תרס״ב.