הרצאתו של שיקל (יהושע) פישמן על הסוציולוגיה של יידיש בארצות־הברית (עבר, הווה ועתיד), שהושמעה בבית נשיא ישראל, ר׳ זלמן שזר, היתה לי שעת־הכושר השלישית להופיע כאחד עמדו. ההבדל לא היה אלא בכך, כי בשתי הפעמים הראשונות הופענו שם, בניו־יורק והוא היה בעל־הבית ואני האורח, ועתה, בפעם השלישית, אנו מופיעים פה, בירושלים, ושנינו אורחים. גם הוא גם אני מזדמנים עתה בראשונה בחוג ליהדות זמננו. ואם כן מחויבני בכלל של אין אורח מכנים אורח; אלא ודאי ידעתם את סיפור־המעשה באותו עני, שהיה לו פתק לסעוד בביתו של פלוני, נטל עמו את ידידו או חתנו, ולא משום שאותו כלל נשתכח הימנו, אלא משום שתיבה ראשונה לא נתפרשה לו כהוראתה בלשון עברי, הוראת לאו, אלא כהוראתה בלשון יהודי, הוראת אחד, דהיינו: אירח אחד מכנים אורח אחר. הריני נאחז באותו דרוש, שאוכל להיאחז בפתיחתו של משה דייוויס, שנשמעה לפני הרצאתו של האורח, ולהשלימה במשהו עתה, לאחר שנשמעה. ואפתח בהערה, כי פגישתי עם שיקל פישמן היתה מכלל הזימונים המעניינים ביותר בשיטוטי על־פני שתי אמריקה וקנדה, וסבורני כי דבר זה מזכה אותי לתלות בעצמי את האִמרה: אורח בא ללין, רואה מילי מילין. ואפילו אם סברתי זו בדות היא לי, הרי בכל זאת תפסתי כמה משהו – משהו יותר על מערכת לשון יידיש, שאותה יבשה היא עתה עיקר חלל חיותה, ומשהו פחות על מערכת הלשון העברית, שעיקר שטח־חייה אינו שם אלא פה, ואף משהו על מערכת־הלשון הפולנית והאוקראינית, שתי הלשונות שמוצאן במזרח־אירופה אף היא. אך נחזור ללשונותינו אנו – כלל־הרושם, שנקבע בי, אישר את שידעתי־כן־ידעתי בכוחו של בעיני־ראיתי ובאזני־שמעתי. הלשון השלטת של הסביבה, בפרט הלשון הקרויה לשון־עולם, מצמצמת את החלל ההוא צמצום אחר צמצום, ואם נוסיף עוד את ברית־המועצות, הרי פירושו של דבר, כי רוב היהודים בעולם שוב אינם מדברים בלשונם שלהם, באופן שתפקידה כיסוד חיוני, דתי, לאומי, עממי של יהדות, מתכווץ והולך ומצטמק, והוא מעמד שאי־אפשר לה ליהדות שלא תינזק בו, אפילו אם נאמן־יידיש כמו מלך ראוויטש חדל להתיירא מפניו. ביקשתי לידע, מה חושבים יהודים על כך, יהודים מכל ימות־השנה, ומה חושבים בעלי־התודעה הרואים עצמם כאפוטרופוסי הלשון, המשחקים עדיין משחק יידישיסטים והבראיסטים. אלה ואלה מוסדותיהם צד שוה להם – הלשון הוא להם האלמנט החיוני האחרון שנשתייר מבנינם האידיאולוגי והפרוגרמטי, והם מנסים, בכוחו של אלמנט חיוני זה, להעמיד פנים של חיוניות בשאר האלמנטים הכמושים. ואיני רואה כאן שום הבדל בין מחנה הבונדאים לבין מחנה הפולקיסטים, הטריטוריאליסטים, האנַרכיסטים היידישיסטִיים לבין מחנה הציונים ההבראיסטיים. הלשון היא כאן וכאן המשענת האחרונה של מערכותיהם המיותרות, המחנה הראשון משום שהפסיד מערכתו והמחנה האחרון משום שזכה במערכתו. זוהי דיאלקטיקה ברורה מדי – כאן וכאן הפורמציה כרוכה בביוגרפיה של מנהיגיה ומונהגיה, שגילם, בערך, גיל ימי שנותינו שבעים שנה, משמע זקנים הנוהגים, איש־איש לגבי הפורמציה שלו, חסד־נעורים. ועוד צד שוה – עילומה של ספרות יוצרת. גם העברית גם היידיש אין לה שם סופר שלידתו והורתו שם – לא משורר, לא מסַפר, לא מחזאי, לא מסאי. לא שאין היידיש חיה – עשרות אלפים על עשרות אלפים מדברים וקוראים יידיש. לא שאין העברית חיה – מתפללים, לומדים, אף מדברים בה. אך אם הדברים אמורים בשכבה בעלת התודעה וההנהגה – הדברים יגעים. כן, יש פרופסורים וכמו־פרופסורים ליידיש, יש פרופסורים וכמו־פרופסורים לעברית, אבל סופר יידי או עברי בני־גילם – בכל אלה לא מצאתי, והיוצא־מן־הכלל אינו בא אלא לאשר את הכלל.

ב    🔗

בתוך שהייתי משוקע בהרהורים אלה ואוירתם, נזדמנתי פעמַיִם עם שיקל פישמן. בפעם האחת בבית המִמסד המתון אך מפורש – בבאנקט של ייווא; בפעם האחרת בבית האנטי־מִמסד הסולידי אך מפורש – בכינוס “יוגנטרוף”, קבוצה קטנה, הצריכה עדיין אומנת, אך סופה תשתחרר הימנה. בין שני הזימונים האלה היתה לי שעת־כושר להתבונן באיש – פרופסור, שמדורו אינו קבוע במאנהטן, אלא בברוקלין, והוא ורעייתו, מרת גלה, וילדיהם נוהגים בית יהודי לאמיתו, ודבר זה ישר בעיני, שכן הוא ברוח הצו של אומר־ועושה, שעליו דיברתי באותו כינוס, והוא ההיפך המהופך, ממה שמצוי בבתיהם של רוב יידישיסטים ורוב הבראיסטים. אותו אומר־ועושה נטע בי דרך־ארץ כלפיו ומתוכו ביקשתי להבין – יסולח לי אך אין לי כינוי אחר – את הניאויידישיזם שלו, ואין אני יכול שלא להודות, כי לכך נדרש רוב כוח. אך יתר כוח נדרש למסקנה רחבה ועמוקה יותר, לתפיסה יהודית כוליית, שסופה תחייב, ביחוד את האָמון על אומר־ועושה, הלכה למעשה. ואקווה כי מסקנה זו, בין תקדים בין תאחר קצת, בוא תבוא.

[תשל״ג]