הקדמה לנוספות ל“כוסו של אליהו” מאת יעקב > אריאל    🔗

טובת הקוראים והמבקרים, הרואים והמשחקים עומדת תמיד לנגד עיני המחבר. ובהיות שרצה המחבר להקל מעט על הקוראים וכו' הנכבדים, על כן ישב המחבר על מדוכה זו מיום שנשלח הספר לבית הדפוס, בערב ראש שנת תרפ“ד, ולא ירד ממנהּ עד ערב ראש שנת תרפ”ה; ובכל אותו הזמן בקש אמצעים ודרכים שונים איך לקצר מעט את החזיון הגדול: “כוסו של אליהו”, הארך אפשר מעט יותר מדי. ועכשו שמח המחבר שיש בידו לבשר לקוראיו וכו' הנכבדים שסוף סוף, אחרי יגיעה רבה, הצליח למצא עצה ותחבולה להשמיט לגמרי את המערכה הראשונה של אותו החזיון (מה שמצריך להוסיף רק דברים אחדים אל המערכה השניה) מבלי שיסבלו מזה הקוראים וכו' הנכבדים.

אולם בזה עוד לא יאמר המחבר די, כי אם ישתדל לחפש עוד דרכים שׁונים עד שימצא את הדרך הישרה לקצר את החזיון עוד יותר ולהשמיט לגמרי גם את המערכה השניה, וגם השמטה זו תֵעָשֶׂה באפן שלא יסבלו מזה הקוראים וכו' הנכבדים. אך גם בזה לא יסתפק המחבר ולא ינוח ולא ישקט ויוסיף לחפש את הדרכים הכי שונים והנסתרים למען יוכל לקצר עוד יותר ולהשמיט לגמרי גם את המערכה הנשארה, השלישית, וגם כן, כמובן, באפן שלא יסבלו מזה הקוראים וכו' הנכבדים כלל וכלל. בקצור, יכולים הם הקוראים וכו' הנכבדים להיות סמוכים ובוטחים כי המחבר לא יחוס על כל הטרח והעמל הרב הכרוך בחפושים אלה, אם רק תצא מהם איזו תועלת לטובת הקוראים וכו' הנכבדים ולהנאתם.

ובאם יאותו גם המבקרים הנכבדים להסכים לתכנית זו, הריהו מוכן המחבר להוסיף ולחפש דרכים חדשים לגמרי כדי שיוכל לָמֹד גם את יתר החזיונות שבספר זה באותה המדה של קצור והשמטה עד שלא ישאר אף חזיון אחד בכל הספר, מבלי להסיח דעת אף לרגע, כמובן, מן התנאי ההכרחי שהקוראים וכו' הנכבדים לא יסבלו ממדה זו כלל וכלל. זאת ועוד מחשבות טובות יש בלב המחבר על הקוראים וכו' הנכבדים, וכי מה לא יעשה המחבר למען קוראיו וכו' הנכבדים?

 

הערות הבחור הזעצער:    🔗

אמר הבחור הזעצער: אם ימצא בין הקוראים וכו' הנכבדים אדם מחודד ביותר אשר יבא מתוך קריאת הקדמה זו וימנה במחברנו הנכבד את המדות הטובות של זחיחות הדעת ויהירות וכדומה, ישיב נא אל לבו את הכלל הגדול שכל דבר המותר למחברי שירים מותר גם למחברי חזיונות. ואם תמצי לומר שהחזיונות אינם חזיונות, הרי תמצי גם לומר שהשירים אינם שירים. אם, למשל יאה הוא למשורר לנהג סלסול בעצמו ולחבר שיר על דבר שיריו, עם “כנור” ו“נבל”, “נימים”, ו“מיתרים”, ועוד מכשירי זמר כאלה – מובן מאליו שאין הכתוב מדבר כנגד המשוררים הגדולים, שעולם בפני עצמם הם, ולהם הכל שרי – מדוע לא ינהג גם מחבר החזיונות סלסול בחזיונותיו ולא יכתב אודותם בהקדמתו, לכל הפחות, אם קצרה ידו לחבר חזיון על אודות חזיונותיו? במה נופל השני מן הראשון? אדרבה, יש מבקרים הסוברים שנעלה הוא החוזה חזיונות על משורר השירים… ואם תמצי לומר שהחזיונות וכו‘, הרי תמצי גם לומר שהשירים וכו’, ועין למעלה, וחוזר חלילה…

שוב דרש הזעצער:

כבר אמרו חז“ל, “אין לך דבר שאין לו שעה”. והשתא, סברת המבקרים הנזכרת למעלה היא השליטה בעולם הספרות. ומטעם זה תתברר לנו המהפכה הגדולה שלפתע פתאם היתה בספרותנו. כל המשוררים, בנעריהם ובזקניהם, עזבו את שיריהם לאנחות, עגנו את אהובותיהם, קרעו את “נימיהם ומיתריהם”, כתתו “נבליהם וכנורותיהם” ל”גבורים" ו“נפשות”, ונעשו ליוצרי הדרמה, כמו שכתוב, “והלכו מחיל אל חיל”. ואנו אין לנו אלא לברך “שהחינו” על הופעה חשובה זו בספרותנו, ועל ההופעה השניה המלוה אותה, כדרך היהודים מטבע בריתם, כשהם רואים יהודי אחד אוחז בפרנסה חדשה מיד מחרים ומחזיקים אחריו וכל אחד אוחז גם הוא באותה פרנסה. וגם על הופעה זו כבר אמרו חז"ל, “קנאת סופרים תרבה חכמה”. הלואי!

עד כאן דברי הבחור הזעצער, ויסלח לי המחבר הנכבד על שנכנסתי לרשותו בלי רשותו…

 

מערכה ראשונה (היא השניה במחזה)    🔗

(סדור הבימה יהיה כמו במערכה השניה שבפנים הספר, אלא שמנורת הנפט עודנה דולקת. גם אין מקום בה בעד הילדה צלה)

האם

(כשהיא עומדת בפתח המסדרון אשר בקיר לימין הרואים, מוכנה ללכת לחדר־מטתה, אל השפחה העומדת באמצע החדר כשהיא אוחזת מטאטא ביד אחת ומגרפת האבק בשניה) כאשר תכבדי את הרצפה, תשגיחי נא לבלי השאר אף פרור־מצה אחד עליה, כי חטא הוא לדרך על הלחם אשר נתן לנו ה' ברב חסדו. ובכלותך את מלאכתך, תואילי נא לכבות את מנורת הנפט, אבל את הנרות תשאירי כשהם דולקים. הנרות צריכים לדלוק עד שיכבו מאליהם. ליל שלום לך, מרינקה.

מרינקה

ליל שלום גם לך, גברתי הטובה (האם נעלמת מן העין אחרי סגרה את דלת המסדרון ומשאירה אותה פתוחה רק מעט מבלי שתגע הדלת במזוזה. אחרי רגע נשמע קול פתיחת דלת וסגירתה, להודיע לך כי נכנסה כבר אל חדרה. בתחילה מסירה מרינקה את המפה מעל השלחן ומנערת את הפרורים שעליה על הרצפה, ומניחתה שוב על השלחן. וכשהיא מעתיקה את הכסאות ומתחילה לטאטא את הרצפה, רואה היא את עצמה מוכרחה לכרע ברך כדי להוציא איזה פתותים שנתגלגלו תחת השלחן ואינם חפצים לזוז ממקומם למרות הכותה בהם במטאטאה. דבר זה מרגיז אותה, וכקמה וזוקפת את עצמה היא מרטנת) פתותי מצות אלה סוף סוף יוציאוני מן העולם. כל היום עלי לכף כאגמון ראשי, או ללכת בברכי כמו קִטֵּעַ ולהתגלגל אחרי איזה פרור שהתחמק מתחת המטאטא. זו היא מכה אשר לא כתובה בתורה (את הפתגם הזה למדה מהרבנית, אולם, בהבדל משפחתו של הרבי, אינה יודעת כונת הפתגם) ואין אף נפש אחת אשר תשתתף בצערי או אשר אוכל לשפך את שיחי בחיקה. רק לפניך, מטאטאי (אוחזת אותו כנגד פניה ומביטה עליו) יכלה אני לפתח את פי ולגלות את אשר עם לבי. אמר נא לי אתה, איזה חטא יש בדבר אם גם ידרך איש ברגליו על אלו פתותי מצות שאין לאיש חפץ בם? מה? (מטה את אזנה, כמאזינה לדברי המטאטא) אומר אתה שגברתי רבנית היא, ועליה לדעת את כל החטאים שאדם דש בהם בעקבו, ואם היא אומרת שחטא הוא, ודאי יודעת היא מה שאומרת, ואשרי השפחה העובדת גברת טובה כגברתי. אולי צדקת, מטאטאי היקר, למה לי להרהר אחרי מדותיה? מוטב לי לגמר את מלאכתי מיד כדי לעלות תיכף על משכבי וליתן מנוחה לעצמותי השבורות (שבה לעבודתה, ובגשתה אל ארון התבות, מבטה נתקל בכוס היין. יגון ואנחה נסים מפניה המפיקים עכשו שמחה למראה הכוס) אסורה נא ואראה אם יין בכוס, אם ריקה היא (נגשת, מרימה את הכוס ומביטה בו) הידד! מלאה היא יין על כל גדותיה. בשביל מי היא כוס זו? מסתמא השאירה אותה הגבירה בשבילי אלא ששכחה להעמידני על זה. אמנם צדקת, מטאטאי הנאמן, אשה טובת לב היא גברתי, ואשרי השפחה המשרתת אותה (שותה ומעוה פניה) וכי גם זהו יין? יין צמוקים הוא או מים מתוקים! הגם אבי חגג את חג הפסחא שלנו ביין צמוקים? חס וחלילה! הוא, ינעם לו עפרו, היה שותה שלש ארבע כוסות גדולות מיין שרף והיה נופל שכור ארצה, וככה היה שוכב כל היום עד שהיין סר מעליו והיה מתפכח וקם ושותה שוב שלש או ארבע כוסות גדולות מיין שרף ושוב היה נופל שכור ארצה. זו היתה חגיגה כמו שנאמר! מה אתה אומר לזאת מטאטאי? אומר אתה שעיף הנך ומבקש לנוח קצת. ובכן לא נְכַבֵּד עוד הלילה (אוספת את הפרורים לתוך מגרפת האבק, מכבה את מנורת הנפט, מכבה גם נר אחד או שנים, אך נזכרת מה שנצטותה) הו, מה זאת עשיתי! (מביטה מסביב וממהרת להדליק את הנרות הכבוים, מרימה את כלי הַכִּבּוּד וצועדת אל הדלת אשר לשמאל הרואים הנפתחת אל חדר הבשול, והנה קול צעדים מגיע לאזניה מצד הימין. פונה היא לשמאלה, והנה בנימין, ילד כבן עשר, עומד בפתח המסדרון. פונה אליו בכעס) מה לך פה, ומי לך פה, בנימין? שוב למטתך ואל תתגלגל פה בשעה זו של אחת אחר חצות! בנימין

(צועד לפניו אחרי סגרו את הדלת מאחריו) הסי, מרינקה, ואל נא תדברי בקול רם כל כך. נחוץ לי לחכות פה לאיש פלני אלמני. צריך אני לראותו הלילה, כי אם לא אראהו הלילה לא אוכל לראותו כלל.

מרינקה

שמו שמים! הנקלה בעיניך? ילד גמול מחלב, עתיק משדים זה צריך לראות איזה פלני אלמני דוקא שעה אחת אחר חצות הלילה. עם איזה שובב יש לך עסק הפעם? איזה מעשים טובים כבר אומרים אתם לעשות בפעם הזאת?

בנימין

אין לי עסק עם שובבים, ואין בדעתנו להרע גם לזבוב העומד על הקיר, מרינקה הטובה. מלאך אלהים יבא לראותני הפעם, מלאך אמתי, אליהו שמו.

מרינקה

ואותו המלאך קבע עמך מועד דוקא בליל זה אחר חצות? ברי לי שמלאך כזה טעון בדיקה. חובתי היא להעיר את אמך, אולי תחפץ גם היא לראות את המלאך שלך (צועדת אל דלת הימין)

בנימין

(עוצר אותה בדרכה) בבקשה ממך, מרינקה, אל תעירי ואל תעוררי את אמא. תני לי ואספר לך את הדברים כהויתם. מעשה שהיה כך היה. כשהיינו כלנו יושבים אל השלחן ומסדרים את הסדר, הגיד לנו אבינו ספורים נפלאים אודות הנביא אליהו אשר עלה השמימה בסערה ונהפך למלאך בעודו חי. ועוד ספר לנו אבינו כי בליל הסדר מבקר אליהו אל כל בית יהודי העורך את הסדר כהלכתו. ואז עלה במחשבתי לשבת עֵר כל הלילה ולחכות לו. וכאשר אמרתי כן אעשה, כי יש לי דבר גדול להגיד לו.

מרינקה

וכי מי איננו יודע את העסקים הגדולים שלך? יכולה אני לציר לעצמי את הדבר הנכבד שיש לך להגיד למלאך שלך. אבל אם הדבר נחוץ וחשוב כל כך, אפשר תאמר אותו גם לי? מדוע לא אדע אותו גם אני?

בנימין

יכל אני להגיד לך, אבל את לא תביני מאומה.

מרינקה

ומדוע לא אבינהו? חושבת אני שגדולה אני קצת ממך בשנים. מדוע לא אבין את הדבר כמו אתה? אדרבה, הגידה נא לי ותראה אם אבין את דבריך אם לא.

בנימין

אי אפשר לך להבין, מרינקה מפני שאינך בת ישראל. אין את יודעת כלום משרפת בית מקדשנו הגדול, מִשְׁכַּן כבוד ה' אלהינו, מֵחָרְבַּן ארצנו הטובה והנאוה, מִגְּזַר־דיננו ללכת בגולה ולסבל עול זרים וצרות וענויים במשך שנים על שנים למאות ולאלפים עד אשר ירחם ה' עלינו וישלח לנו את אליהו להביא לנו את מלך המשיח אשר ישיבנו אל ארצנו ויבנה לנו את בית מקדשנו וכל אחד מבני ישראל יֵשֵׁב לו איש תחת גפנו ותחת תאנתו בארץ זבת חלב ודבש. הו, מה טוב יהיה אז כאשר יבא מלך המשיח! אבל הוא לא יביא לנו את המשיח טרם ידע אל נכון שאנחנו חפצים בו באמת ומחכים לו בכליון עינים שיבא.

מרינקה

ובכן, במה נוגע הדבר הזה אל עצמך ואל בשרך?

בנימין

הטחו עיניך מראות? הנה אהיה נֵעור כל הלילה עד שאראה את אליהו הבא לבקרנו, ובראותי אותו אתחנן לו להביא את המשיח ולהקיץ הקץ לגלותנו, כי כבר ישבנו דַיֵּנוּ בין עמים זרים, כבר שבענו בוז ותמרורים, וכלנו ככל בני ישראל מחכים לו בכליון עינים שיבא וישיבנו לארץ אבותנו… מספקני מאד אם תביני את כל הענין הזה על בריו.

מרינקה

אחת היא אם מבינה אני אם לא. בין כך ובין כך איני מאמינה אף בדבר אחד מכל הדברים שספרת לי עד הנה. אם לא תשוב מיד אל חדרך הנני להעיר תכף את אמך

בנימין

אינך מאמינה לי? תני לי ואוכיחה לך בהוכחה נחרצה כי כנים דברי. רואה אַתְּ אֶת הכוס הגדולה והיפה העומדת שם על הארון? יודעת אַת בשביל מי היא?

מרינקה

(בהתענינות־פתאם) אדרבה, בשביל מי היא.

בנימין

(בקול נצחון) כוס זו בשביל אליהו, הנביא־המלאך, היא. ככה אמר לנו אבינו. אות היא כי מחכים אנחנו לבקורו בליל הסדר ולבשרתו כי המשיח הִנֵּה הולך ובא. הכוס הזאת כשהיא מלאה יין תעמד שם ככה כל הלילה.

מרינקה

ובכן היין אשר בכוס ההיא הוא בשביל אליהו הנביא, המלאך שלך? אם כן, יכל אתה לשבת פה כל הלילה ולחכות לו. גם אני ישבתי עמך, לולא הייתי עיפה כל כך, ותנומה לא נפלה על עפעפי. אולי יסלח לי המלאך אם לא אחכה לו?

בנימין

ודאי ימחל לך, מרינקה. אין צורך כלל שתחכי לו. יכלה את ללכת לישון כאות נפשך. ליל שלום לך.

מרינקה

ליל שלום גם לך, בנימין, ודרש בשמי לשלום המלאך שלך כאשר תראהו (יוצאת אל המטבח).

בנימין

ברוך שפטרני מצרה זו! הנשמע כזאת, גויה כמותה תהי נעורה כל הלילה ותחכה לאליהו הנביא! עֶצֶם מציאותה פה בחדר זה ודאי היתה גורמת לאליהו שלא יכנס אל החדר כלל, או שיעש את עצמו בלתי־נראה לעיני (רגע של דממה) ובכל זאת נוח לי לוּ היה עוד איש עמי פה. הדממה והצללים מפילים עלי אימה. אדברה נא, לכל הפחות, בקול אל עצמי (מבטו נופל על הקיטל).

האב

(מניח את ידי הילד החולה, לוקח את הפקק של זכוכית בידו ומסתכל בו מכל צד וצד כדי לראות אם נבדל הוא באיזו תכונה מיתר הפקקים הדומים לו בצורתם. נראה שאינו מוצא בו שום חשיבות בשביל גלוי הרוצחים והוא מניח אותו על השולחן. אחרי כן הוא לוקח את הצלב באצבעותיו אבל מיד מרפה אותן ממנו והצלב נופל על השלחן. שוב לוקח את הצלב, ושוב מפיל אותו על השלחן, כאלו אחז באיזה שקוץ שומם, או בשפוד ברזל מְלֻבָּן באש. לבסוף עוצם הוא את עיניו, ובהתאמצות שלמעלה מכח אנוש, כאחד הסובל יסורים גדולים אך נושך את שפתיו כדי לעצור בעד צעקות הכאב שלא תתפרצנה החוצה, לוקח את הצלב בידו, אוחז אותו כרגע ואומר) שקץ תשקצנו, תעב תתעבנו! (והוא פוקח את עיניו, כאלו השפיע על עצמו בעזרת הפסוק להתרגל אל מגע הצלב ולהביט עליו בלי התרגשות הנראה לעינים, מהפכו מצד לצד, מסתכל בו היטב, ומחזירו לאחיו) ראה נא, אחי, הנה חרותים עליו ראשי־תיבות אחדים, מ. בּ. פּ תמהני של מי הם?

האח

(לוקח אותו ומסתכל בו, מניע בראשו לאות כי גם ממנו פליאה דעת, ומניחהו תחת השלחן) אפשר, אחי, היינו יכולים להכיר את הפושעים? היכלת אתה להכירם אלו הציגום לפניך, פנים אל פנים?

האב

מי, אני? הן לא ראיתים כלל. בנימין הוא אשר העירני והודיעני אודות הרוצחים ומעלליהם.

האח

ומאין נודע לו הדבר?

האב

אמנם, בני, איך נגלה לך סוד הרוצחים? גש הנה, בני, וספר לנו את כל הפרטים.

בנימין

(נגש אל האב בחרדה) אל תקצף עלי אבי, כשהלכתי אל חדרי לישון, לא עליתי מיד על משכבי אלא עמדתי אצל דלת חדרי וחכיתי עד שראיתי דרך חרכי דלת המסדרון את אור מנורת הנפט בדעכו, ואז באתי אל החדר הזה כשעמדה השפחה לצאת מכאן, וישבתי פה וחכיתי לאליהו הנביא שיבא וישתה מן היין אשר יצקת לתוך כוסו. ובהשקיפי במקרה דרך החלון ראיתי את שני האנשים נכנסים לחצרנו ואל דיר העצים. הלא תכעס עלי, אבא?

האב

האכעס עליך בני? הלא ה' שלחך לפנינו להחיות לנו לפליטה גדולה מהרג וממות (גוחן ונושק לו).

האח

רואה אני בזה אצבע אלהים. אמנם, לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

האם

גשה נא אלי, בני יקירי (הוא נגש אליה והיא מחבקת אותו).

שמואל

ואת אליהו הנביא, הראית אותו?

בנימין

אם ראיתי את אליהו הנביא? אכן מתוך הבהלה כמעט ששכחתי אותו לגמרי (עובר אל הכוס ומסתכל בו, ואם אינו יכל להגיע אל פיה, עולה על כסא) הוי, אבא, הכוס ריקה והיין איננו! (בקול עצור דמעות) אליהו היה כאן ואנכי לא ראיתיו! (בוכה).

האב

(נגש אל הכוס ומתכל בה, מושך בכתפיו) נבצרה ממני לדעת מי שתה את היין (והוא שולח מבט־חשד לעבר מרינקה) אמנם בני, אליהו היה עמנו הלילה. יד אליהו הנביא היתה עליך כל העת, אף כי בעיני בשרך לא ראית אותו (דממת רגע) חושב אתה, בני, שהיית יכל להכיר את שני הפושעים אשר השליכו את הילד לתוך חצרנו?

בנימין

(מוחה דמעותיו) חושש אני, אבי, שלא אוכל להכירם, כי כובעיהם היו מופשלים על עיניהם וְלָטו את חצי פניהם.

האח

ובכן, אחי, מה נעשה עכשו?

האב

(חושב כרגע, מושך בכתפיו ומרים את ידיו כמתיאש מעזרה אנושית) כשכלו כל התרופות, נוהגים היהודים לפתח את ארון הקדש ולקרא מזמורי תהלים בעד החולה המסכן. ואף על פי שחולה זה אינו מאחינו בני ישראל, בכל זאת אולי ישמע ה' לתפלתנו ויחיהו וירפאהו. נלכה נא, אחי, לבית הכנסת, ונקרא בתהלים. גם אתה, יוסף, תלך אִתָּנוּ.

האח

הננו ונלך. אבל מי ישמר על החולה?

האם

אנחנו, כמובן נשמר עליו עד שובכם.

הגיסה

יכלים אתם לסמך עלינו. חושבת אני שכבר נֻסֵּינוּ בהשגחה על ילדים חולים, הלואי שנהיה כלנו חיים ובריאים.

דינה

גם אנחנו וכו' (מכאן ואילך כמו בפנים הספר).

חנה

אנא דודתי, תני לנו להיות עם בניך.

 

מערכה שניה (היא השלישית במחזה)    🔗

(בימת החזיון ערוכה כמו במערכה השלישית בספר, עין שם. יש אפשרות להקל קצת את הצגת המערכה הזאת על ידי זה שיהפכו את האולם או התיאטרון עצמו לבית הכנסת, ואז ישמש המסך החיצוני של בימת החזיון בתור קיר המזרח, ושלש או ארבע השורות הראשונות של מושבי הרואים יהפכו לספסלי בית הכנסת אשר המתפללים־המשחקים ישבו עליהם בשעת ההצגה, והמתפללים האלה יהיו מתוך הרואים, אם יביאו עמהם את טליתם.

המשחקים צריכים להזהר שלא יכשלו בשני דברים שאינם הגונים. ראשית, אל יעמידו גבאי בית הכנסת וסגנו על בימת ארון הקדש. מעמד הגבאי וסגנו בשעת התפלה על יד ארון הקודש, מעמד הגבאי וסגנו בשעת התפלה על יד ארון הקודש, זה מעבר מזה וזה מעבר מזה, בחינת שני הכרובים, להבדיל באלף הבדלות, הוא חקוי מנוול שבתי כנסיות החרדים באמריקה מחקים את היכלי הריפורמים אשר גם הם מחקים בזה את בתי המסגד שלהם. חקוי מכוער זה אינו נוהג בבית הכנסת של החזיון. מקום ארון הקדש קדוש הוא, ואין כאן מקום לכבודים.

שנית, ישגיחו נא על האריות המחזיקים בשני לוחות הברית, בין אלה המרֻקמים על הפרכת, ובין אלה המחֻטבים על ראש הארון, שלא יהיו חצים, מן המתנים ולמטה, גזוזים, ומגֻדלי פֶּרע חצים, מן המתנים ולמעלה, ככלבי ה“חצר”, להבדיל באלף הבדלות, אשר כנראה שמשו דוגמא לאריות לאמני הקדש שלנו, במאה שעברה, או באלף שעבר, עין בספר, “האמנות בבית המדרש ובבית הכנסת” שודאי יִכָּתֵב בקרוב. אמנם אין לנו הצדק להאשים אותם על אשר לא צירו לעצמם אריה יותר טבעי מכאלה, מפני שמצד אחד לא ראו מימיהם לא אריה חי ולא אריה מת, לא בוואלאזין ולא במיר, לא בטעלז ולא באיישישׁאק; ומצד שני, הנה הכלבים אשר בחצר הפריץ היו כל כך עזים וחצופים, וכל יהודי הנכנס אל החצר היו מתנפלים עליו ברציחה נוראה כל כך ועוד מעט והיו טורפים אותו בהרף עין אחד, עד אשר ראה עצמו כדניאל בגוב האריות, ופני הכלב נדמו לו כפני האריה. אולם בימינו אלה אחרי אשׁר נתאשר כבר המנדט המשאיר את ארץ ישראל ברשות הממשלה הבריטית, ירום הודה והוד הנציב שלה, לזמן של עשרים וחמש שנה – על פי חשבון הפסוק, “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול”, – –, וממשלת בריטניה הטובה פותחת את שערי ארץ ישראל לרוחה לפני עשירי בני ישראל, – ואם דוקא אלה אינם רוצים לעזב את ארצות מגוריהם, הרי לא בריטניה אשמה בזה, כי לבה טוב עלינו. והנה גם הישיבה מסְלַבּודקא עוברת אל חברון אשר ביהודה, אף כי לעת עתה הרשו רק למאה בחורים לבא ולהביא את תורתם עמהם, וגם זה עלה בידם רק אחרי כרכורים שונים ותחנוני עני בפתח והתרפסות בזויה וגלגול מחלות ממשרד למשרד ומפקיד לפקיד, כי הפקידים עמי־הארץ הגסים דורשים את הפסוק “כי מציון תצא תורה” כפשוטו של המקרא, מציון תצא ואל ציון לא תבוא – – לירוק היינו צריכים בפה מלא מררה ורעל בפניהם של אלה אשר המכשלה הזאת תחת ידם בעד תכסיסיהם המגונים בנוגע לכניסתנו לארץ. מַפתח הכניסה ליהודים צריך להיות בידי ההנהלה הציונית, אף כי גם זו אינה כֻּלה תכלת; ואתה, הקורא, החורק שניך ומתמרמר על המצב המנוול ואין לאל ידיך לעזר אף במעט מן המעט, הלוך והכית את ראשך בקיר, אולי יראה ה' בעיניך – –; ובכן, בימינו אלה עון פלילי הוא לפאר את הקדש באריות שאין להם צורת אריה כלל, בשעה שיש לנו תודה לאל, אריות מִשֶּׁלָנו. על כן יקפידו נא המשחקים על האריות שיהי מגודלי פרע מן הקצה אל הקצה כאריה ממדבר הלבנון או ממדבר יהודה, ובשעת הדחק יוכלו לצאת ידי חובתם גם באריה מעבר הירדן).

החזן

(מזמר, והמטיב וכו')

האב

(קם, עולה על הבימה, נושק את הפרכת, מחכה רגעים אחדים כנמלך בדעתו אם לדרש אם לא)

מורי ורבותי:

מנהג קדום נהוג בעירנו שהרב דמתא ידרש בראשון לפסח קודם למוסף דרוש מענינא דיומא לכבוד הפסח. כך נהגתי גם אני כל ימי. אולם בפעם הזאת אבקשׁ מכם מחילה על אשר אשנה ממנהגי ואדחה את דרשתי ליום שני של החג. זאת ועוד דבר, מורי ורבותי. הנני מבקש מכל אחד ואחד מכם, וגוזר עליכם בגזרת מרא דאתרא להשאר בבית הכנסת לאיזה זמן אחר התפלה, כי יש לי להועץ אתכם אודות דבר אחד אשר נפשנו ונפש כל ישראל קשורה בו. אחר התפלה אמסר לכם את פרטי הדברים. אך דעו לכם, מורי ורבותי, כי לא רק בכל דור ודור אלא שבכל יום ויום עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. על כן נקוה שגם היום ולהבא יצילנו ה' מידם, ונזכה לשוב לארצנו במהרה בימינו ונאמר אמן. (נושק את הפרכת ויורד, ושב למקומו על יד ארון הקודש.)

הקהל

אמן! (מכאן ואילך עד הסוף כמו בפנים הספר)

(סוף)

 

בִּרְכַּת הַפְּרִידָה    🔗

אי אפשר לו להמחבר להפרד מעל הקוראים הקטנים (ואולי גם הגדולים) מבלי לברך אותם גם ולהתברך גם הוא עמהם – מברכיך ברוך, – על כן נבֹרַך נא כלנו¹)

בְּשָׁנָה טוֹבָה, בְּרוּכָה

בְּחַיִּים, בְּרִיאוּת וַאֲרוּכָה,

וּבְכָל טוֹב עֲרוּכָה;

בְּפַרְנָסָה טוֹבָה וּנְעִימָה,

בְּלִי בּוּשָׁה וּכְלִימָה,

וּבִלְתִּי תְלוּיָה עַל בְּלִימָה;

בִּשְׁנַת שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן,

חֲשׂוּכָה מִפֶּגַע וְאָסוֹן

וְלִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן;²

בִּשְׁנַת פְּדוּת וּגְאֻלָּה,

בְּיֹפִי וְהָדָר כְּלוּלָה,³

וְהַצְלָחָה בְכָל פְּעֻלָּה;

בַּהֲשָׁבַת לִבֵּנוּ לֵאלֹהֵינוּ,

וַעֲשִׂיַּת חוֹבוֹתֵינוּ לְעַמֵּנוּ,

תּוֹרָתֵנוּ, שְׂפָתֵנוּ וְאַרְצֵנוּ;

אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

ערב ראש שנת תרפ"ה. גרוס פוינט, על חוף הים סט. קלייר.