לדמותו של הנוער שלנו

בחורינו אינם בורחים לעולם, הם צועדים לקראת עמדות־האויב היורקות אש, הם יוצאים בזחילה אל תוך הבלימה הלילית, אל תוך איזור־ההפקר יצוק־המות; הם עומדים איתן בעמדות־המגן; הם מתנדבים לעבודות־סכנה בזריזות אשר יש והיא מדהימה גם את מפקדם. חיילים הם ללא מדים, שלא על מנת לקבל שכר, בלי ההוד התפל הזורע אור לפעמים על חיי איש־הצבא. גמולם טמון בהכרתם, כי הם עושים את שלהם ומשכילים לעשותו.

כן, בחורינו – ובחורותינו– טובים הם. הם קורצו מחומר קשה והם יודעים זאת והרבה מבטחונם העצמי יונק משרשיה של ידיעה זו. אמנם יש לנו נחשלים ומשתמטים, אבל הסביבה והרמה הכללית הגבוהה הנדרשת מרוב הבחורים מקשים עליהם להיות נחשלים יותר מאשר לצעוד בשורה עם כל השאר. וכן הם עושים; הם סובלים, הם חורקים שן – אבל הם ממלאים את החובה.

אין ספק, כי רוב האומות מוסרות דין־וחשבון טוב על עצמן בעת שגורלן נתון על כפות־המאזנים. אבל יש הבדל. מאז התחלנו אנחנו במפעל זה של בניין־ארץ מחדש, – ארץ שהפכה להיות שוממה וצחיחה בגלל הרקבון שנוצר בידי־אדם,– מפעל זה של עיצוב דמוּת חדשה לאוּמה – מאז אנוּ עומדים במערכה, מלחמה לנו בטבע ובאדם; בשרירינו נלחמנו ובמוחותינו, בעזרת החוק ונגדו – אבל תמיד מתוך צדק ומשימה חשובה וכבירה לפנינו.

כך הוא אצלנוּ. אנוּ נלחמים כל הדרך ויודעים על מה ולמה. ואין בחורינוּ עשויי־פלדה; לא ולא! הם בשר־ודם ועלוּלים להיפצע ככל האדם, וכל הטוען, כי אין בהם נשמה ובכל זאת הם עומדים למעלה מכל אדם, אינו אלא תועמלן אויל. ואף זאת: אין הוא נוהג כלפיהם ביושר. אם יש בו באדם כדי להיות גבור ללא מאמץ כל־שהוא, הרי אין הוא ראוי להערצה כי אם לאי־אימון. אם יש מי שאוהב חיי־צבא וכל הכרוך בהם – זאת אומרת, לרוב: הריגת הזולת וגם סכנת נפילתו־הוא – מוּכן אני להתערב, כי משהו איננו כשורה בנפשו. בכל אופן, אדם כזה חורג ממסגרתנו זו.

אם בחורינו לוחמים, הרי הם עושים כן מפני שהם חייבים ללחום – מפני שאנו חייבים ללחום – מפני… מפני שכך צריך להיות אצלנוּ. אין הם יכולים לאכזב את עמם, – את אלה שסבלו ולחמו בעבר וּמתו בסבלותיהם; את אלה המקווים כיום בכל מאוד לבם הדווי; וכך גם את אלה בני־העתיד אשר טרם נולדו – למען לא ידעו לעולם את היסוּרים המהוים את מרבית־תולדותינו. אנו מכירים ויודעים היטב מה נתון בסכנה, אבל אנו משאירים את הדברים הגבוהים לבאים על שכר להגם השופע. ואם יש בתוכנו שאינם חוזרים לבסיסם ולחיק־משפּחותיהם, הנופלים בקרב – הלא כך הוא אצלנוּ!

ואשר לאהבת חיים כאלה – לא ולא ולא! הנני ואמנה למה נתונה אהבת־בחוּרינו: הם אוהבים כדורגל, קולנוע, ספורט; הם אוהבים להמשיך ולהעמיק בלימודיהם, להתקדם בדרך־חייהם אשר תכננו לעצמם ואשר בה בחרו; הם אוהבים את חברותיהם ואת בתי־הוריהם; הם אוהבים לעבוד את האדמה, לנהוג בטרקטור, להעמיק בתלם, ללגום מנשימת ירקותה של האדמה לפני הגשם ולאחריו; הם אוהבים להשתובב, להקים המוּלה ולעשות מעשי־נערות. ויש שדעתך מיטרפת עליך בחשבך, כי מפלצת גדולה ושחורה זו, הקרויה מלחמה, באה וקופדת לפתע את חוט־חייהם של בני־אדם. פתאום ובבת אחת עליהם למשוך את ידם מכל מה שהם אוהבים, להתמסר למה שנקרא במליצה “צורך־האומה”. אך מפלצת זו קיימת ואנו ראינוה פנים משך הרבה שנים.

ו“צורך־האומה” הוא ההופך את בחוּרינו לאנשי־צבא מרצונם או שלא מרצונם; הוא המחייב אותם לרצוח מתוך הגנה עצמית – ואהה! – ליפול חללים, כשהגורל רע־העין גוזל מהם חיים שיכלו לחיות, תענוּגות שיכלו להיות שלהם, צחוק ודמע, ששון ויגון אשר יכלו להיות מנת־חלקם– אילו…

כיום שומה עליהם, על בחוּרינו, להיות אנשי־צבא, לוחמים; ובהתבוננך בהם בפעולתם אתה מתמלא רגשות גאוה, גאוה רבה, וגם תוגה, תוגה רבה. לא רק שאתה רואה את דמם ניגר ואת חייהם נקפדים; אתה רואה גם את התנאים שבהם הם מחוייבים ללחום, אתה רואה את הטעויות הנעשות מפני שמימיהם לא היתה להם הזדמנות להיכון כראוי לקראת מבחן נעלה זה. אתה רואה את המחיר הניתן בגלל טעויות אלו וגוש עולה וצף בגרונך, גוש של תרעומת וחרון.

היתה פעולה קרבית ולבחוּרים שהשתתפוּ בה לא היה בלתי אם נסיון מועט, אך המעט מן הידיעות הדרוּשות, מקצת מאותה תנוּעה רפלכסית, אינסטינקטיבית, הבאה מאליה, המתורגלת על ידי אימונים מרוּבים. ובכל זאת לחמו; הם החזיקו מעמד וצעדו קדימה בשעה שהיו חייבים לצעוד קדימה, ישר לתוך מטר אשו של האויב. הם היו אחוזי־מורא, אך הם התנהגו באופן שלבך נתמלא ענוה, הודיה וגאון.

התבין? כך הוא אצלנו, כך צריך להיות וָלא ־ ־ ־