רקע
ישראל כהן
אנדה עמיר

1

אנדה עמיר היתה משוררת רבת ערך. הוקרנו אותה בחייה בכל שלבי יצירתה. יצירתה הפיוטית מכילה מגוון של נושאים ועושר של תכנים נפשיים. ולפי שאיני יכול עתה לפרט את כולם, ברצוני להצביע על מהות יסודית של אישיותה ושירתה – הלא היא האהבה. האהבה מושלת בכיפתה הרוחנית, בפרקי יצירתה ובחייה היומיומיים. האהבה היא נשמת אפה. וקודם כל אהבת החיים. אהבה זו עוברת על גדות נפשה. שום צרה ושום מצוקה אינן יכולות לפגום או להקטין מידה זו בקרבה. אפילו לא המוות עצמו. אף בשנותיה האחרונות, כאשר הירהרה במוות והקדישה לו מקום בשיריה – גדלה אהבתה לחיים. הן כך שרה על החיים:

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

גָבְשׁוּ וְהָיוּ

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הַכִּלָיוֹן,

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הָאֲבַדוֹן –

חַיֵינוּ.

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

לְכָל חוּשׁ וּפִלְאוֹ,

אוֹרוֹ וּצְלָלָיו,

בִּשִׂמוֹ, חֶלְקָתוֹ,

מִתְקוֹ וְאוֹרוֹ,

שֶׁבַח וְהַלֵל.

שֶׁבַח לַחַיִים,

רִחוּפָם בַּמֶרְחָב,

בֵּין נֶצַח לְנֵצַח

שֶׁל הַכִּלָיוֹן.

(“תהיות”, עמ' 7)

והיתה לה אהבה גדולה לאדם, היינו אהבת הבריות. אהבה לאדם כמו שהוא, כמו שיצא מידי יוצרו. מיוחדת בדימוייה היא אהבתה לגבר. לא אטעה אם אומר, כי חלק גדול משירתה מוקדש לאהבה זו, לעוצמתה ולתפארתה. היא היתה מלאה אותה בכל תקופות חייה. וכך שרה עליה:

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

הוֹלְכוֹת בָּעוֹלָם

כַּאֲבוּקוֹת אַהֲבָה,

שִׂמְלוֹתֵינוּ נִשְׂרָפוֹת מֵחֹם גוּפֵנוּ.

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

קוֹרְאוֹת רְעֵבוֹת לָאוֹהֲבִים

בָּעֵינַיִם, בַּפֶּה, בֶחָזֶה הָרוֹטֵט,

בְּכָל נִיעַ גוּפֵנוּ קוֹרְאוֹת אֲנָחְנוּ.

(“יובל”, עמ' 81)

ובמקום אחר היא שרה:

אֲנִי כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

שַׁיֶכֶת.

אֲנִי, כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

מְסוּרָה.

(“גדיש”, עמ' 201)

משורש זה צמחה האהבה הנעלה לאמהוּת: והיא מפייטת לה פיוטי-חן ושגב. היא רואה באמהות לא יעוּד עליון של האשה, אלא גם יסוד הכרחי למזונה הנפשי ולמנוחתה. וזו לשונה:

הִרְגַעְתַּנִי אֱלֹהִים,

בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.


לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְךָ

תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ:

זֶרַע חַי זָרַעְתָּ בִּי.

וּלְרִגְעֵי סֵבֶל וָמֶרִי,

אָמַרְתָּ לְיַלְדִי בִּי

לְהָנִיעַ בְּיָדוֹ-רַגְלוֹ הַזְעִירָה.

וְשׁוּב אֲנִי שְׁקֵטָה

אַרְכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

(“גדיש”, עמ' 295)

האם צריך אני להזכיר כאן את אהבתה לילד הקטן והמתבגר? הן שלושה דורות של ילדים נתחנכו על שיריה. הן מלות שיריה, חרוזיה ומנגינותיה מובלעים בכולנו. שמורה לה זכות ראשונים, או ראשונות, בשדה זה. היא טיפחה בקרב הילדים חדוות-חיים ותקווה לטוב וחוש ליפה, אבל היא לא השלתה אותם במראות וברעיונות מדומים. בלב מלא אהבה, במלים חמות ובהומור מלטף היא גילתה לפניהם את האמת שבחיים, הכאב והבדידות, הגעגועים והדמעות. היא נטעה בקרבם אופטימיזם בתיקון הרע ובקיום הטוב, אך לא הסתירה את האמת. כפדגוגית מנוסה חייבה בילד את משוּבת-הילדות, הקונדסות והסקרנות, כדרך שעוררה בו צמאון לדעת, ללמוד, לפעול ולהשכיל. רבבות רבות נושאים בלבם ניצוץ של פיוטי אנדה. האש הפיוטית שלה חיממה את כולם, וכולם הגישו לה פרחי תשואות ותודה גלויים וסמויים.

וכמה גדלה אהבתה לטבע, לנופי-בית ולנופים זרים. לשמים ולים, לעץ ולפרח. כצייר אמן היא מציירת את המראות המתגלים לה, ובצבעים דקים ועליזים היא מתארת את הצמחים והפרחים המתנוססים בשדות ובמדבריות. היא זוללת וסובאת את המראות. המלים “אני שיכורה” או “משתכרת” חוזרות פעמים רבות, והן מעידות על חייה האינטימיים עם הטבע וכל אשר בו ועל אהבת המולדת.

חותם מיוחד של אהבת העם טבוע בנפשה. ייחוד זה, שיש בו גם גוון טראגי, בולט בפואמה “אחת”, שהועלו בה תיאורים משואת ישראל ואף נדודיהם של פליטי השואה לישראל. המשוררת השקטה, הנוטה לאופטימיזם, אלפי נרות-נשמה נדלקו בדמיונה והיא מזועזעת עד עומקה ובוערת באהבת העם ובפרפורי הצלתו וגאולתו. אף השתתפה בפועל בטיפול בניצולים.

בדיבור אחד: עולמה של אנדה אהבה וחסד ייבנה. שירתה קשורה באישיותה כפתילה בשלהבת ושתיהן נאצלו מספירת האהבה הגדולה עד כדי כך, שאפילו באחד משיריה האחרונים, כשהיא מתארת את מותה שלה, אין היא מספידה את עצמה, אלא את העולם, שיתייתם ממנה ויפסיד את אהבתה ואין מי שימלא את מקומה. וזו לשונה:

צַר לִי עָלֶיךָ, הָעוֹלָם,

בִּלְעָדַי.

מִי, מִי יְרַחֶמְךָ עוֹד,

מִי יֶאֱהַבְךָ כָּמוֹנִי,

עוֹלָמִי הַיָתוֹם? – – –

בִּלְעָדַי,

קָמוֹל יִקְמְלוּ סִרְטֵי הָאַהֲבָה,

קְנוֹקָנוֹת יְבֵשׁוֹת

תֶּאֱזַל יַרְקוּתָם,

פּוֹר יִתְפּוֹרֵר לְעָפָר;

חַשְׁמַל אַהֲבָתִי לֹא יְחַיֵם עוֹד,

לִבִּי לִבִּי עָלֶיךָ, חֶלְדִי הַיָתוֹם,

בִּלְעָדַי.


קורנת אהבה כזאת היתה אנדה עמיר בשירה, במשפחה, בחיי יום-יום. נשמור זכרונה תמיד!


  1. הדברים הושמעו במועדון “מלוא” בשלושים למותה של אנדה עמיר בכ' ניסן תשמ“א. נדפסו ב”מאזנים“, בסיוון תשמ”א.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!