¹

א    🔗

האנשים כאן רגישים מאד לקטנות ויש שהם בעלי תיאור דמיוני על החיים בקבוּצה, או שעקב התלאות הם ריאליים עד טיפת־דמם האחרונה. הם רואים בקבוּצה דבר שונה מן העולם, שבו התהלכו עד כה. המושג בני ארץ־ישראל מעורר אצלם כבוד. הם נפגעים במידה קשה, בראותם, שאין אנשי ארץ־ישראל אחרים ביחסיהם, מאשר העמים שמתוכם ברחו. אינני יודע, איך ייראה בעיניהם כל המפעל העצוּם הנעשה בארץ. כמוּבן שיש בתוך כל תנועה אנשים, אשר הצטרפוּ אליה מתוך חשבון לעליה מהירה יותר והרואים את הקבוּצה רק כפרוזדור לחייהם העתידים. הם שואפים לחיים רחבים וחפשיים, והקבוצה עושה עליהם רושם כקולחוז, מקום שם היה מוּכרח כל אדם לדאוג ללחמו־הוּא והיה אסוּר באזיקי־העבדוּת. לכאלה קשה מאוד להסביר מהי הקבוצה, ואם אנו רוצים לקלוט ולהטמיע גם כאלה, חייבים אנו קודם כל לבקר את דרך חיינוּ היום־יומית. לפי סטטיסטיקה נשארוּ חמישה אחוּזים מן הבוגרים בהתיישבוּת העובדת. התנוּעה ההתיישבותית היתה יכולה לקלוט פי כמה יותר, אילוּ היתה נותנת לעולים החדשים דוגמת חיים אחרת ממה שהיא נותנת.

ב    🔗

אנחנו – האנשים הפשוטים – אין בכוחנו לשנות את הכלל. אבל יש באפשרותנו ומחובתנו הראשונית להילחם בתוך הקבוּצה על שינוי יחסי־האדם האלמנטריים, שיהיוּ הוגנים ותקינים. - - -

הזכרונות של הפליטים הם בלתי־מוּבנים לנוּ. אתן דוגמה בולטת: לעתים קרובות מאוד מתקיימות כאן הצגות. כל תנוּעה מקיימת מדי פעם בפעם הצגת־תיאטרון. אולם כל הנושאים של ההצגות הם אחד – חורבן היהדוּת בגולה, השמדת האדם, אבדן הורים וקרובים. באופן בלתי מוּבן הם אוהבים לחטט בפצעים האלה, מעלים על הבמה בצוּרה מוּפרזת את התמוּנות האמיתיות של הזמן ההוּא. את האיום והמוחשי ביותר מעלים הם על הבמה בחיוניות ובאמיתיות נוראה. ואין אני יכול להבין, מה נותן להם גרוי רגש־השנאה כלפי הגרמני, שריטת הפצעים של הנפש; אולי יש בזה כדי להקנות להם הרגשה של נקמה, אם על הבמה לפחות הם יכולים לנצח את הנאצי. בכל מחזה מוכרחה להופיע המלה “נקמה” לפחות פעם אחת, ודוקא אלה, שאבדו להם כל קרוביהם והם עצמם היו בתאי־הגאזים, יודעים לצעוק זאת באמיתיות מחרידה. אולי אין הם מכירים כבר עולם אחר, שאין בו תאוה לרצוח את השונא. אין ספק שעצביהם של המעפילים ממורטים ומתוּחים עד קצה־הגבול.

בגלל קטנות ושטויות יכולה להתחיל כאן מלחמה איומה, ואז יכול גם סכין לשמש אמצעי טוב. קרה, שילדים הלכו ואיימוּ על אחרים בסכין. הם רגילים לראות את המוות והאימים הקשורים בו; הם הסתגלו לכך. כפי הנראה, אין הם מרגישים, שהם למדו מהנאצים והדבר הפך להם טבע. ומה אפשר לעזור לאנשים אלה, כאשר הם יושבים סגוּרים ומסוּגרים, נתוּנים בתנאים דומים לאלה, שחיו בהם בשנות המלחמה?!

ג    🔗

צריך להבין את המעפיל. הוא איננוּ זקוּק למלה אנושית. בראש וראשונה זקוּק הוא לחיים נוחים. חייו מושתתים מעתה אך ורק על האפשרוּת החמרית של הקיוּם. הוא לעולם לא יבקש ממך להרצות לפניו על האידיאלים האנושיים השואפים לשלום עולמי; הוא ידרוש ממך להסדיר את תנאיו החמריים. התופת הנאצית לא עוררה באנשים אלה את הצורך לשאוף לעולם טוב מזה; היא למדה אותם, כי החיים אינם אלה, שעליהם מדובר בספרים, כי אם, כפי שהחזק קובע אותם; ואם אדם רוצה לחיות, הוא צריך שיהיה חזק מן הזולת, מוכרח הוא להתגבר עליו – ולכך כל האמצעים כשרים. - - -

ד    🔗

אני כמעט משוכנע, שאין איש יכול להבין את קפריסין על יסוד ספורים בלבד, מבלי לראות בעיניו את אשר תשמענה אזניו. חושבים: אם אפשר עוד לחיות, הרי זה סימן, שעוד לא הגיעו מים עד נפש. אכן, כל זמן שאדם חי, יש לו סיכויים לצאת בריא ושלם מכל העסק. אבל דעה זאת בטעות יסודה. כי אפשר לקיים את הגוף בתנאים האיומים ביותר, הוכיחו מחנות־הריכוז של הנאצים במידה מספקת; אבל, מה יקרה לאדם, לעצם הכוח, הנותן לגוף את הפקוּדה להמשיך עוד קצת ועוד קצת? אומרם, שאין חומר הולך לאיבוּד; הוא רק משנה את מבנה־המרץ שלו, אבל הכמוּת משתמרת. הדבר נכון גם לגבי האנרגיה הנפשית, אבל מה בצע בכל אלה אם היא משנה את מבנֶהָ ומתבזבזת ומפסידה בתוקף הלחץ החיצוני על החומר ועל הכוח?!

ה    🔗

מחנות הנאצים פיתחו באנשים יצר חריף ביותר של שאיפה לניצול כל האפשרויות לשם שמירה על “היש” הפרטי, גם אם הדבר ירע לזולת. נשכחה כל מידה אנושית, חברתית. השחרור אמנם פיתח אפשרויות מסויימות לחזור לחיים הקודמים. אבל כיצד? גלמוד, ללא אשה, בנים, אחים והורים?

הרי החיים – ניטל טעמם! עכשיו, לאחר שכל אחד הצליח בדרכים שונות לסחוב את עצמו דרך כל הגיהנום, נראה לעין, מה רב חוסר הטעם של חיי־היחיד.

במצב כזה היה נוח לתפוס את ההמונים ולהלהיבם לרעיון של מפעל גדול!

הם שמעו על ארץ־ישראל. הם ראו בה את המקום האחד בכל העולם, בו יוכלו למצוא את נחמתם ובעיקר – את מנוחתם. באיזו צורה תבוצע המנוּחה – לא ברור להם. רק זאת ידעו, כי בשאיפה לחיים חפשיים ורחבים ימצאו את מבוקשם.

ו    🔗

מלאי־תקוות עלו האנשים בדרך ההעפלה, אבל באמצע הדרך ניצבה קפריסין כמכשול אכזרי – והאנשים החפשיים־למחצה בשנתיים שלאחר המלחמה הושלכו מחדש לתוך גדרות ומכלאות, לתוך מחנה חד־גווני, ללא עץ, ללא מים, בשמש סובטרופית של ימות־קיץ, כשהמזון רע ועלוב והם דחוקים בצריפי־פח מחניקים ללא אורור. מה אפשר לדרוש מהם? כי ישמרו על שלותם ועל שווי־משקלם? מתחילה היה הכל “משחק”. לשבת כאן שלושה־ארבעה חדשים היה דבר נסבל, ואי אפשר היה להימנע ממנו. אבל עכשיו, שיש סיכויים לבלות כאן שנה וחצי ויותר באפס־מעשה, בבטלה מנוונת?! המחשבה מחרידה ומייאשת. אין אפשרות לתאר את מצבי המתיחות והעצבנות; כל מקרה קטן יכול לגרום להתפרצות מסוכנת!

ז    🔗

החברה הקבוּצית צריכה לשאוף לטיפוס מסוּיים של אדם, שיהיה שונה מן הדוגמה של העולם, שהכרנוּ בארצות אחרות. אני מוּכן לקבל, שהקבוצה היא צוּרת משק חקלאי, אשר מיוּסד על בסיס של שיתוּף בעבודה ובסיפוּק הצרכים. אוּלם זאת אחשוב להגדרה נכונה לגבי קבוּצה בעוד אלפיים שנה, כשתהיה לנו צוּרה מוּצקה של חיים לאוּמיים. אבל תפקידי־היום דורשים תוכן יותר עמוק בשביל הקבוצה, הרגשה של מסירת כל הפנימיות האישית – לכלל. ואין זאת פרזה.

כאן בקפריסין באתי במגע עם החיים הממשיים. והם למדוני לראות את עצמי קצת אחרת מאשר עד כה. דוקא פה יכול אדם לחזק את דעתו על חיי־הקבוצה, כי זוהי צוּרה, אשר יש בה כדי לתת לאנשים את ההבראה הנפשית, אשר לה זקוּקים רבים. ראשית התפקיד של השליח כאן, הוא להחדיר בקרב המעפיל את ההכרה הזאת, לעורר בו את הרצון לנסות מחדש את החיים בלבוּשם הנאה.