בַּת־טוֹבִיה שֶנִּשְׁבְּתָה לְבֵין הַגּוֹיִים.

מַעֲשֵה־פְגָעִים שֶׁסָּח לי טוביה החולב,

היאך נכשלה בּתו השלישית בּאיש נכרי

ובגדה בעמה וְאִבְּדָה עולמה בשעה אחת.

— הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב — כך, אדוני שלום־עליכם, אָנו אומרים בּ“הַלֵּל” בּכל ראשי־חודש לחדשׁי השנה, ומפרשים אָנו לעצמנו פּשוטו של מקרא זה לפי תרגום אונקלוס, כלומר: כָּל דְעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵד… את הכל עשה הקדוש־בּרוך־הוא יפה וְתִקֵּן עולמו בּחכמה. ללמד לבני־אנוש בּינה ולחַנכם בּיסורים להפליא מכותיהם ולהעמיק פּצעיהם על אחת שבע, למען ידעו דורותיהם הבּאים אחריהם ויתנו אל לבּם ערב ובוקר וצהרים, כי יש אלהים בּאָרץ… אני טוביה, אָדם ילוד־אשה, קצר־ימים ושבע־רוגז, מבּשרי אחזה זאת ומפּגעי הרבּים, המתרגשים ובאים עלי זה עידן ועידנין ולא יתנוני השב רוחי. לא הועילה לי חכמתי ובינתי ולא עמד לי שכלי החַלשׁ לעַקם את הכתובים ולהטותם כחפצי וכישר בּעיני. שַׁבתי וראיתי כי הכל הבל — ואמצתי את לבּי ואָמרתי לנפשי: אִי לך, טוביה, הרף ידיך! לא עליך המלאכה לתקן עולם בּמלכות שדי. ידוע תדע, כי חמדה גנוזה יש לו להקדוש־בּרוך־הוא בּאוצרו וצער־גידול־בּנים שמה—ואותה נתן לבני־אָדם לענותם ולמרק עונותיהם בּעולם הזה. לפיכך חייבים אנחנו לקבּלה מידו בּאהבה וּלְחַבֵּב עלינו את היסורים. הנה, למשל, צייטיל בּתי הבּכירה, זו שדבקה נפשה לאהוב את החייט מוטיל מלבּיש־ערומים, — כלום יש לי הצדקה לקבול עליה? אמת, חייט זה עם־האָרץ הוא ואינו מבין בּטיב האותיות הזעירות. אם־כן, מה ממני יהלך? וכי כל העולם כולו חייב לעסוק בּהלכה ולהרבּיץ תורה בּרבּים? הרי כנגד זה בּר־נש ישר־דרך הוא, עובד עבודת־פּרך ובזעת־אפּיו יאכל לחם. וצייטיל זו כבר העמידה לו, בּלא עין־הרע, בּית מלא פּעוטות, ושניהם מתענים, בּרוך־השם, תחת סבלם בעושר ובכבוד. ואם תשאל את פּיה ואָמרה לך, כי טוב לה וטוב חלקה מאין כמוהו, וכל העולם כולו אינו כדאי לה אלא בשבילו, בּשביל בּחירה, רצתה נפשה בּו. אלא מאי? קצת חסרון יש בּדבר, שאין לחם בּביתה, כמו שכתוב בּנביאים: לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם…. עַד כַּאן הֲקָפָה רִאשוֹנָה —

כלומר: אלה תולדות בּתי הבּכירה. ועל־דבר בּתי השניה, על דבר הודיל, הרי כבר ספרתי פּעם אחת למעלתו, היאך היה מעשה. בּתי זאת נסתלקה ממני ואָבדה, ואָבדה לעולמים! אלהים יודע עתידות, אם עוד אָשוב ואראה את פּניה; אין זאת כי בעולם־האמת יקום דבר, לאחר מאָה ועשרים שנה… ומדי דבּרי בה, בּהודיל זו, מֵעַי יהמו לה, לבּי לבּי לבתי, זכור אזכרנה ולא אוכל לשכוח אותה אפילו רגע אחד. הישכח טוביה את הטובה בּבנותיו, את הודיל ילדת־שעשועיו? אילו ראה מר את מכתביה, שהיא כותבת לי ממרחקים — לב מי יעמוד בפניהם? חיים הם שם, כותבת היא לי, בּטוב ובנעימים. הוא יושב תפוס, והיא — משתכרת ללחם, כובסת לבָנים וקראות בּספרים ורואָה את פּניו פּעם אחת בּשבוע. תקותה, היא אומרת, תנחמנה, כי עוד יגיעו ימים טובים להם ולכל העולם כולו. שעת־החירום תעבור ותזרח השמש גם לנו ואור יהיה בּכל מושבותינו. ואָז, היא אומרת, ישיבו את שבותו, כלומר את שבות בּעלה מחמל־נפשה, ועוד רבּים כמותו יִגָּאֲלוּ ממצרים ויבואו לכאן לגמור את המלאכה אשר החלו — להפוך את הקערה על פּיה ולשנות סדרי מעשי־בראשית… נו? מה יאמר מר עכשיו לבנות טוביה?… ובכן, מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו, כי אל רחום וחנון הוא וטוב ומטיב לכל, לפיכך השקיף עלי ממכון־קודשו, מן השמים, ואָמר לי, כביכול: "חכה, טוביה, כמעט־קט, עוד ידי נטויה להראותך נפלאות! הנה אָביא עליך צרה אחרונה, שתשכיח מלבּך את כל הראשונות… וְכַךְ הַוָּה. יאזין נא מר וישמע את כל התלאָה אשר מצאתני בּיום אחד, יום מר ונמהר. לשום בּן־אָדם אחר לא הייתי מספּר את זה, כי גדול הכאב מאד וגדול ממנו הבּזיון! אבל כלום ממעלתו אסתיר דבר? כמו שכתוב בּתרתנו הקדושה: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרהָם?… כל אשר שם אלהים בּלבּי — אותו אספּר למעלת. ורק אחת אבקש ממך, אדוני שלום־עליכם: יַד לְפֶה! יהא נא הדבר הזה שמור וכמוס בּלבּנו ולא יודע בּרבּים עד יום אחרון, כי עוד הפּעם אני אומר למעלתו: גדול הכאב מאד, והבּזיון — הוי הבּזיון גדול ממנו שבעתים!

בקיצור, רצה הקדוש־בּרוך־הוא לזכות את טוביה, ולפיכך הרבּה לו נקבות, בּנות בּמשמע, שבע בּנות, כולן יפות, כולן נחמדות, כולן אהובות, כולן בּרורות וכולן גבּורות — ארזי הלבנון ממש! הוי, מה טוב היה חלקן ומה נעים גורלן, אילו נולדו אצלי מכוערות ורעות־המראה, כי אָז נַחְתִּי וְשָׁלַוְתִּי ולא ידעתי רוגז! כי מה חֵפֶץ לבן־אָדם בּסוס טוב, אם עומד הוא בּאורותו לבטלה? ומה יתן לבנותי יפין ומה יוסף להן זיו־פּניהן, אם יושבים אָנו כולנו בּפנה נדחת, בּקצה השמים, הרחק מתּבל ומהמונה, ואין אָנו רואים פּני אָדם מימינו, מלבד פּני אַנְטוֹן הַפּוֹפֶּרִילִי, זקן עדת האכרים, ופני כתבן־הכפר, חְווֶדְקָה הַגַּלַּגֵּנִּי, עמלקי מגודל, בּעל בּלורית ובעל מַגְּפַיִם, ועוד שלישי להם — הכומר ימח שמו וזכרו. כַּלְכֵּל לא אוכל את הכומר הזה ואת פּרצופו ושמו תועבה לי. לא מפּני שנוי המין, שאני יהודי והוא כומר, להבדיל. אדרבּה, מכירים אָנו זה בּזה מכבר, משנים קדמוניות, ולא עוד אלא שפעמים אָנו נפגעים שנינו ומדבּרים יחד ומשתעים ארוכות וקצרות על גוי ועל אָדם. אבל אין דרכי להרבּות עמו בּוכוחים ולסוק בּעניני דת ואמונה, כי יודע אני את זה ואת שיחו. כיון שפּגעת בּו, מיד הוא מתחיל בּפוליסופיה: לֹא כֵאלֹהֵינוּ אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם…

ואני אף אני איני טומן ידי בּצלחת ועומד ומפרך את כל דבריו ומבטלם בּטול גמור בּפסוק אחד מתורתנו הקדושה. והרי הוא מפסיקני ואומר לי בּגאות־רשע, שֶׁבָּקִי הוא בּדברי־תורה כמוני ויודע לפסוק פּסוק גם בּלעדי, ותוך־כדי־דבּור הוא מתחיל קורא לפני בּעל־פּה מתוך החומש שלנו, כדרך הגויים נלעגי־הלשון: "בְּרֵאשִׁית בַּרַא אֱלָהִים…, זה מנהגו אתי כפעם בּפעם, ואני גם אני מזדיין כנגדו, כיד ה' הטובה עלי, ומפסיקהו ואומר לו, שיש אצלנו מקרא מלא בּמדרש. — “אין מביאים ראיה מן המדרש, הוא אומר; אין מדרש אלא תַּלְמוּד, וְהַתַּלְמוּד בּזוי בּעיניו, לפי שֶׁהַתַּלְמוּד, הוא אומר, כולו שקר ומרמה ותעתועים”… ממילא מובן, שגם אני יודע להשיב חורפי דבר, ואני מכלה את כל חמתי בּו ושופך על ראשון קיתון מלא רותחים, מכל הבא בּפי, לקיים מה שנאמר בפרקי אבות: וְדַע מַה שֶׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרֵס… כסבור מר, שכומר זה נעלב על־ידי כך? לא היו דברים מעולם! מסתכל הוא בּי בּנעימות, כתוהה על קנקני, וצוחק בּפני עצמו ומסלסל בּזקנו בּשעת מעשה. אין לך דבר רע בּעולם כפגיעתם של אלו, הנעלבים ואינם עולבים! הגע בּעצמך: עומד את כנגד בּעל־דברך ומחרפו כאחד הריקים ומבטלו בּהבל־פּיך כעפרא דארעא, וזה שומע ומחריש. כולך רותח וכועס ומררתך משתפּכת, וזה — כאלם לא יפתח פּיו. יושב וצוחק צחוק צדיק תמים. בּעת ההיא לא ירדתי לעומקה של הלכה, ואולם עכשיו, אוי לי, יודע אני ומבין פּירושו של צחוק זה…

בּקיצור, ויהי אחר הדברים האלה — בּשעה שבּין־השמשות היה מעשה, ואני טוביה שב כפעם בּפעם מדרכי וחוזר לביתי אשר בּכפר, נכנסתי לחצרי — והנה פּנים חדשות: חוֶודקא הכתבן עומד ליד מפתן בּיתי ומספּר שם עם חַוָּה בתי השלישית, היא הבּת השניה להודיל. כיון שראָני ערל זה, מיד הפך פּניו אלי, הרים כובעו כנגדי והשתחוה ופנה והלך לדרכו. אָז נגשתי אל חוה בתי ואָמרתי לה: “בּתי, מה לגוי זה בּכאן?” אָמרה לי: “לא כלום”… אָמרתי לה: “מאי משמע – לא כלום?”… אָמרה לי: “מסיחים היינו”… אָמרתי לה: “איזה שיח ושיג בּנך ובין חוֶודקא?”…. אָמרה לי: “מכירים אנחנו זה בּזו מכבר”… אָמרתי לה: “מזל טוב לך בְּהִתְחַבְּרֵךְ עִם עֵשָׂו! חוֶודקא - חָבר נאה לך!”…. אָמרה לי: “כלום יודע אתה, מי הוא ואי־זה הוא?”… אָמרתי לה: “אָמנם, אֵינִי יודע עדיין, מי הוא ואי־זה הוא הָמָן הרע הזה, וגם את ספר־היחוס שלו לא זכיתי עדיין לראות בּעיני; אבל מבין אני בּדרך־אומדנה, אני אומר, שבּודאי בּן־טובים הוא, נצר מגזע גדולים. העבודה, אני אומר, שאָביו של זה בּודאי היה רועה־בקר, או שומר בּלילה, או אפשר — שכור סתם, המתגולל בּקיאו”… אָמרה לי: “מי היה אָביו של פיאודור — אין אני יודעת ואין חפצי לדעת; כל בּני־האָדם שוים בּעיני. אבל אין שום ספק בּדבר, היא אומרת, כי הוא עצמו אָדם המעלה הוא”… “למשל, אני אומר, בּמה מצוין הפּלשתי הערל הזה ובמה נעלה הוא בּעיניך? השמיעיני, אני אומר, ואדע גם אָני!”… “מה אומר לך, היא אומרת, ומה אדבּר לך, אם לא תבין לדברי? פיאודור, היא אומרת, הרי זה גוֹרְקִי השני”… גוֹרקִי השני? — אני אומר. — אם כן, אני אומר, מי היה גוֹרְקִי הראשון, שקדם לו?“… “גוֹרְקִי, היא אומרת, הרי זה עכשיו גדול־הדור ואין כמוהו בּכל האָרץ”… “איה, אני אומר, מקום כבודו של תַּנָּא־קַמָּא זה שלך, מה מעשהו ומה חָדש עדברי הלכה?”… אָמרה לי: “גוֹרְקִי זה אָדם גדול הוא, כתבא רבּא, סופר מפורסם, כלומר: מחבּר חבּורים וספרים שונים, ואיש טוב וישר הוא, בּעל נפש זכה ועדינה, ואף הוא מוצאו מבּני־עניים, מסתר המדרגה עלה, לא קרא ולא שנה בּבתי־ספר, ורק בּשכלו ובחריצותו עשה את כל החיל הזה. הרי תמונתו לפניך”… כך היא אומרת לי כונתי חוה, עומדת ומוציאָה מכיסה מין פּרצוף משונה ומראָה אותו לעיני. “הֲזֶה הוא, אני אומר, קלסתר־פּניו של אותו צדיק, מורנו הרב רב גוֹרְקִי? אשריהו וטוב חלקו! אראה בּנחמה, אני אומר, אם לא ראית בּר־נש זה מְכַתֵּף ליד מסלת־הבּרזל, או אפשר מסיע קורות בּיער”…. “אם־כן, היא אומרת, לדידך חסרון הוא זה, שאָדם עמל ונהנה מיגיע־כפּיו? וכי אתה אינך עמל ללחם? ואנחנו כולנו — כלום אין אָנו עמלים כל ימינו?”… “נעניתי לך, אני אומר, בדבריך כן הוא; וכן מצינו, אני אומר, מקרא מלא גם בְּ”שִׁיר־הַמַּעֲלוֹת”: יְגִיעַ כַּפֶּיךְ כִי תֹאכַל — פּירש רשׁ“י: כְּפִי עֲבוֹדָךָ, כַּךְ אֲכִילָתְך… ואף־על־פי־כן, אני אומר, אין אני מבין כלל, מה ענינו של אדומי זה לכאן? נוח לי, אני אומר, אילו הרחקת ממנו כמטחוי־קשת, כמו ששׁנו חכמים בּפּרקי־אָבות: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ — כלומר: אל תשכחי, בּתי, מי אַתְּ ומי הוא!,…אָמרה לי: “האלהים עשה את כל בּני־האָדם ישר”… אָמרתו לה: בּידוע שאלהים בּרא את האָדם בּצלמו ובדמותו, ואף־על־פּי־כן, אני אומר, חייב אָדם לבקש לו את בּן־מינו, כמו שכתבו בתורתנו הקדושה: אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ — פירשׁ רשׁ”י: אוֹי לְרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ!“… “נפלא הדבר! — היא אומרת. לכל ענין וענין יש לך פּסוק בּצדו! אפשר, היא אומרת, תבקש ותמצא לי פסוק גם לזה, שבּני־האָדם עמדו ונתחלקו למשפּחותיהם ולגוייהם: ליהודים ולנכרים, לאדונים ולעבדים לעשירים ולקבּצנים?” “טֶה־טֶה־טֶה! — אני אומר. — רואה אני בּך, בּתי, אני אומר, שבּקפיצת־הדרך הזאת כבר הגעת לאלף השישי!” — ואני עומד ומסבּיר לה סבּת כל הסבּות ומלמד לה פּרק בּמעשה־מרכבה, שכך מנהגו של עולם מששת ימי בראשית. אָמרה לי: “למה מנהגו של עולם בּכך?”… אָמרתי לה: “לפי שׁכך בּרא הקדוש־בּרוך־הוא את עולמו בּצדק ובמשפּט”… אָמרה לי: “למה בּרא הקדוש־בּרוך־הוא את עולמו כך?”… אָמרתי לה: “אם־כן, אם נתעמק בּחקירות אלו ונשאל שאלות משונות, למה כך ולמה כך, — הרי אין לדבר סוף!” אָמרה לי: “הרי לכך בּינה יתירה ניתנה לנו, שנתעסק בּחקירות ונשאל שאלות”… אָמרתי לה” “מנהג קדמוני יש אצלנו, דין מפורש ב”עין־יעקב": תרנגולת ששִׁנתה את טעמה והתחילה קוראת כתרנגול, מי כפתים רגליה ומביאים אותה אל השוחט, לקיים מה שנאמר בּתפלת שחרית: אֲשֶׁר נָתַן לַשֶׂכְוִי בִינָה… “הֲקֵץ לדברי פּלפּול? אולי תשימו שם מחסום לגרגרותיכם? — קוראת אלינו גולדה מתוך הבּית. — מעשה־ידי, התבשיל החמיץ, היא אומרת, עומד כאן על השלחן זה כשעה תמימה, והוא אומר שם שירה!”… "פּיה פּתחה בּחכמה! — אני עונה לה. — לא לחנם, אני אומר, שנו חכמים בּפרקי־אָבות: שִׁבְעָה דְבָרִים בְּגוֹלֶם — רצה לומר: תשעה קבּים שיחה ניתנו לנשים… אנחנו מדבּרים דברים של טעם, וזו, אני אומר, בּאָה בּמעשה־ידיה, בּתבשיל החמיץ שלה!,… והרי גולדה אומרת לי אף היא: “חייך וחיי ראשך, היא אומרת, שהתבשיל החמיץ שלי עולה בּטעמו על כל הדברים של טעם שלך!”… “מזל־טוב! — אני אומר. — הרי לכם פיליסוף שלישי לגורקי, שמאחורי התנור והכירים יצא לדרוש! המעט לי, אני אומר, שבּנותי הציצו ונפגעו, והנה גם אשתו של טוביה הרימה כנפיה לעוף דרך הארובּה, כצפּור־דרור תחת השמים!”… “מכיון שכך, אומרת גולדה, מכיון שכבר נתגלגלו והגיעו הדברים לידי שמים, שכוב תשכב בּמעמקי האָרץ”!… מה יאמר מר לברכה זו על לב ריק ונפש שוקקה?..

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה, כונתי — להכומר, ימח שמו וזכרו! פּעם אחת לפנות ערב עם חשכה עשיי את דרכי מבּובּריק וחזרתי לביתי עם כדי לקדירותי הריקים. בּכניסתי לכפר — והנה הדבּיקני כומר זה, והוא יושב להנאָתו בּעגלת־הצָב שלו, המחושקה בּרזל, נוהג בּסוסים בּכבודו ובעצמו וזקנו המרוסק מתבּדר לרוח. “על גחונך תלך! — אני מברכו בּלבּי. — פּגיעה טובה היא לעוברי־דרכים!”… “ערבא טבא! — הוא אומר לי. — כלום לא הכרתני?” “סימן טוב הוא לך, שתתעשר בּקרוב”. — אני אומר לו, מרים כובעי מעל ראשי ומזרז את סוסי לעבר ממנו והלאָה. והרי הוא אומר לי: “חכה, טֶבִיל, למה תמהר? עמוד רגע ואשמיעך דבר”. “אדרבּה, אני אומר, דבּר כי שומע עבדך, ובלבד שתשמיעני טובות, שאם לא כן, אני אומר, מוטב שיהא הדבר מונח אצלך עד שיבוא אליהו”…. “אימתי, הוא אומר, יבוא אליהו?” אֵלִיָהוּ הַנָבִיא, אני אומר, אֵלִיָהוּ הַתִּשְׁבִּי, אֵלִיָהוּ הַגִלְעָדִי—בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן־דָוִד"…

“בּן־דוד, הוא אומר, הרי כבר בּא”….“דבר זה, אני אומר, ישן־נושן הוא וכבר שמעתיו מפּיך פעם ושתים ושלש; ואתה, אדוני אָבי, אני אומר, לוּ יש את נפשך ותשמיעני חדשות היום”… “הרי זה חפצי, הוא אומר, להשמיעך הפּעם; רוצה אני, הוא אומר, לדבּר אתך היום בּך ובעצמך, כלומר — בּבתך”… הדבר יצא מפּיו — ולבּי נִתַּר ממקומו: מה לו לכומר הזה ולבתי? והרי אני אומר לו: “בּנותי, אני אומר, כבר גדלו, בּרוך־השם, וכבר הגיעו לפרקן ואינן זקוקות עוד למליץ־יושר; לשונן אִתָּן, אני אומר, ויכולות הן בּעזרת השם יתבּרך לדבּר בּעדן”… “אבל הענין הזה, הוא אומר, שאָנו עסוקים בּו כאן, ענין נכבּד הוא לבתך מאד, ועל־כרחה היא זקוקה לעזרת אחרים, לפי שמזה, הוא אומר, תּוצאות נכבּדות לה לתכליתה ולתכלית חייה”… “מה לבני־אָדם מן החוץ, אני אומר, ולתכליתה של בּתי? כמדומה לי, אני אומר, כיון שהגיעו הדברים לידי תכלית, הרי אני אָביה והיא בתי, עצמי ובשרי, עד מאָה ועשרים שנה, הֲכֵן דברי אם לא?”… “אמת היא, הוא אומר, מודה אני לך, שאָב אתה לבתך; אבל זו רעה חולה, הוא אומר, שׁהוּכֵּת בּסנורים; עינים לך, הוא אומר, ולא תראה, כי בתך שואפת לעולם אחר, לעולם שכולו טוב”…. “אם עינים לי ולא אראה — זוהי, אני אומר, הלכה בּפני עצמה, שלא כאן המקום לבררה; ואולם, אני אומר, ילמדני־נא אדוני אָבי, מה ענינך לכאן ולמה נגע הדבר אל לבּך?” “הדבר הזה, הוא אומר, נגע אל לבּי מאד. לפי שבּתך נכנסה עכשיו לרשותי”… “מאי משמע? — אני אומר. — כיצד נכנסה בּתי לרשותך?” “משמע, הוא אומר, שאני הכנסתּיה לרשותי ובהשגחתי היא עכשיו”… כך הוא אומר לי, מציץ לתוך עיני ומסלסל בּשעת־מעשה בּזקנו המהודר. קופץ אני ממקומי כנשוך־נחש: “את מי? את בּתי הכנסת לרשותך? איך מְלָאֲךָ לבּך?!”… כך אני אומר לו ומרגיש בּעצמי, כי מתמלא חמה אני. והרי הכומר הזה עונה לי בּבת־צחוק קלה ובשלות־נפש גמורה, כדרכו: “אל נא באפּך, טֶבִיל! הבה, הוא אומר, נדבּר דברינו בּמנוחה ונעיין יפה בּענין הזה אשר לפנינו. גלוי וידוע לפניך, הוא אומר, שאין אני שונא לך ואיני מבקש רעתך חלילה, אף־על־פי שיהודי אתה. גלוי וידוע לפניך גם כן, הוא אומר, שמכבּד אני מאד את עם היהודים ולבּי כואב ומיצר בּצרתו, שעם קשה־עורף הוא ועדיין הוא עומד בּמרדו ואינו מכניע את לבּו העקש ואינו מבין כלל, כי כל כונתנו אינה אלא לטובתו”… “אל נא, אדוני אָבי, אני אומר לו, אם נא מצאתי חן בּעיניך, את תזכיר עתה את טובותיך לפני, כי כל מלה ומלה, שאני שומע עכשיו מפיך, כמחט בּבשר החי היא ללבּי, כַּחוֹמֶץ לָעֵינַיִם וְכֶעָשָן לַשִּׁנַּיִם… ואתה, אני אומר, אם לבּך טוב עלי בּאמת ובתמים, עָשׂה תעשה עמדי רק את החסד האחרון הזה ותברכך נפשי: הניחה לבתי, אני אומר, ואל תגע בּה”… “איש בּער אתה, טֶבִיל, הוא אומר, ולא תבין! כל רעה לא תאונה חלילה לבתך! אדרבּה, הוא אומר, רק אושר נכון בּשבילה; נמצוא נמצא לה, הוא אומר, חתן הגון בּמחננו, בּחור נאה ווב, כה יתן לי אלהים וכה יוסיף”…. “אָמן, כן יהיה רצון! — אני אומר לו בּעקימת פּנים שוחקות ובלבּי אש התָּפתּה בּוערת. — מי הוא זה, למשל, אני אומר, ואי־זה הוא, חתן דנן? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אני, אם זכיתי לכך?”… “כמדומה לי, הוא אומר, שיודע אתה אותו ומכיר בּטיבו. אָדם הגון הוא, תם וישר מאד, ויודע גם לשון וספר ומושלם הוא בּכל המעלות. והנה, הוא אומר, דבקה נפשו בּבתך והוא רוצה לישא אותה כדת וכדין ואיני יכול, מפּני שלא מבּני אומתך הוא”… " חוֶודקא!"…. נצנצה מחשבה בלבּי. וחום משונה חלף פּתאום את מחי וזעה קרה כסתה את כל בּשרי, ואני יושב בּעגלתי נרעש ונדהם. ואולם מתאפּק אני בּכל מאמצי כחי, לבל תגלה צרתי וסערת לבּי לעיני איש צר ואויב. ואני נוטל את המושכות בּידי, דופק את סוסי מאחוריו בּאין אומר ובאין דברים — ונוסע לדרכי בלא ברכה… בּאתי לביתי — והנה הֹוָה ישכר! מהפכת אלהים בּמעוני, בּנותי פרשו כולן אל אחת לקרן־זוית שלה, כובשות פּניהן בּכרים ובוכות, וזוגתי מרת גולדה שתחיה — חציה כאן וחציה בּעולם האמת… מבקש אני את חוה: היכן היא חוה? אין חוה! נתעלמה חוה ואיננה!… לשאול עליה את פּי בני הבּית — איני רוצה. מה אשאל ומה אדרוש — וְשַׁדַי הֵמר לי? אוי לי ואוי לנפשי, כי יצאתי מבּטן אמי והגעתי ליום תוכחה זה, יום מר ונמהר! ואני טועם אותה שעה טעמו של חבּוט־הקבר, ואני חש בּנפשי, כי אש יוקדת תוכי ותלהט לבּי, וגדול כעסי וגדולים יסורי — ואין מוצא להם. ואני מתאוה לתת את גוי למכים ואת לחיי למורטים… ואני מרים את קולי על בּנותי ושופך את כל מרי לבּי על ראש אשתי. ואין מנוס לי ואין מפלט לעצמי. לאָן אברח ואָנה מִפָּנַי אסתר מעוצר רעה ויגון?… ואני נכנס לאורוה ונגש אל סוסי לתת אוכל לפיהו, ואני מוצא אותו בּשעת קלקלתו, חציו עומד וחציו רוכב על־גבּי קורת־האבוס. ואני נוטל מקל בּידי ומתחיל להכותו, הכה ופצוע, על ראשו ועל גבּו ועל ירכו ועל רגליו, מכה ואומר: “כל מגפותי אל לבּך, שלומיאל שכמותך! כה תחיה וכה תאריך ימים על פּני האָרץ, אם יש לי בּשבילך אפילו שבּולת־שועל אחת! צרות אתן לך, אם רצונך בּכך, צרות ופגעים וחלאים רעים ויסורים ופורעניות ומכות ובכורות!”…

כך אני מדבּר אל סוסי בּחמת־רוחי, ומיד אני מהרהר חרטה בּדבר ולבּי כואב ומתמלא רחמים על בּהמתי האומללה. צער בּעלי־חיים מן התורה!… בּמה חטא עלוב־נפש זה, כי הרימותי ידי עליו? “אִי לך, זקן שוטה, אני אומר לנפשי, שנתבּלבּלו חושיך כּך ונטרפה דעתך עליך מגודל הכאב והחרפּה!”… ואני חוזר ונכנס לביתי, נופל מלא־קומתי על המטה וכובש פּני בּכר, וראשי — ראשי עלי כגלגל לפני סופה מרוב מחשבות והרהורים ושאלות וספקות משונים, האוכלים כרקב לבבי. “מה פּשעי, אני אומר, ומה חטאתי — למה, רבּונו של עולם, שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָע לך? המעט לך יהודים, אני אומר, כי רק בּי בּחרת מכולם להכבּיד עלי ידך ולהשבּיעני ממרורים?… הוי, אלי, אלי! מה אָנו, אני אומר, ומה חיינו — מי אני טוביה ומה כחי, כי תזכרני תמיד וכי תשית אלי לבּך, ולא תתנני השב רוחי, ולא תרפּני אף לרגע, ותפקדני בּכל עת ובכל שעה לכלות בּי חמתך ולהורידני בּיגון שאולה לְפַרְפְּרֵנִי וּלְפַצְפְּצֵנִי ולשלוח בּי את כל מכותיך עברה וזעם וצרה?”…

ובעוד אני שוכב על משכבי ומענה את רוחי בּמחשבות אלו ונפשי גחלים תלהט, והנה אני שומע, כי אשתי נאנחת אף היא בפנתה האפלה, וכל אחת מאנחותיה שוברת חצי גופי. “גולדה, אני אומר, הישנה אַתְּ?”…. “לא, היא אומרת, וכי מה?”… “לא כלום, אני אומר, אוי לנו ואוי לנפשנו, שכך עלתה לנו!… אפשר, אני אומר, תעוצי אַתְּ עצה מה לעשות?”… “וכי מִפִּי, היא אומרת, תשאל עצה, אללי לי?… מי מלל לה, היא אומרת, לתינוקת זו, עת קמה בּבּוקר בּריאָה ושלמה ורעננה ולבשה בגדיה, ופתאום נפלה על צוארי, מחבּקת אותי ומנשקת לי והכה עלי בּאין אומר ודברים. כסבורה הייתי, שיצאָה מדעתה חלילה! ושאלתי אותה: בּתי, מה לך? ואָמרה לי: לא כלום. ויצאה לרגע מן הבּית לראות את שלום הפרות ונתעלמה מין העין. ממתינה אני שעה אחת ושתים ושלש — היכן חוה? אין חוה! אָז אָמרתי אל הילדות: צאֶינה וראֶינה, ילדות, אולי מקומה בּבית הכומר?”… “מִנַּיִן לך, גולדה, לדעת, אני אומר, כי מקומה בּבית הכומר?”… “מנין לי לדעת? — היא אומרת.— איי לי ואביי לנפשי! וכי עינים לי, היא אומרת, ולא אראה? או אפשר אינני אם לבתי?”… “אם עינים לך לראות, אני ואמר, ואֵם אַתְּ לבתך — למה החרשת לעת כזאת ולא הגדת לי דבר?”… “כלום לך אגיד דבר? — היא אומרת. — וכי מצוי אתה בּביתך? או לו גם הגדתי לך — השמוע תשמע לקולי? הרי זה, היא אומרת, דרכך מעולם: מכיון שאומרים לך דבר, מיד אתה פּוסק את פּסוקך; מבלבּל אתה, היא אומרת, את מחך ומח אחרים בּפסוקים ובמדרשים — וטוב לך וטוב חלקך”…

כך אומרת לי זוגתי מרת גולדה שתחיה, ואני שומע, כי בּכֹה תבכה בּחשכה… “אָכן צדקה ממני! — אני מהרהר בּפני עצמי. — כי הרי אם היא לבתה”… שומע אני את אנחותיה המרות ואת בּכיה החשאי ולבי כואב וצר לי עליה מאד… “בּואי וראי, גולדה, אני אומר לה, מה בּיני לבינך; שהנה אַתְּ מתמרמרת עלי, שאני פּוסק פּסוקים לכל דבר, ואני — גם על ענין זה, אני אומר, אענך בּפסוק, נאמר בּתורה: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים — כלומר: גדולה אהבת אָב לבניו, ולא נאמר: כְּרַחֵם אֵם עַל בָּנִים — כלומר: גדולה אהבת אָב לבניו. ולא נאמר: כְּרַחֵם אֵם עַל בּנִים – כלומר: גדולה אהבת אם לבניה. כל זה למה? משום שלא הֲרֵי הָאָב כַּהֲרֵי הָאֵם. האָב, אני אומר, לבּו גס בּבניו וחייב הוא להדריכם בּדרך ישרה וללמדם בּינה ולהטותם כחפצו. מה שאין כן האם… הנה רָאֹה תראי, אני אומר, כי מחר יהיה האות הזה, אם ירצה השם, כאשר אתראה אתה פּנים ואשמיע לה דבר”… “הלואי, היא אומרת, מי יתן ויאָמנו דבריך ותראה את פּניה ותדבּר אתה, וגם אתו תדבּר, כי אין הוא אָדם רע מטבע בּרייתו, ואף־על־פּי שכומר הוא, בּכל זאת, היא אומרת, לבּו לב בּשר;” ולכן, היא אומרת, גם אותו תבקש ותתחנן לפניו ותפּול לרגליו, אולי יחוס, אולי ירחם“… לפני מי אתחנן? — אני אומר. — לפני טיטוס הרשע, ימח שמו? האני אכרע ואשתחוה, אני אומר, לפני כומר? וכי משוגעת את, אני אומר, או אפשר נטרפה דעתך עליך בּעצם היום הזה?… אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן — אל־נא יזכו שונאינו וכל דורשי־רעתנו לעת כזאת!”… “הוא אשר אָמרתי! — היא אומרת. — יודעת אני את דרכך מאָז ומעולם!” “וכי מה עלתה על דעתך? — אני אומר. — כסבורה היית, שאלך אחרי עצת אשה כסומא בּארובּה? או אפשר רצונך, אני אומר, שמפּיך אהיה חי ואל בּינתך אשען?”.. וכך עבר עלינו הלילה בּוכוחים ובשיחות של פּגעים, עד שקרא הגבר ועלה עמוד־השחר. כמעט עלה עמוד־השחר והאיר הבּוקר, מיד נחפּזתי וקמתי מעל משכבי והתפּללתי תפלת שחרית, ותיכף לזה אני נוטל שוט בּידי ויוצא את בּיתי ומכונן צעדי לבית הכומר. אמת היא, שאין משגיחים בּדברי אשה — אבל מה אעשה ולאָן אלך? לכף־הקלע?…

בּקיצור, נכנסתי לחצרו של אותו כומר, ימח שמו, והנה יצאו לקראתי הכלבים הרעים אשר לו ופגעו בי בקול תרועה ובקול המון חוגג. וכל עיקר כונתם לתקן תקונים בּקפּוטתי היהודית ולטעום טעם של בּשר כשר, שנעים הוא ביותר לחֵךְ כלבים שכמותם… נס אירע אותה שעה, שלקחתי בּידי את שוטי ושננתי להם מקרא מלא בּתורה: לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ — תרגום אונקלוס: לָה אִבְּרָא חוּטְרָא אֶלָּא לְכַלְבָּא… לקול נביחתם פרצו מבּיתם הכומר והכומרת והפיצו את העדה החוטאת ובעמל רב הצילוני משני־טרף והכניסוני לביתם וקבּלוני בּסבר פּנים יפות, כראוי לאורח הגון כמוני, ולא עוד אלא שחפצו לערוך גם את המיחם לכבודי. ואָמרתי להם: “מיחם — לאו־דוקא, אם מצאתי חן בּעיניכם, אני אומר, תנתן לי הרשות לדבּר דבר בּאָזני אדוני אָבי בּאין איש בּינינו”… אָז הבין הכומר עד היכן הדברים מגיעים ועמד ורמז לאשת־חיקו, שתסגור אחריה את הדלת, בּמחילה מכבודה. ואני נגשתי אל המלאכה תיכף ומיד, בּלא הקדמות והכנות יתרות: יהא־נא בּחסדו להגיד לי תחילה, אם מאמין הוא בּאלהים?… ואחר־כך יואל־נא ויגיד לי בּטובו הגדול, אם ישר וכשר הדבר לפני האלהים להפריד בּין הדבקים ולהקים בּת בּאָביה אשר אֲהֵבָהּ ונפשו קשורה בּנפשה?…. ושוב ישמיעני ויגיד לי: מה היא מצוה ומה היא עבירה?… ועוד הלכה אחת ילמדני ובאר לי בּאר היטב: מה הוא דינו של אָדם, שנכנס לבית חבירו ועשה שם מהפּכה ושִׁנָה שם את סדר החדרים ואת מעמד הכלים והשלחנות והספסלים והמטות?…

ממילא מובן, שהכומר הזה נשאר בּמקומו כנדהם, ורק כעבור רגעים אחדים התאושש ואָמר לי: טֶבִיל, הוא אומר, הרי יהודי פּקח אתה, והנה עמדת פתאום ושאלת אותי כמה וכמה שאלות בּבת־אחת, ואתה רוצה, הוא אומר, שאָשיב לך תשובה אחת על כולן? לאט לך, הוא אומר, המתן קצת ואָשיב לך על ראשון — ראשון, ועל אחרון — אחרון“… לא, אני אומר, אָבי רחימאי, על שאלותי אלו לא תשיב לי לעולם, כי כל מחשבותך, אני אומר גלויות לפני וכל מזמותיך מראשית ידעתי, ואתה, אני אומר, לוּ חסד תעשה עמדי, והגדת לי רק זאת: היש לי עוד תקוה להשיב לי את בּתי, אם לא?”… והרי הוא קופץ ממקומו ואומר לי: “הלא השמעתיך כבר פּעם, כי כל רעה לא תאונה חלילה לבתך! אדרבּה ואדרבּה…” “ידעתי, אני אומר, ידעתי, כי אושר גדול צפון שם אצלכם בּשבילה בּזה ובבא! אבל לא זה, אני אומר, עניני עכשיו, בּאתי אליך, אני אומר, לחקור ולדרוש, איה מקום בּתי ואם אוכל עוד לראות את פּניה?”… “שאל, הוא אומר, את אשר תשאל ממני, ורק את הדבר הזה לא אעשה לך”… “יישר כחך, אני אומר, יפה דרשת! היה שלום, אני אומר, ואל קנא ונוקם ישלם לך כגמולך בּכפל כפלים!”…

ואני חוזר לביתי אָבל וחפוי־ראש ומוצא את גולדה זוגתי מוטלת על מטתה, כולה מקופּלת כּפקעת של חוטים, יבש מקור דמעותיה ואין בּה כח עוד לבכות. ואני אומר לה: “קומי, אשתי, אני אומר, שְלִי נעליך מעל רגליך ושבי אתי לאָרץ שבעה ימים, כדת וכדין, ונתאבּל על בּתנו כהתאבּל על המת. ה' נָתַן וַה' לָקַח — יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. יהי רצון, אני אומר, כאילו לא היתה לנו חוה מעולם. או לוּ יהא הדבר בעינינו, אני אומר, כאילו קרה אותה כמקרה הודיל, שגלתה מעל שלחן אָביה והלכה לנוע מעבר להרי־חושך, אלהים יודע אם נוסיף עוד ראות פּניה עד עולם… הַאֵל, אני אומר, יְעַוֵת מִשְׁפָּט? אל רחום וחנון הוא, ומי יאמר אליו מה תעשה?”….

כך אני משיח בּמרי־נפשי ואני מרגיש, כי הדמעות חונקות אותי ועומדות כּעצם בּגרוני. אבל לא אשה טוביה ויתיפּח ועוד כחו אתו להבליג על יגונו. אמת, לא היה יום קשה לי כיום ההוא. ראשית מפּני הבּזיון!… ושנית, העל זאת אתאפּק ולא אמרר בּבּכי, כי שִׁכַּלְתִּ בּיום אחד את הטובה בּבנותי, מרגלית זו, שאהובה היתה ללבּי וללב אמה יותר מכולן, איני יודע על־שום מה: אפשר על‏־שום שחולנית היתה בימי ילדותה ועשרה נסיונות נתנסינו בּשבילה לסעדה ולהחלימה ולהחיותה מכל מיני חלאים ופגעים רעים, שעברו עליה אָז; כמה פעמים לא נָתַנוּ שֵּׁנָה לעינינו והיינו שומרים עריסתה בּלילות, וכמה פּעמים הצלנוה מידי מלאך־המות והחזרנו נשמתה בּה בּידים ממש, כמו שמחזירים נשמה לאפרוחים רכים, שנדרסו בּרגל אָדם, כי ברצות ה' דרכי איש — גם מֵתָיו יְחַיֶּה, כמו ששנו חכמים בּ“עין־יעקב”: יִחְיוּ מֵתֶיךָ … ואפשר חס אני עליה על־שום לבּה הטוב והנאמן, כי לב טהור בּרא לה אלהים ואהבת־נפש אָהבה את שנינו. וכי תמצא לומר: אם כן, איך נְתָנָה לבּה לעשות לנו ככה? ויש לומר: ראשית, מזלנו גרם לנו. אין אני יודע, אם דעת מר כדעתי — אני זה דרכי מעודי להאמין בּהשגחה עליונה. ושנית, הרי אין זה אלא מעשה כשפים, מין קליפּה, רחמנא ליצלן, דבקה בּה לעכור חייה. ילעג עלי מר די־חפצו, ואני מדברי לא אָסור: גם אני אינני שוטה מופלג, המאמין בּשֵׁדִים ובלצים ובשאר רוחות רעות ומזיקים, אבל בּמעשה־כשפים אני מאמין בּאמונה שלמה. וכי יד מי היתה בּי להכריעני, אם לא יד מכשפים?… ועתה יקשיב נא מר וישמע את הדברים הבּאים להלן, ואָז על־כרחו יענה אָמן…

בּקיצור, לא לחנם אָמרה תורה: וָחִי בָּהֶם—כלומר: אין אָדם ממית עצמו מתוך יסורים… כל מכה ומכה, שמביא הקדוש־בּרוך־הוא על האָדם, סופה להרפא, וכל צרה בּשעתה — סופה להשתכח. אָמנם, לא בּרצונו ישכח איש תוגת־נפשו. הפּרנסה — היא המטמטמת את כל חושינו. קשים מזונותיו של אָדם, ריחים על צוארו תמיד ומושך הוא בּעול חייו, משחיר פּניו כשולי־קדירה ועובד ויגע למצוא פּת־לחמו, כמה שנאמר: אָדָם כַּבְּהֵמָה נִדְמֶה… ולפיכך לא היו ימים מועטים עד שנגשנו כולנו שוב אל המלאכה, זוגתי ובנותי אל הכדים ואל הקדירות ואני אל סוסי ואל עגלתי — ועולם כמנהגו נוהג. ורק גזירה יצאָה מלפני בּבּית, כי שם חוה לא יזכר ולא יפּקד עוד — אין חוה! מחוק מחקתי את שמה מספר החיים! וכך אָספתי לי בּאחד הימים מְלָאִי נאה של מעשי־חלב וגבינה, סחורה דשנה ורעננה, ויצאתי לבּובּריק כפעם בּפעם לפקוד את הקונים אנשי־בריתי.

בּאתי לבּובּריק — והנה ששון ושמחה! הכל צוהלים לקראתי: “בּרוך הבּא, רב טוביה! מה שלומך ומה מעשיך? מדוע לא ראינו את פניך זה ימים ושבועות?” “שלום לי, אני אומר, והכל על מקומו, כמו שכתוב במגילת איכה: חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְקֶדֶם”… “אם כן, הם אומרים, מדוע פניך אינם כתמול־שלשום?”… פּרה, אני אומר, נפלה בּרפתי"… “אָכן עין בּעין נראה, הם אומרים, שמלומד אתה בּנסים בּכל יום שני וחמישי; בּר־מזל אתה, הם אומרים, מאין כמוך בּיהופּיץ”… והרי כולם עומדים סביבי, חוקרים ודורשים אצלי על־דבר אותה הפּרה, שנפלה בּרפתי: בּמה היתה מצוינת? כמה שלמתי מחירה? וכמה פּרות עוד נשארו לי אחריה? והכל ממלאים שחוק פּיהם ושמחים אֱלֵי גִיל, כדרך העשירים, הלועגים לרש ומבדחים דעתם אחרי סעודה שמנה, כטוב לבּם בּיין, כּעת שהאויר צח וחם והירקות מלבלבים והעשבים נותנים ריח ומעט תנומה יפה לגוף… ואולם כך דרכו של טוביה, ששותה הוא לעג כמים ומקבל חדודים בּאהבה, ובלבד שלא ידע איש את הטמון בּחובּו ולא תשורנו עין זר, וכך אני נפטר בּשלום מקוֹנַי וחוזר לביתי דרך היער עם כדי וקדירותי הריקים, מרפּה את סוסי ומרמז לו, שילך לבטח דרכו וילחך ירק־דשא להנאָתו, ואני עצמי מתעמק אותה שעה בּמחשבות וברעיונות שונים ומהרהר על כל הבּא בּידי: על החיים ועל המות, על העולם הזה ועל העולם הבּא, על מהות העולם בּכלל ועל מהות חיי האָדם בּפרט, וכל זה כדי לבלבּל את השטן, הוא היצר־הרע, המתגרה בּי ומסיתני כפעם בּפעם להעלות על לבּי את זכרה, כלומר: את זכר חוה. ועל אפּי ועל חמתי אין אני בּן־חורין להסיח לבּי הימנה, מחוה בּתי, והרי היא עומדת לפני דמיוני כמות שהיא, כולה יפה וצעירה ורעננה, קומתה דמתה לתמר וקלסתר־פּניה מאיר כחמה; או יש אשר אראנה בּימי ילדותה, ימים עברו, עם פּעוטה היתה וידועת־חולי, ואני נושא אותה אָז על זרועותי, כאשר ישא האומן את היונק, חובק את גופה הרך ומרגיש את ראשה הקטן בּהתרפּקו על שכמי. “מה רצונך, חוה’לי עולל־טפּוחי? האתן לך פּרוסת־לחם? או מעט חלב?”… ואני שוכח לרגע אחד את המעשה אשר עשתה ונפשי תערוב אליה ותכלה, ולבּי ינהה אחריה עד כדי יציאת־נשמה, וגדולים געגועי מנשוא… ואולם תוך־כדי־רגע אני נזכר בּדבר — וְכֹחַ הַדָּם מתגבּר בּי על שאר חושי, ואש נִצֶתֶת בּלבּי, וחמתי בּוערת בּי עד להשחית, וגדול כעסי עליה ועליו ועל כל העולם כולו וגם על עצמי. למה לא אוכל לשכוח אותה אפילו לרגע, למה רפו ידי וחדל־אונים אני להסיחה מלבּי, למחוק שמה ולהשמיד זכרה לעולמי עולמים? בּמה זכתה זו בּעיני? וכי לכך חייב טוביה לחיות חיי יהודי שבּיהודים, לעבוד עבודת־פּרך כל ימיו, להתענות תחת סבלו, לגדל את בּניו ולחנכם, כדי שיעמדו אחר־כך וינָשׁלו ממנו בּבת־אחת כעלה נִדָּף מעץ, וילכו אל אשר ישאם הרוח, וְיִסָּעֲרוּ כמוץ לפני סופה, ויכלו כעשן תחת השמים?… הלא כאָדם — כך אני מהרהר בּלבּי — כן עץ השדה. הנה עץ צומח מן האדמה, אלון בּין אלוני היער. ובא איש בּעל־גרזן, והניף עליו בַּרְזִלּוֹ, ונפל ענף אחרי ענף — היש תקוה לעץ, אם ערירי ישאר בּאין ענפיו עמו? ואתה בּן־אָדם, קח את גַּרְזִנְךָ וקום הַךְ בּשרשיו פּעם אחת ולא תִּשְׁנֶה, למען יִכָּרֵת העץ ויפּול מלא־קומתו, גם הוא וגם גזעו. ולא יהיה לו זכר, ולא יעמוד עץ ערום בּין עצי היער!…

עוד אני חושב מחשבות אלו, והנה מרגיש אני פּתאום, כי עמד סוסי מלכת. מה זה ועל מה זה? נושא אני את עיני ומבּיט לפני — חוה!… אותה חוה כמו שהיתה, בּצלמה וכדמותה, לא נשתנתה כחוט השערה ואפילו את בּגדיה לא שנתה!… מתחילה נצנץ רעיון בּמחי — לקפּוץ מעל העגלה ולנפּול על צוארה… אלא תוך־כדי־רגע בּא רעיון אחר ועצרני: “טוביה! כלום אשה אתה?”… ואני מושך בּסוסי: “לך, לא־יצלח!” — ומטהו לצד ימין. מציץ אני ורואה — אף זו נטתה לצד ימין, עומדת כנגדי ומרמזת לי בּידה, כאָדם האומר: “עמוד רגע ואשמיעך דבר”… לבּי נתר ממקומו, ידי רפו וצר לי מאד. עוד רגע — ואקפּוץ מעל העגלה! ואולם מתאפּק אני בּכל כחי ומתגבּר על יצרי, אוחז בּמושכות בּחזקה ומטה את סוסי לצד שמאל. אף זו נוטה לצד שמאל, ושוב היא עומדת כנגדי, מבּיטה עלי הבּטה משונה ופניה כפני מת… “מה אעשה עכשיו? — אני מהרהר בּפני עצמי. — האתעכּב ואעמוד כאן, או אסע הלאָה לדרכי?” ועד שאני מהרהר ונמלך בּדעתי מה לעשות — והנה זו כבר אָחזה בּרסן הסוס ומדבּרת אלי לאמר: “אָבי! תהא נא מיתתי כפּרתי, אם אָמוש מן המקום הזה! חנני, אָבי רחום, ושמע קולי!”… "עֶה! — אני מהרהר בּלבּי. — כפי הנראה רוצה אַתְּ לנצחני בּמלחמה? לאט לך, יונתי! מריסי עיניך ניכר, שאין את יודעת עדיין את טוביה אָביך, בּמה כחו גדול, כמו שאָמר דוד המלך לגלית הפּלשתי: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ… ואני מרים שוטי ודופק את סוסי אחת ושתי ושלש ומשמיעהו על הזריזות. וסוסי מבין כל דבּור ומרים רגליו כאילה, קופץ ומדלג בּשקידה, אלא שלכל קפיצה וקפיצה הוא הופך ראשו לאחוריו ומנענע את אָזניו בּנזיפה. “לך לדרכך, אני אומר לו, אל תסתכל בּקנקן ואל תביט אחריך, חכימאי”… כסבור מר, כי אני עצמי לא התאויתי אותה שעה להפוך את ראשי לאחורי ולהביט לוּ רק בּעיני האחת אל המקום ההוא, אשר עמדה שם?… אבל לא אשה טוביה וירך את לבּו, יודע אני, כיצד נוהגים עם השטן, המקטרג בּשעת הסכנה…

בּקיצור, למה אאריך ימים למעלתו? אם גזירה נגזרה עלי מן השמים לקיים מצות חבּוט־הקבר, הרי כבר קיימתיה אָז, בּיום ההוא; ומה טעמו של גיהנם ומה טיבה של כף־הקלע ושאר יסורים וענויים נוראים, הכתובים ומפורשים אצלנו בּספרים הקדושים, — שאל את פּי ואגדך! בכל אותה הדרך, שעברתי בּה, נדמה לי, שרצה היא אחר עגלתי וקוראת לי: “חנני, אָב רחום, ושמע קולי!”… ורעיון מנצנץ בּמחי אותה שעה: “טוביה! בּפּעם הזאת הקדחת תבשילך יותר מדאי! מה איכפּת לך, חסר לב, את תתעכּב לרגע ותשמע את אשר בּפיה? אפשר יש בּרצונה להגיד לך דבר, הראוי להשמע? ואפשר גם אירע לה ונחמה על מעשיה והיא רוצה לשוב בתשובה שלמה אל עמה ואלהיה? או אפשר רע ומר גורלה אצל אותו ערל, והיא פּורשת כפּיה ומתחננת לך, שתושיט לה יד־עזרה?”.. ועוד כמה וכמה שאלות משונות מתרוצצות בּמחי ומבקשות פּתרונן. ושוב אני רואה אותה בּדמיוני בּעודנה ילדה קטנה, ואני נזכר בּמקרא שכתוב: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים — כלומר: חייב אָב לרחם על בּניו… ואני מענה את נפשי בּענויים קשים ומטיף מוסר לעצמי, כי רע המעשה אשר עשיתי ולא יכופּר לי העון הזה עד עולם! “מה לך, בּן־אָדם, כי נזעקת? למה הקשית ערפך ולא הכנעת את לבּך הערל, איש עקש ומשוגע? טול את המושכות בּידיך, אכזר שבּאכזרים, והחזר עגלתך לאחוריה ושוב ודלוק אחרי בתך ופייסנה בּדברים רכים והשב לבך אליה, כי בתך היא אשר אָהבת, עצמך ובשרך!”… ושוב הרהורים רעים ורעיונות משונים מתרוצצים בּמחי: מה זה יהודי ומה זה אינו־יהודי?… ומדוע בּרא אלהים בּעולמו יהודים ואינם־יהודים?… ואם כך בּרא אותנו אלהים — מדוע הפריד בּין אחים וחלק אותנו לשתי משפּחות והטיל שנאָה בינינו, שנשנא איש את אָחיו בּלבבנו ומרר איש את חיי רעהו על לא־דבר, כאילו לא אָב אחד לכולנו, אָבינו שבּשמים?… וצר לי, צר לי מאד, שאין אני מלומד כל־צרכי ואין אני בּקי בּספרי מחקר ופיליסופיה, כדי שאוכל לגלות עמוקות ולמצוא פּתרון לחידת־פּלאים זו… וכדי לבּלבּל את הרעיונות הללו, אני מתחיל פּתאום בּתפלה: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָּה! מתפּלל אני

מנחה בּקול רם ובניגון, כאשר צוה אלהים. אבל מה תתן לי תפלתי ומה יוסיף לי ניגוני, אם ממעמקי לבּי ניגון אחר עולה ומשתפך ומנגן מאליו: חַ־וָּה! חַ־וָּה! חַ־וָּה!"…. וככל אשר אָרים קולי לנגן תפלתי, כן ירום וכן יחזק קול ניגון “חוה”, וככל אשר אתאמץ להסיחה ולהרחיקה מלבּי, כן תוסף דמותה להֵראות ולרחף לפני בּיתר בהירות וביתר עז; ונדמה לי שוב, כי שומע אני את קולה, הקורא מאחרי עגלתי, קול מר צורח: “חנני, אָבי, אָב רחום, ושמע קולי!”… ואני אוטם אָזני משמוע, ואני עוצם עיני מראות, ואני מתפּלל תפלתי בּקול רם ולבּי בּל עמי, ואני מכה על חזי ואומר “אָשַׁמְנוּ” ואיני יודע על מה ולמה; ורוחי חובּלה וחיי נתבּלבּלו ועולמי חשך בעדי ואיני יודע, אָנה אני בא. ואיני מספר לאיש על פּגישתי זאת, שנפגשתי עם בּתי, ואיני מדבּר עם איש עליה, ואיני שואל את פּי איש עליה, אף־על־פּי שיודע אני את מקומה איה, ואת חייהם ואת מעשיהם אני יודע. אבל חלילה לי לגלות סודי לאיש. חלילה לי להתאונן ולהבּיע שיחי לפני איש. עמי ימות צערי ואתי אל קבר ירד. זה הטובי וזה מנהגו כל הימים!….

ורק דבר אחד מתאוה אני לדעת: האם כך היא דרך כל הגברים, או רק אני לבדי דרכי בשגעון? הנה, למשל, פּעמים היה מעשה… היצחק לי מר? חוששני, שרק צחוק אעשה למעלתו… פּעמים היה מעשה ואני לבשתי את קפּוטת־השבּת שלי ויצאתי אל מסלת־הבּרזל וכבר הייתי מוכן ומזומן לנסוע אליה — יודע אני את מקום מושבם… ונגשתי אל מקום ממכר הכרטיסים ואָמרתי אל הממונה: “תן לי כרטיס־הנסיעה”. אמר לי: “לאָן?” אָמרתי לו: “לעיר יהופּיץ”… אָמר לי: “עיר כזאת אינה בּמציאות אצלי… אָמרתי לו: “אם כן, נעניתי לך, מחל לי”… ואני חוזר תיכף ומיד לביתי, פּושט מעלי את בּגדי־שבּתּי ושב אל עבודתי, אל מעשה־חלבי ואל סוסי ועגלתי, כמו שכתבו בּנביאים: אִישׁ לְאָהֳלֶיךָ יִשְׂרָאֵל — פּירש רש”י: ישוב החייט אל מחטו והסנדלר אל מרצעו… הוא אשר אָמרתי, כי מר יצחק עלי ועל חלומותי!… ולא עוד אלא שיודע אני גם את כל מחשבותיך והרהורי־לבּך בּשעה זו. מסתכל מר בּי עכשיו ומהרהר אחרי בּלבּו: “אָכן טוביה זה ממשפּחת חוּשִׁים הוא!”… ולפיכך אני סבור, כי עַד כַּאן אוֹמְרִים בְּשַׁבָּת־הַגָּדוֹל — כלומר: כבר הגיעה השעה לכלות ספּורי ולצאת… ואולם קודם שאסיים, אבקש עוד הפּעם את מעלתו ואחר אחדל: אל־נא תכתוב עלי מרורות בּספר. ואם גזירה היא מלפני כבודך לכתוב, יִכָּתֵב נא שׁם אחר ולא שמי, כמו שנאמר בּתורתנו הקדושה: מְחֵנִי נָא מִסִפְרְךָ — רצה לומר: שכוח תשכח את טוביה החולה, כי במה נחשב הוא!….