רקע
ראובן בריינין
ד"ר נתן בירנבוים

ד"ר נתן בירנבוים/ ראובן בריינין

1


הוא נפל. בחירתו לפּאַרלאַמנט נכשלה באַשמת ה“שלאַכטיצ’ים” הפּולנים, והיהודים המעטים שמכרו כבוד עמם. ובירנבוים הוא היהודי היותר טיפּוסי, היהודי היותר מובהק ומצוין בין יהודי אוסטריה. לד"ר נ. בירנבוים התוַדעתי זה קרוב לשש עשרה שנה בווינא. בימי השבוע הראשון להתיישבי בעיר וינא התרוֹעעתי לבירנבוים, והחילותי לעבוד בלי שכר בעתונו “זֶלְבּסטאֶמאַנסיפּאַציוֹן” עבודה קבועה שנמשכה שנים אחדות. בכל יום ויום הייתי נפגש אתו פעמים אחדות. במשך שנים אחדות עבדנו יחד עבודה ציונית. ואָנוכי הכרתיו ולמדתיו לדעת מקרוב, וכמדומה לי שחדרתי לפני-ולפנים בחדרי נפשו.

בירנבוים נולד בווינא (בשנת תר"ך) על ברכי הורים ילידי גאליציה. הוא גמר את חוק-לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה בווינא. בהתוַדעי אליו בווינא היה עוזר לעורך-דין ועורך העתון הציוני “זלבסטאֶמאַנסיפּאציון”. עוד בהיותו סטודנט נהיה לציוני והיה אחד ממייסדי החברה האקדמית “קדימה”, ועוד בהיותו סטודנט נתמנה לעורך העתון הנזכר, שמספּר חותמיו לא רב היה, אך השפּעתו על הצעירים, ביחוד על תלמידי בתי-מדרשי המדעים הגבוהים, היתה עצומה. העתון הנזכר היה אָז היחיד והמיוחד בשפה האַשכנזית שהטיף לציון וללאומיות. בהתודעי לד"ר נ. בירנבוים היה כאיש-פּלא בעיני: אַדבוקַט צעיר שנולד, חונך וגודל בווינא והוא יותר קרוב בכל נטיותיו, דעותיו ושאיפותיו הגלויות והסמויות – – – ליהודים המזרחיים מאשר ליהודי המערב. מלאכתו בלשכה של עורך-דין היתה לו כמשא כבד. הוא היה אָז, בראשית התוודעותי אליו, כשנה אחרי חתונתו. הוא נשא בת וינא, שהוריה היו גם כן ילידי גאליציה, בלי נדוניה. פּרנסתו היתה דלה ומועטה, ותמיד מיום הכרתיו סבל מחסרון כסף לצרכי ביתו, תמיד היה מסובל בחובות.

בירנבוים ידע מעט מן המעט עברית. כלומר: עם-הארץ פּשוט וגס לא היה, ובעזרתי התמידית במשך השנים שהייתי קרוב אליו הוסיף לקנות דעת השפה העברית והעניינים הנוגעים ליהדות, והוא שאַף תמיד לדעת זאת. בשנת 1892 החל בעזרתי להוציא לאור בשפה האַשכנזית מכתבים ללימוד השפה העברית בתור שפה חיה, לדיבור ולכתב. חוברות אחדות יצאו מן המכתבים ההם ונפסקו, אַף כי נמצאו להם מנויים באוסטריה ובאַשכנז. בכלל חסרה לבירנבוים מידת ההתמדה. דברים רבים החל, וההתחלה היתה תמיד מתוך התלהבות, אַך מהרה היה מצטנן ועובר אל עבודה אַחרת, ועוד הפּעם בהתפּעלות ובאופּטימיות עד שהמירה בעבודה חדשה.

יסדתי בשנת 1892 עם בירנבוים חברה “שפה ברורה” בווינא בשביל הדיבור העברי וכדי ללמד לתלמידי האוניברסיטה את השפה העברית. בירנבוים היה הראש, ואני המזכיר של החברה, אשר התקיימה במשך חורף אחד, ואחרי כן נתבטלה באַשמתו. בירנבוים שאַף מיום הכירי אותו לגדולות. מסגרת עבודתו היתה תמיד צרה לו. אַך מצבו החמרי וחוסר סבלנותו ואִי ידעוֹ להתהלך עם הבריות היו לו למכשול. מיום עמדו על דעתו היה לו סגנון אַשכנזי מיוחד להביע בו את מחשבותיו או הרגשותיו. ותמיד היה מן המבקשים נתיבות חדשות לרוחו, אַף כי אחז זמן-מה באיזו דעה היה ממש קנאי קיצוני, והיה נוח להתרגז אם התנגדו לו אַף בדבר היותר קל, ולא היה זהיר מעולם בלשונו מלפגוע פּגיעה גסה בכבוד מתנגדיו, אף אם לא היתה להם כל פּנייה עצמית. אַך כעבור זמן-מה היה עובר בעצמו, – ותמיד גרמו לזה על פּי רוב סיבות חיצוניות שהשפּיעו על נפשו ושינו הלך-רוחו ונטיותיו הפּנימיות, – לקצה אַחר, להשקפה חדשה המרחפת באַויר, לאיזו נטייה חברתית שהיתה זרה לרוחו, ואָז היה מתנגד בכל עוז ובכל קצף-חרונו לאוחזים ודבקים בדעה או בהשקפה שאתמול היה לה בעצמו עבד-נשבּע.

אולם בין כל מכירי שהיו לי בווינא, בין המשכילים והסופרים והמלומדים, – ומספּרם היה לא מעט, – היה נ. בירנבוים היחיד והמיוחד ששאַף תמיד לחדור אל נפש האומה העברית באמת, ושהביט על עצמו כעל חושֵׁב-בּוֹסֶר, כל איש לא-גמור, שעליו עוד ללמוד ולהכיר לדעת את הדברים והנושאים, שהוא מדבר עליהם, שהוא הוגה ומטפּל בהם. הוא התאמץ ללמוד את השפה העברית, לקרוא ולהבין את “היד החזקה” של הרמב“ם. הוא יגע גם ללמוד ולהבין את הז’ארגון, בראותו ובהרגישו בו חלק מנפשם של יהודי המזרח ומהקולטורה שלהם. ובמשך שתים עשרה השנים האחרונות נתגלגלה נפשו של בירנבוים בגלגולים רבים ושונים. הוא גם אָחז את החבל בשני ראשיו. ביקש, בחן, שאַף, קיוה, היה קרוב למטרות שונות, וסוף סוף מאומה לא השיג, מאומה לא מצא. תקותו האחרונה,תקותו החזקה היתה כי ייבחר הפּעם על-ידי יהודי גאליציה לפּארלאמנט האוסטרי. את שארית כוחותיו חגר, מתח את קשת האנרגיה הרוחנית שלו. הוא נדד מעיר לעיר, הטיף מעל בימות בתי-הכנסיות וישפּיע על ההמונים, וגם רכש רבבות רבים מאחיו. ורבים מן הלאומיים, רבים מן הצעירים ממעריציו, רבים ממכיריו ומחסידיו הישנים והחדשים נלחמו בעד בחירתו בכל תוקף וגם הביאו קרבנות. ונדמה כי השעה שיחקה לו; נדמה כי קרוב, קרוב מאוד, היה למטרתו: לתפוס את המקום הראוי לו בחברה, להיות מליץ לאחיו, לעבוד בשדה רחב ולהגאל גם מעניוֹ. רק כפשע היה בינו ובין מטרתו (ובודאי בנה ארמונות-אויר חדשים בדמיונו), והנה גם הפּעם נפל: הפּילוהו, דחפוהו אחורנית. שונאי ישראל ניצחוהו על-ידי מעשי אלימות ומדוחי-שוא. גם מתי-מספּר מאחיו מכרוהו, מכרוהו בנזיד עדשים. אין מזל לאיש זה, ואין מזל ללאומיות העברית באוסטריה. בירנבוים הוא-הוא האיש שהיה ראוי ומסוגל להיות לפה ולמגן על הלאומיות העברית ולהיות בחירם של יהודי גאליציה. טראגדיה מעציבה הם חיי בירנבוים. הוא היה תמיד מן השואפים, ותמיד מן הנחשלים; תמיד מן הקופצים-בראש, ותמיד מן הנדחפים לשורה האחרונה. ומעולם לא תפס את המקום בספרות או בחברה, שהיה ראוי על פי כשרונותיו לעמוד שם. תמיד שאַף לגדולות, ותמיד עסק וטיפל בקטנות. רק הפּעם בימי מלחמת הבחירות עסק ב”מעשה משחרר" והועמד בשדה-המערכה של החיים, וגם עתה נדחף לאָחור, בעוד שאחרים, שאינם מגיעים אַף לקרסוליו, עלו מעלה, והם יהיו מראשי המדַברים. ועדיין הוא, בירנבוים מקוה ולוחם. ידיו לא רפו. ואולי גם ינצח, אף כי הנני מסופּק בזה עד-מאוד. הפּסיכולוגיה של ה“הצלחה” עוד לא נחקרה, עוד לא נתבססה על יסודות מדעיים מוצקים, ובכל זאת יש להניח כי דבר-מה חסר לו לבירנבוים שיצליח. והחסרון מונח, אם אין אני שוגה, בו בעצמו. אולי מפּני שהוא רודף כל ימיו אחרי ההצלחה. ובת-שובבה זו זה דרכה לברוח מפּני הרודף אחריה, בכל אופי מפּני הרודף אחריה ואיננו יודע איך ומתי רודפים. ואולי עניותו גורמת. ועניותו היא צעקנית וקולנית יתר מדי. ומי יודע אם לא יעזבוהו עתה גם אוהביו ומעריציו, חסידיו ותלמידיו, אחרי אשר לא הצליח. בימינו כורעים ברך רק לפני ההצלחה, אם גם הכורעים יודעים במחיר מה נקנתה, ואם גם מכרו בעדה יתרונות הנפש, יושר, צדק ומשפט.

כשעלה כוכבו של הרצל היה בירנבוים ממתנגדיו היותר חזקים. בפה ובכתב נלחם נגדו. בקונגרס הציוני הראשון האמין בירנבוים כי יתפוס את המקום היותר חשוב; יען כי הוא היה אבי הציוניות, אבי הלאומיות העברית באוסטריה. תקותו בגדה בו. הוא לא נבחר אל הועד הפּועל של הציונים כאשר חפץ וכאשר האמין. אחרים שלא היה להם “עבר” ושלא היו להם “מעשים טובים” נבחרו. ואותו, את בירנבוים, מינו למזכיר לשכת הציונים בשכר שקבעו לו. הוא שנא בלבבו את הרצל. בירנבוים האמין שהרצל גזל את עטרתו. הוא, בירנבוים, עבד כמה וכמה שנים בתור סופר ובתור אַגיטטור לרעיון הציוני, לרעיון התחיה, והביא לו, כפי שהאמין, קרבנות רבים, ועתה בא הרצל, אך-מִתְמוֹל, איש שידע מעט מאוד את היהודים והיהדות, ועמד בראש התנועה, והכל משתחוים לפניו ול“מרבה המשרה (של הרצל) אין קץ”. ובירנבוים, תחת לעבוד עבודה חיובית, תחת להכיר את יתרונו של הרצל – היה לנרגן, מלא קנאה ושנאָה לזה האחרון. “מאחורי הגדר” הקים בין סטודנטים אומללים חבורה קטנה ודלה של מתנגדים להרצל, והאמין בתמימותו כי יפּילהו. הרצל התייחס אליו בחיבה, אך החזיקוֹ במרחק ידוע מעליו, כי לא אָהב אותו ולא האמין בו ובכשרונותיו. והרצל ידע אֶל מה שואף בירנבוים: אל המשרה והשלטון. וכעבור שנה אחרי היות בירנבוים מזכיר בשכר, הדיח אותו הרצל ממשמרתו. כלומר: הסב כי בירנבוים יבקש בעצמו פּטורין ממשמרתו. – – – ובירנבוים החל מעט מעט לכפּור בציוניות, בנחיצותה ובאפשרות הגשמתה. הוא נשאַר לאומי, לאומי קיצוני, אך לאומי סוציאלי, ציוני בלי ציון. ה“בונד” ברוסיה היה לו מעתה לאידיאַל. מקודם היה בירנבוים ממעריצי השפה והספרות העברית, שחשב רק אותה לשפה הלאומית שלנו. ואחרי שחדל להיות ציוני נהיה למעריץ הז’ארגון, והחל לבקש וגם למצוא בו יופי, עוז, חן והדר. הוא יסד זו אחרי זו אגודות קטנות עם פּרוגרמות מורכבות ובלתי ברורות ומסוימות, אגודות שהיו מתקיימות חודשים אחדים ומתפּרדות. ושנים אחדות עבד בעתונים יהודים-אַשכנזיים שונים, והדפּיס בהם מאמרים פּובליציסטיים, ומהם גם יפים ומקוריים. אַך ברובם שורר הפּלפּול המחודד, ההתחכמות היתירה. אך באחדים מהם הכניס באמת מחשבות לאומיות, שיש לשים אליהן לב. ומחשבתו הלאומית, הקולטורית, עשירה בצבעים ובגוונים, אם גם לא עמוקה היא בתוכנה.


מן היומן. 9 ביולי 1907.


  1. ד“ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר; 1864–1937) – מראשוני הציונים והעבריים בארצות המערב. בעתונו ”זלבסט–אמאַנציפּאַציוֹן“ (1893–1898) בווינא טבע את המונח ”ציונות“. לאחר–מכן נטה ללאומיות הגלותית ול”בוּנד“. מיוזמי ומארגני ועידת–צ'רנוביץ (1909), שהכריזה את היידיש כשפה לאומית. בימי מלחמת–העולם הראשונה הצטרף לאורתודוכסיה הקיצונית, שימש זמן–מה מזכיר ”אגודת ישראל" העולמית. מאמריו מאותה תקופה קוּבצו בספרו Im Dienste der Verheissung (“בשירות היעוד”).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52805 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!