יְרִיּוֹת    🔗

ערב. גלגל־השמש הגדול והאדום ירד אט אט לפאתי־ההרים. התחיל הלילה לפרוש את ממשלתו השחורה על פני כל. רוח קרירה נשבה ותספוג אל תוכה את חום־היום.

החיים כאילו נדמו. התרנגולות הכניסו ראשן אל בין כנפיהן וינומו את שנתן. נתכנסה הפרה לרפת ותרבץ להנאתה על השחת אשר רופד על קרקע־הרפת ותעלה גירה. והסוס עמד על רגליו וילעס בנחת את המספוא אשר הגישוּ לפניו. אף הפרחים סגרו את עלעליהם וינומו את שנתם בין צוקי הכרמל המתנשא.

יללת תנים נוגה פילחה את דמי־הליל. הרוּח ילל נוּגות בין עצי־הכרמל הענפים. קול צעקת הינשוּף, הלילית והכוס נשמע. ופתאום נשמע קול איום, צחוק אכזרי, צחוק הצבוע המשחר לטרף. והנה קפצה ארנבת הסלעים, אחריה ירדוף הטורף. והיה כי יימלט הטרף מבין שיניו והוציא יללת־זעם ויעלם…

וירעם הרעם… ברק הבריק… ויזעזע את הכרמל הקודר וישקט את התן מילל ואת העוף מלצרוח. העצים רעשוּ והרוּח ילל נוגות.

מי הוא הוא זה אשר יפלח את דומית הליל הקודר? ואיזהו אשר ייר מפיו רעם ועיניו ברקים? האומנם ירד אלוה מכסאו ויבשׂר את היותו על האדמה? או שלח מלאכו למעון השקט את התן המילל ואת צחוק הבלהות של הצבוע?

לא, לא אלוה ולא מלאך, אלא יצוּר העשוי בצלמו, בצלם אלהים, יצור הנבחר מכל יצורי אלוה, אך יצור הנבחר מכל האדם, פנינת כפיו של בורא־העולם; יצור אשר החץ והקשת הם חייו והקנאה והרצח הם מטרתו; יצור, אשר לא יוכל לראות בעמל אחרים, אשר בזיעת אפם זרעו וברינה רוצים לקצור, אך הוּא לא יתן להם לקצור ברינה אך הרוס יהרוס, שׂרוֹף ישׂרוֹף ושדוֹד ישדוֹד.

ולמה לא יוכל לחיות עמו בשלום? יכול יוּכל! לא יקשה ממנו הדבר. אך עבד הוא. עבד לאיש אשר הוא הקנָא, הוא הרוצח והוא החומס, אשר יתן בידי עבדו נשק למען ילך וירצח את שכנו היהודי אשר לא עשה לו כל רע, אשר לחיות בשלום ירצה. רק אדם זה ילבש שחורים וילך להרוג ולבוז. אך מה נואַל כי חשב להיפגש בלי כל התנגדות עם שכנו שרצה לרצחו, אלא נפגש בחומה בצוּרה אשר לא תיפול תחתיה לעולמי עד. לא, לא תיפול!

גֶּשֶׁם    🔗

השמש יצאה אל הארץ מפאתי־מזרח ותצף אור זהב על פני המרחב החַרב, ותשלך קרניה אל נקיקי הסלעים הרמים ואלן השדות המשחירים. להקות יונים עברו במעוף על השדות ותרקדנה ותחטטנה בין התלמים. עוד רגע ומשק־כנפיהן נשמע בין השמים ובין הארץ.

כל סימן של ירק לא נראה במרחב החרב מלבד הר־הכרמל המוריק בעציו, אשר גם הם צמאים למים. והקישון המתפתל עם יער האקליפטוס המשתרע לאָרכו – אפיקו יבש וניחר.

כל הטבע מחכה לגשם. מעצי־הכרמל הענפים ועד גרעיני־הדגן הטמונים בקרקע־החרושה, מן האדם ועד הבהמה – הכל צפיה לגשם.

זה ימים אחדים שורר חום יבש ומחניק. והיום נשבה רוח דרומית עזה, אך לא מבשׂרת גשם. יעבור היום ורוח החמה לא תיפּסק.

נטתה השמש מערבה ותרד הלוֹך וירוֹד על הרי־הכרמל. הנה תתנשק בהר ותברך את העמק היבש בברכת “לילה טוב”.

לילה. הירח עלה ברקיע, עטוּי ערפל בהיר. וּסביבו מעגל גדול אות לגשם הוא. והכוכבים קורצים לארץ, מלמעלה קורצים, ובעיניהם בשׂורה, בשׂורת גשם. והרוח התחלפה ורוח צפונית נשבה, רוח ים קרירה, מלאה לחוּת, נעימה. מן המערב הגיחוּ עבים שחורים. ועם בוקר, בהתעורר היקוּם, כלה לחיים חדשים – והתקדרוּ השמים עבים גדולים, ענני־עופרת תפוּחים. עוד מעט וימטירו.

והנה הבריק ברק ואחריו הרעים הרעם ויתגלגל מקצה השמים ועד קצהוּ; הם באוּ לבשׂר את בשוֹרת הגם. עוד רגע ומטרות־עוז ניתכו ארצה, גשמי־ברכה. פערוּ התלמים השחורים את פיהם בצמא. והקישון אף הוּא התמלא אפיקו ויעל על גדותיו, וירעש ויגעש. והכרמל עם עציו הוריק יותר ויותר וישת בצמא את המים. כל היקוּם צהל. יוני־הבר התחבאוּ בנקיקי־הסלעים והמוּ. השדות הצמאים צהלו ושמחו. גם פני האיכר צהלו ודמעות נראו בעיניו. ולא נודע: הדמעותיו הן או טיפות הגשם?

לֵיל הַתְקָפָה    🔗

בין־ערבים. רוח קרירה מצפון תפרוט על עצי־הכרמל הענפים.

ואי שם, באופק הרחוק, עוד יזהיבוּ ראשי הרי־הגליל באודם חכליל. הנה תילחם קרן־שמש אחרונה עם החושך המתגבר והלילה יפרוש ממלכתו השחורה על פני כל. מלמעלה נצנצו כוכבים וחרמש־ירח עלוב ישקע מאחורי ההרים, ישקע וישאיר את הארץ שחורה וקודרת.

מתוך העמק יזהירו שלל אורות משׂקרים אליך. דמית – הנה תשלח כף ידך לתפשׂם… אך עוד רגע ויקרצוּ אליך ממרחקים.

ויש אשר תַכהה עיניך קרן מלבינה: זרקוֹר!

יללת־תנים נוגה פילחה את הליל הקודר ולעומתם יחרצו כלבי־הכפר לשונם. יחרוק הצבוע שיניו לשחר לטרף. והיה כי יימלט הטורף מצפרניו, יחריד ביללתו את ההר ויתגלגל קולו בגיאיות באלפי־הדים.

גאה וקודר, זקוּף ואיתן יעמוד הכרמל לפניך וישחיר כגוּש אפל וגדול, והוא מלא רזים. ואתה כיצור עלוב עומד לפניו וניעץ מבטך באפלה. מה תשאל ותתור עינך? האומנם?

ולפתע… רעם ורעם, שריקה תפלח את האויר השקט וחץ יזמזם באופל, שני ושלישי אחריו במשטמת אבדון וכליה, הרג וחוּרבן. ופסק התן יללתו, יחריש הצבוע נהמתו, אך נביחת הכלב בכפר תגבר. יד רועדת תלחץ בכפתור־החשמל וכבו האורות המנצנצים והעמק יאפיל. ואחר תגשש היד באפלה, תחזיק רובה, תלחץ בהדק. וחץ מול חץ יעוף בחושך מתגבר והולך. יד אמיצה אוחזת בנשק. אדם גוחן ארצה ולבו דופק בחזהו אל האדמה: “לא אזוז!”

חדלו הקולות. שוב אין שורקים כדורים וזמזום־חצים אינו מפלח את האויר. היד תגשש באפלה ותלחץ בכפתור־החשמל והעמק יזהיר בלובן אורות וכוכבים למעלה… סר וזעף יעמוד הכרמל לפניך כגוש אפל וקודר. אי שם ייליל תן רעב וכלב ינבח לעומתו. והזהירו לפניך שלל אורות. הנה תשלח ידך לתפשׂם, אך עוד רגע ויקרצוּ אליך ממרחקים כאילוּ לא קרה דבר…