(שיחת רעים)

ישבנו בימים אלה ימי אלול, שבת ידידים, חברים ב“אגודת המתרפקים על העבר בע”מ", והעלינו בלגימת צוננים (לא “אספרסו”…) נשכחות מנבכי העבר, מן הימים “כשר' אבא עוד היה ר' אבא”.

אמר האחד, איש ההגות: שקידה זו שלנו על הזכרון, להפוך את העבר לשימורים, ולהכניס אותם לגנזך, היא, לעתים קרובות, רעה חולה.

נאמנות זו לאתמול, מונעת מאתנו לראות נכוחה את השוטף, את החי והתוסס, את העולה וכובש ושולט, אף יום זה, עלול מחר, לאחר־זמן, להיות לאתמול, מעורר געגועים, ואנו התעלמנו ממנו.

יש לבקש מפורה, שר השכחה, שיפרוש על בתי־הגנזים שלנו, את סוכת־ההעלם שלו – – יחביא בצל ההיסח, הרבה דברים שאנו נאמנים להם כיום – – ואז נראה באור אחר את היום בהווייתו.

רווחה דעה – המשיך הדובר, – שכשם שבכוח האכילה חי האדם את חייו הפיסיים, כך הוא חי את חייו הרוחניים, בכח הזכרון – כך היה למה שהיה.

טוב, נניח ש“גזירה־שוה” זו היא בהקבלה מלאה – גם כך יש לשמור רק על חמרים אלה, שיש בהם משום יסוד התזונה במציאת “ויטמינים” לנפש ולרוח.

יש גם לזכור שיש הכרח לשכוח הרבה דברים.

ידוע ונכון שלא קלה היא מלאכה זו בגיל המכובד שלנו. אנו נידונו לזכרון – ואין מנוס לעתים ממנו – – אבל אין זה משחרר אותנו מלהבין לנפשם של אחרים.

חכמי־הנפש – המשיך הדובר – אמרו, שכל אחד מאתנו טעון מטען תורשתיות, שהנחילו לו אבותיו, וזה גורלו עלי אדמות. אף אחד מאתנו אינו יכול לשנות את קבוצת־הדם שקיבל בירושה מהוריו וכו', אלא מדוע נבצר ממנו להבין, שהשני מורכב רבדים אחרים, וטעון עומס אחר – – והכדורים האדומים שלו, הם, בכמות ובאיכות שונים משלו?

מעשה שהיה    🔗

– כלפי מה נאמר כל זה – שאלו שני המקשיבים.

– כלפי מעשה שהיה, השיב המרצה.

לפני כמה ימים ישבתי במספרה שלי, שבה יש בחדר שני גם מחלקה לגברות – – “סילסול חם וקר”, ציבוע ומניקור וכו' מסוג זה של “מכון ליופי”.

בחדר זה, בעזרת־נשים מתחת לכובעי המתכת, הניראות כמפלצות קדומות, ישבו מספר נשים, שעיינו בשבועונים הלועזיים למראית־עין, והתענו באשר התענו, בחום מבהיל זה.

היה עלי לחכות לתורי, עד שיתפנה מושב והנה אני רואה, שמטפלת, לבושה לבן, ניגשה בעגלה שהובילה, עד לדלת הכניסה למספרה, אשה כבת 65–70 בערך – משותקת או לקויה ברגליה. הספר חש לעזור, להוריד אותה, ובהישענה עליו ועל המטפלת התישבה בבת־צחוק וחיוך מלאכותי באחת הכורסאות, כאילו כל זה הוא מעשה “ספורט” לה. שמתי לב, אגב, שגם יד אחת קמוצה ולחוצה, כפופה על לבה, ללא ניע – ורק האצבעות ניראות.

הספרית הצעירה החליפה אתה דברים בגרמנית ב“פתחין” והחלה לטפל בה. הראש הוכנס ללוע מכסיף זה – הושיטו לה שבועון והחלו לטפל בינתיים גם במניקור של האצבעות.

הספרית כבר מנוסה בכך ויודעת איך להתהלך ו“לעבד” אצבעות כפופות אלה – – היא חיזרה אחריהן – והצליחה לשוות להן ברק וצבע גם במצב זה שלהן.

מסתבר שזו היא “לקוחה” קבועה של המכון – והיא רגילה ולהוטה בסלסולי “פרמננט” חם ויבש. אשה אמידה, בעלת־בית – – שילומים וכדומה.

המטפלת הזאת מתגוררת אתה, מסיעה אותה לטיולים לתיאטרון וקול־נוע – ובאופן קבוע למספרה. הכחל והשרק הם שושבינים קבועים, בני לווי.

במקרה כזה ודאי שישבתי והעליתי במחשבה דיוקנאות של נשים מעולם שלנו – אמהות בישראל – והרי אף היא, לפי שנותיה, יכלה להיות אחת מאלה.

ודאי, שישבתי ונזכרתי שאף פעם בילדותי לא ידעתי מה צבע לשער האם. זכרתי רק – – שאם קרה פעם ושער פרץ גדר והציץ מתחת, למטפחת המשי הצבעוני, וזה היה בחברת איש זר, רמז אבא באשר רמז – ו“פורץ הגדר” המהפכני הוחזר למקומו.

זכרתי “ראשים” כאלה – – וזכרתי גם אצבעות של אמהות, ואף של אחיות, כשהאהילו על נרות של מועד וחג. הכרנו אותן, אני ואתם, וידע אותם גם רמברנדט – ואלה לא ידעו את הברק של הלכה האדום או המכסיף.

העירותי הערה של בקורת קלה לשכן על הכורסה הסמוכה – וההוא הגיב בויכוח – הרי זה נפלא, אדוני, זה טבעי, הגיוני וגם יפה. יש לברך על כוח חיים, על “ויטליות” כזו, אצל אשה – – שנלחמת ונאבקת על הצורה והברק של אסתיטיקה וטיפוח חיצוני שלה, כשם שהיא בוודאי נלחמת, בעזרת רופאים ותרופות, בשיתוק שלה, הסתיידות העורקים".

המתווכח העלה מעשה תפל זה – אצבעות מתות, חנוטות, ב“מכון־ליופי” – לרמה של קדושת החיים, שמירה על צלם האדם, סדר “טהרה” של “כלים”, ונפרדנו.

אם כי לא עורערה הכרתי והערכתי אני מדברי שכני – הבינותי לרוחו וליחסו לנוי.

האיש הזה פחות עמוס נטל של תורשה מסוג זה שלנו – או, תורשתו היא לגמרי מסוג ועולם אחר – והוא מאוד נאמן לעצמו. אפיזודה זו – סיים הידיד – לא באה ללמד רק על עצמה – יש להעביר את לקחה ומסקנותיה על כל החזית במאבק זה, במידה שהוא עוד קיים – – אלא – – דומה שהוא כמעט שאינו קיים – – זה כבר פסקה ההתרוצצות של עולמות האבות והבנים – – זה גם חרג מגדר של הוצאת הישן מפני החדש, הישן מסר את משלטיו מדעת ושלא מדעת – – המלחמות והשואה אף הן עשו את שלהן, כך שאף על היחידים והמועטים, “אנכרוניים וטרום־היסטוריים, מסוג חברי האגודה” שלנו, חובה היא להשתחרר, להתפרק כדי לחיות במשותף את חיי אותו המעט ששרד, כדי להקטין את החיץ, להנמיכו. יש להחליט – המלחמה אבודה – – –

אלול הוא בכל זאת אלול…    🔗

אף הידיד השני יש לו דעה בנידון – שהיא קרובה, אמנם לדעת ראשון המדברים אלא – הוא טוען, שבכל זאת – – אלול הוא אלול – – והוא אומר: תאמינו לי, שלפני כמה ימים נצבט בי הלב מתוך רחמנות על – – – אלול, אלול שכזה. צאו וראו מה עולל לו, הזמן – – ומה התנקמו בו הימים!

היה זה – המשיך הדובר – לפני יומיים, שלשה, באלנבי הרחוב. היתה זו שעה תשע בערך. הרחוב רתח וגעש, העלה קצף כסיר רותח. אנשים רצו מבוהלים ודחופים, אלה הזכירו פולים ברותחים; עולם רוקדים, מצומקים ונפוחים, שוקעים ומגיחים שוב למעלה.

הכל התחכמו להשתלשל במסילה בין כלי־הרכב השונים, ולעבור, כלהכעיס את מי שהוא, “ולשבור שיא” במהירות ובזריזות.

אף אני הייתי בין אלה, ניסיתי להבריח את עצמי ועמדתי על זה שאחרתי. פסעתי פסיעה אחורנית וחזרתי למדרכה.

התקרבתי לקיר אטום זה של בית־הכנסת הגדול, ופתאום בקע משם קול שופר, צרוד מרוסק, בודד ויתום, שנכמרו רחמי עליו ו– – עלי.

נכנסתי ל“שטיבל” להציץ. היה זה “מנין” שלא מן המנין. אחרון לאחרונים, שהוזמן, כנראה, במיוחד “ספיישל” בשביל בעל “יארצייט” שלוח הזמנים השתבש לו.

מה אין עושים בשביל אבא המנוח? סידר המשמש למאחר זה “מאסף” – הוא אמר קדיש. “התלקטו שבעה אוכלי סידור”, והצטרפו אליהם כמה יהודים פושטי יד שנמנמו על קופסותיהם, ומצפונו של המאחר נרגע. אבא קיבל את המנה שלו וינוח לו בשלום על משכבו עד לאלול הבעל"ט.

רצה כנראה, השמש, לשוות למנין ערך של מנין ממש מקורי – הוסיף ותקע. על קול שופר זה אומר קלני מראשי ומלבי.

ודאי האלול ההוא, מנוחתו כבוד מתחת למשואות הבתים החרבים של האבות שלנו. כזה – לא יכל עוד להיות גם לו היה רוצה בכך כי – – כי – כל הגוף, גוף האדם והאדמה, האקלים, התחזית והחזאי מלוד, הם נגדו פה.

אלול לא רץ במסלול החיים שלנו כ“לוניק” או “דיסקוברר” בצבא השמים. הכל מסביב היה אלולי; השמים, השדות מסביב לנחל והוא – הנחל בכבודו ובעצמו כבר זרם עצובות, התכשר וטבל את עצמו בתוך תוכו, להיות מוכן ל“תשליך”.

“אלול־יים” היו החנויות והתגרים, הסוחרים והרוכלים, אלה שנסעו ל“ירידים” עם צרורות מרכולתם, ואלה שישבו בחנויות ורשמו מחירים “סודיים” על הפתקים של אריגי החורף.

לכאורה קיבלה התפלה רק תגבורת של פרק אחד “לדוד ד' אורי” – וזו התקיעה, עם הסיום, אבל אלה חפפו את האדם ומתחו עליו חוטי מחשבה ופחד מפני הבאות.

לא תשמע מאלה את ה“כה יעזרני אלקים שזה עולי לי בעצמי שלשים ותשע”, כשם שלא תשמע קללה מפי אם הנרגזת עצבנית על תעלולי ילדיה השובבים. בימים כאלה נוהגים זהירות בלשון. “ודאי – סיים הדובר, עולם אבוד זה לא נעלה ונקים לתחיה – – אלא שאסור לנו לבזבז גם פכים קטנים מנחלת אבות – – אלול היה וישאר – אלול”.

(1960)