היינריך היינה: שירים 🔗
היינה הוא המשורר הגרמני החשוב ביותר בתקופה שלאחר גיתה. תמצית שליחותו האמנותית־היסטורית היא שנתן צורה לירית קבועה ובת קיימא הן לבעיותיו האישיות הן לבעיות דורו. קסם בלתי רגיל, החורג מגבולות התקופה, שופע מתוך יצירתו של היינה, המיוחדת במינה מבחינת תולדות הרוח האנושית. בתחומי יצירתו שוכנים זה ליד זה יסודות רעיוניים הנוגדים איש את רעהו, כגון: יהדות ונצרות, הערצת יוון והסתייגות ממנה, שכליות ורגשיות, רומאנטיקה וריאליזם, אופטימיות ופסימיות, חושניות ורגשות מופשטים. בתוך אותה יצירה עצמה ובנפשו של אותו משורר שוכנים בשלום האֶגאֶל וסן־סימון. גאוה חצופה וכניעה החוזרת בתשובה. עושר רעיוני שחלקיו נוגדים זה את זה, מאיים תמיד על עולמו של היינה ומסכנו, ובכל זאת אין הוא מפוצצו, הואיל וקיים בו חישוק גמיש ופאראדוכסאלי, המצרפו ומאחדו: יהדותו של היינה. יהדות זו אינה מסתפקת בתופעות חיצוניות, כגון: נושאים ורומאנטיקה של תרבות מסויימת, אלא זו היא צורת־יסוד, המסתתרת מאחורי כל גילויי המשורר, ומתמזגת בסופו של דבר עם תוכנה הרעיוני של התרבות הגרמנית. הסנטימנטאליזם של היינה אינו ניזון ממקורות דתיים ואינו תגובה נגדית של הלב על קשיחות שכלית והגיונית; יסוד צער־העולם אינו הביירוניזם חורק השיניים, המעלה את המשורר לדרגת אליל, אלא לאוֹפאַרדיזם מרדני מזוקק, המוצא את ביטויו הטהור ביותר דווקא בשעה שהמשורר חולה. הסנטימנטאליזם שלו מוצק ושרשים עתיקים לו, שכן הוא מלווהו הנאמן של גורל היהדות הנצחי. הוא אופף את כל יצירות היינה, הן בשירה, הן בפרוזה. מורשת יהודית היא גם שכליותו המופרזת של היינה, החוסמת את דרכו ליצירה אינטואיטיבית, אולם יתרונה בכך, שהיא מאחדת את הכל ושומרת את היצירה מפני התפוררות. היא מופיעה בכל שעה שהרגש מתבלט יתר על המידה.
ביצירת היינה ניתן להבדיל שלוש תקופות. הראשונה (1830־1819) רומאנטית בצורתה ובתכנה: אהבה, חלום, שדים ורוחות, לילה, אור ירח, ימי הביניים, מזרח, יסודות גותיים, התלהבות למוסיקה, אהבה מאוכזבת, הלובשת צורת מיתוס לירי. אך שכלו של היינה עומד תמיד על המשמר, מתקומם על ההפרזה ובולם וחוסם את מבול הרגשות. מבנהו של השיר נשאר אחיד עד סוף תקופתו הראשונה. הקצב רופף למדי לשם הבלטת הנעימה. נוף יצירתו ואווירתה עודם רומאנטיים, אולם המרחק בין המטרה ובין מצב הרוח והרקע צומצם. היינה מביא את הרומאנטיקה לשיאה, ובכך חשיבות “ספר השירים” (1827). כל רומאנטיקה שבאה אחריו אינה אלא ירידה. הפרוזה שלו הוא כיבושו הגדול הראשון של האימפראסיוניזם בשפה הגרמנית. הוא משחרר את השפה מן הרומאנטיקה וחוזר וכובשה לאירוניה. רקע רשמי המסע הראשונים עדיין הוא רומאנטי, אולם אחרי כן הוא הופכו לריאליסטי. הוא מוסיף להשתמש בסגנון הישן ב“הרבי מבכרך” וכופה על עצמו בשני נסיונותיו הדראמטיים צורה שאינה הולמת את חוקי השירה.
משעבר לפאריס בשנת 1831 פותחת התקופה השניה ביצירתו. שכליותו, שעסקה עד כה בפיקוח על הרגש ובבלימתו, לובשת מעתה צורה פעילה, יוצרת ונעשית לכוח עצבני־לירי. כל האידיאליזם הגרמני מדבר מגרונו בשיר ובפרוזה. סגנונו שולט בימים ההם בקלילות בשטח הפוליטיקה, כבפילוסופיה ובאמנות. במרחק אינטלקטואלי בטוח הוא מלווה את הרומאנטיקה לדרכה האחרונה. זוהי הגישה האופיינית לו בתקופה ההיא והוא משלח את הסאטירות הפוליטיות ההרסניות שלו בריאקציה, בעריצים גדולים וקטנים, בפאתוס המזוייף, ובמשוררים המקובלים של אותה התקופה. אנו חשים בשיריו גם כיום את רגישות אירופה בין שתי מהפכות ואת מתיחות הימים ההם.
היינה – רישום־עט של לודביג גרים משנת 1827
הרומאנטיקה המושפעת מן השכליות מהווה את הרקע לשירת אהבה, הפורצת מלבו בכוח מחודש: “שירים חדשים” (1844) בבאלאדות וברומאנסים עדיין מוסיף היינה להשתמש בנשואים רומאנטיים (“טאנהויזר”). תפאורות הרומאנטיקה מתמוטטות בזו אחר זו, וב“אטא טרול” הוא יוצא למסע עונשין נגד הרומאנטיקה.
בתקופת יצירתו השלישית והאחרונה מתמזגת המציאות הבלתי רומאנטית עם הגעגועים על הרומאנטיקה. הרומאנטיקה האמיתית אופטימית תמיד, שכן היא נותנת אימון בהזיות, בנצחיות הרגשות ולעולם אין היא מפוכחת. הרומאנטיקה האחרונה של היינה באה לידי ביטוי בחוסר כל תקווה, זוהי תקופה טראגית וקודרת. המוטיב היסודי של הבאלאדות הגדולות של ה“רומאנצרו” (1851) הוא שהגדלות והיופי סופם רע ומר. ארץ הפלאים של הפרח הכחול שוכנת על גדוֹת נהרות שאוֹל. בגיהנום הסבל הגופני משלים המשורר עם אלוהיו. כשם שהפך בעבר את אהבותיו המאוכזבות, שלעולם לא באו על סיפוקן, למיתוס שירי, כן הוא עושה הפעם בגסיסתו ההירואית. הוא מוטל בקבר, אולם עודנו חי ונושם. כל ההשקפות מתרוקנות מתוכנן, והמשורר נמלט אל תוכן חייו המקורי, ליהדות. הוא פונה אל סמלים יהודיים וממלאם חיים. כל כאבו נהפך לנעימה. הד עגום לסבלותיו הקשים נשמע מתוך שיריו האחרונים, שכינם בשם “לאצארוס”.
חייו. 🔗
היינריך היינה נולד בדיסלדורף ב־13 בדצמבר 1797, כבן למשפּחת יהודים בני טובים מתקופת ההשכלה. סבו – רופא, אמו – מעריצתו של ז’אן ז’אק רוסו, דודו – בנקאי עשיר. אביו היה סוחר אריגים, ואמו בת למשפּחה יהודית הולנדית מיוחסת. הורי היינה באו בברית הנישואין רק אחר הולדת בנם, ומטעם זה ציין היינה אחרי כן את שנת 1799 כשנת הולדתו. שנים רבות לא היה ידוע בבירור אם נולד ב־1797 או ב־1799. בסוף המאה הקודמת, כשמעריצי המשורר נגשו לחגיגת מאה שנה להולדתו, נלחמו שתים־שלוש קבוצות זו בזו. אלה חגגו בשנת 1897 ואלה בשנת 1899. פולמוס חריף פרץ סביב השאלה, אך אף אחד משני הצדדים לא הצליח להוכיח את צדקת טענותיו.
מה הן העובדות?
מסמכי המשפּחה עלו באש בשריפה. כשהיינה עשה מאמצים לרכישת האזרחות הצרפתית בשנת 1842, השיב מיניסטריון הפנים הפרוסי לשאלת שלטונות צרפת בקיצור נמרץ: “הלה נולד ב־1797 בדיסלדורף”. שעה שהיינה המיר דתו בשנת 1825 ציין את 1799 כשנת הולדתו. ברור היה שהיינה הפחית את גילו בשנתיים, ולא עשה כן אלא משום שנולד לפני נישואיהם הרשמיים של הוריו. הוא היה אפוא ילד בלתי חוקי. תופעה שלא ראו בעין יפה בימים ההם, והיינה עשה כל שביכולתו כדי לטשטשה. הענינים הגיעו לידי כך שבאחד ממכתביו בתקופה האחרונה, מדגיש היינה בהתלהבות במכתבו לאחותו, לוטה, “לוטכאֶן”, האהובה, את 1799 בתור שנת לידתו, אף כי האם הזקנה ציינה את שנת 1797 כשנת הולדתו של בנה. נראה שהעלימו את ה“חרפה המשפּחתית” מלוטה, שהיתה צעירה בהרבה מאחיה.
המעשה שהיה כך היה: אביה של בטי וואן גלדרן, התנגד נמרצות לנישואי בתו לשמשון היינה, אבי המשורר. הוא הוסיף להתנגד לנישואין אלה גם אחרי מותו, שכן סירבה הרבנות בדיסלדורף לתת הסכמתה לנישואין אלה גם אחר מות וואן גלדרן הזקן. נישואים אזרחיים עדיין לא היו קיימים בגרמניה בימים ההם, והם הותרו רק בשנת 1804, משהונהג “קוד נאפוליאון” בחבל הריינוס. לעומת זה לא נחשבו לתופעה יוצאת דופן חייהם המשותפים של שני צעירים נאהבים החיים ב“אהבה חופשית”. משלא היה מוצא אחר לזוג הצעיר, בחר בדרך זו. קל לתאר, שדבר זה עורר גל של רכילות בעיירה. רק משנולד התינוק בדצמבר 1797, נאותו הרבנים להפסיק את התנגדותם הנמרצת וב־6 בינואר 1798 נתנו לזוג את ברכתם הרשמית. נשאלת השאלה: מדוע הקדימו את שנת הלידה של התינוק בשנתיים? מדוע לא בחרו בשנת 1798 והעדיפו עליה את 1799? נראה, גם חוקי הטבע יש להם מה לומר בנידון זה. רשאים היו לקבוע את שלהי 1798 כשנת הלידה, שהרי טקס הנישואין הרשמי נערך בינואר 1798, אך מרוב זהירות סרבו לציין את שני המאורעות בשנה אחת דווקא, שלא לתת מקום לחשד, ודווקא משום שהענינים לא היו כשורה. מוטב היה אפוא לפזר את כל הספיקות הללו, ושנת 1799 צויינה כשנת הולדתו של הבן, הארי הקטן.
היינה נקרא בשעת הולדתו “הארי” על פי שם ידיד אנגלי של אביו, אשר עמד עמו בקשרים מסחריים. להיינריך שינה את שמו רק משעבר לדת הפרוטסטנטית. חיי היינה עמדו בצל מאורעות חשובים בהיסטוריה העולמית. בימי נעוריו השפיעו רעיונות המהפכה הצרפתית הגדולה השפעה עזה על אירופה, ונפוליאון בונפרטה שינה במסעותיו הצבאיים את מפתה המדינית של אירופה. מולדתו המצומצמת של היינה, חבל הריינוס, סופחה לצרפת בשנת 1806, והיינה מדגיש הן ב“זכרונות” שלא הספיק לסיים והן ב“הספר לה גראַנד”, את התלהבותו לנפוליאון. נפוליאון העניק ליהודים שיווי זכויות אזרחי, והם לא ראו בו את הכובש בראש ובראשונה אלא את המשחרר, הנושא את רעיונות המהפכה הצרפתית. ב־1813 פינו הצרפתים את דיסלדורף, וכעבור שנתיים סופח האיזור לפרוסיה. דבר זה שינה מיסודם את תנאי חייהם של היהודים, ואמו של היינה – ה“זכרונות” מרמזים על כך שלאב לא היה מה לומר בענינים המכריעים – עיבדה תכניות חדשות להארי. היא שיגרה אותו תחילה לבית ספר למסחר ואחרי כן להשתלמות מסחרית. היינה ראה את עצמו כ“בן חופשי של הריינוס החופשי” (הקדמתו ל“אגדת החורף”). ואמנם הוא הושפע מן הסביבה בה נולד, מן האגדות והמעשיות שנתרקמו סביב הריינוס ואשר חדרו לימי נעוריו ועודדו את הנימה הרומאנטית באופיו. הוא טיפח באהבה את היסודות העממיים האלה והנציח את הדמות הדימונית של הלוראלאָי, שנוצרה על ידי פוֹן ברנטאנו. הוא כתב סביב דמות זו את השיר הגרמני הפופולארי ביותר עד היום הזה שאפילו הנאצים לא יכלו לעקרו מספרי הלימוד הגרמניים והסתפקו בעל כורחם במחיקת שם המחבר וכתבו במקומו “שיר עם”.
"לוֹראָלאָי"
הוא השיר השני ב“השיבה” (1832־1824) וזו לשונו בתרגום גילה אוּריאל:
לא אדע מה פשר דבר
שכה לבי עצב;
אגדת קדומים זה מכבר
לא תרף מני הלב.
צונן האויר ואפל
הרהין יזרם בלט;
פסגת ההרים עוד תהל
בזהר ערב רד.
יעלת חן במרום
תשב שם נאוה,
תבריק בעדיה הכתם,
תסרק קוצות זהבה.
תסרק במסרק הזהב,
ובשיר קולה תתן;
לשיר יש לחן נשגב,
בעז איתנים רוֹנן.
בספינה קטנה הספּן
נצבט מכאב עצוּר;
עיניו בצוקים לא נתן,
רק מעלה בלי הרף יתוּר.
דומה כי יבלע הנחשול
לבסוף הספן עם סירה
כזאת עשתה הן הכל
הלוֹראָלאָי בשירה.
איזור הריינוס הוא שעיצב את אופיו, הוא הושפע מן הסביבה הרחוקה יותר – מצרפת. גלי המהפכה הגיעו גם אליו, אל עיר מולדתו. בשנת 1797 הגיעו חיילי המהפכה הצרפתית לדיסלדורף ונשארו בה עד 1801, עד כריתת שלום לונוויל. כעבור חמש שנים סופחה דיסלדורף כבירת נסיכות שנוסדה על ידי נפוליאון, לצרפת, וקשר מדיני זה נתקיים עד 1813. היינה מדגיש במקומות רבים ביצירתו את השפעתה החזקה של האווירה הצרפתית עליו. שנים רבות ראה המשורר הצעיר בנפוליאון את ממשיך השליחות המהפכנית עד אשר גילה נפוליאון את נטיותיו כעריץ והשניא את עצמו על המשורר.
אביו של היינה ראה ברכה בעסקיו, הוא לא היה בעל אופי מוצק, נטה ליהנות מן החיים והיה נוהג לעתים בקלות דעת. על אף מגרעותיו היה “האדם האהוב ביותר בעולם כולו”, לפי עדות בנו. אף כי קירבה יתרה הראה היינה לאמו, אשה נבונה ומעשית, שעקבה בחרדה ובשמחה אחר תחנות חייו השונות. היינה עצמו מספּר שהחשש פן יהיה הבן למשורר היה מטיל עליה אימה, שכן חשבה את הדבר לאסון חמור ביותר. לפי מושגי הזמן ההוא המשורר הוא אדם מסכן, לבוש קרעים שסופו להוציא נשמתו האומללה בבית חולים לעניים. אכן, הדעות הקדומות הללו לא היו רחוקות מן המציאות כל עיקר, ואמו של היינה ראתה בעיניה את חששותיה מתאמתים כשבנה, המוכר כמשורר גדול מת, על אף שמו ופרסומו, כעני חסר־כל בבית החולים.
הוא הקדיש לאמו שירים רבים שהחשובים ביניהם הסוֹנאָטות הבאות (תרגום: גילה אוריאל):
א.
מעודי הסכנתי לכת בראש מורם
רוחי קשת עורף היא ועשויה בלי חת.
אלו גם מלך בי נתן מבט,
איני משפיל עיני ואיני נכלם.
אך, אם טובה, ממך לא נעלם:
אם גם גאה רוחי ועשויה בלי חת
בצל קורתך הנעים והנחמד
יש והנני שפל רוח ונפעם.
הזאת רוחך אותי בלט תכניע
רוחך אשר הכל בעז תבקיע
ומבהיקה תצוף אל תכלת הרקיע?
הזכר מעללי כה דכאני,
בעבורם שברון לבך באני?
לבך היפה שכה אהבני!
ב.
בטרוּפי אותך לפנים עזבתי
נפשי לקצה עולם ללכת תאבה;
חפצתי ראות אם יש עוד אהבה,
לחבוק האהבה ברוך חפצתי.
האהבה ברחוב למצא שאפתי,
לפני כל דלת יד פשטתי מקוה
וכקבצן בקשתי נדבה –
אך לעג ושנאָה קרה אספתי.
ואהבה זו שכה חפשתיה,
בקשתיה ולא מצאתיה
ושבתי הביתה בחלי ודאבה.
והנה קרבו אלי פניך –
האָח! הנה מצאתי בעיניך
את כל אשר בקשתי בנעם אהבה.
היינה הצעיר למד לשונות אחדות בעת ובעונה אחת, דבר שיש בו ברכה וקללה גם יחד. שפת הבית היתה אידית, כפי שיצירותיו של היינה ובעיקר מכתביו הפרטיים, מוכיחים זאת. ברחוב שמע הנער את הגרמנית המדוברת בחבל הריינוס התחתון. בבית הספר אשר למד בו משנתו השתים עשרה היתה שפת ההוראה צרפתית. אותה שפה, בה עתיד היה ליצור גדולות ונצורות, למד רק באותן השעות המעטות, שהוקדשו ללימוד השפה הגרמנית. הרבה למד מפיו של נזיר פרנציסקני צרפתי, שפתח לפניו את עולם רעיונות ההשכלה הצרפתית שקירבו אל יצירת וולטר ואל רעיונות המאה השמונה־עשרה. היינה כינה את עצמו “הזמיר הגרמני בפאה נכרית של וולטר” בהתכוונו לציין את השפעת ההשכלה הצרפתית על דרכו שהוליכה אותו מן הרומנטיקה הגרמנית לריאליזם המהפכני. בעודו בגיל צעיר עמד על כך, שהוגי הדעות הצרפתיים הגדולים קרובים לרוחו ביותר. בשנת 1815 פרש מבית הספר מבלי שעמד בבחינת בגרות. ייתכן שחסרה לו הסבלנות, וייתכן שהגיע לידי מסקנה, שלא יוכל לסגל לעצמו השכלה בדרך הרגילה. הוריו דיברו כנראה על לבו שיפנה למסחר, אשר יבטיח את קיומו. ואמנם מוצאים אנו את הצעיר בן השמונה־עשרה, שכתב בגיל שש־עשרה את אחד השירים הגרמניים היפים ביותר – “שני הגרנאדירים” – כפקיד צעיר בבנק בפרנקפורט, אלא שלא נוצרו קשרי ידידות בינו ובין עולמם היבש של המספרים. דודו, אחי אביו, סלומון, שהיה לבנקאי עשיר מביאהו אליו להמבורג. אהבתו לבת דודו העשיר, לעמליה, אהבה שאינה זוכה ליחס גומלין, מעוררת את שיריו הראשונים, הנובעים מתוך חוויה והמרוכזים במחזור “חבלי נעורים”. הדוד עושה כמיטב יכולתו למען הנער, אך משהוא בא לידי מסקנה, שבן אחיו אינו מגלה כל כשרון בשטח המסחר, מעמיד הוא לרשותו בשנת 1819 את האמצעים הדרושים ללמוד משפטים. בכשרונו הגדול ובתפיסתו המזהירה עמד בדיסלדורף בבחינת הבגרות והמשיך את לימודיו באוניברסיטת בון, בה רותק על ידי הרצאותיו של הרומאנטיקן המשכיל, אוגוסט וילהלם שלייגל. שלייגל היה אביר הרומאנטיקה הגרמנית, ואף כי היינה הושפע ממנו, עמד עד מהרה על כך שהשקפת עולמה של הרומאנטיקה וגישתה להיסטוריה אינה הולמת את אופיו. הוא חתר אל מחשבה חופשית. בימים ההם ניגש לכתיבת הדראמה “אלמאנצור”, בה הוא מגולל בצורת בלאדה יותר מאשר בצורת דראמה, את בעיית שיווי זכויותיהם של היהודים, והוא מותח ביקורת קשה על כל נטיה לפשרה ועל התכחשות יתירה לעם.
שנאתו לבוגדים ולמומרים באה לידי ביטוי בטרגדיה של ימי נעוריו: “אלמאנצור”. אין זו דראמה חזקה, דמויותיה מעורפלות, אולם זהו מסמך חשוב המפגין לפנינו את התפתחותו הרוחנית של היינה. זהו גם וידוי, אפותיאוזה ליהדות המדוכאה וסאטירה חריפה על היהודים המתנצרים. הקובץ “חבלי נעורים” שחוויתו היסודית היא אכזבה בשטח האהבה, מסגרתו השירית צרה מדי, והמשורר מחפש לו צורת ביטוי נרחבת יותר, אשר בה יוכל לתקוף את אי הסבלנות הדתית של תקופתו. זהו הרקע החוויתי של הדראמה. הרקע ההיסטורי הוא המאבק המר בין הקאתוליות העולה ובין האיסלאם השוקע. המשורר היהודי נמשך אל תקופת המעבר בתולדות היהדות, שספרותה הפורחת עומדת בניגוד בולט לתקופת הסבל והרדיפות שבאה אחריה. אפשר לצטט שורות רבות מיצירה זו, המדברות על רדיפת יהודי ספרד כביכול:
Als das geschehen, nahm er in seine Arme,
Und trug es selbst, das allerbests Kleinod,
Die Rolle der Gesetze Mahomeds,
Dieselben alten, heil’gen Pergamente,
Die einst die Väter mitgebracht nach Spanien,
Und so verliessen wir der Heimat Fluren,
Und zogen fort, halb zaudernd und halb eilig…
So zogen wir begierig ein den Duft
Der spanischen Mytten־ und Zitronenwälder
Der weil die Bäume klagend uns umraschten,
Und trauruge Vöglein, wie zum Lebewohl
Uns stumme Wandrer stumm umflatterten.
אם נכתוב “משה” במקום “מוחמד”, נראה את הטארגדיה של עמנו בספרד. כשהוא מדבר על ספרד, הוא מתכוון לפרוסיה הריאקציונית האימפריאליסטית, צוררת היהודים. היינה חקר היטב פרק זה של ההיסטוריה היהודית וחזר אליו בסוף חייו, בימי מחלתו הקשה. גבורי “אלמאנצור” מסתבכים בהתנגשות טראגית עם המסיבות הקיימות. אנו רואים את חסאן הקנאי הדבק בדתו ואת עלי וסולימה, חללי הכפיה הדתית. מגילת חיי אלמאנצור נפרשת לפנינו בין שני הקטבים הנגדיים, והוא מעדיף את האהבה על עקרונות הדת. הסכסוך הוא כפול: סובייקטיבי (אהבה) ואובייקטיבי (דת). הראשון מתמזג כולו במשנהו, ואלה הם הפסים הכפולים, שהטראגדיה מתקדמת עליהם. לפנינו ניצב בצורה מוסווית מסע השמד הגדול של פרוסיה בימי פרידריך וילהלם, ורואים אנו את התגובה היהודית, הנובעת מנסיונות השמד ומן הרדיפות. היינה מקטרג על הכמרים, הם האשמים בכך, שהיהודים אנוסים להסתתר בצורה עלובה בין חומות הגיטו ולנדוד ללא מולדת.
בנסיון דרמאטי ראשון זה, המשקף את המשורר הצעיר על כל ניגודיו הפנימיים, רשם את המשפּט הנבואי, שהתאמת בימינו: “במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בסופו של דבר גם בני אדם”. כסיסמא בחר היינה שוב משפּט המטיל את צלו לעתיד: “החומר הוא רומאנטי, הצורה פלאסטית”. המשורר הצעיר לא נתן לנטיותיו הרומאנטיות להתפזר על פני השטח, הוא התאמץ להשתלט על הנושא הרומאנטי וניסה להגיע שלא מדעת לידי מיזוג הרומאנטיקה עם הריאליזם.
בשנת 1820 עובר היינה לאוניברסיטת גטינגאן ועוסק בלימודי משפט, אך אין יכול למשוך ידו מלימודי ההיסטוריה, הפילוסופיה והפילולוגיה. אמנם, הוא סיגל לעצמו גם ידיעות שנתיישנו, אך עם זאת הרחיב את אופקיו, ולימודים אלה הביאו לו תועלת מרובה בתקופה מאוחרת יותר בה נאבק קשות עם שאלות ההיסטוריה והפילוסופיה. באותה תקופה הסתבך בהרפתקת סטודנטים, יצא לדו־קרב של אקדחים, והוטל עליו עונש לפרוש מן האוניברסיטה, אחר לימודי שנה אחת. הוא עובר תחילה לברלין, שוהה בה שנתיים ושומע הרצאות מפי מלומדי הדור החשובים ביותר. חיי העיר הגדולה, ששימשה כמרכז חיי הרוח עיצבו את אופיו והשפיעו עליו השפעה עמוקה. הוא שומע הרצאות מפי האֶגל, העומד בימים ההם בשיא יצירתו, ממנו הוא לומד שיש לפרש את התפתחויות ההיסטוריה כניגודים פילוסופיים. היינה הצעיר עומד על ההבדלים היסודיים בין השקפת עולם מטריאליסטית לבין השקפת עולם אידיאליסטית, אולם צעיר הוא מלנקוט עמדה סופית. בסאלונים הספרותיים של הבירה מקבלים אותו ברצון. הוא הוצג לפני נשים משכילות, שהתערבו בצורה פעילה בחיי הספרות. הוא הוצג גם לפני הסופר והדיפלומט קארל אוגוסט וארנהאגן פון אֶנזה. אשת הדיפלומט, רחל, ניהלה את הסאלון הספרותי החשוב ביותר בברלין, היינה התרשם ממנה עמוקות וקורא לה “האשה הפקחית ביותר שבעולם”. יהודיה זו עומדת על גדולתו של היינה וסוללת את דרכו בספרות. היא מקרבת אליו את שאַמיסוֹ וסופרים חשובים אחרים. היא מוצאת את המו“ל לספר השירים הראשון של היינה, שהופיע בשנת 1821 “חבלי נעורים”. כעבור שנה הופיע הספר השני: “טראגדיות ואינטרמאֶצו לירי” אחר סיום הדראמה הראשונה מסיים היינה את יצירתו הדרמאטית השניה “ראתקליף”. הדראמה החדשה רומאנטית בעיקרה, והיינה החשיב אותה בעיקר בשל נושאה – אי הצדק הסוציאלי – דבר שהיינה לא התעלם ממנו לעולם. ב”אינטרמאֶצו לירי" מצא היינה זו הפעם הראשונה את הטון השירי האופייני לו. כאן קוראים אנו לראשונה את החרוזים על האהבה, שפירסמו את שמו לא רק בגרמניה, אלא גם מחוצה לה. “אינטרמאֶצו” זה פתח דף חדש בשירה הגרמנית. היינה מפרסם “מכתבים מברלין”, את החיבור הקטן “על פולין”, המשמש דוגמא ומופת ל“תמונות מסע” שפירסם אחרי כן. החרוזים הנועזים שחיבר בסוף תקופת לימודיו בברלין היו מוצדקים בהחלט:
Bakannt im deutschen Land;
Nennt man die besten Namen,
So wird auch der meine genannt.
היינה נקלע לחוג של חובבי היהדות, שעליו נמנו לודביג מארכוס וליאופולד צונץ. מהם בעיקר קיבל היינה את ידיעותיו בהיסטוריה יהודית. הוא כותב: “מארכוס היה ממש מאושר שעה שביקשתיו לאסוף את המקורות הנוגעים למלכת שבא הן בתלמוד הן בספרות הערבית. בזכות עבודה זו, הנמצאת אולי אי־שם בין ניירותי, יודע אני כיום על יסוד מה מתפאר מלך חבש שהוא מצאצאי דוד המלך”. מארכוס קירב את היינה אל ה“אגודה למען התרבות והמדע של היהודים” שנשיאה היה “צונץ המופלא”, כפי שהיינה קרא לו. זה היה רב צעיר, שנעשה לאחר זמן לאחד המלומדים היהודיים החשובים ביותר של התקופה. סגן נשיא האגודה היה אדוארד גאנס, משפטן מזהיר, שהקריב את יהדותו על מזבח הקאריירה המשפּטית. בשנת 1822, שעה שהיינה הסטודנט הצטרף לאגודה, שיגרו צונץ וגאנס איגרת למרדכי עמנואל נוח בניו־יורק, בה הודיעו לו, שהוא נבחר לחבר־כבוד של האגודה. נוח זה, שקרא לעצמו “אזרח ארצות הברית, קונסול אמריקה בטוניס לשעבר, שריף של ניו־יורק ובחסדי האל מנהיג ושופט בישראל”, רקם תכנית דמיונית לייסד מדינה יהודית בגראנד־איילאנד על נהר ניאגרה. החברים הנלהבים הצעירים של האגודה דנו בפרוטרוט בתכנית זו. היינה, שקנה לו שם באותם הימים כמשורר וכמחבר הדראמה “אלמנצור”, התעניין בתשומת לב מרובה ביותר בכל הנוגע להחיית התרבות והספרות היהודית. הוא אף הורה היסטוריה יהודית בבית הספר, שהוקם על ידי האגודה. הוא הסתייג מתכניתו של נוח לאור מספרם הרב של היהודים שהתנצרו בברלין בשתי עשרות השנים הראשונות של המאה החדשה. הוא כתב בלעג לידידו הקרוב מוזאֶס מוזר איש אמונו במאי 1823: “כשתוקם באחד הימים גאנסטאון (רמז לגאנס הנ"ל) וכשדור מאושר יותר יברך על הלולב וילעס מצות על גדות המיסיסיפי (הוא התכוון לניאגרה) וכשספרות יהודית חדשה תפרח, תהיה לשוננו המסחרית הנוכחית חלק מן השירה, ונכדו הלירי של מארכוס הקטן ישיר כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין לפני כל קהילת גאנסטאון: על נהרות השפרי (נהר החוצה את ברלין) שם ישבנו גם מנינו שטרות כסף. שם שאלונו שובינו: מסרו לנו את שטרות הכסף של לונדון, שכן ערכם רב יותר בבורסה”. היינה כותב “לולב”, “מצות”, “טלית”, “תפילין” בעברית באותיות לאטיניות.
במכתב אחר לעג היינה לחברי “ארץ ישראל הצעירה” – זה היה שם הגנאי של האגודה ותקף נמרצות את היהודים המומרים של ברלין, בלי ששיער כי כעבור שנה־שנתיים יעשה הוא עצמו מעשה מוזר זה מתוך מבוכה ויאוש. ב־20 ביולי 1824 סיפר למוזר על “חלומו”: יהודי ברלין עלו לירושלים. כולם קיוו שיפיקו תועלת כל שהיא מעלייה זו. היהודים המומרים הצטרפו אל עולי הרגל כגדוד מיוחד. זוהי סאטירה שהיתה ראויה לעטו של הרצל. האגודה לתרבות ומדע של היהדות התקיימה חמש שנים בלבד ונתפרקה ב־1824. כעבור שנה, ב־15 בספטמבר 1825 יסד המאיור נוח בחגיגיות יתירה את מדינת היהודים שקרא לה “אררט”. היינה עקב כנראה אחר הענין כיון שבמאי 1826 רמז על תוצאותיו השליליות של הנסיון ליסוד מדינת יהודים והוא פונה אל ד“ר צונץ “מי שנועד לשמש שופט בישראל” לפי דבריו. היינה שיגר לו את ספרו האחרון לספרית ה”אגודה" בתוספת בקשה למסור את הטופס השני לאשתו “לשימוש במטבח”.
בחוג זה של ידידי ה“אגודה” גמלה החלטתו לכתוב רומאן שנושאו לקוח מן ההיסטוריה היהודית. הריהו הרומאן “הרבי מבכרך”, שלא הספיק לסיימו. הוא מנציח ביצירה זו את חיי הגיטו ומשמיע דברי קטרוג קשים, על הרדיפות הבארבריות שרדף העולם הנוצרי את היהודים. בשנת 1823 עקב היינה ללינבורג, לשם עברו הוריו, שירדו בינתים מנכסיהם. ב“על פולין” קושר הוא קשר בין הרעיון הלאומי מהפכני, המעניק לעמים המדוכאים זכות לשחרור, בין רעיון האנושיות, שהוא אחד הצירים המרכזיים ביצירתו. מלינבורג עובר היינה להמבורג, ואף כי עדיין לא הגליד פצע אהבתו הראשונה לעמליה, מוסיף הוא “שטות חדשה על הישנה” ומתאהב באחותה הצעירה. אולם גם תרזה בת השש־עשרה כאחותה הבכירה עמליה, אינה משיבה אהבה אל חיקו. היינה מזועזע. יאושו גובר עד כדי כך שעולה בדעתו רעיון ההתאבדות. מתגלים בו סימנים ראשונים של זעזוע עצבים. הוא עובר לקוקסהאפן לשם ריפוי במרחצאות הים. כאן עמד על כוחו האדיר של הים ושנים מעטות אחרי כן היה הראשון שעיצב את הנושא החדש הזה בספרות. את תמצית חוויותיו הוא מסכם במחזור שירים בשם “היימקהר” שנכתב בשנות 1824־1823. השיר השני במחזור זה הוא ה“לוראלאֶי” המפורסם. הגיע הזמן שהיינה יסיים את לימודיו, ובאביב 1824 מוצאים אנו אותו שוב בגטינגן. הוא מתמסר ללימודיו וכותב אל אחותו:
הוא שוקד על לימודיו אך הוא מוצא לו שהות לבקר גם בבית ידידיו בברלין ולערוך טיולים ממושכים בהרי “הארץ”. רשמי טיולים אלה הם ראשית רשמי המסע המפורסמים שכתב. היינה מדגיש את זכותו של הנוער להתמסר להזיות רומאנטיות, אולם הוא תוקף כל רומאנטיקה מזוייפת. לעולם אין הוא מעלים עין מן המציאות הסוציאלית. הוא מתאר את פועלי המכרות המנוצלים. עוד אז הוכיח את קרבתו לשאלות הזמן.
בימים ההם עברה עליו חוויה רבת־רושם. המשורר הצעיר בא לויימאר ועורך ביקור בבית גיתה. הוא שלח את שיריו אל גיתה בצירוף הקדשה מלאה הערצה ואהבה, אולם לא זכה לתשובה. הביקור עורר חשד בלב גיתה. נוסף על כך העיר היינה הערה שקלקלה מיד את האוירה ששררה בשעת הפגישה. שעה שגיתה שאלו: “במה הוא עוסק עכשיו?” העז היינה להשיב: “בפאוסט”. גיתה ראה עלבון ועוקץ בתשובה זו, שהרי הוא עצמו הקדיש עשרות שנות חייו לנושא זה. הוא מיהר והפסיק את פגישתו הקצרה עם היינה. שני המשוררים הגרמניים הגדולים ביותר עוברים זה ליד זה בלי שיתקרבו איש אל רעהו.
במאי 1825 סיים היינה את לימודיו בתורת המשפּט באוניברסיטת גטינגן. הוא זכה לתואר אקדמאי. חודש ימים לאחר מכן נכנע ללחצם המתמיד של בני משפּחתו ועבר בהייליגנשטאט לדת הפרוטסטאנטית. בימים ההם היה אדיש לגמרי לעניני הדת, והוא לא נקט צעד זה אלא משום שראה בו “כרטיס כניסה לתרבות האירופית”. בני המשפּחה שלא עמדו מעולם על גדולתו האמיתית של היינה, האם שקראה את השירים ולא נהנתה מהם, האחות האהובה שגילתה אדישות ליצירתו הספרותית של אחיה, שני האחים שלא הבינו את השירים והאב שלא קראם כלל – הם שדחפוהו לשמד. הם סבורים שהפרקליט הצעיר, ששמו התחיל ללכת לפניו, יזכה בקאריירה מזהירה מאחר שהשמד יפתח לפניו את כל הדלתות. עוד בשחר חייו ראה היינה ביהדות “לא דת אלא אסון”. סבור היה, שהיהדות היא “דת שעבר זמנה”, על כן פסע ועבר בקלות דעת. אולם מאותו הרגע בו ניתק את קשריו ליהדות, החל להתקרב אליה, ומאמצים אלה לא פסקו עד סוף ימיו. הוא נשא עיניו למשרה ממשלתית, ובלי שמד לא היו לו סיכויים לכך. תכניותיו בימים ההם מעורפלות. הוא עשה מאמצים להתמנות לפרופיסור להיסטוריה בברלין, עיבד תכניות להשתקע בהמבורג כעורך דין, אולם בסופו של דבר נשאר סופר חופשי, שנשען בעיקר על תמיכת הדוד העשיר. בשנת 1826 הצליח לבוא במגע עם המו"ל הנודע, יוליוס קאמפה, הוא פירסם את “המסע בהרי הארץ”. הקטעים שהופיעו לפני כן בכתבי עת שונים משובשים היו על ידי הצנזורה. בשנים שבאו לאחר מזה פירסם היינה שלושה כרכים של “רשמי מסע” ויצר בכך צורה ספרותית חדשה, סוג חדש של פרוזה גרמנית. במקום המסה הבהירה של לסינג, במקום האפיקה השאננה של גיתה ובמקום קטעי הרומאנטיקנים, העשירים בפלפול, יצר היינה שיחה אינטימית שוטפת, עשירה באסוציאציות, בלשון נופל על לשון, בהומור, בהערות שנונות, בהשקפת עולם מגובשת. ברשמי מסע אלה ביטא היינה לראשונה את רעיונותיו המהפכניים ונלחם למען זכויות האדם, נגד קרתנות, נגד דעה קדומה בשטח החברה, בעד גישה חיובית לחיים, נגד התחסדות ולאומנות צרה. הוא חי בימים ההם חיים בלתי־שקטים, נדד ממקום למקום, נסע לאנגליה, כיהן במינכן כעורך של כתב עת פוליטי, ביקר באיטליה. עם שובו מאיטליה, מת עליו אביו, והיינה נשתהה בבית אמו שהשתקעה בהמבורג.
בשנת 1826 הופיע הכרך הראשון של “תמונות מסע” בצורת ספר, ושנה לאחר מכן הופיע “ספר השירים”. ספר זה משפיע מיום הופעתו בצורה סוגסטיבית עד כדי כך, שהוא מאפיל על שאר יצירותיו של היינה. אכן, זוהי אחת היצירות החשובות ביותר בשירת העולם. הוא כלל בספר זה את שני ספריו הראשונים “יונגה ליידאן” ו“אינטרמאצו לירי”, ועל ידי כך מתגלה לעינינו התפתחותו של המשורר. ספר זה עשיר בצלילים רומאנטיים ומלנכוליים. הוא מביע יגון, אהבה ואכזבות נעורים, אולם אין הוא מתעלם ממגרעותיה ומחסרונותיה של התקופה: מן הקרתנות המקובצת, מהעמדת פנים אנוכית והוא מתקומם על כל אשליה רומאנטית. אף כי עשירים שירים אלה בחזיון ובחלום, עדים אנו לתופעה מענינת: המשורר בודק את עצמו ומתאמץ לנער את בני האדם מאדישותם ומתרדמתם. רצונו לקרוע את צעיף האשליות והוא קורא לעמוד פנים אל פנים מול האמת ללא כל הגבלה.
כתב יד של היינה
האירוניה הריאליסטית המציינת אותו הורסת את האשליה המתעה של ההרמוניה. אחד המבקרים הדגיש זאת בחריפות באמרו: “היינה הסיר מעל ראשו את עטרת המשוררים הרומאנטית ושם במקומה את עטרת הקוצים של הורס האשליות. הוא כמה כנובאליס אל פרחה הכחול של השירה וקטף במקומו את פרח הרגש העז”. שיר כגון “שיחה בשדה בפאדרבורן” אופייני ביותר להריסת אשליות בּיד אכזרית. הוא מתריע על כובד התנאים הסוציאליים בזמנו. באלדת המופת “אנית העבדים” אופיינית לסוג זה של שירים. הכרך מכיל גם שירי זמן, שלשונם מציאותית, סאטירית. המשורר פונה אל המצפון וקורא לעם לשאת באחריות, שהדמוקראטיה מטילה עליו.
התפתחות שירת היינה משקפת בנאמנות את מהלך חייו רב החליפות ואת מאבקו הטראגי. בסוף שנות העשרים סבור היה שיזכה סוף־סוף במשרה מכובדה, אולם מזימות הכנסיה והחצר הכשילו את מאמציו. בתקופה ההיא הרבה לנסוע, וביקורו באיטליה ב־1828, שימש לו הזדמנות נאה להמשכת “תמונות המסע”. בימים ההם כתב את “מרחצאות לוקא”, מיזוג הסתכלות חריפה עם שאר־רוח ופיקחות. פולמוס ספרותי חריף עם המשורר פלאטן, הביאו לידי מסקנה, ש“תקופת האמנות”, היינו תקופת ההומאניות הקלאסית, נסתיימה לחלוטין ואפילו בפולמוס ספרותי מעורבים “העניינים המכריעים של החיים עצמם”, כפי שהוא כותב לידידו וארנהאגן ב־1830. “המהפכה חדרה לספרות, והמלחמה נעשית רצינית יותר”, והיינה מעוניין בראש ובראשונה להופיע בספרות כנציג המהפכה. שעה שפרצה בצרפת מהפכת יולי, צוהל היינה: “הנני בן המהפכה… כולי שמחה וזמרה, כולי חרב ולהב”. מאז אין הוא פוסק מהגות ברעיון השינויים הפוליטיים שיש לחולל בחברה. ב“מכתבים מהלגולאנד”, ב“קטעים אנגליים” ובכרך הרביעי של “תמונות מסע”, חשים אנו סימני התלהבות ראשונים, וככל שהוא סומך ידו על המאורעות המהפכניים, כן מסתייג הוא מן התנאים השוררים בגרמניה. מאהבתו הרבה לעם הגרמני, פנה אליו מפעם לפעם ועוררו ליטול את גורלו בידו. רצון העם הוא הוא המקור החוקי היחידי לכל עצמה והשפעה. באגדה על ליצן החצר של הקיסר קארל החמישי המובאה בסיום ה“קטעים האנגליים” מגלה המשורר בעוז את אהבתו לעמו. הוא שדמה בהרבה לליצן בהיותו לגלגן, מבשר לעם את יום השחרור ואת גיחת התקופה החדשה. האזיקים נופלים, הקרדום ננחת בשערי הכלא, והעם ישוחרר. היה זה בגדר חזיון ספרותי בלבד. היינה אנוס להודות, כי עדיין הגרמנים מואסים בחירות. העם אשר הסתגל לשעבוד של שנים לעריצות, עדיין דוחה את החירות ואת החובות הקשורות בה. היינה הוא הדמוקראט המהפכני, שאינו יכול לחיות בלי חירות ואינו מסוגל ליצור בלי נשימה חופשית. פרידריך אנגלס כתב אז באחד ממאמריו, ש“למשורר גרמני אין תקוות רבות בגרמניה עצמה”, כל עוד לא נתגבשו הניגודים המעמדיים כהלכה וכל עוד לא הוציא מעמד האזרחים את השלטון מידי הפיאודאלים. אנגלס כתב בין השאר: “משורר מהפכני לא יוכל להופיע בחברה גרמנית כמהפכן, הואיל והיסודות המהפכניים עדיין לא פותחו. אף העוני המתמיד מונע את המשורר מהתרומם עליו, ללעוג לו מבלי שישוב ויפול לתוך זרועותיו”. אנגלס מסיים את מאמרו במשפּט בעל משמעות נבואית לגבי היינה: “לפי שעה אין עצה אחרת לכל המשוררים הגרמניים שנתברכו בכשרון־מה מאשר להגר לארצות תרבות”. מאחר שהיינה חונן בכשרון ואף עמד על כשרונותיו הספרותיים במידה גדלה והולכת, היגר לצרפת התרבותית בנטשו את מדינת המשטרה הפרוסית. המהפכה פתחה בצרפת ב־1831 תקופה פוליטית חדשה. באביב אותה שנה מעתיק היינה מושבו לפאריס, שם חש הוא את עצמו בכי טוב. פאריס היתה בעיניו “בירת כל העולם התרבותי”, ובה נשם אוירה חופשית יותר מאשר בגרמניה הסגורה והמסוגרת. בצרפת ניתן לו להקדיש כל כוחותיו ומרצו למלחמה למען החירות. שם ארח לחברה עם הסופרים ועם האמנים הגדולים של אותה תקופה. הוא נטל על עצמו גם שליחות חדשה, לקרב לצרפתים את חיי הרוח של גרמניה וחיבר שני ספרים על נושא זה: “האסכולה הרומאנטית” ו“תולדות הדת והפילוסופיה בגרמניה”. היינה כתב לאחד מידידיו בהמבורג: “זהו תפקיד חיי עתה ואולי הוטלה עלי שליחות השלום לקרב את העמים זה לזה, דבר שהאצילים חוששים מפניו יותר מאשר מפני כל דבר אחר. ביטול הדעות הקדומות בשטח הלאומנות וצרוּת העין הפאטריוטית יסירו את האמצעי החשוב ביותר המביא לדיכוי. אני הנני הקוסמופוליטיזם שלבש צורה, והנני יודע שבסופו של דבר זו תהיה הדעה הכללית השוררת באירופה. הנני משוכנע שגדול עתידי מעתידם של הלאומנים הגרמניים, בני תמותה, השייכים לעבר בלבד”.
ידע היינה, שדרך המהפכה אינה קלה: חוגי הכלכלה והבורגנות רימו את העם והוציאו מידיו את פרי מאמציו. ההבדל בין גרמניה לצרפת היה בכך, שהעם הצרפתי לא ישן, אלא התקומם מזמן לזמן, עד שצעד ב־1848 את הצעד הנועז שהוכתר בהצלחה. היינה מתח ביקורת חריפה על הזרמים המפגרים בספרות ועשה זאת בעיקר ככתב עתון גרמני “אלגמיינה צייטונג” שהופיע באוגסבורג. לאחר זמן מסוים כינס את מאמריו אלה בשני כרכים “התנאים בצרפת” ו“לוטציה” (שמה הקדום של פאריס). היינה נוכח לדעת, שישיבתו בגולה החריפה את רגשו הלאומי והעמיקה את אהבתו למולדת. “שעה שהמולדת נעלמה מעיני, שבתי ומצאתיה בלבי” – מודה הוא בכרך הרביעי של “תמונות מסע”. הוא לחם בכל אלה ששללו ממנו את הרגש הפאטריוטי הגרמני על המטירו שבחים על צרפת. מהו הרגש הפאטריוטי האמיתי? לא שנאָה עוורת אל צרפת ואף לא שנאה לציביליזציה ולליבראליזם. “דבר מוזר הוא הפאטריוטיזם, אהבת המולדת האמיתית. יכול אדם לאהוב את מולדתו ולהגיע לגיל שמונים, בלי שידע על אהבתו זו, במה דברים אמורים? כשהוא ישב כל חייו בבית. על אופיו האמיתי של האביב אין עומדים אלא בחורף ומאחורי התנור המוּסק אפשר לחבר את השירים היפים ביותר על חודש מאי. אהבת החירות היא פרח הפורח בכלא, ורק בבית הסוהר עומדים אנו על ערך החירות. כך מתחילה אהבת המולדת הגרמנית רק בגבול הגרמני, דווקא כשאנו יושבים במדינה זרה עומדים אנו על מהות האסון הגרמני”, כך נאמר במבוא לכרך הראשון של ה“סאלון” בו כינס בצורת ספר את מאמריו על צרפת. במקום אחר הוא מתאר בצורה מזעזעת את פגישתו עם מהגרים גרמניים: “פגשתי את המולדת עצמה. לחצתי את ידי המהגרים הגרמניים ההם כאילו תקעתי כף למולדת כדי לחדש את קשר האהבה, ודיברנו בינינו גרמנית”. מתוך מצב רוח זה חיבר את השיר המופלא “בנכר” ב“שירים חדשים” הנמנה עם שירי המולדת היפים ביותר בספרות הגרמנית. היינה מסתכל במהגרים העצובים ומגיע לידי המסקנה: “גרמניה, זאת אנו עצמנו”. המהגרים הציגו לו פעמים אחדות את השאלה: “מה היה עלינו לעשות? האם לחולל מהפכה?” אמנם זו היתה השאלה המכרעת בתקופת היינה. האמנם היה טעם בדבר לחולל מהפכה? כלום בכוחה לטאטא את עריצות הנסיכים, את הדמאגוגיה ואת רדיפת המעמד האזרחי המבוהל. האם לא תהיה מהפכה זו נידונה מראש לכשלון? שאלה קשה זו עומדת במרכז הגותו של היינה. הרי ברור לו שבלעדי המהפכה, לא יהיה לעולם העם הגרמני בן־חורין. ואנו מבינים לרוחו כשהוא כותב כי בהרהרו בגרמניה בלילות, נודדת שנתו, אינו מסוגל לעצום עין ודמעות חמות זולגות מעיניו. אמו האהובה מתגוררת בגרמניה, ואת מקומה תופסת מזמן לזמן המולדת. שתי הדמויות מתמזגות לפעמים. הוא חש את עצמו תמיד כמשורר גרמני. באחד ממכתביו הוא מגלה לידידו, כריסטיאני, שבחזהו “ארכיון של רגשות גרמניים”, כשם שספריו הם “ארכיון של השירה הגרמנית”.
משנת 1834 קשר היינה את חייו בצרפתיה הצעירה קרשצאנס מירא, נערה בת תשע־עשרה, מליאת חיים ורעננות. הוא קורא לה בשם מאתילדה. רשמית היתה לאשתו כעבור שבע שנים. בשנת 1835 אסר הפרלמנט הגרמני את הפצת ספרי הוצאת קאמפה. כתבי היינה נאסרו בתחום גרמניה, אף כי לא נמנה עם האופוזיציה הליבראלית של גרמניה הצעירה. דווקא האיסור שהוטל על הספרים העלה את ביקושם. הם הוברחו מהמבורג למדינות הגרמניות השונות. הדוד העשיר הקציב לו תמיכה כספית מסויימת, אולם הוא מת ב־1844 ובצוואתו הסיח דעתו מן המשורר. היינה עשה אז מעשה, שגרם לו נזק רב. הוא ניאות לקבל קיצבה מאת הממשלה הצרפתית הליבראלית. מובן מאליו שהוא לא מכר את עטו על ידי כך, לא היה כאן אלא גילוי חובה, אשר בו נתכוונה צרפת להביע הערצתה הנאמנה לסופר. היינה לא היה היחיד שקיבל קיצבה זו. הוא שמר על חירותו הרוחנית, לעתים גם נגד ידידיו ורעיו כגון: לודביג בורנה, קארל גוטצקוב ואחרים. אויבי היינה לא החמיצו שום הזדמנות כדי להונות בכך את המשורר ופתחו מסע השמצה נגדו בעתונות. היינה התגונן בספרו “לוטציה”, שהופיע בשנת 1854 והסתמך בין השאר גם על קארל מארכס, שהתייצב עוד שש שנים לפני כן לימין היינה והביע את הסברה, שהיינה השתמש בכספים אלה לתמיכה בידידים פוליטיים. מארכס לא הסתייג מהצהרה זו בויכוח הציבורי, אך הודה במכתבו לאנגלס, שלא הגדיר את הדבר בצורה חד־משמעית זו. אין כל יסוד להנחה, שהיינה מכר את עטו, יודעים אנו כי לעתים מזומנות סייע בממון למהגרים גרמניים.
מארכס והיינה 🔗
נתוודעו זה לזה בפאריס בסוף שנת 1844. מארכס היה אז בן 24. שלוש שנים לפני כן זכה בתואר אקדמאי באוניברסיטת יינה על מחקר מעמיק בפילוסופיה היוונית. הוא ניסה לקבל משרת מרצה באוניברסיטת בון אך העלה חרס, והיה לעורך עתון בקלן. הוא בא לפאריס מאותם טעמים שהניעו את היינה להגר שתים־עשרה שנה לפני כן. עייף היה מן ה“חנופה, מן הטמטום ומן השלטון הגס”. הוא ידע את היינה היטב וראה בו בן־ברית במלחמה לשינוי צורת החברה. בתו של מארכס איליאונורה מארכס־אבלינג, מעידה על היחסים בין מארכס ובין היינה. היא כותבת בזכרונותיה כי אביה “היה מעריץ גדול של היינה. הוא אהב את האיש ואת יצירתו והתייחס באורך רוח לחולשותיו הפוליטיות. הוא היה אומר, כי המשוררים הם יצורים מקוריים, כי יש להניח להם ללכת בדרכם שלהם, וכי אין למדדם בקנה המידה שמודדים בני אדם רגילים”. בזמן שהותו בפאריס דבק מארכס בהיינה. “אין אנו נזקקים להרבה אותות, כדי לבוא לידי הבנה”, כתב המשורר אל מארכס בעת מסעו בגרמניה ב־1844. כאשר נתחייב מארכס גלות בינואר 1845 הספיק בכל זאת בשעת נסיעתו החפוזה לבלגיה, לכתוב מלים מעטות להיינה: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשתה עלי ביותר הפרידה מהיינה. הייתי רוצה לקחת אותך אתי, בתוך מזוודתי…” כעבור זמן, בחליפת מכתביו עם אנגלס, עומד מארכס על כמה מחולשותיו של היינה. כאשר ה“אוגסבורגר אלגמיינע צייטונג” האשים את היינה בכך, שנמכר לזרים, משום שממשלת לואי פיליפּ הקציבה גימלה למשורר הנצרך, השיב היינה, כאמור, לדברי השמצה אלה בהביאו את דברי מארכס אך לא בדיוקם. מארכס לא הקפיד עמו, אך מתח בקורת על כשלונותיו של היינה הנובעים ממצב בריאותו הלקוי, על המרת הדת שלו, על אי המוסריות של צוואתו עם השיבה ל“אלוהים חיים” וכריעת ברך שלו לפני אלוהים ואנשים. (מכתב מארכס לאנגלס מ־8 במאי 1856). מארכס ואנגלס שמרו תמיד על יחס הערצה למשורר המהפכני, שיצירתו הפיוטית הגיעה לשיאה בשנת 1844, כאשר היה בין באי ביתו של מארכס והושפע ממנו השפעה ישירה. שירו המפורסם על “האורגים” שנכתב לרגל שביתת שלזיה ב־4 וב־5 ביולי 1844 בפטסוולדאו שפורסם ב“פורברטס” הפאריסאי ב־10 ביוני הוא מנכסיה הוודאיים של השירה המהפכנית. הנה השיר בתרגומו של אהרן שלם:
“האורגים השלזיים” 🔗
קודרים וללא דמעות בעינים
יושבים על הנוּל וחורקים הם שיניים:
־ גרמניה, לך אנו אורגים תכריכים,
קללה משולשת בם אנו כורכים.
נארוגה, נארוגה!
קללה לאלוה, אליו התפללנו,
כשמקוֹר ורעב גוענו, נפלנו;
לשוא תקותנו תלינו באל,
הוא לנו לעג ובנו התל.
נארוגה, נארוגה!
קללה אל המלך, לעשיר הוא משיח,
אך לזעק עניינו לבו הוא הקשיח;
הסוחט שכרנו, פרוטה לא יותיר,
ודמנו כדם כלבים מפקיר.
נארוגה, נארוגה!
קללה משולשת בם אנו כוכרכים1!
בה צומח קלון וחרפה משגשגת,
בה נרמס כל פרח, כל ציץ באיבו,
ובמק הרמש סועד את לבו.
נארוגה, נארוגה!
יאוץ הבכיר הנול יחרוק,
נחנו לילה ויום נארוג.
גרמניה, לך אנו אורגים תכריכים,
קללה למולדת, מולדת הבגד,
נארוגה, נארוגה!
אנגלס תירגם מיד את השיר לאנגלית והראה במאמר שחיבר עליו לציבוריות האנגלית, כי קיימים משוררים שוחרי־חופש ובעלי השקפה סוציאלית מתקדמת, הכותבים בשפה הגרמנית. אנגלס הסביר במאמרו משום מה ראוי שיר זה להימנות עם החזקים ביותר בשירה הגרמנית. הוא כותב שתוכנו מקביל לסיסמה הפאטריוטית, שהעלו הפרוסים בשנת 1813: “עם אלוהים בעד מלך ומולדת”, סיסמה שנתחבבה ביותר על המפלגה המלוּכנית. אמנם סיסמה זו משמשת נר לרגל פאטריוט אמיתי, אולם המעמד הפיאודאלי־הבורגני השתמש בה נגד ההמונים. אנגלס סבור, ששירו של היינה משקף את מרד האורגים השלזיים הרעבים והמעונים, וכי המשורר חושף את השקר ואת הזיוף המסתתרים מאחורי ה“אחדות המשולשת הקדושה”: אלוהים, מלך ומולדת. לעומתם משמיע המשורר קללה משולשת על השילוב המשולש של האינטרסים. האורגים דוכאו גם הפעם, ב־1844, בכוח הנשק, אולם הרעיונות נתפשטו בקרב ההמונים. היינה מתאר בשירו את הפרולטאריון שהגיע לידי הכרה מעמדית והאורג לגרמניה של אתמול, למולדת המנצלת את התכריכים. בסוף שנות הארבעים מדבר היינה ב“וידויים” על המון העם המדולדל, שהכל חושבים אותו למכוער משום שאיש לא העלה על דעתו ליצור תנאים לעם העני והמכוער, שייהפך לעם בריא, מאושר, בטוח בעצמו ואינטליגנטי: יש לדאוג בראש ובראשונה למזון מתאים, להקים בתי ספר ומרחצאות ציבוריים.
היינה ביטל את הדעות הקדומות ואת האגדה האומרת, שעוניו של העם הוא הכרח שאין להימנע ממנו. אנגלס גר בפאריס מ־1844 ונפגש עם היינה תכופות. תכופות התיצב היינה לימין מארכס ואנגלס, בעיקר בשעה שגברה המתיחות בין הליבראליים הזעיר־בורגנים ובין המחנה הסוציאל־מהפכני של המהגרים הגרמניים וכשלא ניתן לדבר על אחדות אידיאולוגית בפומבי. היינה פירסם כתריסר ממיטב שיריו הפוליטיים בעתון הקטן “פורברטס” ששימש זמן מה כבטאונו של הסוציאליזם המדעי המתבגר. שירים אלה, שנכתבו ברוח הזמן כגון: “קיסר סין”, “דוקטרינה”, “העכברושים הנודדים” תקפו בלעג מר ובאירוניה אכזרית, בכוח עיצוב בלתי רגיל ובקצב האופייני להיינה את המשטר הישן. מעטים ידעו להשתמש כהיינה בספרות כבנשק פוליטי. הוא ידע להשתמש בצליל הקל, התמים, כביכול, כדי לחשוף את הלוט מן המשטר השליט. הוא הפך את יריביו למגוחכים. כשהיינה חיבר את השיר הסאטירי “גרמניה, אגדת חורף” שלח את הגהותיו בספטמבר 1844 למארכס. יש בכך ביטוי להתענינותו הסוציאלית של המשורר, שנמשך אל הקומוניזם:
Ein neues Lied, ein besseres Lied,
Oh Freunde, will ich euch dichten.
Wir wollen hier auf Erden schon
Das Himmelreich errichten…
מארכס כתב על היינה באותו פרק זמן: “היינריך היינה גדול משוררי גרמניה בימינו, הצטרף לשורותינו ופירסם קובץ שירים פוליטיים שמצויים בו כמה שירים בשבח הסוציאליזם”. על “האורגים” כתב מארכס כי זהו “אחד השירים החזקים ביותר בספרות הגרמנית”. ב“פרוגראמה של המפלגה הראדיקל־דמוקראטית ושל השמאל בפרנקפורט” כותבים מארכס ואנגלס כי “מצע השמאל וגם מצע הראדיקאלים, ערכם בכך שהבינו את צרכי המציאות”. הם משמיעים את אשר הביע היינה בשירו:
Bedenk ich die Sache ganz genau
So brauchen wir gar keinen Kaiser.
בשנת 1842 פרצה שריפה גדולה בהמבורג. הדבר נגע מאד ללבו של היינה גם משום שאמו התגוררה באותה עיר. צערו על העיר האהובה וגעגועיו על האם המריצוהו לערוך ביקור בעיר, אף כי ידע, כי עלול הוא להיאסר בכל רגע על ידי הפרוסים, שהרי הוצאה נגדו פקודת מאסר. עם שובו מהמבורג בנסיעתו בדיליזאנס עלה בדעתו לחבר את השיר הסיפורי הסאטירי: “גרמניה, אגדת חורף”, שהוא שיר הסאטירה הפוליטי החריף ביותר שכתב. חלקיו הראשונים נדפסו ב“פוֹרברטס”. מגמת המשורר להלחם ברעיונות העולם הבא, באותה אגדה הבאה להרדים את ערנות העם. ברצונו לחבר שיר חדש וטוב, שיהפוך את כל האנשים היוצרים עלי אדמות למאושרים. “צומח די לחם כאן לכל בני האדם”. בשיר זה הוא לוחם בשתי חזיתות: נגד הקרתנות, נגד הטמטום הביורוקראטי ונגד שיתוק המעמד האזרחי מזה ונגד מדינת המשטרה הפרוסית ושגעון גדלוּתם של היונקרים מזה. במבוא ל“לוטציה” מביע הוא בפרוזה את התקפתו על הפרוסיות. אין הוא הוגה כל אימון לגבי פרוסים אלה. הוא קורא לפרוסיה “טארטיף בקרב המדינות”, ומבליט את שנאתו הלוהטת אליה. רצונו לעורר את העם הגרמני מתנומתו ומהשלמתו עם משטר דיכוי ופחד. הוא פונה אל הדור החדש, לנוער שוחר החופש, שדעתו לא נטרפה על ידי אגדות קדומות, חלומות ואשליות, לנוער החופשי מן “הטירוף הגוֹתי ומן השקר המודרני” וקורא לו לגשת בזריזות לעבודה ולהקים את הרפובליקה הדמוקראטית של החזקים. שוב אין צורך בבארבארוסה, תקופת המלכים חלפה ללא חזור. היינה הביע את הדברים הללו שנים אחדות לפני כינוס נציגי הגרמנים בפרנקפורט שדן בחידוש הקיסרות הגרמנית. היינה הקדים תמיד את תקופתו, וידע בדיוק מה חסר למולדתו, אף כי רחוק היה ממנה. דברו האחרון של היינה הדגיש את ההכרח שבמהפכה, כדי שהעם יזכה סוף סוף בחירותו הוא היה סבור שמוטלת חובה על המשורר לעצב את רעיונותיו הפוליטיים. הוא היה תמים דעה עם מארכס ועם אנגלס בהתנגדותו ל“מאמר בחרוזים” אשר הכוונה הודבקה בו מבחוץ ולא צמחה אורגנית מן הרעיון ומן העלילה. הוא תוקף באחד משיריו את המשוררים המסתפּקים בהכללות ומאבדים את דרכם ברטוריקה מופשטת. הוא דן ברותחין את “אוקינוס ההכללה” בסאטירה שניה בחרוזים, שנכתבה שנים אחדות לפני “אגדת החורף” הרי היא “אטא טרול”. שיר סיפורי זה, המלא דמיון, נמנה אף הוא עם יצירותיו החזקות והאופייניות של המשורר. הוא ממשיל משל על דוב, שבעליו לימדוהו לרקוד, אולם הוא נמלט ממאסרו ומלמד את הדובים הקטנים לקח פוליטי. היינה קרא לשיא זה “אולי שיר היער החופשי האחרון של הרומאנטיקה”. הוא מתאר את חיי הטבע בהרי הפירניאים ומעמיד לעומתם את הקרתנות הגרמנית השנואה עליו.
בראשית שנות הארבעים חלה היינה בחוט שדרתו. מחלתו החמירה במחצית שנות הארבעים. בפברואר 1848 שוב לא היה מסוגל לעזוב את מטתו שקרא לה “קבר המזרוֹן”. בסוף דבר ל“רומאנצאֶרו” מתאר הוא את התמוטטותו הגופנית. הוא ריכז את שארית כוחותיו, את מרצו הרוחני ולחם במחלה, כדי שיוכל למלא את שליחותו הספרותית. אף כי ירדו עליו אכזבות רבות, בין השאר קיצה המביש של מהפכת 1848 בגרמניה, לא הפסיק מעולם את מלחמתו למען חירות האדם. הוא חוזר ומרכז את כוחותיו כדי להמשיך בעבודתו הספרותית. ב“רומאנצאֶרו” ובשירי “לצארוס” יצר מסמכים ספרותיים מזעזעים. סוף חייו היה קודר, מר וקשה, הוא עוּנה על ידי סבל גופני ללא נשוא ועל ידי דיכאון נפשי, ובכל זאת ראה סימנים ראשונים לצמיחת עתיד טוב יותר לאנושות. לעולם לא ויתר על רעיונות החירות ונשאר נאמן להם עד נשימתו האחרונה. קשה היתה עליו הפרידה מן החיים, אולם בשבעה־עשר בפברואר 1856 השיב את נפשו. לא נערך על קברו כל טכס דתי בהתאם לבקשתו. הוא הובא לקבורה בבית העלמין במונמארטר. כמאה אנשים בלבד ליוו את ארונו, ביניהם גדולי סופרי צרפת כגון אלכסנדר דיומה, תיאופיל גוטייה ואחרים. הוא כתב פעם לידידתו קארולין ז’ובראט כיצד רצה להיראות אחר מותו:
“Meine Werke sollen reden, weiter nichts! Und selbst der literarische Lorbeer vermag, wie Sie wissen, gute Freundin, mich keineswegs zu rühren, Nein, ich bin ein kühner Streiter, der seine Kräfte und sein Talent dem Dienst der ganzen Menschheit gewidmet hat. – Legen Sie, wenn Sie wollen, eine Schleuder und eine Armbrust kreuzweise über mein Greb”.
צוואתו הפוליטית היא המבוא לספרו “לוטציה”, שהופיע במהדורה חדשה ב־1855. אלו הן כתבותיו על צרפת שחיבר בצרפתית. מבוא זה כולל את המשפּטים הנבואיים בהם הוא מדבר על כך, שהעולם הפיאודאלי הבורגני ישקע ויאבד, “יעשה צדק ויתמוטט העולם הישן הזה, שהתמימות נסתלקה ממנו ושהאנוכיות התפשטה בו, ובו מנוצל האדם על ידי האדם”. מאז עמד על דעתו וירד לעומקה של ההתפתחות ההיסטורית בתקופתו יקרה לו החירות מכל. החירות היתה לו “דת חדשה, דת של זמננו” כפי שכותב ב“ספר לה גראנד”. הוא קרא למנהיגי המהפכניים לעבור “מן הדוקטרינה למעשה, המטרה האחרונה של כל מחשבה”. כל האוטופיסטים והליבראלים, יהיו צרפתים או גרמנים, חייבים לעשות יד אחת, אם אין ברצונם לפגר אחר ההיסטוריה. ה“דוקטורים של המהפכה” – כפי שקרא לראשי הסוציאליזם ו“חסידיהם שהגיעו באכזריות לידי מסקנות סופיות, אלה הם הגברים היחידים בגרמניה, שהם מלאי חיים ואשר להם העתיד”. הוא רצה להיות מאז ומתמיד “החייל האמיץ במלחמת השחרור של האנושות”. אף בשעת גסיסתו חלם על התעוררות, רצה לגרש את התרדמה באמצעות הטוב ובקש שישימו על קברו את החרב, את חרב הרוח הלוחמת למען החירות בלבד.
בין 1849 לבין 1851 חיבר היינה את ה“רומאנצאֶרו”, אף כי חייו היו לגסיסה ממושכת. כרך זה מכיל את השירים היפים ביותר בשפה הגרמנית והנוגעים עד הלב. קארל הילבראנד, מזכירו של המשורר הגוסס מתאר את אופן עבודתו של המשורר האומלל: “סבלו היה רב כל כך, שכדי להשיג מנוחה כלשהי, ארבע שנות שינה לכל היותר, אנוס היה להיזקק למורפיום בשלוש צורות שונות… על אף הכל הכתיב בלילות אלה, בהם לא היה מסוגל לעצום עין, את שיריו היפים ביותר. הוא הכתיב לי את כל ה’רומאנצאֶרו' ולטש את השירים במשך שעות… הוא הוציא כל מילה מיותרת ותיקן את הטעות הקטנה ביותר”. ה“רומאנצאֶרו” מכיל קובץ קטן של שירים בשם “נעימות עבריות”. השיר הארוך ביותר בקובץ זה הוא “יהודה בן הלוי” המכיל למעלה ממאתיים בתים. השיר מתחיל בפסוק ה־ו' של תהילים קל"ז: בתרגום אביגדור המאירי:
"אם אשכחך ירושלים
ימיני תשכח ממני,
ולשוני בפי תדבק
לחך לי, אם לא אזכרכי".
היינה ידע את התנ"ך באופן יסודי, אולם הוא לא הסתפק בכך, והיה קורא כל ספר על ההיסטוריה היהודית, על דת ישראל ופולקלור, שיכול היה להשיג. בטרם ניגש היינה לחיבור שיר זה קרא באופן יסודי את ספרו של מיכאל זאקס “השירה הדתית של היהודים בספרד”, שהופיע ב־1845. זאקש פסל את האגדה המספרת, שיהודה הלוי מצא את מותו בצורה טראגית אחר שהגיע ממצרים לירושלים בשעה שמלמל אחד משירי ציון. זאקס הגיע למסקנה, שזוהי בדותא של הדורות המאוחרים. היינה סבור היה אחרת והרשה לעצמו את הסטיה הקלה לעולם האגדה. הוא שינה כמובן את האגדה ואַצל לה משמעות פיוטית. לא ערבי הרג את המשורר העברי, אלא מלאך שנשלח להעלותו השמימה.
"אך הנה בן־ישמעאל
סוער חצוף על סוסו
בארכפו ינוע גא
ואת חרבו ינופף
כה עט ביעף אל המשורר
ויתקעה בלבו
וכמו צל בן כנפיים
חיש נעלם על כנפי־סער
אט טפטף לו דם הרב
בשקט שר לו המשורר
שירו עד־תום ואנחתו
האחרונה: ירושלים. –
אגדה תמה אומרת
שאותו הישמעאלי שם
לא היה כלל איש־רשע
כי אם מלאך בדמות אדם,
אשר שוּלח מן השמים
את בחיר האלוהים
להעלות מן הנשיה
אלי עולם שכולו טוב.
שם, נאמר, קדמה פניהו
קבלת פנים של מעלה
כראוי למשוררנו,
הפתעה שבשמים.
השיר חדור כאב עמוק על חורבן ירושלים:
אכן, היה זה הלך פלאי
מעיניו הציץ העצב
של אלפי שנים וחרש
מר נאנח: "ירושלים!
רבתי־עם איכה היתה
כאלמנה, מדבר ציה,
ושועלים וחיתו־יער
בה הלכו באין מפריע.
נחשים, כוס־חרבות
בחומותיה יקננו.
ממשקוף חלונותן
נבט התן בנחת רוח.
יש אשר יופיע עבד־
המדבר בלוי, קרוע,
הרועה בפרע־עשב
גמלהו הגבן.
עלי מרום פסגת ציון
מצודת־פז שם התנוססה
שתפארת עזוזה
גדלת מלך רם הביעה.
שם חרבות־ציים תשמנה
עליהן ישגה אזוב,
קדורנית תבטנה בנו
תחשבו כי מר תבכינה.
ואומרים כי באמת
תבכינה פעם בשנה,
ביום תשעה בחדש־אב –
ובדמעות עיני ראיתי
את אגלי דמעותיהן
מפרפרות מאבני־קיר
וגם שמעתי קול־קינה
מהרס עמודים בוֹקע"
אגדות תמימות אלה
עוררו בלב הנער
יהודה בן הלוי את
געגועיו לירושלים.
היינה היה לבן נאמן לעמו. בשנת 1822 נזדמן היינה, היהודי הגרמני, בנו של ה“קצין” מדיסלדורף לפוזן ובא במגע ראשון עם יהודים מפולין. “על אף מגבּעת השיער הבארבארית שהם חובשים לראשם, על אף הרעיונות הבארבריים שבלבם, הנני מעריך את היהודים הפולניים פי כמה משהנני מעריך יהודים גרמנים מסויימים”. בוז כזה רחש היינה להתבוללות. אף על פי שהוא עצמו היה מתבולל בפועל, נתעוררו בו כיסופים גדולים אל עולם יהודי שלא הוא בלבד אלא עוד הוריו נטשוהו. הוא, שבוודאי לא היה שמרן ולא שמר מצוות, כתב בגנוּת הריפורמה הדתית, אמנם רק על דרך הפיוט, שכן הוא עצמו לא היה דתי. “שוב אין בנו הכוח”, כתב, “לגדל זקן, לצום, לשנוא ולסבול מתוך שנאה… זהו הנימוק של הרפורמציה שלנו”. בגעגועיו הלוהטים שקוּד הוא להעלות לו נושאים מתולדות ישראל בימי הביניים. ב־1824 מופיעה הנובלה היפה “הרבי מבכרך”. בפתח הספר, כהקדמה שיר קצר. המכאוב היהודי בן מאות השנים, בוקע ועולה משיר זה, בתרגום של א. המאירי:
פרץ בילל צוח,
נהי־מעונים נזעף,
שבלהב דמי גוע,
עצור בי זמן כה רב.
יחדר לכל האזנים
ומן האזנים ללב:
השבעתי בשמי־שמים
אלפים שנות כאב.
בוכה זקן וילד,
ואף אפרתים קשוּחים,
בוכה אשה וורד,
הכוכבים בוכים.
וכל הדמעות תזרומנה
יחד בזרם סואן
תזרומנה ותהימנה
כולן אל תוך הירדן.
בסיימו לימודיו באוניברסיטה, מצא את עצמו במבוי סתום מאחר שהחוק נעל בפניו גם את שערי הקאריירה האקדמאית גם למקצוע פרקליטות בשירות הממשלה. הדרך היחידה שראה לפניו היתה קניית “כרטיס כניסה אל התרבות האירופית”. מעולם לא התיחס ברצינות להמרת דתו. הוא כתב בענין זה לידידו מוזר: “אצטער מאוד, אם המרתי תיראה בעיניך באור לא נכון. הנני מבטיח לך: אילו התיר החוק לגנוב כפות־כסף, לא הייתי ממיר את דתי”. הוא נקלע בין יהדות ויוונות, בין פאטריוטיות גרמנית ובין קוסמופוליטיות, בין בורגנות ובין פרולטריון. איש ביניים היה, איש בין השיטין, הנתון בפרשת דרכים. רומאנטיקון אחרון, ריאליסט ראשון, גרמני, יהודי, אירופּי, מהפכן בלי כוח ביצוע. עם שום מחנה לא הזדהה הזדהות מלאה בכל מאודו. פעם כתב: “מי שאינו מרחיק לכת ככל שליבו ושכלו מניעים אותו, הריהו נבל. מי שמרחיק לכת יותר משהוא רוצה בכך, הריהו עבד”. כך נימק את האנטיקומוניזם המלאכותי שלו – שעה שהיה גם אנטיבורגני.
כל דרכיו, כל נדודיו ותהיותיו מוצאם ממקור אחד, מהתמודדותו עם היהדות. בעית היהדות היתה האל“ף והת”ו, הראשית והאחרית, בכל עמדותיו, בכל הלכי נפשו. בעשר שנותיו האחרונות כשהיה מרוּתק לערש דוויו בפאריס, חזר היינה ובדק את השקפת עולמו: “שוב אינני הלני”, כתב בוידויו – אין אני אלא יהודי עני, חולה אנוּש, דמות יגון עלובה, אדם אומלל“. את השורות היפות ביותר שנכתבו אי־פעם בידי משורר יהודי על היהדות מוצאים אנו ב”וידויו היהודי". שיבתו ליהדות לא היתה, כמובן, שיבה דתית, כי אם היסטורית. מעולם לא היה היינה מתבולל במובן המקובל של המלה. הוא לא חיפש את אבותיו בין גיבורי שירי הניבנלונגים, אלא בין הנוקדים אשר רעו צאנם בעמק הירדן. מאז גילה אומץ לגדל זקן ולהידמוֹת אל אותם “יהודים עבדקנים”. בשנותיו האחרונות אהב אהבה בלי מצרים את אלוהי ישראל כדמות היסטורית, ספרותית, כנפשו של העם היהודי. הוא הלקה את עצמו קשה על התנצרותו, כך גם בשירו “לבוגד” בתרגום א. המאירי:
הוי, לב־נער עוז נוצרת,
איך נבלמת חיש במתג!
איך בדם קר התפשרת
עם אלוה רב־החסד.
אל הצלב זחלת אפּים,
לו בזית בשאט נפש,
ועוד לפני שבועים
היית בס אותו ברפש!
זה בעטי קריאת שלגל
הלר, בורקה מוסכי־רעל –
תמול עדין גבור־סגל
והיום כבר בן־בליעל.
היינה - ציור של הצייר היהודי אופנהיים
אחד המבקרים הספרותיים, פלוטקה, היטיב להגדיר את יחסו של היינה ליהדות בכתבו: בראשית הקאריירה שלו היה היינה יהודי לאומי, אך בימיו האחרונים ניגש ליהדות מזווית ראוּת אחרת, מצד החוויה הדתית. אותו היינה, שהצהיר באחד ממכתביו מימי נעוריו: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני – אלה הם דברי סופר תהילים ואלה הם גם דברי” ניסה להתעלם מן היהודים ומן היהדות משראה את עצמו כ“הלני” עליז ושאנן, הנהנה מחיי פאריס היפה. פרישה זו מעמו היתה קצרה בלבד. בימי משפּט דמשק, התיצב לצד עמו. אפשר למצוא ביצירתו על היהדות דברי שגב והערצה מזה וביטויים לגלגניים מזה. ברם הראשונים מרובים יותר. “אני אוהב את היהודים אישית”. ובו במקום: “היהודים, כשהם טובים, טובים הם מן הנוצרים, וכשהם רעים, רעים הם מהם”. מאידך גיסא: “יהודה – מצרים פרוטסטנטית”. וכלום נודה באמיתות האמרה: “ההיסטוריה היהודית יפה היא, אבל היהודים האחרונים מזיקים לראשונים”. הוא תקף כל ימיו את הנצרות, אך נבואותיו בנוגע אליה לא תמיד נכונות. הוא התנבא למשל על הקאתוליות: “הכנסיה הרומית גוועת ומתה באותה מחלה, שאין איש עומד כנגדה: אפיסת הכוחות בחוזק ידו של הזמן”. נבואותיו והגדרותיו בשטחים אחרים כוחם יפה גם היום. “הדמגוגיה – הברית הקדושה של העמים”. “החברה היא תמיד רפובליקה – היחידים שואפים למעלה והכלל כובלם”. “לטובתה של הרפובליקה אפשר להביא את ההוכחות שמביא בוקצ’יו לטובתה של הכנסיה: היא קיימת על אף פקידיה”.
התנ“ך, שגם ביחס אליו מצא הגדרה נפלאה: “התנ”ך הוא המולדת שבכתב של עם ישראל” – נעשה באחרית ימיו לחומר הקריאה המקובל עליו ביותר. דמיונו שהה בכתבי הקודש ובארץ הקודש. שעה שידידתו, הנסיכה דה בלגיוז’וסו, חזרה ממסע במזרח הקרוב, טרחה לטפס ולעלות לדירתו של היינה ברחוב אמסטרדם כדי לספר למשורר החולה על רשמיה בארץ ישראל. ידידה אחרת, קארולין ז’ובארט המוסרת על אפיזודה זו מוסיפה:
“C’était un de cas pays que le maland parcourait souvent en imagination depuis que la Bible était devenue une lecture favorite”.
כיצד יכולים אנו להסביר את התענינותו המחודשת של היינה בארץ הקודש? את התשובה על כך נמצא ב“תמונות מסע” בהן הוא כותב: “הזכרונות הלאומיים שקועים עמוק בחזהו של האדם יותר מאשר סבורים בדרך כלל. אין לעשות דבר אלא לחטט קצת ולהעלות מן האבק את הסיפורים הישנים, והאהבה הישנה תשגשג ותפרח בין לילה”. שרשי היינה היו שקועים עמוק עמוק בקרקע היהדות. הוא לא היה ציוני במובן המקובל של המלה, שכן ידע יפה, שעדיין לא הגיע זמן ביאת המשיח. בספרו “לודביג ברנה” (1840) הוא מספּר על המשיח, שנולד לפי האגדה באותו יום בו נהרסה ירושלים על ידי הרומאים. ידיו כבולות באזיקי זהב. הוא מציין שאזיקים אלה הכרח הם, שכן “בלעדי אזיקים אלה, עלול המשיח לרדת מקוצר רוח לפני זמנו לעולם הזה ולפתוח במלאכת השחרור בטרם הגיעה השעה הנכונה”. והיינה מוסיף את התפילה הרוויה רגש לירי עמוק: “אַל נא תיפול רוחך, משיח הנהדר. לא את ישראל בלבד אתה בא לגאול… אלא את האנושות הסובלת כולה! אַל נא תנתק את אזיקי זהבך! הישאר נא כבול עוד זמן־מה ואַל תבוא לפני המועד, המלך גואל העולם!”
שמו של היינה קשור בדרך כלל בדיסלדורף, עיר הולדתו, בהמבורג עיר אהבותיו הראשונות, בפאריס, עיר נצחונותיו הספרותיים הגדולים ומחלתו הממושכת, – אולם שמו קשור במובן מסוים גם בירושלים. בבירת ישראל מרוכז האוסף הגדול ביותר של כתבי יד המשורר ומכתביו שנמצאו בידי פרטים. בספרית שוקן מתנוססת מסכת פניו רבת ההוד של המשורר שנעשתה ביד אמן אחרי מותו. אוצר גדול ורב־גוני של כתבי יד ושל שירים פרי עטו שלוקטו בשקידה ובהתמדה, נמצא בירושלים. האוסף מכיל את כל הדפוסים הראשונים של כתביו, ספרות רבה ונדירה על האיש ומפעלו. היינה היהודי והיינה המוּמר מופיע בכל גלגולי אישיותו רבת הסתירות. האוסף מכיל את שיר הזעם היהודי שלו: “אל אדום” בכתב יד ומצויה שם גם אותה האמרה הצינית ש“תעודת הטבילה (הנוצרית) היא כרטיס הכניסה לתרבות האירופית”. נמצא שם גם כתב היד של הסיפור “הרבי מבכרך” וטיוטת השיר, שחיבר בשנת 1842, לרגל פתיחת בית החולים היהודי החדש בהמבורג, בשיר זה הוא אומר כי שוכני המוסד אומללים משולשים הם, באשר זקנים, חולים ויהודים. מכה אחרונה זאת, שהעלינוה מעמק היאור, גרועה מכולם. נמצא שם דף מזכרונותיו, שכתב בימיו האחרונים: “אבא סיפר לי, כי סבא היה יהודי קטן, בעל זקן גדול”. “מגן דוד” משמש לו במקום חתימת שמו. אף אחדות מכתבותיו שנדפסו ב“אלגמיינע צייטונג” חתומים במגן דוד. האוסף מכיל גם כתבי יד רבים שעדיין לא ראו אור.
בדברנו על “הקשרים שבין היינה לארץ־ישראל יש להזכיר את אחד מקרוביו שחתם כ”איש ירושלים". דוֹד אמו, שמעון ון־גאֶלדרן ביקר בשעתו בארץ ישראל. היינה בעודו נער מצא את יומנו וקרא אותו בהתלהבות. הוא מרבה לספּר על הדוד הזה בזכרונותיו. הוא מספּר שקרובו זה עלה לרגל לירושלים, ובעמדו על הר המוריה, עברה עליו חוויה מזעזעת. קרוב זה גילה במדבר אפריקה הדרומית שבט בידואי, ששמר אמונים לדת משה בגלגול מסוים, והשבט בחר ביהודי הגרמני כמנהיגו. הארי הצעיר התרשם ביותר ממסעות שמעון ון־גאֶלדרן, ונאמנה עלינו עדותו, שהרבה לחלום עליו: “בחלומות אלה הזדהיתי לגמרי עם קרובי זה”. המחקר קבע, ששמעון ון־גאֶלדרן ביקר באמת בארץ־ישראל שלוש פעמים, אף כי הדבר היה כרוך בימים ההם בסכנות מרובות. הוא ביקר לראשונה ב־1751 וחי בארץ ישראל ששה חדשים: בעכו, בצפת ובמירון. כעבור שנתיים ערך את ביקורו השני וב־1756 עלה בפעם השלישית. עזים היו געגועיו על ירושלים ועל הארץ הקדושה, ומששב מארץ הקודש היה נוהג להוסיף לחתימת שמו את התואר “איש ירושלים”.
סמוך למותו דברו מקורביו על לבו שיחזור בתשובה ליהדות ולאלוהים. “חזקה על אלוהים שיסלח לי – אמר בלעג מר – הרי זה מקצועו”. אף על פי כן כתב מתוך כיסופים ורזיגנציה:
"שיר אשכבה לא יזומר
תפילת קדיש לא תוּגד
לא יזוּמר, אף לא יוּגד
יום פטירתי עת נפקד".
על שאלת ההמרה הוא עצמו משיב ב“וידוי”. “אנשי גרמניה הפרוטסטנטית – כותב היינה – שתמימים הם מאוד, אך חכמים לאו דווקא, שאלוני – בשעה זו, שעה שאני חולה – אם אוהד אני עתה אהדה יתירה את הדת הלותראנית־אוונגלית, אותה הדת שנמניתי עד כה עם קהל מאמיניה, אף כי באופן פושר למדי. ובכן, ידידי, בענין זה לא חל בי שינוי. אם אשתייך לכנסיה הזאת להבא, הרי זה רק משום שאין הדבר פוגע בי. אמנם, מודה אני ומתוודה: שעה שעשיתי בברלין, הייתי נוטה לנתק כל קשר עם כל כנסיה שהיא, לולא היו השלטונות נוטלים ממני על חטא זה את רשיון המגורים. הלא כה אמר היינריך הרביעי בבת צחוק: ‘ראויה פאריס שתיקנה בתפילה אחת’. אף אני הרשיתי לעצמי אותה הנאה מן הנצרות. הנאה נאורה, מזוקקת מכל אמונה תפלה, שיכולתי להשיגה בימים ההם בכנסיות ברלין – ואפילו בלי אלוהותו של ישו. הלא אפשר להזמין מרק־צב – באין צב בתוכו. כל דת פוזיטיבית אינה פסולה בעיני, ויכולתי ללבוש מן הסתם את גלימתה של כל אחת מהן, ממש כשם שהצאר הרוסי לובש את מדי המשמר הפרוסי, כשהוא מכבד את מלך פרוסיה ועובר על פני מסדר צבאי בפוטסדאם”.
להלן מספר היינה ב“וידויו” על חינוכו, על אמו הזקנה ועל מוריו הישועיים. המורה שלמייר הקנה לו ידיעה בכל הפילוסופיות הנאורות של העולם, בלי שיכבלהו אל העיקר האורתודוכסי. הוא אף יעץ לאֵם לשלוח את היינה הצעיר לרומא וניבא לו עתיד מזהיר בחוגי שליטי הכנסיה. אחר שיחה לאחר זמן רב עם אמו בת השמונים כתב: “אמי, הגברת הישישה והכבודה, הצטערה צער רב על שדחתה אז את ההצעה הנבונה הזאת; בעת ההיא היתה חולמת על משרות חילוניות רמות, שהרי מחסידי רוסו היתה. אולם, כפי שידוע לך, קורא חביב, לא נהייתי לא אפיפיור, אף לא חשמן ואף לא שגריר רומי. לא זכיתי לשום תואר והדר לא בהירארכיה החילונית ולא ברוחנית. כדאמרי אנשי: לא מאוּם מנת חלקי עלי אדמות… וכך נהייתי ללא־מאום – למשורר בלבד! אינני רוצה חלילה, לזלזל בתואר זה מתוך ענוותנות מזויפת. דבר גדול הוא להיות משורר, כל שכן משורר גדול בגרמניה. לא אתכחש למוניטין שלי כמשורר, לא אתכחש לו בהצנעת לכת של כזב. איש מבני ארצי לא זכה בעודו בגיל צעיר כמוני לעלי דפנה. ואם בן־אומנותי, גיתה, שר לו ברוב עונג על כך, ש’הסיני מצייר ביד רוטטת על גבי זכוכית את וורתר ואת לוטה' – הרי יכול אף אני להתהלל בשיר הלל אגדי אף משל הסיני – בשיר הלל יפאני! לפני שתים־עשרה שנים בקירוב הציגו לפני אדם הולנדי, שחזר מיפאן, שם היה חי בנאגאסאקי כשלושים שנה. איש זה השתוקק לעמוד על טיבי. הוא סיפר לי שהורה שם את הלשון הגרמנית ליפאני צעיר, והלה הוציא לאור אחרי כן את שירי ביפאנית. זהו הספר האירופי הראשון שראה אור בלשון יפאן”.
אין דמיון בין היינה לגיתה. עולמות שלימים הפרידו בין המשורר יוצר פאוסט ועם זה שר מדינה מיוחס, הזכאי לחתום על פסקי דין מוות ובין המשורר הגולה היהודי. היינה משורר יהודי היה ביסודו, הוא לא נמנה עם המשוררים המנצחים הגדולים. שירתו אינה מסתיימת באפותיאוזה מזהירה. הוא היה חסר את הנאצל, האופייני לגיתה. תכופות הוא עומד לפנינו כמי שנוצח בקרב החיים אחרי עליית ספית געגועיו על שרטון, פנה לנהיליזם לגלגני. תמונתו הרוחנית נפגעה במחלת העצבים האכזרית. בנשיקת “האשה השחורה”, עליה שר ב“לאצארוס”. מבקרים גרמניים חשובים היו הראשונים, שטפלו האשמות כבדות על היינה, ושללו ממנו כל ערך מוסרי ורגישות פוליטית. הם ראו בו יהודי ציני, נוטר איבה, חסר־מולדת, שאינו מסוגל לעמוד על שליחותה הגדולה של גרמניה ועל משמעות מסורתה, שהיה קרבן הלאומיות הצרפתית ושבישר את המהפכה בגרמניה דוקא ערב איחודה הגדול. אגדה זו על כל גלגוליה וגווניה, המיתוס של אי־מוסריותו של היינה, כבר אבד עליהם כלח. אין ספק שקשור היה היינה קשר הדוק ביותר אל עמו. שירתו המשקפת את חוויותיו בכל עת ובכל זמן, במישרין ובעקיפין, מבטאה את השתייכותו ליהדות.
אחת מהלצות היינה מיוסדת על הדעה, שהיינה התנצר פעמיים. קודם עבר לדת הקאתולית וממנה לדת הפרוטסטנטית. כששאלוהו, למה זה? ענה: כשהייתי יהודי ראני אלוהים, ואילו אני לא ראיתי אותו; כשהייתי קאתולי, אני ראיתי אותו בכל מקום (את הצלב) אך הוא לא ראני. עכשיו כשאני פרוטסטנטי אני אינני רואה אותו (הפרוטסטנטים אינם מפגינים בצלב) והוא איננו רואה אותי, ושנינו מרוצים". יחסו ליהדות ולנצרות בא לידי בטוי נוקב בשירו: “עזבוני”, תרגם א. המאירי.
קץ חיי הולך ובא
הנה אכתוב צואה.
נוצרית אנהג בם באויבי
ואוריש להם בה שי.
אויבים אלה, שונאי בצע
הישרים יירשו ממני
כל מדוה המצמיתני
ויסורי כלם לנצח.
מקבתי רשוּ השב
אשר כצבת יצבט בכו
קשיי־שתן, ענויים
והטחורים הפרוסיים.
לכם יהיו כל עויתי,
רעד־גוף, הריר הזב
חרחור־עצם במוֹ גב
אלה מתנות אל שדי.
והוספה עוד האֵ לכם –
אלהים בשמי מרוֹם
ישמיד מכם כל זכרון
ימח שמכם וזכרכם!
התפתחותו מתרחשת בין שני קוטבים, בין התרבות הישנה ובין החדשה. הניגודים נחלשו בשעה שהוא נולד, ודווקא שירתו היא אחד השלבים בתהליך החברתי היהודי הגדול. אין הוא שומר מצוות, גם הוריו לא היו כאלה, אולם המסורת המשפּחתית חרתה על לוח לבו את תמונות היהדות הדתית, את הערצת התנ"ך, את תמונת האל הרחמן מזה והקנוא ונוקם מזה. תמונות אלו שוב נתעוררו בלבו באחרית ימיו. קווים יהודיים אופיינים אתה מוצא בחושניותו ובתמימות שירת אהבתו, שיש בהן משום דמיון לשיר השירים. קווים יהודיים אנו מוצאים גם ברגש המשפּחתי הער החי בלבו, באהבתו המסורה לאם, בראציונליזם המופשט, בשכליות החריפה המהולה ברגש עז, בלעגו השנון והנכאב, ששנאת דורות חידדה אותו. עם זאת הסתגל לרוח הגרמנית עד כדי כך שהבין יותר מן הגרמנים עצמם את היצירות הגרמניות העממיות האופייניות, את אגדות גרמניה, את שירתה העממית ואת מסורותיה. הפילוסופיה של היינה היא ביסודה אימפרסיוניסטית ומשקפת את גלי החיים הסוערים ואת תעתועי החיים. לשוא נחפש בו איזו סינתיזה כוללת, תמונה אחידה המורכבת מפרטי פרטים, אידיאל מוגדר בבהירות ובשיטתיות. אולם מצוא נמצא רשמים מתחדשים לבקרים, רשמים הסותרים לעתים זה את זה ומשמשים ביטוי למצבי רוח חולפים. את תפקיד חייו העיקרי הוא רואה בהפיכת רשמיו הרגשיים לתמונות אמנותיות, ובפתיחת שערי נשמתו לפני שמחת האנושות ועצבותה. זהו הקריטריון של הרומאנטיקה שלו, שכן היינה הוא משורר רומאנטי, הדוגל מתוך הכרה עמוקה ברעיונות הגיוניים. הערצת השכל הסוטה מן האימפרסיוניזם הרומאנטי היא תוצאה של מוצאו היהודי ויש רואים בכך את השפעת אמו. האֵם לא נתפסה מעולם לדוגמטיזם הקר של האידיאליסטים המהפכניים, אולם היא הושפעה מן הפילוסופיה של ההשכלה והעריצה את עקרונות היינה. היינה משוכנע בכל לב, שדת־מחר תמצא את ביטויו בשכליות, והוא משוכנע, שהיא תנצח בסופו של דבר הן בפילוסופיה הן בפוליטיקה. הוא חש את הניגוד שבין האימפרסיוניזם הרומאנטי שבו לבין הראציונליזם שבו, מבלי שיטרח לנסות להסביר את הכפילות המוזרה הזאת.
הנה שירו הנודע “לאדוֹם”, בתרגום אביגדור המאירי:
שנות אלף ויותר עוד
איש אחיו נסבל בדמי;
אתה סובל, כי עוד אנשום
כי תשתולל סובל אני.
לעתים רק, בימי אופל,
תזזית אותך תאחז,
וטלפיך תמימי – אהב
בדמי תצבע אז.
כעת תחזק ידידותנו
ועוד תוסיף לאט־לאט:
אני אחל להשתולל
ולך אדמה כמעט.
הסופר הגרמני הצ’כי אלפרד מייסנר (1885־1822) לא־יהודי שהיה מעורב בתנועות מהפכניות ולאומיות־צ’כיות, שנמלט מאוסטריה לצרפת, נפגש שם עם היינה החולה ב־1847 ונתקרב אליו. הוא פירסם את שיחותיו עם היינה בספרו: “הינריך היינה, זכרונות”. בספר זה קוראים אנו את הקטעים הבאים המגלים את יחסו של היינה ליהדות:
“יום אחד מצאתי את היינה במצב רוח מרומם לאחר שקרא בספרו של טאציטוס, ששיעשע אותו מאד. – הידעת? פנה אלי היינה והוא עדיין צוחק – הידעת כיצד מסביר רומאי מפוקפק זה את מוצא העם היהודי? מימי לא שמעתי דברי עלילה זדוניים מאלה! תאר לך, כי ברנש זה המתאר את היהודים כ’גזע אדם אוילי ומזוהם' טוען כי מוצאם ממצורעים ומעליל עליהם כי סוגדים הם לחמור בבית מקדשם” (היינה טעה ביחסו לטאציטוס דברי שטנה אלה, שהם אמצאת הצורר אפיון מאלכסנדריה).
"יתכן – העירותי – שטעה ועגל הזהב בהר חורב בחמור נתחלף לו…
“יתכן. אך כאן נאמר ברורות: הם סוגדים לחמור. לומר זאת על בני העם החריף ביותר בעולם! השמעת מימיך דברי שטות כאלה? הדבר מגוחך מדי, ואילו שמעתים בעבר, הייתי מנצלם לכתיבת שיר”.
היינה תרגם בשטף את הקטע מתוך כתבי טאציטוס, ושוב פרץ צחוק מפיו: "חמור בבית המקדש! השמת לב לתפקיד שממלא החמור בכתבי הקודש? התזכור את אתונו של בלעם ואת אתונות שאול?
גם ישו נכנס רכוב על חמור. לא טעה דאומר (מחבר ספר אנטי־נוצרי) בדברו על פולחן החמור בקרב היהודים. ובכל זאת סבורני כי שחצנות היא לטעון, כי מדי יופיע החמור נעשית ההלכה המאובנת הנוקשה אנושית יותר. והרי ההומאניזם לא היה מעולם ענין לחמורים לענות בו"…
“אמנם – אמרתי – יש לסופרנו זה, טאציטוס טעם משלו וחריפות משלו. אך לעולם לא אוותר על הסיפור המסורתי של יציאת מצרים כפי שהוא ניתן בספר שמות. איזו דראמה המתלווה לעתים בניצוצות קומיים, שאינם חסרים לעולם בתולדות העם הזה! כלום אינך סבור כמוני? פניו המביאים אימה של השם נהפכים לפעמים לפרצופו המוּכר של רוכל בחפצים בלויים, המלווה כספים בערבות”…
“אתה מתכוון למעשה כלי הזהב והתכשיטים שהושאלו? – שאל היינה – כן אותו סיפור עתיק ויפה, שחוזרים עליו לעתים קרובות כל כך בשינוי כתובת בלבד”. היינה פתח לקרוא בקול את הקטע מספר שמות פרק י“ב פסוק ל”ח. הוא קרא את הדברים בקול רם, רציני ומבדח כאחד. לאחר מזה הניח את הספר במקומו על דלפקו. בטון הרגיל אמר כמהרהר בקול:
“ואף־על־פי־כן אין זה הוגן לדבר על כך בלגלוג. אם ישראל מתנקם לעתים ברודפיו במעשים קטנונים כאלה, הרי זה רק חלק מיליוני מכל הפיצוי המגיע לו. אכן, אומה משונה נרדפת על צוואר בלי חשך זה אלפי שנים, זועקת תמיד, סובלת תמיד, זנוחה תמיד ע”י אלוהים, ובכל זאת דביקה היא בו ביתר עקשנות ונאמנות מאשר כל עם אחר בעולם! אם אמנם מתעלה האדם ע"י מסירות נפש, סבלנות, נאמנות ועמידה בפורענות, ־ הרי נעלה אומה זו מרוב אומות העולם. אין לך שנה בתקופת ימי־הביניים, שלא הביאה ליהודים עינויים, מוקד וגרדום, סחיטות ומעשי טבח. היהודים סבלו יותר מאשר שליחיו של ישו… הם סבלו מאכזריותם הפראית של הפולנים, של ההונגארים, של הבדואים, של היאזידים ושל המונגולים! אה, מה יפה דת האהבה! בוודאי ידוע לך, כי במשך מאתיים שנה אולצו היהודים ברומא, בירת הנצרות, להשתתף במרוצים ביום האחרון של הקרנבאל ולרוץ ערומים בחגורת שק להנאתם של המוני העם. ושוב הסמיכו את האומללים הללו לאותה בהמה גורלית, לחמור, הפקודה היתה: ראשונים – החמורים, אחר כך היהודים, אחריהם התואים ולבסוף סוסי הבארבארים. כללומר, מן השפלים והנקלים ביותר ועד האצילים ביותר!…
"השמעת, מייסנר יקירי, כיצד אני מלגלג על היהודים ומביע אהדתי להם כמעט בנשימה אחת; אמנם ראויים הם בעיני ללעג כשם שהם ראויים לכבוד ויקר. ובכל זאת לא אוכל לעולם להקריב עצמי למענם, כפי שעושים זאת ריסר ואחרים (מלוחמי האמאנסיפאציה היהודית). אינני יכול לאבד את עצמי בשום מפלגה, לא ברפובליקאית ולא בפאטריוטית, לא בנוצרית ולא ביהודית. בכך שותף אנוכי לכל הסופרים היוצרים: לא לשם רגע ההתלהבות, כי אם למען הדורות; לא לטובת ארץ אחת, כי אם לטובת העולם כולו; לא למען גזע אחד, כי אם לכל האנושות כולה.
מגוּנה וקטנוני הוא המתבייש במוצאו היהודי; אך לא פחות מגוחך הוא המכריז: יהודי אנוכי. כשתקרא בכתבי תיווכח לדעת, שאני חוזר ומלמד סניגוריה על העם היהודי, וכשתבקר אצלי בפעם הבאה אראה לך דוגמה חשובה לכך. אקרא לפניך פואמה ארוכה למדי שתתפרסם לראשונה בקובץ שירי הבא. כשם שנולדתי לשים ללעג־עולם את הרע ואת המיושן, את האוילי, הכוזב והמגוחך, כך נועדתי מטבע ברייתי להרגיש כל דבר נעלה, להעריץ את הנשגב ולחוג את החי וקיים"…
את הדברים האחרונים השמיע היינה בכובד הראש. אך הוא הוסיף דרך לצון, כדרכו והחיוך הרגיל הוצק בשפתותיו:
“לכשיבקר אצלי וייל הקטן בימים הקרובים אמציא לך, ידידי היקר, הוכחה נוספת לאדיקותי בדת משה העתיקה. ווייל הוא חזן. הוא נתברך בקול טינור ערב ויודע להשמיע את שירי המדבר העתיקים של יהודה בטהרתם המסורתית הקדומה, מחדגוניותם הפשוטה ועד המעלות העליונות של סלסולי התנ”ך. אשתי הטובה, שאינה יודעת כלל כי יהודי אנוכי, מופתעת מאד למשמע קולות קינה בלתי מוּכּרים אלה, צלילי רטט וקולות דממה דקה. כשווייל השמיע את הקטע הראשון נחבא הפודל “מינקו” מתחת לספּה, והתוכי “קוקוט” ביקש להיתלות במוטות כלובו.
“מר ווייל, מר ווייל2 ־ קראה אשתי בכעס – אַל נא תפליג בהלצותיך יתר על המידה!” אך כיוון שווייל המשיך בשירה פנתה מאתילדה אלי והפצירה בי: “אמור נא לי, אנרי, מה טיבם של שירים אלה?” “אלה שירי־עם גרמניים שלנו” – אמרתי לה ומאז החזקתי בטענתי זו!"…
אותם הימים היו מרננים אחר היינה, שהוא המיר את דתו. היו שאמרו, כי הוא שב ברוחו אל הנצרות; ואילו האחרים, הנועזים יותר טענו, כי חוזר הוא אל חיק היהדות. פיסקאות אחדות בדברי המבוא למהדורות כתביו החדשות וכן ספר התנ"ך המונח תדיר על שולחנו, שימשו יסוד כל שהוא לשמועות אלו. לא נגענו בשאלה זו אלא לעתים רחוקות מאד. אולם היה לי הרושם בימים ההם, כי שאלות הדת העסיקו הרבה את מחשבתו של היינה.
"אילו יכולתי לצאת מן הבית על קביים – נאנח היינה – היודע אתה לאן הייתי שם את פּעמי? – “לא” – עניתי. “ישר לכנסיה!” “אתה מתלוצץ!”… “לא, ־ השיב היינה – דווקא לכנסיה! וכי לאן יפנה אדם המדדה על קביים? אילו יכולתי להלך בלי קביים, הייתי מעדיף, כמובן, לטייל לאורך השדרות העליזות, או ללכת לנשפי־חשק”…
שמו של היינריך היינה מאיר ככוכב מכבוד ראשון בשמי הספרות הגרמנית, ואורו מגיע הרחק הרחק אל תחומי הספרות הכללית. ועל אף הכל פרצו סביבו וכוחים מרובים כל כך, שמעט סופרים דומים לו בנידון זה. מוצאו היהודי והשקפותיו המהפכניות השניאוהו על הקרתן הגרמני של המאה התשע־עשרה ועוררו את חשדותיו. היינה היה האיש, שקידש מלחמה נמרצת ועזה על הרוח הפרוסית מזה ועל המגבלות הרוחניות של הפיאודאליזם מזה. כוחות השולטים שבתקופתו השיבו על ההתקפות הללו באכזריות. היינה היה איש המעבר במובנים רבים, בן זקונים לרומאנטיקה ובכור הריאליזם, והוא נמנה עם הסופרים המעטים, שנפשם הרומאנטית, העשירה ברגשות, עמדה על שליחותם החשובה בשטח הריאליזם. על אף הכפילות שבאישיותו ובמצבו מילא היינה בעקביות מפליאה את שליחותו. הוא ראה את עצמו – ובצדק – כ“מלך האגדה האחרון בדימוס” של הרומאנטיקה. הוא מודה בהקדמתו לספורו בחרוזים “אטא טרול”, כי שנות נעוריו הנעימות ביותר עברו עליו באסכולה הרומאנטית, אולם בסופו של דבר שלח יד ברבותיו. בצדק גמור כינה את עצמו “אולי הנמרץ ביותר בין המהפכנים” והדגיש “שלא סטה אף כמלוא הנימה מן הקו הישר של הקידמה” (כך כותב במכתבו לוארנהאגן). הוא עזב את גרמניה, אולם נשאר הבן הנאמן ביותר של המולדת, וראה בצער עמוק את מולדתו הסוטה מן הדרך הישרה ומסתבכת בהרפתקאות מסוכנות. הוא נשאר בגולה אותו גרמני, שהטיף מוסר למולדתו והוסיף להאמין בכוחותיו החיוביים של העם הגרמני, ששאף לעוררם לעתיד טוב יותר. הוא חלם על אנושות חופשית, בו לא ידעו דיכוי וצרה, והעמים יושיטו בידידות יד זה לזה, הוא חלם על תקופה בה תתגשם “הברית הקדושה של העמים”, ולרעיון זה הקדיש את מאמציו האחרונים על ערש דווי. היינה היה אזרח העולם, אשר נמלט מתוך צרוּת אפקיהן של המדינות הגרמניות הקטנות. הוא עסק בהשוואות בין המצב בגרמניה ובין המצב בצרפת, ומבטו הפוליטי המאומן גילה את החסר לגרמנים בראש ובראשונה: נשימה חופשית של אוירה טהורה, שנוצרה על ידי המהפכה הצרפתית הגדולה. היינה ראה בצער רב, כי גם בצרפת פעלו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת כוחות שעירמו מכשולים בדרך תביעותיהן הצודקות של השכבות הרחבות. הוא הגיע לידי המסקנה הברורה שסולידאריות המדוכאים לא תצטמצם בתחומים טריטוריאליים שעה שההמונים המחוסרים זכויות פוליטיים והחלשים במובן הכלכלי, המהווים את הכוחות היוצרים האמיתיים, יתקוממו על שלטונם המעמדי הרקוב של הבורגנות והפיאודאליזם, – יוכלו העמים לחיות מתוך חירות. עוד בשנת 1839 עמד על כך, שהעם עדיין אינו מוכן לשפוך דמו למען המעמד השליט. מעמד זה אמנם זכה לנצחונות חולפים ב־1830, אולם היינה ראה בעיני רוחו את מהפכת 1848. הוא כתב: “היו סמוכים ובטוחים שבצלצל פעמון הסערה בפעם נוספת והעם יושיט ידו אל הרובה, יילחם הפעם לטובת עצמו וידרוש את השכר המגיע לו”. היינה ראה את עצמו בצדק בשורות הלוחמים למען המטרה הגדולה – חירות העמים. הוא היה בעיני עצמו “חייל אמיץ במלחמת השחרור של האנושות”, ורצה שיראוהו כך. הוא נשאר עומד על משמרתו על אף מצבו המיואש, אף כי לבו נשבר בקרבו כפי שהוא מודה בשירו המזעזע “הילד האבוד”. יש להבין את הטרגדיה האישית של היינה שבאה לידי ביטוי בשיר זה: הוא ידע יפה שהתפתחות המין האנושי בכוון המהפכה היא הכרחית, עם זאת ראה בשנותיו האחרונות בשעת גבור מחלתו, את פשיטת רגלה המוחלטת של האזרחות הגרמנית אחר 1848. שוב לא יכול לחזור אל מולדתו, ורק מרחוק חזה אותה בארץ קדשם של העמים המשוחררים, אולם לא היה בלבו כל ספק בכך שהעולם הישן סופו ליהרס במוקדם או במאוחר, כיון ש“האנוכיות השתלטה על הכל והאדם נוצל על ידי האדם”, כפי שהוא כותב בצורה ברורה בצוואתו הפוליטית. הוא חלם על “אהבת עמים שתקיף את כל העולם, אחווה שוות זכויות בין כל האנשים, אזרחים חופשים של כדור הארץ”.
בהיותו אנושי־כללי, היה תמיד בראש ובראשונה יהודי. נוהג הוא להשתמש תמיד בביטויים ובסמלים יהודיים. כך, למשל, ברצונו להגדיר את ההבדל בין צרפת לפרוסיה כותב הוא: “פאריס היא ירושלים החדשה, הריינוס הוא הירדן, החוצה בין הארץ הקדושה לבין ארץ הפלישתים”. הוא מאס ביהדות הרפורמה וקרא אותה בהגדרתו המופלאה האופיינית לו בלבד “ein evangelisches Christentümchen unter jüdischer Firma”. שעה שאסף את שיריו קרא להם “נעימות עבריות” ולא “נעימות יהודיות”. תמיד נשא נפשו ללמוד את השפה העברית, ויצירתו הוֹמה ממש משימוש בביטויים עבריים כהלכה ושלא כהלכה ומיסודות אידיים בהם השתמש בעיקר במכתביו הפרטיים לבני משפּחתו. בספר “לה גראנד” שנכתב ב־1826 הוא כותב: “בעברית התקדמתי יותר, כיון שמאז ומתמיד היתה לי אהבה גדולה כלפי היהודים, אף כי הם צולבים את שמי עד היום הזה”. במקום אחר מוצאים אנו בכתביו את העצה הטובה ביחס לללימוד השפה העברית:
Raten will ich Dir, Geliebte,
Nachzuholen das Versäumte
Und Hebräisch zu erlernrn.
Lass Theater und Konzerte
Widme ein’ge Jahre solchem Stusium.
ששים שנה לפני הרצל נשא את עיניו לארץ־ישראל בכתבו: “כל בני האדם ילדי האלוהים הם אולם היהודים הם ילדי־שעשועיו, וארצם היא ארץ בחירת יה… היהודים הם האצולה, וארץ־ישראל היא מחוז האלוהים”. מאה שנה לפני הקמת מדינת ישראל משתמש הוא בביטוי “ישראל” לגבי העם היהודי. בעיני רוחו חזה את הכרת העולם בעם הנרדף והמעונה: “בסופו של דבר תזכה ישראל לפיצוי על קרבנותיה מידי הכרת העולם, על ידי תהילה וגדלות”. הוא חש את השוֹאָה העומדת לרדת על עמו וכתב: “ההיסטוריה של היהודים החדשים טראגית היא וכי תכתוב על טראגדיה זו, תהיה לצחוק, וזהו הטראגי מכל”.
וכך כותב היינה ב“ווידוי”, שנתיים לפני מותו:
“את התעוררות רגשותי אני מייחס לאותו ‘ספר־קודש’… הוא נושא התפעלותי התמימה ומקור ישועתי כאחת… יכולני לומר, במעט חנופה עצמית, שכל הדר יופיו של משה נגלה לפני בספר־הקודש. איזה חזיון־ענקים! הר־סיני נראה לי כננס, בשעה שמשה עומד עליו. כל ההר הוא כהדוֹם לרגליו של האיש, שראשו בשמיים, מקום שם הוא משיח עם אלוהיו. ימחל לי האל, אך נראה לי לעיתים, כי אלוהי משה אינו אלא השתקפות רוחו של משה. כל־כך רב הדמיון ביניהם, בחרון־זעם ובאהבה כאחד… תחילה לא ישר משה בעיני. חדוּר הייתי רוח יוונית ולא יכולתי לסלוח למחוקק היהודי הגדול את שנאתו לתמונה ולפסל. לא התעליתי ולא ראיתי במשה, הסוֹלד מן האמנויות את האמן בה”א הידיעה, שבו מקננת רוח האמנות האמיתית. כי רוחו האמנותית אשר בו היתה מכוונת כלפי הדבר האדיר־הכביר, שיד ההרס אינה יכולה לו. שלא כמצרי, לא משחם ולא מאבן יצירי־כפיו! הוא בנה פיראמידות של בני־אדם, סיתת אובליסקים של אדם! הוא ברא עם משבט רועים מלוכלכים, עם ששמר מאות בשנים על קיומו, עם גדול, עם קדוש, עם־נצחים, עם־אלוהים, ששימש מופת ודוגמה לכל העמים. הן, אפשר שיצר את האבטיפוס של כל האנושות: הוא יצר את עם ישראל. האמן הזה, בנם של עמרם והמיילדת יוכבד, רשאי להתגאות בצדק – בצדק גדול יותר מכל משוררי רומי – שיצר מצבת־עד כזאת, שתאריך ימים מכל מה שנוצר במתכת…
"וכשם שלא נהגתי בדרך־ארץ הראוי ביוצר, כן לא נהגתי במידה של כבוד ראויה גם בפרי־יצירתו, ביהודים, ואף זאת מסתמא בשל רוח היוונות, שהיתה נוֹגדת את ההינזרות היהודית. מאז פחתה אהבתי אל הילס. היום רואה אני את היוונים כנערים יפי־תואר, ואילו את היהודים – כגברים חזקים בעלי שיעור קומה, עשויים ללא חת, לא רק בימים־עברו אלא גם בעצם הימים האלה. על אף שמונה־עשרה מאות שנות רדיפות וסבל. למדתי להעריכם הערכה יתרה. ולולא היתה ההתגאוּת במולדת נחשבת בעיני רעי המהפכניים כנוגדת בסתירה־של־גיחוך את עיקרי הדימוקראטיה, היה כותב־טורים־אלה מתגאה בהשתייכות אבותיו אל בית ישראל האציל, בהיותו צאצא לאותם קדושים שחירפו נפשם למות בכל מערכות המחשבה, וכך נתנו לעולם – אלוֹה ומוסר…
“מעט יודע העולם על עלילות היהודים ופחות מזה על ישוּתם האמיתית. ומדמים הבריות, שיודעים הם את היהודים שעה שהם רואים את זקניהם”…
הרב מבכרך 🔗
תרגם שמואל פרלמן, הוצאת מוסד ביאליק
מעשה ברבי אברהם שהסב באולם הגדול של ביתו עם קרוביו ותלמידיו ושאר אורחיו בסדר ליל פסח. כל אשר באולם הבהיק יותר מן הרגיל; על השולחן פרושה היתה מפת־משי הרקומה צבועית, וגדילי־זהב יורדים עד לרצפה; בנועם־חן נוצצו הפינכיות עם מאכליהן הסמליים, וכן הגביעים הגבוהים מלאי היין, שכולם מפותחים ספורי־קודש לנוי; הגברים ישבו מלובשים במעיליהם השחורים, בשטוחי־כובעיהם השחורים ובקטני־צוארוניהם הלבנים; הנשים, בשמלותיהן המבריקות להתמיה, מלאכת ארג לומברדי, עדוּ סביב לראשן ולצוארן את עדייהן, זהב ופנינים; ומנורת־השבת, כסף טהור, נסכה אורה החגיגי על פניהם השמחות־ביראה של זקן ונער. על כרי־הקטיפה הארגוניים של כסא מורם מאחרים, ובהסבּה כדת, ישב רבי אברהם ואמר וזמר את ההגדה, והמקהלה המגוונת עונה עמו או אחריו במקומות הקבועים. הרב, גם־הוא היה לבוש בגדי יום־טוב, שחורים, פניו האציליים, החמורים קצת, רכים היו מכפי הרגיל, השפתים חייכו מבעד לזקנו החום, כמו רצו להביע אמרי־חסד לרוב, ובעיניו רפרף נועם זכר וצפיה. שרה היפה, שישבה על־ידו, אף היא בכורסת־קטיפה מורמה, לא ענדה מאום מתכשיטיה, כיאות לבעלת־הבית, רק בד צחור לפף את גזרתה הדקה ועטר את פניה הצנועים. פנים אלה יפים היו יופי נוגע עד־לב, כמו שבכלל נתיחד ליהודיות מין יופי נוגע עד לב; הכרת העוני הגדול, העלבון המר והפגעים הרעים, שחיי קרוביהן וידידיהן נתונים בהם, פורשת על חן פניהן מין נפשיות כואבת וחרדת־אהבה משגחת, המקסימות את לבנו באורח מוזר. כך ישבה בלילה הזה שרה היפה, מביטה אל עיני בעלה; פעם בפעם גם עיינה בהגדה המונחת לפניה. ספר־קלף נאה, מכורך זהב וקטיפה, מורשה ישנה עם כתמי־יין נושנים מימי סבא שלה, ובו ציורים מאוד רבים, רהבים וגונוניים, אשר בעודנה ילדה קטנה כה אהבה להסתכל בהם בליל פסח, תמונות של כל מיני ספורים תנכיים, כגון: אברהם שובר בפטיש את אלילי האבן של אביו, המלאכים באים אליו, משה הורג את המצרי, פרעה יושב ברוב פאר על כסא מלכותו, הצפרדעים אינן נותנות לו מנוח אפילו לעת האוכל, הוא טובע ברוך־השם, בני־ישראל עוברים בזהירות בתוך ים סוף, עומדים בפּה פעור, עם הכבשים והפרות והפרים, בתחתית הר סיני, אחר־כך גם דוד המלך החסיד, מנגן בכנור, ולבסוף ירושלים עם מגדלי מקדשה, זוהרת באור השמש!
כבר נמזגה כוס שניה, הפנים והקולות הלכו והתבהרו, והרב נטל אחת המצות, ובהגביהו אותה בברכת־גיל, אמר מתוך ההגדה את הדברים האלה: “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי וייכול! כל דצריך ייתי ויפסח! השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל! השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!”
והנה נפתחה דלת האולם, ופנימה נכנסו שני גברים גבוהים, חוורים, עטופים במעילים רחבים מאוד, והאחד אמר: “שלום עליכם, אחיכם בני־ברית אנחנו, עוברי־דרך, ומבקשים לסדר את הפסח עמכם”. והרב השיב מר ובסבר פנים יפות: עליכם שלום שבו נא עמדי". ומיד ישבו שני הזרים אל השולחן והרב המשיך אמירת ההגדה. לפעמים, בעוד האחרים עונים אחריו זרק מפיו מלים של חבה לאשתו, וברמז להלצה הישנה שאבי־משפּחה יהודי רואה את עצמו בלילה הזה כמלך, אמר לה: “רני ושמחי, מלכתי!” אך היא ענתה לו, מחיכת בעגמה: “הלא בן מלך אין!” ובזה נתכוונה לבן, שצריך, כמו שכתוב בהגדה, לשאול את אביו, בנוסח קבוע, לטעמן של הלכות הפסח. הרב לא השיב כלום, ורק הראה באצבעו על אחת התמונות בספר ההגדה, המתארת ברוב חן את שלושת המלאכים באים אל אברהם לבשר לו כי שרה אשתו תלד לו בן, והיא, באורח ערמומי כנשים, עומדת בפתח האוהל מאחריו, להאזין בסתר את שיחתם. רמז קל זה שפך אדמומית משולשת על לחיי האשה היפה, היא השפילה עיניה, ושוב נשאה אותן באור־פנים אל בעלה, שהמשיך קריאתו בקול ובנגון, מעשה נפלא ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן־עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני־ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת־שמע של שחרית.
עוד שרה היפה מקשיבה בדחילו ומביטה בלי־הרף אל בעלה, והנה היא רואה לפתע כי פניו קפאו בעויה של פלצות, הדם נס מלחייו ומשפתיו, ועיניו נלטשו בולטות כדלדולי־קרח; ־ אך כמעט בו־ברגע ראתה והנה שב מבע־פניו למנוחתו ולסברו כבתחלה, שפתיו ולחייו שוב האדימו, עיניו שוטטו ערניות סביב, אכן אף בדיחוּת מהוללה, זרה לו לגמרי, תקפה את כל ישותו. נבהלה שרה היפה כאשר לא נבהלה מעודה, ומגוֹר פנימי מצנן עברה, מפני אותות הזועה הקופאת שהבחינה רגע אחד בפניו של בעלה, ויותר שבעתים מפני עליצותו כעת, שגברה והיתה לשובבות צוהלת. כמשתעשע הזיז הרב כפתו מאוזן אל אוזן, מרטט וסלסל פאות זקנו להצחיק, שר את ההגדה כמין זמר־השוק, ועם מנין מכות־מצרים, בשעה שנוהגים לטבול פעם בפעם את האצבע בכוס המלאה ולזרוק ארצה את טפת־היין הדבקה, הזה הרב אל הנערות הצעירות מן היין האדום, ויהי ילל על צוארוני מלמלה ששוחתו, וצחוק־מריע. שער גובר והולך הרחיף את שרה היפה למראה עליצות זו של בעלה, שתססה עויתית, וברוח נפעמת מפחד אין־לו־שם הביטה אל ההמון המזמזם של בני־אדם מוארים צבעונית, שהתנדנדו להנאתם הנה והנה, פתחו מן המצות הדקות או לגמו מן היין, או פטפטו זה עם זה, או שרו בקול, בשמחה ובלב טוב.
והנה הגיעה שעת סעודת־הערב, הכל קמו לנטילת ידים, ושרה היפה הביאה את אגן־הרחץ הגדול, עשוי כסף ומקושט בעתרת זהב־פתוחים, והגישה אותו לפני כל אורח בעת יציקת מים על ידיו. בעשותה שרוּת זה גם לרבי, רמז לה בעיניו רמז רב־משמעות והתחמק מפתח ביתו החוצה. שרה היפה יצאה בעקביו; בחפזון אחז הרב ביד אשתו, חיש־מהר משכה הלאה דרך רחובות, בכרך האפלים, חיש־מהר אל מחוץ לשער העיר, אל דרך־המלך, המוליכה לאורך הריין אל בינגן.
היה לילה מלילות־האביב הללו, שאמנם פושרים הם למדי ובהירי־כוכבים, ובכל זאת ממלאים את הלב חרדה מוזרה. ריח גויות נתנו הפרחים; בשמחה־לאיד ובפחד גם־יחד צייצו הצפרים; הירח זרה בצדיה אורות־חולפים צהובים על־פני הנהר הכהה, הזורם וממלמל לאטו; גושי־הסלעים הגבוהים של שפתו נדמו כראשי ענקים מתנודדים אימנית; שומר־המגדל של מצודת־שטרהלק תקע בחצוצרה נעימה מלנכולית; ובינותים צלצל, בטרטור נמרץ, פעמון־המות של כנסית סנקט־ורנר. שרה היפה נשאה בימינה את אגן־הכסף, בשמאלה עוד החזיק הרב, והיא חשה מה קרוֹת־קרח אצבעותיו ומה ידו רועדת; אבל היא הלכה אחריו מחרישה, אולי מפני שרגילה היתה מאז לציית לבעלה עורונית ובלי שאלות, ואולי גם מפני ששפתיה בלומות היו מפחד פנימי.
מתחת למצודת סונק, אל מול לורך, בקירוב בו־במקום שעומד עכשיו הכפר הקטן נידרריינבך, מתנשא זיז־סלע, התלוי בצורת קשת מעל לשפת־הריין. על אותו זיז־סלע עלה רבי אברהם עם אשתו, התבונן לכל העברים סיס ולטש עיניו לכוכבים מעל. מרעידה, ורחף־קור בעצמותיה מאימות־מות, עמדה על ידו שרה היפה והביטה אל פניו החוורים, שהוארו רוחית באור הירח וחליפות פרכס עליהם צער, מוֹרא, צקון־לחש וזעם. אבל, כשחטף הרב מידה פתאום את אגן־הכסף והשליכו בכוח למטה אל הריין לא יכלה נשוא עוד את רגש־הפחד הנורא, ובקריאת “שדי חנון!” התנפלה לרגלי בעלה והשביעה אותו להגיד לה סוף־סוף את החידה הסתומה.
הרב, אין־אונים לדבר, הניע כמה פעמים את שפתיו דומם, ולבסוף אמר: “הרואה אַת את מלאך המות? שם למטה הוא מרחף על בכרך! אך אנחנו מחרבו נמלטנו. יהי שם ה' מבורך!” ובקול עודנו רועד מזעות־לב, ספּר לה כי בשעה שאמר בהסבה את ההגדה, בשיר ובזמרה ובלב טוב, ובמקרה הביט אל מתחת לשולחן, ראה שם לרגליו גופת תינוק מגואלה בדם. “אז הבנתי”, הוסיף הרב, “כי שני אורחינו האחרונים לא מעדת ישראל הם, אלא מסוד מרעים באו, שנועצו יחדיו להכניס את הגופה ההיא לתוך ביתנו, כדי להאשימנו ברצח הילד ולהסית בנו את ההמון להרגנו ולבוז את רכושנו. נזהרתי מלהראות פנים כי גליתי את מזמת האופל; בזאת רק מחיש הייתי את אבדני חלילה, ואך הערמה הצילה את שנינו. תהלה לאל! אַל תיראי, שרה יפתי; גם ידידינו וקרובינו יושעו. רק לדמי הם צמאים, הנבלים; אני את נפשי הצלתי מידם, עתה יסתפקו בכספי ובזהבי. בואי אתי, שרה יפה, לארץ אחרת, נפן עורף לרוע מזלנו, ולבל יוסיף לרדפנו השלכתי לו כופר, את שארית רכושי, את כיור הכסף. אלוהי אבותינו לא יעזבנו ולא יטשנו. – נרדה נא, כי עיפת; שם למטה עומד וילהלם השותק, על יד סירתו; הוא יסיענו במעלה הריין”.
בלי אוֹמר וכשבורת אברים צנחה שרה היפה לזרועות הרב, והוא לאטו נשאה למטה לשפת הנהר. כאן עמד וילהלם השותק, נער חרש־אלם, אבל יפהפה, שעסק בדיוג למחית אומנתו הזקנה, שכנה של הרב, וכאן הציב סירתו. ואולם נדמה כאילו ניחש מיד את מחשבת הרב – לא־כי, כמו חכה לו – חוט של חן ורחמים נמשך על שפתיו סביב, עמוקות־משמעות נחו עיניו הגדולות הכחולות על שרה היפה, ובזהירות־דאגה נשא אותה לתוך הסירה.
מבטו של הנער האלם עורר את שרה היפה מתדהמתה, והרגישה פתאום כי כל אשר ספּר בעלה לא חלום־שוא הוא, וזרמי דמעות מרות השתפּכו על לחייה, שהיו לבנות עתה כלבושה. ככה ישבה עתה באמצע הסירה, פסל־שיש בוכה; על ידה ישבו בעלה ווילהלם השותק, שחתרו במרץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.