הדרך לחדר־האוכל היתה סוּגה בכתובות־סיד “חג שמח”. בני־הקיבוץ (רובם בני־הארץ, מן הנוער העובד או חברי תנועת־הצופים שהתאחדו לנקודת התישבוּת בנגב) עמדוּ באור־הירח חבוּרות־חבוּרות מזהירים כוּלם בבגדי־מועד. הפעם לבשוּ כוּלם חוּלצותיהם המסרתיות – לבנות או כחוּלות והקשר הידוּע על חזותיהם. הערב היה רווי חג! ודומה שאף יללתם הקיבוּצית של תני־המדבר היתה נסוכה נעימה מיוחדת.
“הקשיבוּ, הקשיבוּ!” קרא בּיבּוּש. “קול־הנגב בליל־הסדר!” – אִמרה נאה מפיו של הרפתן!
והפעמון השמיע את צלצוּליו השקטים והעמומים והכל נכנסו לחדר־האוכל. איש ואשתו באוּ שלובי־זרוע; גם הרווקים – לרבות הרווקות – באו והעמידו פנים כמשתעממים כלפי־חוּץ כאחד האומר: כל זה על מה ולמה! – אך בנקל אפשר היה לראות כי הם היוּ מתוּחים מבפנים. לא היוּ משפחות רבות בקיבוּץ, כי זו לו רק שנתו השניה בנגב!
השולחנות סודרו בחצי גורן עגולה, ובאמצעיתה – יוקי וחבר ה“תרבות’ניק’ים” מִדַשנים בזוהר־חשיבותם. על השולחן הוּעמדוּ כדי יין־“זִכְרון” וריוח שוה הוּשׂם ביניהם – בהרות אודם מבהיק על פני המפות המזהירות, ואורן הקר של המנורות היה מקפּץ בתוכן כשיכור. פה ושם שלח מי־שהוא את ידו בגניבה אל קצה־מצה וכן התפזרו פירורים על פני המפה הלבנה, עד כי יוקי, שצריך היה לתת את האות ואת הרשוּת להתחיל ב“סדר”, לא יכול להתעלם עוד מן הכרסום והודיע בהדר:
“חברים, הבה נתחיל!”
לוּ שמעתם אותו באמרו זאת! בשל זה בלבד היתה כדאית כל עבודתו בסידור הענינים וּבסידור החזרות לקראת ה“סדר” ואף לשמוע את הכנוּי “תרבות’ניק” הנזרק מגבוה ברוּח לגלגנית, אשר רק בן־קיבוּץ מסוּגל לה. “חברים, הבה נתחיל!” – לא בקול רם ביותר אמר זאת, כי אם בקול חגיגי־פסחי, הנושׂא בו מידה נכונה של סמכוּת שאיננה מגיעה בכל זאת לידי הטלת־מרוּת וּנהיגת־שׂררה.
ואז פצחוּ כוּלם בשיר. מתחילה נשמעה המיה מפה ומשם לאורך השולחנות, כשכל פה מלא מצה; קטעי־שיר נפלטו כנחבאים תחת שבטי מבטיהם של העוסקים־בצרכי־תרבוּת היושבים בראש. אך לא היו רגעים מועטים ונפוצות־השיר נתמזגוּ, גברו וגאו. נשמעו שירי קבלת־שבת, שירי־נוער, שירי־שדה, שירי־שמים, שירים על המים – ואחרי אלה באו שירי־פסח, שלעולם לא פגה חשיבוּתם. “עבדים היינוּ… ועתה אנוּ כובשים שוּב את הנגב, וכיום שוּב אנו יוצאים למלחמה על המדבר”. היה בהם בשירים אלה הקול הגא של נוער כובש הנישא אל תוך הלילה. “אנוּ בונים את הנגב…” היש הכרזה טובה ועזה מהכרזת־אמונים זו על שפתי נוער לוחם בליל־הפסח בקולו הקורא לחופש ולדרור? חלפה רוח־המשובה ה“צברית”, עברה קלוּת־הראש־והלשון. הנה נשמעו דברים כהויתם: “אנו בונים את הנגב…” בדמם התנגן השיר, מרדני ואיתן. הם חשוּ את הדברים בכל הולם שבלבם; הם הרגישו בדברים בכל נימה קודחת שבהויתם.
ועתה ל“הגדה”: “פתח, הנגב, את ערבותיך הצמאות…” מעברים שונים של חדר־האוכל קרעו קולות מפוּזרים את האויר בקצב מדוד, ואיש איש סיפר מקצת מן הסיפור. בני־קיבוּץ היוּ אלה שקראו מדבריו של איכר־חרזן, וקולותיהם היוּ נקיים מסלסוּלֵי־אמנוּת; בלתי־מאוּמנים ופשוּטים היוּ הקולות, אשר צלילי־הבגרוּת טרם הגיעוּ לנימתם העמוּקה – ועם כל זה היה השיר נאדר. מתוּחים ישבוּ, עיניהם בהירות ומשולהבות ואזניהם נטויות ל“הגדה” שלהם, מקשיבות לעצמם: ואז תם הכל ונשלם. לרגע קל השתררה דומיה בחדר, דומיה כה עמוקה עד שאפשר היה לשמוע כמעט את רחף כנפי־מחשבותיהם, כשהן מנסרות וּמרחפות סביב אותה מלה אחת: “הנגב”. הרים יוקי את כוסו והשקיע מבטו ביין. אך חייך, נשׂא עיניו ואמר חרש:
“לשנה הבאה בנגב פורח!”
החברים נאנחוּ, ישבו בהסיבה, חייכו זה אל זה והרגישו כי רווח להם. ושוב פצחו בשיר, אך הפעם בקול אחר. לא במתיחות ובהתרגשות ובהתמרדות – כי אם קלות ועליזות שרוּ, כשהם מושכים משיכת־יתר את הצלילים הגבוהים ומקישים בכוסותיהם לקצב־השיר.
פה ושם לאורך השולחנות, נשמעו צלצוּלי מזלגותיהם של בני־הקיבוּץ הרעבים בהקישם בכוסותיהם אגב שפשוּף רגליהם ברצפה. נשמעוּ קולות חנוּקים: “רעבים! רעבים!” “המרק והקניידלאך!” – עד שיוקי התישב בדעתו ונתן את הצו. אלה היוּ מעדני־מלך! סעוּדת־פסח ממש! כוּפתאות ודגים, חרוסת וּביצים ו“שאר ירקות” כסדרם וכהלכתם.
“לחיי הקיבוּץ!” אמר אחד בשעת־שתיה.
“לחיי הנגב!” ענה שני לעוּמתו ושוּב שתוּ הכל.
“לחיי פטרושקה פרתנוּ”, קרא שלישי לבּיבּוּש והכל שתוּ בשלישית וצחקו.
שירים פרצו פּה ושם למקוטעין.
ואחד הבחוּרים קם על רגליו כשהוּא חג ונע:
“חברים!” קרא. “הלילה אני נכנס לברית־הנישואין! הלילה אני נושא לי את הנגב!” – הוּא הרים את כוסו – “לחיים!”
הכל צחקוּ. חבוּרה קמה וסחבה החוּצה את החתן החג־והנע ותקעוּ את ראשו מתחת לברז.
“חברים!” התיז הלה מים על סביביו. “חברים, מה אתם עושים?” שאל בגאוה רבה וּבשכרוּת יתירה.
ואז יצאוְּ במחול־ההורה. לא היתה כהורה הזאת, הורה של הנגב. בחדר־האוכל התחילוּ בה אך לא היו רגעים מעטים והמעגל גדל ויצא אל החולות שבחוּץ. הם רקדו מתוך החלטה נחוּשה שאיננה יודעת ליאות.
"אנוּ נבנה את הנגב – – – "
והשירה נישׂאה על גלי־הרוח על פני המדבר ושלהבה את הלילה באש של קצב מרתק.
היה זה קולו של חג־הדרור בערבות־הנגב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.