בחורף 1830–1831, בשעה שמהפכת יולי העלתה את “המלך האזרח” לכסא המלוכה, ראו אור שלושה רומאנים בצרפת כמעט בבת אחת. שלושתם קבעו לעצמם מקום בתולדות הספרות ולא רק בתולדות הספרות הצרפתית. רומאנים אלה הם: “נוטרדאם”, לויקטור הוגו, “עור היחמור” לבלזאק ו“האדום והשחור” לסטנדהאל. כל שלושת הסופרים הם בני המעמד האזרחי וכולם השתדלו להגיע למעמד רם יותר. לפני שמו של הוגו אין אנו רואים את ה“דה”, המעידה על מוצא אצילים, אולם ידוע לנו ששנים אחדות לפני כן עשה הוגו כל מה שביכולתו, כדי שהבורבונים יכירו בתואר הרוזנות שאביו, קצין גבוה, קיבל מאחי נפוליאון, שהיה למלך. הונורה בלזאק לא הטריח את עצמו במאבקים כאלה ופשוט הוסיף בעצמו את תואר האצילים לשמו. מחבר הרומאן השלישי, הנרי בייל, בנו של עורך דין בגרנובל, השתמש בשם של עיירה, שנקלט במוחו והפך את “סטנדהאל” לפסבדונים הספרותי שלו.

שלושת הסופרים, השונים זה מזה תכלית שינוי, מאוחדים בזה ששלושתם מתחו בקורת קשה על החברה הפיאודאלית, ולוא גם מתוך גישה שונה והשקפות שונות. הרומאן של הוגו נכתב ברוח הרומאנטית של הדמוקראטיה. הוא הומאניסט, אשר עוד לא הספיק לגבש באותם הימים את השקפת עולמו. בלזאק נוקט עמדה שמרנית מלוכנית וצבאית וקבע בצורה ענינית את גורמי ההתמוטטות של החברה הפיאודאלית. סטנדהאל מתייצב בגלוי כנציג המעמד הנחות המתפרץ ותובע את זכויותיו. אכן, מצד אחד תוקפים שלושתם יחד את החברה הפיאודאלית ומצד שני, מעונינים כולם ביותר בתואריה. מה סיבת הדבר?

הם העריצו את המעמדות העליונים, מכיון שהשתייכו לאותו המעמד האזרחי, שהכרתו הגאה אבדה והוא לא הצליח להחזירה לעצמו גם אחרי 1789. האצולה הנפוליאונית החדשה נולדה חיש מהר ואחריה באה מיד הריאקציה הבורבונית. אמנם התעשר האזרח והתחזק, אולם הוא לא התעלם לעולם מן העובדה, שהוא בן למעמד נחות, לפיכך השתמש בחלק מנכסיו לרכישת אחוזה ותואר אצילות, והשיא את בנותיו לבני־אצילים אף אם ירדו מגדולתם. גם אחרי 1830 כדאי היה לחבר סאטירה חברתית על נשואי “שק הכסף והקלף”. אפילו האזרח הגא ובעל ההכרה לא העריך את עצמו יתר על המידה והיה זקוק למשענת של דעת השכן, כלומר להכרה מבחוץ בעלייתו בסולם החברה. שנים משלושת הסופרים הגדולים האלה, בלזאק וסטנדהאל, תיארו את ימי הרסטוראציה ואת הצעדים הראשונים של מעמד האזרחים החדש והוגו חזר אף הוא לנושא זה בתקופה מאוחרת יותר ברומאניו, בלזאק וסטנדהאל היו שונים זה מזה מבחינת השקפת עולמם והסגנון, אולם ציירו את חזונם בריאליזם הגון וישר. הם גם משלימים זה את זה במובן מסויים. שניהם רומאנטיים, בלזאק בסגנונו ובעלילה וסטנדהאל בעיקר בזה שגיבוריו מתעבים את העולם ונמלטים ממנו. יחד עם זה שניהם ריאליסטיים ואף־על־פי שמעגלי סטנדהאל צרים יותר, מביאים הם אותנו על סיפוקנו מבחינת העומק הפסיכולוגי. השפעת סטנדהאל גוברת בימינו. אראגון כתב עליו ב־1954: “הוא עומד ליהפך לסופר העתיד”.

סופר צרפתי בשם ליאוטו (LEAUTAUD) אסף את הפסבדונימים שסטנדהאל השתמש בהם: הוא קרא לעצמו בלא פחות ממאה שבעים ואחד שמות בשערי ספריו, בשולי מאמריו, ביומניו ובמכתביו. גם השם “סטנדהאל” אינו אלא אחד ממאה שבעים ואחת מסכות, חלק מהעמדת־הפנים. אולם בכל שמותיו הבדויים ובכל האנקדוטות המטעות והמזיקות שהוא בדה והפיץ בכוונה תחילה ושאת מספרן אין איש יודע, אין כדי להאפיל עליו וליטול ממנו את גדולתו. קשה למצוא סופר שיהיה אמן גדול יותר של המיסטיפיקציה, זריז יותר בגרוי סקרנותו של הקורא מאשר “מסייה בייל”, כפי שקראו פלובר. הוא חותר כל הזמן לקראת מטרה אחת – לאכזב תקוות ולשחק תפקיד זה או אחר. “אתה שקרן חסר־בושה” כותב לו בהזדמנות אחד מידידיו בשם ז’אק מונט וסטנדהאל הקורא את המכתב, רושם בשוליו: “אמת”. חברי המועדונים, שצצו בצרפת בסוף המאה הקודמת; האחים קורדייה, שחברו שני ספרים –“סטנדהאל וידידיו” ו“אורח חייו של סטנדהאל” – החוקר הפולני קאזימיר סטרינסקי, שעבר על ששים חבילות של כתבי־יד בספריה בגרנובל, וכן אחרים, גילו תרמיות כה רבות עד אשר קשה להבדיל בין“אמת ושירה”, לפי ביטויו של גיתה בחייו וביצירתו.

חייו. שמו האמיתי היה הנרי בייל והוא נולד ב־23 בינואר 1783 . הוא רוצה לשכנע אותנו, שבהיותו בן ארבע כבר רחש שנאה לאלוקים ואדם. אולם יודעים אנו, שהוא השתתף בקביעות בתפילות בגרנובל בימי שלטון האימים, ולמרות מיטב הרצון קשה לנו להאמין שהילד הנרי היה כל כך צבוע כאותה הדמות הגדולה שיצר אחרי כן, הגיבור הראשי של האדום והשחור, “ז’וּליאן סורל”. הוא גילה יחס מוזר כלפי אביו וקורא לו בשם “ברבר”. “טארטיף הכילי” ובשעת מותו אין הוא מגלה כל רגש של צער או יגון. בן עשר היה כשהמלך לואי הששה־עשר הוצא להורג והוא מספר, שהוא זוכר היטב את שמחתו על מעשה זה. יחד עם זה קוראים אנו ביומנו, שהוא היה מלוכני. הוא היה כנראה, תלמיד קשה ועקשן, שניתק את המגע עם חבריו לכתה – בין השאר גם משום שלעגו לו וקראו לו “מגדל נע” בהיותו שמן מדי. הוא חיבב ביותר את המתמטיקה, מכיון ש“אין היא סובלת העמדת־פנים וחוסר־החלטתיות” – שתי סגולות, שהיו שנואות עליו ביותר. הוא החליט להרשם לבית ספר טכני גבוה וב־10 בנובמבר 1799, אחרי ה־18 בברומיר, הגיע לפאריס. כבר אז גילה את טיבו ההפכפך, נרתע מפני הבחינות ואינו מוצא את דרכו בחיים. היה בידו מכתב־המלצה לקרוביו, משפחת דארי. לקרוביו אלה יש להודות על כך שהוא היה לסופר. בייל כותב לרוזן פייר דארי בימי הרסטורציה: “למעמד הנעלה שלך עלי להודות על שלא הפכתי לקרתן פחות אן יותר מגוחך, על שסיירתי באירופה וכיהנתי בתפקידים שונים.”

סרוואנטס – אחד ממוריו של סטנדהאל

דארי דואג לכך שיעלוהו לדרגת קצין בחיל־הפרשים, לשליש, לחבר מועצת־המדינה ולאפוטרופוס על נכסי הממשלה. בשעה שפייר דארי מעסיק את בייל הצעיר בשנת 1800 במיניסטריון הצבא, מכניסה אותו אשתו לסודות חיי החברה הגבוהה. הוא מציין, כי לה עליו להודות על הזריזות שסגל לעצמו ביחסיו עם הנשים. הוא היה מעורב בעשרות הרפתקאות־אהבה משמחות ומעציבות, שלא כאן המקום לספר עליהן. באותו פרק זמן משרת הוא בצבא האיטלקי ומתמנה כשלישו של הגנראל מישו. הוא מרמז לנו שהשתתף בקרב מארנגו, אולם זוהי בדותה. הקריארה הצבאית שלו היא קצרה ומעורפלת. תקופת הזוהר של חייו מתחילה ב־1810 ונמשכת כשנתיים. הוא חי בפאריס ואחרי כן במילאנו. בהיותו חבר מועצת־המדינה יש לו כניסה חופשית לחצר, הוא עורך חגיגות, פותח את ביתו לרווחה ויחד עם זה משתעמם. הוא פונה עורף לשעשועים ומבקש רשות להשתתף במסע הצבאי לרוסיה. אולם הוא חוזר לפאריס חולה ומלא תיעוב כלפי המלחמה. אילו כתב את תולדות חייו, צריך היה לרשום בכותרת־המשנה “שירה ושקר” במקום “שירה ואמת”. למרות הכל רכש לעצמו בקיאות בפרקים השונים של האפופיאה הנפוליאונית. בימי הרסטורציה הראשונה סירב להכיר בגדלותו של נפוליאון, אולם כל זמן שהיה בשלטון, הרכין ראש לפניו. בניגוד לכל השמועות שהפיץ, שוחח עמו רק פעם אחת בחייו. הוא גילה אדישות לגבי שלטון מאה הימים. יחסו כלפי נפוליאון נשתנה בשעה שהקיסר היה עצור באי סנט־הלינה. בין 1814 ל־1820 פוגשים אנו אותו במילאנו בה עשה הכרה עם ביירון ועם מאנצוני. אחרי כן מבלה הוא בפאריס עד 1830 בהיותו אורח קבוע של “העולם העליון” ושל “העולם התחתון”. ב־1830 מתקרב הוא לדור הצעיר של משפחת המלוכה ומתמנה כקונסול – בתחילה בטריאסט ואחרי כן ליד מדינת הוותיקן, בצ’יוויטה ווקיה.

את המחצית השניה של חייו הקדיש לספרות, אחרי שרכש לו במחצית הראשונה נסיון־חיים מיוחד במינו. הוא הכיר היטב לא רק את פני החברה אלא גם את מעמקיה, ניסה את מזלו במקצועות שונים, היה חייל, פקיד ותייר חסר־דאגה. הוא סייר בשדות־הקרב וגלגלי עגלתו עברו על גוויות נטולות חיים. הוא ראה את האנשים בכל מיני מצבים, שבהם מתגלה אופי האדם בכל מערומיו. הוא גילה שהעולם המתואר בספרים אינו דומה לעולם המציאותי יותר מאשר “המחרשה לטחנת רוח”. כדי להכיר את האיש, חייבים אנו להתעמק באופיו העשיר בניגודים ובסתירות. הוא חושני וסנטימנטלי. האהבה מתגלית לפניו בצורה של הנאה ותאווה. אך מתחת למסכה החושנית היו בו קווים עדינים. לשמע מוסיקה של צ’ימארוזה ולפני תמונותיו של קוֹראָג’יו היה שוקע בהרהורים עמוקים. הרגשנות אינה פוגעת באֶגוֹאיזם שלו. זכרונו המופלא חלש מאד לגבי ענינים שאינם מושכים את תשומת לבו. הוא מבקר בכל מקום כאוות נפשו, אינו מסוגל לשלול מעצמו שום דבר ובורח מפני השעמום. הוא היה בעל מרץ בלתי־רגיל ושיחק תפקיד ניכר בארגון המינהל האזרחי של נפוליאון. הוא היטיב לשרת את הקיסר ואת המולדת. עם בוא הפלישה, היה פעיל במידה ניכרת ליד הרוזן סאן־וואליה והכל הודו, שהוא נולד לתפקיד של מנהיג. הקו העיקרי באופיו הוא, שהתמזגו בו איש ההלכה והמעשה, איש הרגש ואיש הפעולה; ושתי נפשות אלו שהתרוצצו בקרבו, חיו בשלום זו עם זו. המחשבה אינה משתקת אצלו את הרצון, אינה מאיטה את פעימת לבו, אלא מאירה אותו ביתר אור. הוא חונן בחוש ניתוח בלתי־רגיל ובעין חדה. לעתים הוא פונה ללעג העצמי, ללעג מר, הופך לציני ומתקרב לחיה שבאדם. דון קישוט האמיץ הופך לפעמים למפיסטופל שמן ועליז.

יצירותיו לא עוררו בשעתן כמעט כל הד בציבור. ספריו הכניסו לו במשך שתים־עשרה שנה חמשת אלפים שבע מאות פרנק בסך הכל וחבריו לעגו לו משום כך. הוא הגיב בהעמדת פנים; וכדי שלא יחשבוהו לתמים, זלזל בפומבי ב“האדום והשחור” וציינו כרומן עלוב ומשעמם. בסוף חייו עשה מאמצים כדי להתקבל לאקדמיה, אולם טען שאין הוא מעונין בכך אלא בגלל המשכורת. הוא אמר שחברי האקדמיה הם פקידים, ובמרחק עשרים מיל מפאריס אין איש יודע את שמם. ידועה אמרתו המפורסמת: “יצירותי הן כרטיסי הגרלה, שיזכו (להבנה) בשנת 1880 בערך”. רומניו נועדו ל“המעטים המאושרים”. הוא הסתפק במאה קוראים ואף פחות מזה. עם מעטים אלה נמנו סופרים חשובים ביותר, כגון פרוספר מרימיי, הסופר הדגול שהללוֹ וגם מתח עליו בקורת. גיתה התפעל מן ההסתכלות המצויינת והעומק הפסיכולוגי שהתבלטו ב“האדום והשחור”. בשעה שגיתה קרא ב־1818 את ספרו של סטנדהאל “רומא, נאפולי, פלורנץ”, רשם: “סטנדהאל, מושך־דוחה, מעניין ומעורר אי־סבלנות ובסופו של דבר איננו יכולים להפרד ממנו”. בלזאק שיבח את “מנזר פארמה” בשנת 1840 למעלה מכל והודה, כי הוא מקנא בסטנדהאל בגלל התיאור.

באחד הימים מגלה בייל, שמלאו לו חמישים שנה ורחמיו נכמרו על עצמו. הוא מסכם את חייו ב“אנרי ברולארד” וב“זכרונותיו של אגואיסט”. הוא בוחן את מצפונו ושואל אם מאושר היה או אומלל, שמח או עצוב, אמיץ או פחדן. אין הוא מסוגל להשיב על שאלה זו והעצבות משתלטת עליו. קל לנו להיות אפיקורסים ולהפוך את החיים לרדיפה אחר האושר, כל עוד הננו צעירים ובריאים ויש לנו כסף בשפע. בייל קיפח את שלושת היתרונות הללו גם יחד. בשנת 1827 לא נותרו לו, בגלל קלות־דעתו ובזבזנותו, יותר מחמישה פראנקים ליום וכבר קבע לעצמו את המועד שבו יאבד את עצמו לדעת. מהפכת 1830 חלצה אותו מן המצב הקשה, מכיון שנתמנה לקונסול בצ’יוויטה־ווקיה, אך מאז רכש לעצמו שני אויבים חדשים – הבדידות והשעמום. אמנם הרבה בייל לבקר ברומא, אולם איטליה של אותם הימים לא היתה עוד הארץ של האהבה והמוסיקה כפי שהכירה בשנים שלפני כן. כשפגש את ז’ורז' סאנד, בשעה שנמצאה בחברת אלפרד דה מוסה. בדרכה לוונציה, הדגיש באזניה שהאמנים הנוסעים לאיטליה, כדי לחפש את היפה, אינם אלא טפשים. כך לעג לאידיאלים שהיו נערצים עליו זמן קצר לפני כן. הגולה נמאסה עליו והוא התגעגע אחר פאריס. שני ידידיו הטובים ביותר היו שני כלביו. “התעצבתי, מכיון שלא היה לי את מי לאהוב. ברוב יאושי עומד אני לשאת את בתה המכוערת של כובסת”. סבור היה שלעולם אין לחשוב על המוות, מכיון שרק הכמרים והקפדנים מדברים עליו.

יש להתעלם מן המוות, שהוא הצעד הבלתי־הוגן האחרון של החיים. אך למרות הכל נאלץ בייל לחשוב על המוות, כי אחרי ההתקפה הראשונה, שבה “נאבק עם האין” התמוטט ברחוב ב־22 במארס 1842. מרימה, קולומב וידיד שלישי ליוו את הארון לבית העלמין במונמארטר. כפי שהתכחש למשפּחתו – פרט לאחותו פילינה, שאותה אהב בכל לב – כך התכחש גם למולדתו, גם מעבר לקבר. אף את כתובת מצבתו חיבר באיטלקית ואף בה שיקר בכוונה תחילה כשציין שהוא איש מילאנו. הכתובת על המצבה היא:

“פה נטמן הנרי בייל, איש מילאנו, חי, כתב, אהב”.

סטנדהאל נולד שש שנים לפני המהפכה הגדולה. כשרונותיו הגדולים במתימטיקה הניעו את הוריו לשלוח אותו לפוליטכניון בפאריס, אחרי שסיים בהצטיינות את חוק לימודיו בבית־הספר התיכון בגרינובל. אולם אוירא דפאריס לא היה בריא לרוחו של מהנדס, וסטנדהאל החליט לעזוב את הלימודים. בפאריס היה יוצא ונכנס בחוגי האדמיניסטרציה הגבוהה ובהשפעתם נשלח לאיטליה כמזכיר למנהל העבודות הציבוריות שליד מיניסטריון־המלחמה. איטליה של נאפוליון מרהיבה את נפשו ביופיה הרב, בהערצתה את המשטר החדש, באהבתה הגדולה לכל דבר שבאמנות. בלומברדיה ובעמק הפו הוא מגלה את האהבה האמיתית, החושנית, ואת ששון החיים. שם מתלקחת גם בו האהבה הגדולה, שידע לתת לה בטוי נמרץ בספריו.

“איש לפניו לא צייר את האהבה בצבעים חיים יותר”, אמר עליו זולא. כי ברגש האנושי הנעלה הזה הוא רואה מקור, שממנו נובעת אישיותו של האדם. המחשבה, הדמיון, האופי – כולם ניזונים מרגש־האהבה וסטנדהאל מחבב את האופי, וביחוד את האופי החזק. על כן הוא מעריץ כל כך את בונאפארטה, את ה“אדם המעשי” – לפי הגדרתו של אמרסון. ואופי פירושו – כוח, מרץ, המעלה הגבוהה ביותר שבאישיות. ובודאי יש בתפיסה זו גם־כן קצת מן הרומאנטיקה, כלומר, מרוח־הזמן.

מלבד בעניני אהבה עסוק הוא באיטליה גם בכתיבת מורי־דרך לערי איטליה הגדולות, שמעוררים גם היום ענין רב ומצטיינים בבקיאות מרובה בתולדות איטליה ובתולדות האמנות, לאיטליה הוא קשור בעבותות אהבה, וחוזר אליה תדיר. מכאן ואילך הוא נמשך אחרי “גבורו”, נאפוליון, והולך אחריו כמעט לכל מערכותיו הגדולות. באופן כזה ניתנה לו הזדמנות לבקר ב“ארצות הכבוש” הנאפוליוני ולעמוד על אופיים של הגרמנים ושל הספרדים. ב־1812 הוא מקבל תפקיד אחראי ומצטרף ל“צבא הגדול” הפולש לרוסיה וחוזר משם עם הנסיגה הגדולה. המאורעות בצרפת מזעזעים את רוחו והוא יוצא לבקש את מנוחתו באיטליה. עוד בצעירותו, כשהיה עלם בן 19, ניסה את כוחו בדראמות ובקומדיות, ללא הצלחה. כשרונו מתגלה בציוריו באיטליה, אך ללא־הצלחה כספית, וללא פרסום־סופרים. הוא רחוק בכלל מאנשי־הספרות, מבני־דורו הגדולים, וקרוב יותר לדיפלומאטים המקצועיים.

ב־1830 הוא מתמנה לקונסול צרפת בטרייסט, ואחר־כך בעיר צ’יוויטה־ווקיה הקטנה. הוא משאיר בידי המו“ל שלו יצירה שסיים באותה שנה, את ה”אדום והשחור", ונחפז למקום עבודתו, בלי להתענין הרבה בגורל הספר. ההצלחה אינה מאירה לו פנים בשטח הדיפלומאטיה וסטנדהאל מבלה את שעותיו הפנויות בכתיבה, רק כדי להנצל מן השעמום. בין היצירות הללו, שנכתבו לעת־מצוא ולפעמים כלאחר־יד. נמנה גם “מנזר פרמה” השייך ליצירותיו הטובות ביותר. סטנדהאל לא האריך ימים אחרי הופעת הספר הזה.

סטנדהאל לא רק שלא הצליח להתחבב על קהל הסופרים והמבקרים, אלא גם לא הצליח להתחבב על קהל הקוראים של זמנו; ובשוק הספרים נידונו כל ספריו לכשלון. אך נחמה אחת היתה לו, והוא גם הביעה בפני חבריו, שרק ב־1880 יבינו אותו ויידעו להבינו כראוי.

כאשר מת ב־1842, לא ידעו עתוני פאריס לכתוב את שמו בכתיב הנכון. וגם שמו הספרותי סטנדהאל, נשתבש ויצא להם “סטינדהאל”. במדה כזאת היה האיש “מפורסם” בין בני־דורו. כי בספרות של זמנו היה מן הזורעים ולא מהקוצרים. עתידה היתה יצירתו לשמש אבן־פינה ונקודת־מיפנה בספרות צרפת וגם בספרות העולם, מבלי שהיוצר יזכה לראות בכך בחייו. ברם, מה שלא זכה לו בחייו, זכה לו אחרי מותו – להערצה רבה ואף לפולחן. מבלי שחשב על כך ומבלי שרצה בכך, עתיד היה לחנוך דור שלם של סופרים ריאליסטים ונאטורליסטים.

הנאטורליזם אינו קדוּם פחות מההיסטוריה של האנושות. אבל בצרפת קיבל הזרם הזה את צורתו המדעית רק במאה ה־18. וכאן יש לנו עדות נוספת להשפעת הפילוסופיה על הספרות. בתקופה זו מתחילים הפילוסופים ואנשי המדע לחקור ולהגדיר את החוקים החיובים השולטים בעולם הפיסי ובעולם המוסרי. וזהו גם הקו המציין את הספרות באותו הזמן – חתירה לקראת האמת, לקראת המציאות, ברומאן ובדרמה. אך מהר מאד חלף הזרם הזה ופינה מקום לזרם הרומאנטי או, נכון יותר, לתנועה הרומאנטית, שהיא ילידת הזעזועים הכבירים בהיסטוריה, עלייתו וירידתו של נאפוליון. זהו הרקע ההסטורי. הרומאנטיקה העשירה את הספרות העולמית ביצירות בעלות ערך קיים ולא נעלמה גם אחרי שפינתה את מקומה לנאטורליזם. אולם החקירה המדעית בטבע לא אחרה לשוב, בהניחה מקום לנאטורליזם. פתח בשיבה אל הנאטורליזם סטנדהאל, שסיסמתו היתה “להסתכל בבהירות במציאות”. במציאות כמות שהיא מתגלה לעינינו. כי סטנדהאל ינק את רוב השקפותיו מן הפילוסופיה הפוזיטיבית. אך בדבר אחד נשאר נאמן לרומאנטיקה: הוא אוהב את הנגודים ואת ההפכים האופייניים לה כל כך. אלא שבנגוד לרומאנטיקאים הוא מיטיב לצייר אותם בשפה פשוטה, בסגנון מדויק, המגיע לפעמים ל“יובש מדעי”.

הקורא את “האדום והשחור” ועוקב אחרי השתלשלות הדברים, עלול להתרשם לא רק מגבור הספר אלא גם ממחברו. מחשבתו הבהירה, שכלו החריף והשקפותיו הנובעות מתוך הסתכלות פנימית, בולטים כמעט בכל עמוד ועמוד שבספר. “לוגיקן מובהק הסגור בד' אמותיה של הפילוסופיה” (כפי דבריו של א. זולא). כזה היה סטנדהאל הסופר. ומתוך עיון בספריו אנו יודעים גם ליחס לו שלוות־נפש של סטואיקן. אך לא כן סטנדהאל האדם, שהיה – בתכלית הניגוד – בעל מזג לוהט ותוסס ושחייו, אהבותיו והרפתקאותיו היו סוערים לא פחות ממאורעות זמנו. ופליאה גדולה מזו – מתולדות חייו אנו למדים שהיצירה הספרותית לא היתה סם־חייו. בספרות עסק רק דרך־אגב ורק בשעות הפנאי – בין שליחות דיפלומאטית לבין שליחוּת צבאית. שאיפותיו הגדולות הטוהו לצד החיים הריאליים. איש־צבא בתקופה של אנשי־צבא מצויינים, אדמיניסטרטור בתקופת ה“זוהר” ודיפלומאט בזמנו של טליירנד. אולי יש בעובדות אלו, כדי להסביר לנו את אי־הפרסום שהיה מנת חלקו בשדה הספרות.

סטנדהאל היה אבי הנתוח הפסיכולוגי ברומאן – זוהי דעתם של המבקרים הצרפתיים הגדולים כטיין ואחרים; וזוהי גם דעתם של בני־חוץ, של סופרים והוגי דעות, כגון גיתה, ניטשה, טולסטוי. מבקריו־מתנגדיו מוצאים בו דופי, שהיה לוגיקן ספקולטיבי יותר משהיה פסיכולוג מסתכל. אך אם אשמה היא, כי אז יש להאשים בזה את כל הפסיכולוגים שעסקו במקצוע לשמו, לרבות את הפסיכולוגים הנסויים. איש מהם לא “נוקה” מדידוקציה ספקולטיבית, ואין לשכח שסטנדהאל הוא תלמידם של האידיאולוגים־הפיזיולוגים קונדיאק ודה־טרסי, שהשפעתם הטביעה את חותמה על כל יצירתו. על כן סטנדהאל הוא יותר מ“פסיכולוג מסתכל”. זולא אמנם תפס את מהותו של סטנדהאל. אך נראה, כי הוא, הנאטורליסט הנסויי, לא תפס את הגורמים החיצוניים שהשפיעו על סטנדהאל, את התקופה שבה חי ופעל, ואת הריאקציה שלו ברומאנטיקה. וכשהוא בא לנתח את יצירותיו של סטנדהאל, הוא עושה זאת בדרכו שלו, בדרך נסויית־פיזיולוגית, ומגיע להערכה שלילית, ותוך כדי כך שכח זולא למי הוא חייב את דרכו המשוכללת ברומן הנסויי כביכול. זולא מעריץ את כשרונותיו של סטנדהאל, אבל מוצא בו פסול, על שבתאוריו לא שם לב הרבה לגורמים החיצוניים, שבהם חיים ופועלים גבוריו, ומטעם זה בלבד הוא רוצה למנות אותו עם הקלסיקאים – שרובם ככולם פסולים היו בעיניו על שום שלא עסקו בניסוי, על שום שלא השתמשו ב“סממניו” של זולא. אולם זולא יודע גם למנות את מעלותיו הגדולות. “הוא מגיע לאמיתות נועזות ונעלות, שאיש לפניו לא העיז להגיע אליהן ברומאן, וזהו מה שמקסים אותי”. אבל לאמיתות האלה הוא מגיע, לדברי זולא, רק בדרך עיוּנית ולרוב בדרך מקרה בלבד. “הוא משעשע אותי כמכונאי־אמן היודע להפעיל לעיני את המכונה העדינה שבעדינות” – הוא אומר, ומעמיד – כדרך מבקרים אחרים – זה לעומת זה את סטנדהאל ואת בן־זמנו, בלזאק. ומה שאינו מוצא אצל האחד, הוא מוצא אצל השני. זוהי השוואה מעניינת, הן מבחינת אישיותם של שני הסופרים, הן מבחינת יצירותיהם. שניהם היו שונים תכלית שינוי באופיים, במזגם ובשאיפותיהם. בלזאק היה מעוּרה בספרות, שהיתה כל חייו, ושאף להגיע לגדולות ולנצורות בה. סטנדהאל, לעומתו, לא שאף אלא לקריירה הדיפלומאטית שלו ולא עסק בספרות, כאמור, אלא כדי להנצל משעות של שעמום. סטנדהאל לא נתן דעתו כבלזאק לצייר את כל הטיפוסים השונים שבצרפת כדי להקיף ולהשלים את “הקומדיה־האנושית”. אולם במקום זה נתן לנו סטנדהאל ב“השחור והאדום” תאור ממצה של תקופת ה־30 של המאה שעברה, על אנשיה, מעמדותיהם ושאיפותיהם, מנהגיהם ומעשיהם. תאור מצוין, שאין רבים כמוהו בשדה הרומאן.

 

“האדום והשחור”    🔗

“הפוליטיקה – כותב סטנדהאל – אבן ריחיים היא על צוואר הספרות”. על אף הכל הוא קורא לרומאן “האדום והשחור” בשם “כרוניקה של שנת 1830”. הרומאן מתאר את ההתמודדות בין רעיונות המהפכה ובין שלטונות הכנסיה. זהו הרומאן של הרסטורציה, של הכרוניקה הסמלית שלה. בז’וליאָן סוֹרל רואים כיום בראש ובראשונה את בן המעמד הנמוך, השחור, המורד בגורלו, נציגם של הצעירים העניים והמדוכאים שאין לו, אלא מטרה אחת: לנער מעליו את עוניו ולחדור אל תוך “החברה”, היינו, אל בין הנהנים מיתרונות השלטון. הוא סבור שישיג מטרתו זו באמצעות הכנסיה. ז’וליאן סורל הוא בנו הצעיר של נגר־בנין אמיד, השונא את אביו הכילי ואת אֶחיו הגדולים ממנו, כבדי־התנועה, המעריצים את הממון בלבד ורואים באח הצעיר רק בטלן הוזה ובן בליעל. לז’וליאן משחקת השעה, והוא נושא חן בעיני הכומר הזקן של העיירה המחבב אותו, ומאחר שהנער שואף מלכתחילה להיות כומר, מלמדו הכומר לאטינית ותיאולוגיה. למעשה נמשך ז’וליאן לקאריירה צבאית, והגבור הנערץ עליו הוא נפוליאון. רוצה היה להגיע לגדולתם של מפקדי הקיסר הצעירים, אולם תקופה זו חלפה ללא שוב ובמקום הגנראלים הצעירים הגיעה עתה תורם של החשמנים הצעירים. ז’וליאן הכופר רוצה לעלות לגדולה באמצעות הכנסיה. הכומר מסייע לו וממליץ עליו לפני ראש העיר להעסיקו כמחנך ילדיו. כך בא ז’וליאן בפעם הראשונה בחייו במגע אל המעמד השליט השנוא. זוהי התחנה הראשונה בקאריירה שלו. גברת רנאל, אם הילדים, המשתעממת ליד בעלה האדיש, מתאהבת בצעיר הנאה בן העשרים הביישן, הרגיש והמצטיין בידיעות מרובות. ז’וליאן דוחה את גישושיה, כי שונא את המצב המוזר, בו נקלע, וכל נסיון להשפילו רק מזין את שנאתו אל המעמד השליט. בכל זאת משפיעים עליו יופיה של גברת רנאל וחינניותה והוא מחליט להיענות לה מתוך חישוב קר ומתוך רגש־נקם לגבי בעלה. תחילה לוחץ הוא קלות את ידה, אחרי כן הוא מתפרץ אל חדרה באחד הלילות ונעשה למאהבה. הגברת רנאל אוהבת אותו כבן וכגבר, אולם ז’וליאן אינו רואה בה את האשה היפה, אלא הישג ראשון לשאפתנותו העקשנית. האשה אוהבת את ילדיה ולבה מתחיל נוקפה על חטאה. תושבי העיירה מתחילים להוציא עליה לעז, וחשד הבעל מתעורר בעקבות מכתבי אלמוני. כך נפרד זוג הנאהבים: גברת רנאל נמלטת לדת וז’וליאן עובר לבאזאנסון, משנתקבל שם לסמינר החשמנים, קשה לו לעזוב את העיירה, לא רק בגלל גברת רנאל, אלא משום שהתעוררו בו ספיקות אם כדאי לנסות להשיג את השלטון בחברה של ימיו? עתה הוא מגיע לתחנה השניה בקאריירה שלו. שוב לא נאפוליאון משמש לו עוד אידיאל אלא טארטיף. הוא יודע שרגישותו תפקירהו לאנשים, ולכן חותר הוא להצליח בהעמדת פנים. הוא שנוא על חבריו על כשרונותיו ועל הגיון הברזל שלו והוא זוכה לכינוי “לותר של הסמינאר”. מנהל המוסד תומך בו וממליץ עליו לפני המרקיז דה לא מול, הלוקחו אליו לפאריס כמזכירו. ז’וליאן מתפרץ לחדרה של גברת רנאל שנית. היא שוכחת את נדריה, כפי שהוא מתעלם מחישוביו האנוכיים הקרים. ארמון המרקיז בפאריס הוא התחנה החשובה ביותר בקריירה של ז’וליאן. רגישותו ונטייתו לאי אימון גורמות לו צרות גם כאן, אולם המרקיז מעריץ את כשרונותיו המצויינים ומגלה לפניו את תכניותיו הפוליטיות הנועזות. ז’וליאן נהפך עד מהרה חבר חשוב במשפחה, “דאנדי” מושלם ואמן החיים בחוגי החברה הגבוהה. הציר היסודי של חייו מוסיף להיות העמדת הפנים, וכיון שאינו יודע מה לעשות בהעדר־הון וכל הכנסה בטוחה. האם עליו לגנוב? או למכור את עצמו? “האם היטיב דאנטון לעשות כשגנב?” והאם מסוגל הפושע לגרש את העוני מן העולם, את הבורות ואת הפשע? פקחותו וחיצוניותו הנאה מושכות אליו את תשומת ליבה של בת המארקיז, מאתילדה הגאה והמשתעממת. דמיונה המופרז של הצעירה רואה בז’וליאן דאנטון חדש, היא מתוודה לפניו באהבה ומזמינה אותו למפגש לילי. ז’וליאן אינו משיב אהבה למתילדה אולם נענה לקריאה מתוך אמביציה, כיוון שאינו רוצה להחמיץ את ההזדמנות שדווקא הוא, בן המעמד הנמוך יחטוף את השלל מידי יריביו הרוזנים והנסיכים. יחסי האהבה גורמים לזוג סבל רב, התאווה והעינויים באים חליפות. כשמאתילדה הרה ללדת, מתוודה היא לפני אביה. המארקיז, הרוצה לחפות על החרפה דואג לכך שז’וליאן יועלה לדרגת אצולה וקצונה. הוא אף מעניק את אחוזתו היפה לזוג הנאהבים. ז’וליאן שיכור ממש מהישגיו, שהרי השיג את הכל ויוכל להשיג עוד יותר, אציל, שגריר, שליט של ממש. גברת רנאל נענית בינתיים להפצרת כומר הוידוי שלה ומגלה למארקיז את עברו של ז’וליאן. ז’וליאן יוצא מדעתו מרוב חימה שפוכה ויאוש, הוא נוסע לעיירה ויורה בגברת רנאל בכנסיה. רק בבית הסוהר נודע לו, שאהובתו הקודמת נשארה בחיים. עם מוסר כליותיו קמה אהבתו הקודמת לתחיה. לשוא באה אחריו מאתילדה להגן עליו בכספה, בהשפעתה ובמסירותה. היא אך מייגעת את ז’וליאן. רק כשגברת רנאל מבקרת אצלו בכלא, מתעורר בו שוב הרצון לחיים והוא מוכן לבקש חנינה. המושבעים, הנמנים על החברה הגבוהה בעיירה דנים אותו פה אחד למוות, לא על התנקשו בחייה של גברת רנאל, אלא משום שהם רואים בו את אויב מעמדם, את הלוחם בזכויותיהם המיוחדות. מאתילדה עורכת לוויה מפוארת לז’וליאן, מנשקת את ראשו המותז של אהובה, והיא עצמה מביאו אותו לקבורה. הגברת רנאל מסתגרת בחדרה ומתאבדת שלושה ימים אחר הוצאת ז’וליאן להורג.

“האדום והשחור” הופיע זמן קצר אחרי מהפכת יולי, בסתו 1830. סטנדהאל, שקצב עבודתו מהיר היה, עבד עליו לפחות שנה אחת, את גרעין העלילה סיפקה לו הכרוניקה המשפטית והוא הוסיף על רקע העלילה פרטים רבים, שנמסרו לו על־ידי ידידו הסופר מרימה. ספריו, שנתפרסמו אחרי מותו, וכן יומניו מוכיחים את אשר כבר ניחשו לפני כן, כל מה שכתב עד לספר הזה לא היה אלא מבוא לחיבור שתי יצירות המופת שלו: “האדום והשחור” ו“מנזר פארמה”. מובן מאליו שהכרוניקה המשפטית ושאר הפרטים לא היו אלא חומר גלמי. העיצוב האמנותי, הגישה וההשקפה, ואין צורך לומר הוידויים והזכרונות האישיים, המתנוצצים במסכת הרומאן, כל אלה הם של המחבר. סטנדהאל נטל מן החיים הגסים והבלתי מעוצבים את סיפורי המעשה בנגר בשם לפארג שהרג את אהובתו, מכיון שהיא לא השיבה לו אהבה במידה הרצויה לו, והוא נימק את גורמי מעשיו בבית־המשפט בקור־רוח מפליא. סיפור־מעשה אחר הוא בבארתה הצעיר – בנו של נפח מעיירת סטנדהאל – שהיה לכומר ופשט אחרי כן את גלימתו, כדי ליהפך למחנך במשפחה אזרחית. הוא התנקש בחיי בעלת הבית ויתכן שגם פיתה אותה. בתחילת 1828 הוצא להורג. הגורם השלישי היה מעשה שאירע בחברה הגבוהה: אחד מידידי מרימה ברח עם בתו של מיניסטר, אולם ההורים רמי־המעלה סרבו לתת הסכמתם לנישואין, למרות השערוריה. מיסודות אלה נוצר הרומאן – התיאור הגלוי הראשון של התנגשויות המעמדות של החברה בספרות הצרפתית. זהו גם התיאור הריאליסטי הראשון של החברה, מנקודת־מבטם של המעמדות הנחותים החותרים כלפי מעלה; וזהו גם הניתוח הראשון של חיי־הרוח, בעיקר של תהליך המחשבה והרצון, מנקודת מבט מטריאליסטית.

“האדום והשחור” מנציח אותו מומנט היסטורי שבו האצולה אינה מסוגלת עוד להאמין בזכויותיה ובעתידה. נוער המעמד הנחות, שהרסטורציה שללה ממנו כל אפשרויות של קאריירה בימי המהפכה ובימי נפוליאון, לוחם בכל כוחו, כדי לכבוש לעצמו מקום ליד האצולה והבורגנות הגדולה. אצל סטנדהאל איננו רואים עדין את מעמד הפועלים, המעמד המתואר הוא הבורגנות הזעירה, שעלתה משורת עובדי־האדמה ושאליה השתייך סטנדהאל. מהפכת יולי נתחוללה אחר סיום כתיבתו של הרומאן ולפני הופעתו וסטנדהאל לא היה יכול לנחשה מראש. השתלטות השאיפות האישיות בעקבות נצחון יולי, המשמשת נושא לשורה שלימה של רומאני בלזאק, לא יכלה להפוך את סטנדהאל לאופטימי. כל מה שהוא כתב אחרי “האדום והשחור” מעיד, כי הוא ראה מיד ובבהירות את שגיאותיו של המעמד שעלה לשלטון, גם אם לא היה מסוגל לנחש את עתידו. גיבוריו נמלטים בצורות שונות מן החברה החדשה, כפי שז’וליאן סורל נמלט מן החברה הישנה.

תוכן הרומאן אינו נבדל הרבה מן המסופר בכרוניקה המשפטית וטאן מסכם את הדבר בתמציתיות קלאסית בצורה הבאה: “ז’וליאן צעיר עני, בן מעמד האכרים; הכומר למדו לאטינית; הוא משמש כמחנך בביתו של דה־רנאל, אציל, תושב פראנש קומט, ומפתה את אשתו. כשמופיעים הסימנים הראשונים של החשד, הוא עוזב את המקום ומחליט להיות כומר. מנהל הסמינר משיג לו משרת מזכיר בבית המרקיז דה־לה־מול, בפאריס. הוא מסתגל חיש מהר למצבו החדש בעולם החברה הגבוהה והופך את בתו של לה־מול לאהובתו, המוכנה להנשא לו. מכתבה של גברת רנאל מתאר אותו כצבוע ערמומי ושפל. ז’וליאן יורה בה מרוב כעס פעמיים; הוא נידון למוות ומוצא להורג”. אולם יש לציין, שסקירה תמציתית זו אינה מגלה את התוכן האמיתי של הרומאן.

ז’וליאן סורל, בן מעמד האכרים, שאביו נגר־בנין שנוא על בנו, שונא את אביו, כפי שסטנדהאל עשה זאת בחיים. הוא שונא גם את אחיו, החשים שאין מקומו של הנער הסגור בתוכם. ז’וליאן נמלט מפני בוז המשפחה לספרים. הספר האהוב עליו ביותר הוא “יומנו של נפוליאון בסנט הלינה”. הוא מעריץ את נפוליאון מעל לכל וחולם על תהילה ותפארת בשדה־הקרב. אולם ימי הרסטורציה הבורבונית אינם מתאימים לחלומות. ז’וליאן נשאר אכר מפוכח, החושב בהגיון ומחשב כל פרט ופרט, למרות נטייתו להלתהבות. בן מעמדו מסוגל לעלות רק בשני שטחים של החברה: הצבא והכנסיה. המדים האדומים או הגלימה השחורה פותחים את דלתות הקאריירה – ומכאן לקוח שם הרומאן. דרך אגב, שני רומאנים אנגלים, שקדמו לרומאן הצרפתי, קושרים גם הם את שני הצבעים האלה. עם נפילת נפוליאון אבדה התקווה לקאריירה צבאית. הכנסיה נשארת הברירה היחידה. חמש או שש שנים אחרי הופעת “האדום והשחור” יתאר מוסה מצב דומה ב“וידוי בן־המאה”. ז’וליאן הוא כופר – כסטנדהאל – ואף אינו מסוגל להאמין באמונתם של האחרים. גיבור הרומאן ומחברו סבורים שניהם שהדת אינה אלא העמדת פנים. זוליאן מגיע לידי המסקנה הקרה: עליו ליהפך לכומר ולהעמיד פנים. סמינר הכמרים הוא בתיאורו של סטנדהאל בית־ספר גבוה להעמדת פנים. ישנם שם בני־אכרים רבים הרוצים להמלט מן המחרשה ומוכנים להחליפה בחייהם הנוחים של הכמרים, אולם ישנם צעירים בעלי אמביציה, המצטיינים באמנות אחיזת־העינים והעמדת־הפנים הרבה יותר מז’וליאן. הוא שוגה הרבה ומשלם מחיר יקר בעד שגיאותיו. בסופו של דבר הוא עומד על כך, שעליו להסתיר את שכלו ואת יכולתו למחשבה עצמאית. אחרי שיצא מן הסמינר ונכנס לחברה, מוסיף הוא ללמוד ולשגות, אולם הוא כבר רכש לעצמו את חישובו הקר של טארטיף – מבלי לסגל לעצמו את אופיו של טארטיף – והוא חותר במשנה־מרץ לקראת מטרותיו החדשות.

חוקרים חדשים של הספרות הצרפתית מושכים קווים מקבילים מענינים בין ז’וליאן לטארטיף. יומני סטנדיאל מוכיחים, שדמותו של מולייר העסיקה את סטנדהאל מאוד. קיימת קירבה סוציאלית בין גיבורי הרומאן והסאטירה. שניהם בני המעמד הנחות המשתדלים לכבוש לעצמם מקום בחברה הגבוהה יותר ושניהם משתמשים להשגת מטרתם בצביעות. אין ספק שקיימת קרבה בין ז’וליאן לטארטיף, אולם הקרבה בין ז’וליאן לסטנדהאל חזקה יותר. סטנדהאל, שהעשיר את הדמות הספרותית בסגולות עצמו, היה, למעשה, אנטי־טארטיף. טארטיף רוצה להופיע באור חיובי יותר מאשר הוא באמת. הוא משתדל לכבוש לעצמו מקום בעולם האמונה על־ידי חריצות דתית. לעומתו גילה סטנדהאל נטייה חזקה להטעות את העולם בכל הנוגע לאישיותו. הוא הגיע לידי המסקנה, שהעולם מורכב משני מיני אנשים רמאים ומרומים – והוא גמר אומר בנפשו להשתייך לראשונים דווקא. התוצאה היתה, שהוא הופיע באור גרוע יותר ממה שהיה באמת. הוא מגלה את מה שגילה אחרי־כן פרופסור ברזרה של אנטול פראנס: העולם מזלזל באדם הטוב ומגיב עליו בחיוך, אולם הוא מתרשם מן הרשע מכיון שהוא רואה כוח ברשעות. סטנדהאל היה עשיר בחולשות, בבישנות וברגישות, ומטעם זה רצה להופיע כאדיש, ערמומי, מחושב וציני. מטעם זה הוא נתפס למטריאליזם, שמטרתו הקאריירה והאושר הפיסי המתעלם מן המוסר. גיבורי סטנדהאל וגורלם מוכיחים לנו בגלוי, כי סטנדהאל אינו מעוניין בעולם, שבו שולטים עקרונות המוסר. אראגון מנסח את ההקבלה בין ז’וליאן לטארטיף באומרו, כי ז’וליאן היה סבור שהוא עשוי ליהפך לטארטיף שכזה. סטנדהאל האמיתי, לכשאינו מעמיד פנים, קרוב יותר לז’וליאן מאשר לטארטיף. ז’וליאן־טארטיף כובש את לבה של גברת רנאל בעקשנות ובצעדים מחושבים, ברצותו לכבוש לעצמו מקום באותה המשפחה האצילית, שבה הוא משמש כמזכיר. במחיר אלפי השפלות קטנות לומד הוא את סודות נימוסי החברה, הלבוש וההתנהגות. אין ספק בדבר – השפלות אלה היו גם מנת־חלקו של סטנדהאל בבית קרוביו האצילים. ז’וליאן כובש את לבה של בת המרקיז מתוך אי־מוסריות ברורה. מתילדה מתפעלת מכשרון העמדת־הפנים בז’וליאן וכשהיא נוכחת שהוא מצטיין באומץ־לב בלתי רגיל, בטפסו בסולם לחדרה, מתמסרת היא לו. ז’וליאן אינו נהנה מן האהבה אלא מן הנצחון. שאיפתו לקאריירה אופיינית היא לתקופת הרסטורציה. קיימות דרכים רבות לעלייה אולם המשותף לכולן הוא יסוד השקר והעמדת־הפנים. אין להתפרץ אל תוך מעמד גבוה יותר, בלי להסתגל לדעות ולדעות הקדומות של אותו מעמד. ההסתגלות הפנימית הכרחית ממש כהסתגלות החיצונית בשטח הלבוש וההתנהגות.

ז’וליאן רוצה לעשות קאריירה בכל מחיר, אולם איש ההגיון והשכל הקר עושה מעשה בלתי מחושב: הוא יורה מאקדח באהובתו מאתמול. בזה עוד לא חרג מתחום הטיפוס. אנשי ההגיון והשכל נכשלים לפעמים ברגש מסויים. הגיבור והמחבר מתמזגים יותר ויותר וההתמזגות מגיעה לשיאה בכלא. אז בא תורה של אפיזודה חשובה ביותר: ז’וליאן נאלץ להשתכנע בקיומו של דבר, שבו לא האמין מעולם – הידידות הבלתי אנוכית, הנכונה לקרבנות. נראה, כי גם סטנדהאל החל להאמין בכך, כי אחרת לא היה מחבר סצינה זו. ידידו של ז’וליאן מציע את כל הונו, כדי להבריחו מן הכלא, אולם ז’וליאן מסרב לברוח. הוא רוצה למות כגיבורים הרומאנטיים. נאומו בבית־המשפט מוכיח, כי הוא רוצה למות בראש ובראשונה מפני שאינו רוצה עוד לחיות באותה החברה, שבה אין להצליח אלא בעזרת הצביעות. הוא נושא נאום קטיגוריה חמור נגד החברה והשופטים האזרחיים דנים אותו למיתה. האשה, קרבנו, נשארת בחיים ועושה כל מה שיש ביכולתה לטובת האיש שהתנקש בחייה. אולם השופטים משחררים את החברה ברצון מבן־אכרים מרדני זה. ראשו של ז’וליאן מותז והגיבורה מתקופת הרנסאנס מאתילדה דה־לה־מול, העומדת ללדת את ילדם, משיגה את ראשו, עוטפת אותו ומביאה אותו לקבורה..

אין להכחיש – בסיום הסיפור חזק היסוד הרומאנטי, אולם הסופר הוא ריאליסט והוא ממלא את עלילתו תוכן סוציאלי חדש. געגועיו של ז’וליאן למוות מזכירים את הגיבורים הרומאנטיים, אולם נעדר מהם פחדם החולני מפני החיים. דבר זה נובע מתוך פסימיות ומתוך גועל סוציאלי ולא מתוך טבעו של ז’וליאן. מחוץ לזה אין בין הרומאן לרומאנטיקה ולא כלום, מבנהו קלאסי ממש. הוא עולה בקו ישר ואינו עוצר את התפתחות העלילה בגלל תיאורים צבעוניים או אפיזודות רבות השפעה. אין הוא משנה את הקו לשם הגברת המתח, כדוגמת ויקטור הוגו, ואין הוא מרחיב את תיאור החברה כמו בלזאק, החושב בצורת מחזור רומאנים.

סגנונו של סטנדהאל פשוט בתכלית הפשטות. הוא היה נוהג לומר, כי תמיד הוא קורא דפים אחדים בספר החוקים בטרם יגש לכתיבה. כוונתו היתה, כמובן, “למתוח” את חבריו, אך יחד עם זה יש להעיר, שספר־החוקים של נפוליאון איננו בית־הספר הגרוע ביותר לאותם הסופרים הרוצים לבטא את רעיונותיהם בבהירות, בצורה מובנת וללא עטורים. הסגנון הפשוט הלם את סטנדהאל הריאליסט. מעולם לא הפריז בתיאורים נטוראליסטיים ולעולם לא הסתיר את האמת מאחורי פראזות צבעוניות. הוא חזר ואמר פעמים אחדות, שהרומאן הוא ראי המשקף דרך מסויימת. השוואה זו מבטאה את חד־גווניות של מבנה יצירותיו ואת הריאליזם שבאופן תיאורו. אולם ההשוואה אל הראי אינה מאירה את אחד החידושים החשובים ביותר באמנות סטנדהאל – את תיאור גלגולי המחשבה. הוא מנתח בצורה מעמיקה ומפורטת ביותר את מחשבות גיבוריו ודבר זה מובן מאליו, הרי גיבורו מזדהה עמו תמיד פחות או יותר ומתבונן בעולם דרך המשקפיים של המחבר. יש רואים חסרון בתיאור התהליך המחשבתי, אולם לדעתנו אין זה אלא יתרון. תשוקותינו ורגשותינו משפיעות על אופן מחשבתנו, הגיוננו ואופן הסתכלותנו עד אשר אין כל אפשרות להעתיק “מונולוג פנימי” של ז’וליאן לאיזו דמות אחרת. מונולוג זה אף לא היה הולם את ז’וליאן עצמו במצב רוח אחר, בשעה שאת וידויי־האהבה של גיבורי הטרגדיה הצרפתית הקלאסית, אפשר להעביר בשקט מדמות אחת לחברתה. “השחור והאדום” הוא רומאן גדול של המאה התשע־עשרה, מכיון שהוא מהווה תמונה ריאליסטית של המלחמה בין מעמד יורד לבין מעמד עולה. הרומאן מתאר את ליקויי שני המעמדות, מצייר לפנינו את חיי הנוער המתבגר בצורה אומללה וחושף את השקר והזוהמה, שבהם משתמשים האנשים להגשמת שאיפותיהם. הרומאן מתאר גם כן מוסר פרטי ירוד שאת מקומו עוד לא תפס מוסר ציבורי מהוגן. הוא מבטא יחד עם זה את הגעגועים אחר מוסר כזה ואת התקווה שסופה להוולד.

מיהו ז’וליאן סורל, גיבור הרומאן? איכר צעיר בן שמונה־עשרה, חסידם הנלהב של נפוליאון, הרצון, הכוח. צעיר יפה, מוכשר ובעל אמביציה, העומד על כך שהריאקציה המשתוללת חסמה לפניו את הגישה למקום שיכול היה לכבוש אותו בכבוד, במעשים בכשרון. “בימי נפוליאון, הייתי עולה לדרגת קצונה: בין המועמדים האלה לכמורה, אהיה פקיד קטן בלבד” – אומר ז’וליאן סורל בצאתו מביתו של ראש מועצת העיירה, אחר פיתויה של גברת רנאל. כשבמחיר זה מתקבל הוא לסמינריון הכמרים בבזאנסון. הוא גם עומד על כך, שבימי בונאפארטה היו דרושות זכויות צבאיות, זו היתה דרישת הזמן וגם הכרח. “כיום אפשר לראות כמרים שהכנסותיהם בגיל ארבעים עולות למאה אלף פרנק, היינו הכנסות גדולות פי שלושה מאשר לגנראלים המפורסמים של נפוליאון… יש ליהפך לכומר…” חישוביו הבלתי פוסקים של ז’וליאן, העמדת־הפנים, השקרים החוזרים ונשנים, התרפסותו בבית ראש העיר, אשר דבקה בו גם בסמינריון וגם בפאריס בשמשו כמזכירו של המרקיז דה־לה־מול – כל זה מאיר כפנס את אפלת החברה, את יחסי הכוחות הפוליטיים, שסטנדהאל מגדירם כחוקי המשחק של החברה. נמצאו רבים אשר נזפו בסטנדהאל בגלל עלילת הרומאן שלו וכינו את “האדום והשחור” כ“בית ספר להעמדת פנים”. תשובת הסופר על כך היא, שז’וליאן היה הופך לאדם הגון מאוד בתקופת הקיסרות. סטנדהאל מוביל את גבורו דרך עיירת הריסטורציה, סימינריון הכמורה ומסדרונות ארמון האצילים, כדי להדגים לא רק את הזוועה שבדרך זו, אלא גם את היאוש המלא. ז’וליאן אינו נכשל משום שהרים נשק בקנאות עיוורת נגד אהובתו, שהפכה לכלי־שרת בידי הישועים. הכרתו הפוליטית של סטנדהאל והשקפותיו הנלהבות באות לידי ביטוי בשעה שז’וליאן מצפה לגזר־דין המות:

“רבותי המושבעים!… מזלי לא שיחק לי ואין אני נמנה עם המעמד שלכם, אכר הנני, שמרד בגורלו העלוב. אינני מבקש מכם כל רחמים. לולא הייתי אשם היו נמצאים כאן אחדים שהיו מענישים ומפחידים דרכי את כל אותם הצעירים שנולדו עניים, בני מעמד מדוכא, ומזלם והעזתם עמדו להם עד כי יכלו לרכוש לעצמם השכלה ולהתערב ב’חברה' בעולמם של העשירים היהירים… זהו פשעי, רבותי, ועונשי יהיה חמור עוד יותר, מכיון שבני מעמד אחר יחרצו את דיני. אינני רואה אף אכר אחד בין שורות המושבעים, רק אזרחים רוטנים…”

אחד ממבקרי סטנדהאל קורא לטראגדיה חברתית שלימה מושלמת זו בשם “התאבדות”. ז’וליאן סורל לא קיים את חוקי המשחק של החברה בימי הרסטורציה והכשיל את עצמו בכוונה תחילה. מבקרים אחרים רואים בטראגדיה “רצח” וטוענים, שלקח הספר של סטנדהאל אחר הוא. אין זה אלא רצח, אשר בוצע על־ידי משפּחת רנאל, המושבעים, הרסטורציה והישועים. קרבן הרצח – כפי שהגדירו הסופר בפי הגיבור – אינו אלא העם, היינו האכר הצעיר, שמרד בגורלו. “האדום והשחור” הופך ליצירה הגדולה והחיה ביותר של הריאליזם הבקורתי, מכיון שהוא מצביע על מנגנון תקופת הדיכוי, על “חוקי המשחק” המיוחדים, מאיר את הברית המשולשת של האצולה, מעמד האזרחים והכמורה, ברית שאינה נרתעת מפני שום דבר. אין זו אלא “ברית קדושה” חדשה, שקמה מחדש לעיני הקורא, ברית של כוחות עזים, שגמרו אומר בנפשם לבלום כל קידמה, כל התפתחות וכל הגנה על עניני העם. הקורא הרואה כיצד מתיצבת רומא לצדם של הרוצים להחזיר את עטרת הזכויות הישנות ליושנה, יבין על נקלה שדברי סטנדהאל מכוונים אליו.

ז’וליאן סורל משמש כמזכירו של המרקיז דה־לה־מול בשעה שהוטל עליו להשתתף בדיונים חשובים בין הריאקציה לכמורה. הוא עד־ראיה־ושמיעה לדברים מוזרים ביותר ונדהם מן העובדה, שהאצילים והכמרים מעיזים לדבר בלשון זו בפני בן העם הפשוט. בהתיעצות זו מדובר על כך שהאצולה והכמורה עומדות לבקש את התערבותה המזויינת של אנגליה למען המלוכה, נגד העם הצרפתי. דוברי הכמורה, החשמנים, תובעים בתוקף את פתיחת השערים, את חימוש אנשי המהפכה הנגדית, הגנה מזויינת של הכנסיה, האצולה, החצר. “יש להחזיר לכנסיה את הכל. כל זמן שאין לכנסיה אחוזות, יערות, אין לה כלום” – קורא אחד החשמנים. בלי הכמורה אין לארגן כלל מפלגה בצרפת. מי שיגר לוונדה שמונים אלף רובים?" – ממשיך עמוד־התווך של הכנסיה. “ומה מכשיר את הכנסיה לשרות ה’מסדר'?” – מעורר הוא את השאלה ומשיב – משום שבראשנו עומדים אנשים החיים הרחק מן הסערות המקומיות, במרחק של שלושת מאות מילין מגבולות צרפת".

– מובן, מובן, רומא! רומא! – קרא בעל הבית.

– נכון מאוד, רומא – המשיך החשמן בגאוה. ביום ההוא, שעליו יחליטו המנהיגים, יחזרו חמישים־אלף כמרים על המלים הללו.

חשמן צעיר דורש ביתר התלהבות את נקמת הדם של הריאקציה:

רבותי, כיום הזה אין אנו צריכים להשמיד איש אחד, אלא עיר שלימה, פאריס! צרפת כולה תבוא בעקבות פאריס!"

כך הופך “האדום והשחור” מכתב־אשמה נגד הרסטורציה לרומאן החושף את פרצופה האמיתי של הריאקציה של הכנסיה, של הדוגמות, של הכמורה הגבוהה, המעמידה פנים והמבטאת את שנאתה לעם בגלוי. הטרגדיה של ז’וליאן סורל גדולה ומוחלטת די הצורך להוליד החלטות גדולות ונועזות בלב הקורא. משום כך מתאר סטנדהאל באכזריות הריאליזם הבקורתי את המאבק הבלתי פוסק בין כוחות העבר והעתיד, שלחמו זה בזה בתקופתו כשפעם ידו של זה על העליונה ופעם ידו של זה. מקסים גורקי אמר מילים קולעות על יצירה זו: “סטנדהאל תיאר ברומאן זה את הדראמה של הניגודים בין הפרט והחברה, את אותה הדראמה, שבה הרבו להגות ללא כל תוצאות בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה ואשר לא תסולק מחוקי המשחק של החברה האזרחית אלא בשעה שהיא תרד לאבדון”. סטנדהאל לא רק ניחש אלא ידע בעליל, שתקופה זו בו תבוא. דבר זה הוכח לא רק על־ידי יצירתו אלא גם על־ידי השקפתו על העתיד: תקופת הזהב, שהמסורת העוורת דחפה אותה לעבר הרחוק, לפנינו היא.

“האדום והשחור” הופיע מבלי לעורר הד כלשהו. יחידי סגולה עמדו על חשיבותו וביניהם – גיתה, אולם סטנדהאל לא שמע את דעתו לעולם. הביקורת, עד כמה שהקדישה תשומת־לב לרומאן, תקפה את השקפותיו המוסריות של המחבר וסטנדהאל היה נאלץ להסביר, שאין הוא מזדהה עם גיבורו. הבקורת תקפה גם את יובש הסגנון ולמחבר לא נותרה ברירה אלא לתלות את תקוותו בעתיד. הוא ציין פעם את שנת 1880 ופעם את 1935 כתקופה שבה יעמדו על ערכו האמיתי וחשיבותו. נבואתו נתאמתה בדיוק כמעט נמרץ. אכן, בשנת 1880 בערך מלאה צרפת תהילתו.

אחרי “האדום והשחור” יצר סטנדהאל בעיקר למען העתיד ומגירות שולחן־כתיבתו נתמלאו כתבי־יד רבים שנתגלו זמן רב אחר מותו. עם כתבי־יד אלה נמנה הרומאן “האדום והלבן” או, בשמו הקודם, “לוּסיאן לאובן”, שאמנם הספיק לסיימו, אולם הוא תופס מקום חשוב בין יצירותיו הגדולות. הוא עבד בחריצות על רומאן זה במשך שנה וחצי באמצע שנות השלושים. התרשימים והתכניות, המשתרעים על חמישה כרכים, חושפים לפנינו את שיטת עבודתו. רומאן זה הוא מכרה עשיר של הפסיכולוגיה. חיצוניותו של הגיבור מתוארים כפי שסטנדהאל היה רוצה לראות את עצמו ואת גורלו. תיאור הסביבה והחברה רחב יותר מאשר ב“האדום והשחור”. ברומאן זה מצייר סטנדהאל את התמונה הפוליטית של צרפת בשנת 1834. הוא מבליט את הניגוד בין הלגיטימיסטים לבין המעמד המנצח של האזרחים ומתאר את החברה הצרפתית המחפשת לשוא את שיווי־המשקל.

 

“האדום והלבן”    🔗

בשנת 1833 מלאו לסטנדהאל חמישים שנה. לאישיות המרכזית של ימי נעוריו, נפוליאון, שמת מזמן, היה חייב תודה על כך, שבעקבות צבאותיו המהירים והמנצחים, היתה לו אפשרות, כקצין תזונה. לסייר בכל אירופה. הוא ביקר באיטליה ובגרמניה, בווינה ובמוסקבה. עברו חמש־עשרה שנה וגם הבורבונים השנואים, שחזרו, גורשו מחדש. סטנדהאל שנא אותם כל כך עד שהגלה את עצמו לשנים אחדות לעיר הנערצה עליו, מילאנו. בצרפת ובפאריס שולטים הבנקאים ואילי ההון, תחת מלכם לואי פיליפ. הממלכה החדשה מתיחסת בחשד כלפי סופר רפובליקני, אולם הודות להתערבות נשים בעלות השפעה, זורקים לו משרה קטנה והוא מתמנה כקונסול ליד מדינת האפיפיור. שנתיים ימים חי סטנדהאל בצ’יוויטה־ווקיה הנידחת והמשעממת, אחר שהספיק להכיר את הבירות היפות ביותר של העולם. בשנת 1833 ניתנה לו הזדמנות לשהות חדשים אחדים בפאריס. הוא נפגש עם ידידתו הטובה ובשעה שהוא נפרד ממנה, מוסרת היא לו כתב־יד של מכרתה, רומאן בשם “הקצין”, ומבקשת עצה והבעת דעה ממחבר “האדום והשחור”. אין לסטנדהאל כל ברירה – הוא לוקח עמו את הרומאן העבה. החיים המשעממים נמשכים כרגיל בצ’יוויטה־ווקיה: סטנדהאל הסופר־הפקיד מטפל בענינים משעממים של נתיני צרפת, בודק את יומני האניות וכו‘. ההצלה היחידה היא הכביש המוביל לרומא, שבעה־עשר מילין מפרידים בין צ’יוויטה־ווקיה לרומא, שמונה שעות בעגלת־דואר. הימים חולפים וסטנדהאל נזכר ברומאן של מדאם גוטייה. הוא מתקן את כתב־היד פה ושם ושוקע בהתרגשות ביצירת הסופרת החובבת. במאי 1834 יוצאת אגרת ארוכה לפאריס: “ידידתי היקרה, קראתי את ‘הקצין’. עליך לכתוב את הכל מחדש. השפה היא גולמנית ומנופחת. ערכתי את כתב היד באכזריות. אַל לך להתעצל. הרי אַת כותבת אך ורק לשם שעשוע עצמך. כפי שהנך רואה, הנני מקיים את הבטחתי ופסק־דין שלי אכזר. הייתי מציע שם חדש: ‘לאובן או התלמיד שסולק מן הטכניון’ הנני ממליץ על שם זה והוא מצויין”. סטנדהאל מוסיף לחלק עצות טובות ביד נדיבה ומסיים את מכתבו: "’הקצין' מעסיקני ביותר, אך עתה סיימתי את הקריאה". הוא צדק. הרומאן הזר מילא את כל ישותו ולא היה יכול להשתחרר ממנו. ב־4 במאי עוד חילק עצות למכרתו כיצד עליה לעבד את הרומאן, אך כבר למחרת היום הוא מתנפל על היצירה הזרה ורואה אותה כשלו. דמויות מסוימות הוא מסלק ממנה לחלוטין. דמויות אחרות הוא מעבד, מחלק את הרומאן לפרטים, משנה את מהלך העלילה ומתמסר לעבודה במלוא כוחו. בסופו של דבר משמשת היצירה הישנה מסגרת חדשה לתכניותיו וחיש מהר בא לידי החלטה חדשה: יכתוב את הרומאן מחדש, כיצירתו שלו. כך קמה לפנינו דמותו של לוסיאן לאובן, הגיבור של הרומאן החדש, צעיר רגיש ובעל מצפון חזק שאינו עושה את דרכו מלמטה למעלה כגיבורו של “האדום והשחור”, ז’וליאן סורל. לוסיאן הוא בנו של בנקאי עשיר, הוא משרת תחילה כקצין בפרובינציה, אחרי כן מתמנה הוא כמזכיר האישי של מיניסטר ולבסוף כמזכיר הקונסוליה ברומא.

מבין כל הרומאנים הגדולים של סטנדהאל נשאר בידינו רק אחד בכתב־יד מקורי והוא של “האדום והלבן”. כתב־יד זה מאפשר לנו ללכת צעד אחר צעד בעקבות הסופר ואנו רואים כיצד כתב, תיקן, שינה וכיצד התקדם בעבודתו. תופעה אופינית: הוא כתב את הרומאן בפחד מתמיד משום שנושאו היה פוליטי ועדין, והוא הכיל גילויים רבים על מדינאים ידועים ואפילו על המלך עצמו. סגן־הקונסול שעבד במחיצתו היה מרגל וסטנדהאל גילה עקב עבודתו שפרקים אחדים של הרומאן נגנבו מארונו והועתקו. בלית ברירה נאלץ להתגונן ולהשתמש בקיצורים סודיים שהיו מובנים לו בלבד. תכופות קרה, שבעצמו לא היה מסוגל לפענח את כתב היד שלו. כן קרה שהנוסחאות והמספרים, היינו המפתח של כתב־הסתרים, השתרבב בין המסמכים הרשמיים ונשלח לממונים עליו, למיניסטריון החוץ הצרפתי לפאריס. הפתק עלה שם לדרגת מסמך שעליו נרשם: “לברר!” העושר ההיסטורי והפרטים הביוגראפיים מעניינים עוד יותר. בשולי כתב־היד, ליד כל דמות חדשה, ציין סטנדהאל מי שימש לו כאב־טיפוס. שולי כתב־היד נתמלאו הערות רשומות וטבלאות. ומענינות עוד יותר ההערות הבקורתיות והאסטטיות שאפשר למלא בהן כרך שלם. סטנדהאל עצמו ידע, שהוא עובד כשלושה סופרים וכתב־יד זה מגלה גם את אופן עבודתו. אין הוא מלטש כפלובר. אין הוא מוסיף יופי, צבעים או קצב. הוא מזעיק לעזרה את ההגיון וחותר לקראת דיוק, אמת. עם זה הוא מבהיר גוונים ומשתדל לרכך את קרירותו של האור המלא.

הוא סיים את עבודתו על “הנרי ברולארד”, עברה שנה נוספת, הוא מבלה שוב את חופשתו בפאריס ואז הוא חוזר ונוטל לידו בפעם האחרונה את הרומאן. הוא ממשיך לעבוד, אולם אינו מסיים את העבודה. הוא יודע שזו אחת מיצירותיו הגדולות, אולם ברור לו יחד עם זה, שכל התיקונים הם לשוא, הרומאן לא יראה אור. היצירה היא כתב־אשמה אכזרי נגד אדירי ממלכת האזרחים. כל זמן שמשטר זה עומד על מכונו – הדברים אמורים ב־1836 ולואי פיליפ נכשל ב־1848 – לא יוכל “האדום והלבן” להדפס. סטנדהאל מעודד את עצמו וסבור, שתמוטת המשטר קרובה היא והוא מנבא לעצמו שב־1839 יראה הרומאן אור. הוא מעלה על הניר גם סברה אחרת: 1880; ומבטיח לעצמו שעד אז יבינו את יצירת חייו כראוי. עזבונו, יומניו, סיפורים ורומאנים, ביניהם גם “האדום והלבן”, עוברים מידי קרובים לידידים ולמו“ולים ולבסוף מגיע כתב־היד לספרית גרנובל ושם נטמן באחת המגירות. רק בשנת 1888 בא חוקר ספרות פולני צעיר, קאזימיר סטריאנסקי, ומעלה ממעמקי המגירות שלושה כרכים עבים, שלוש תחנות ביצירת חייו של סטנדהאל: “היומן”, “לאמיאל” ו”הנרי ברולארד". ושוב עברו שנים אחדות עד אשר הופיע הרומאן בגירסה מסולפת ב־1894. הנוסח המלא והמדוייק של היצירה הגדולה הופיע רק ב־1927.

סטנדהאל בחר בשלושה צעירים כגבורי שלוש יצירותיו הגדולות: ז’וליאן סורל, (“האדום והשחור”) לוסיאן לאובן (“האדום והלבן”) פאבריצה דל דונגו (“מנזר פארמה”).

שלושה כרכים גדולים, שלושה עולמות. הפרקים המוקדשים לחיי העיירה, מתארים את האצולה, שנדחתה לקרן זוית, לידה את הרפובליקנים, הבורגנות הזעירה השמחה במנת חלקה ולבסוף את מעמד הפועלים המפרפר בעוני, המדוכא באמצעות הצבא. החלק האמצעי מוקדש אל “אחורי הקלעים” של שלטון הבנקאים. ואנו לומדים להכיר את המנגנון המסוכן של הביורוקרטיה, את התרמיות הממשלתיות הגדולות, את הבחירות המזוייפות, את העריצות המסווה את פניה והמתגוננת בחמישה סוגי שוטרים. הכרך השלישי מוקדש לתאור הצרפתים העשירים והאצילים ביותר בחוץ־לארץ, החצר ברומא, עולם הדיפולמאטים המשחקים בגורל עמים והגלים הראשונים של תנועות השחרור ברחבי אירופה.

מה נשאר מן ה“קצין”? איננו יודעים. אולי חיי הגדוד הצבאי בעיירה. אולם ידוע לנו שגם אפיזודה זו נכללה בתכניות סטנדהאל. עשר שנים לפני כן, ב־1828, שירטט תכנית כזו בספרו “רסין ושקספיר”: צעיר בעל נפש רגישה, שהגורל העלהו לדרגת קצין והעבירו לאחת מעיירות־השדה, אל בין הנשים הנכבדות של העיירה. גבורנו רואה את הצלחת חבריו, לומד להכיר את בילוייהם המשעממים ובוודאי יאמר לעצמו: אדיש אני לאהבה. אך הגבור הצעיר מכיר בדרך מקרה אשה הגונה, גלוית־לב וראויה לאהבה והוא מגלה, שגם בחזהו מפעם לב. זוהי נקודת המוצא של “האדום והלבן”. תכנית סטנדהאל היתה – רומאן־אהבה רב־ממדים, שיתאר את מוסר דורו. כתב־היד של הסופרת החובבת לא נמצא לעולם, אין הוא מוזכר עוד בחליפת המכתבים. נראה, שהוא שבק חיים לכל חי על שולחן הכתיבה של סטנדהאל. הוא נגש לכתיבה במלוא המרץ, עובד שמונה־עשר חדשים וכמעט אינו עוסק בשום דבר אחר. הוא נוטש את צ’יוויטה־ווקיה, מעתיק מושבו לרומא, שוכר לעצמו דירה קטנה ומקדיש את עצמו לכתיבת הרומאן. בשולי כתב־היד הוא מעיר הערות נועזות וגלויות: “הנני עובד על יצירת מופת”. רק ענינים רשמיים דחופים או מחלות מפסיקים את עבודתו ליום־יומיים. אחרי עבודה מאומצת של שנה נפסקת היצירה. הוא עומד לסיים את הכרך האמצעי בשעה שהוא מגלה, שאמנם הומות הדמויות בראשו, החיים תוססים, אולם “העלילה מסתיימת והולכת”. הוא עומד על כך שאין כל טעם בתסבוכת חדשה ובאינטריגות חדשות של אהבה. “אוותר על הכרך השלישי” – מחליט הוא לבסוף. “אוותר על כך משום שרק הנעורים וחום האהבה מתאימים לדמויות חדשות. בגיל מסויים אין זה עוד בגדר האפשרות. הנסיכה סאן־מגרין איננה עוד (היא נועדה להיות הגיבורה של הכרך השלישי, כפי שגברת גרנדט היא הגיבורה של הכרך השני) ואין כרך שלישי. אולי ברומאן אחר”. לאמיתו של דבר נראה, שהוא ויתר על סיום היצירה מכיון שרומאן חדש עורר את תשומת לבו: רומאן אוטוביוגראפי, “חיי הנרי ברולארד”, אולם דבר זה קרה בנובמבר 1835 . אחר ההפסקה הראשונה מקדיש הוא ששה חודשים נוספים ל“האדום והלבן” ועורך את הספר מחדש, משפּט אחר משפּט. חלק זה הופיע לראשונה אחרי מותו, ב־1855, בשם “הציד הירוק”.

צעירי סטנדהאל מיוחדים במינם, הן בהתנהגותם, הן בהשקפותיהם. הצעירים שהננו מכירים ברומאני בלזאק, יוצאים לחיים ומכתימים את עצמם בעסקים ובמאבקי החיים. הם נכנעים ונעשים רמאים וגנבים, מושחתים עד היסוד. גבורי סטנדהאל עוברים את אותה הדרך, אולם בסופו של דבר מצליחים הם להמלט על אף הכל. שלושת הגבורים של סטנדהאל הם שלושה וידויים, שבהם חושף הסופר את עצמו. סופר יכול להתגלות בדרכים שונות וסטנדהאל עשה זאת בשלוש דרכים. בז’וליאן תיאר את געגועיו, בלוסיאן ובפאבריצ’ה רואים אנו תופעה אחרת: הסופר העניק להם במתנה את כל אותן הסגולות שהיה רוצה לראות בעצמו. אולם לא הספיקו לו הזמן והכוח, כדי לסגלן לעצמו. לוסיאן לאובן, בנו הצעיר של בנקאי עשיר, יפה, מוכשר וחינני אך חסר־נסיון, אינו צריך לדאוג לכסף כגבוריו האחרים הדומים של בזלאק, אולם ההון נוטל ממנו את אומץ־לבו ומפקירו. כשהוא מקבל מדי חודש את משכורתו הצבאית, מאה פראנקים, שואל הוא את עצמו בבהלה: האם מסוגל אני להתקיים בכוחות עצמי? הוא שומע מפי כולם את אותה ההערה: “הנך בר־מזל, הרי בן אביך אתה”. בעייתו העיקרית בכל זאת איננה זו. ספק עמוק ועז יותר מכרסם בלבו: הוא השתתף בהפגנה של חניכי הטכניון הצבאי נגד שלטונו של לואי פיליפ על המתרסים בשנים 1832 וב־1834 וחיה בו, כביוצרו – בסטנדהאל – ההתלהבות וההערצה לרעיונות המהפכה הקודמת. אך רעיונות אלה אינם ברורים לו. הוא יודע בבירור שבמרכז המהפכה האחרונה והמהפכה הבאה עומדות שאלות הכרוכות במלחמת המעמדות. הוא יודע יפה שלא האצולה והכמורה מהוות את האויב היחיד. הוא מבהיר לעצמו, שנצחון 1830 היה עקר: אלה שעלו לשלטון בגדו בגדלות האדם. הדמוקרטיה של הבורגנות הזעירה והעסקים של הבורגנות הגדולה ממיתים כל רגש וכל רעיון נעלה. לוסיאן יכול היה להיות מאושר, הרי חונן בכל: הון, מעמד ואהבה; אך הוא מציג לעצמו את השאלה בדיוק כפי שהיינה ניסח אותה ב“רשמי מסע”: “האם אפשר לבסס את האושר האמיתי על שקר גדול?”

באביב 1839 מכתיב סטנדהאל במשך חודשיים את שני הכרכים של “מנזר פארמה”. רומאן זה מסכם את יצירת חייו ומהווה את גולת־הכותרת שלה. מקום העלילה הוא בעיקר איטליה והגיבורים איטלקיים גם הם, אנשי הרנסאנס החיים במאה התשע־עשרה. גם העלילה נלקחה מתקופת הרנסאנס – עיבוד הרפתקאותיו של רודריקו לאנצואולי, איש הרנסאנס. סטנדהאל הוא שוב “קלאסי” בזה שאינו בודה מאורעות ועלילה מלבו, אלא מחיה את האדם העומד במרכז שורה של מאורעות אמיתיים ומנתח אותו. תיאור התקופה והסביבה הוא כולו פרי יצירתו. במרכז הרומאן עומד גלגול חדש של ז’וֹליאן־סטנדהאל ושמו פאבריצ’ה דאל דונגו. אחרי בנו של נגר־בנין בא לוסיאן לאובן, בנו של הבנקאי העשיר ורב־ההשפעה. שני הגיבורים היו גלגולי המחבר וזאת אפשר לומר גם על פאבריצ’ה, בן למשפּחה איטלקית אצילה. משפּחה זו נרתמת לעגלת העריצות האוסטרית, מרוב האנוכיות והתועלתיות, ואינה בוחלת גם בריגול. פאבריצ’ה מתחנך בימי ילדותו על־ידי דודתו, הנסיכה סאנסברינה. אין היא אלא גלגול חדש של מתילדה, ואף היא מעריצה נלהבת של נפוליאון. כך מזדמן לפאבריצ’ה להיות נוכח בקרב ווטרלו ולראות ממנו מה שיוכל לראות צופה שמזדמן למקום במקרה. הוא שואל את עצמו לבסוף: האם היה זה קרב באמת? באפיזודה כבירה זו יצר סטנדהאל את התיאור הריאליסטי הראשון של קרב. ויקטור הוגו ניגש כעבור עשרים שנה לתיאור קרב ווטרלו ב“עלובי החיים”, אולם תיאורו מיושן בהשוואה לזה של סטנדהאל. הוגו רואה את הכל, מתאר את הכל, כל מה שמתרחש בשדה הקרב הנרחב, ואף מציץ אל תוך מחשבות נפוליאון, אולם סטנדהאל הוא אבי האמצאה לתאר מה שאדם אחד רואה בתוך הקרב המודרני. תיאור מאסרו של פאבריצ’ה הוא מלאכת מחשבת של הניתוח הפסיכולוגי והזדמנות מצויינת לוידוי. פאבריצ’ה מלא אמביציה, כמו ז’וליאן. מכיון שהוא בן האצולה, מובן מאליו – בעיניו על כל פנים – שהוא משיג כל מה שהוא רוצה. אחרי נפילת נפוליאון אין לו סיכוי להצלחה אלא בשטח הכנסיה ואכן עולה הוא לדרגה גבוהה בגלל מוצאו. ממש כקודמו, בעל הגורל הטראגי, אינו מצטיין גם הוא באמונה עמוקה. ז’וליאן נמלט מן החברה אל המוות. פאבריצ’ה נמלט למנזר, ולא מטעמי אמונה ודת אלא כדי לברוח מפני המהומה. רומאן זה, שסטנדהאל חיברו למען “המאושרים המעטים”, מתחרה היום בפופולאריותו ב“האדום והשחור”. הוא השפיע השפעה עזה על סופרים בעלי השקפות עולם שונות, החל בשנות השמונים ועד היום. הוא זכה להערצה גם בזמנו ובלזאק, שעמד אז בשיא הצלחותיו שיבחו בפה מלא. סטנדהאל התרגש מהערצת בלזאק והשיב לו במאמר, שבו הגן על השקפותיו. טענות בלזאק מגדירות בצורה קולעת את ההבדלים בין שני הסופרים בהשקפת־עולם ובאופן ההסתכלות.

חיי סטנדהאל כסופר מתחילים למעשה אחרי מותו. גדולתו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהשפעתו על אלה שראו בו את אביהם הרוחני; וכאלה היו רבים – מבלזאק עד בורז’ה. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת כוון זרקור ההתעניינות אל כל היצירה כולה ומאז ועד ימינו עומדים קוראים רבים, שמספרם גדל והולך, על עושרה הבלתי־רגיל. בסוף המאה הקודמת נוסדו מועדוני סטנדהאל. כיום אין צורך בדבר, כי פופולאריותו של הסופר הגאוני גדלה מעצמה. זוהי תופעה משמחת, בעיקר כשאנו מעלים על דעתנו את אמרתו: “הנני כותב לאלה העולים עלי”.

בשורת המבקרים שעמדו על גדולתו מגיעה זכות הבכורה, הן מבחינת התקופה, הן מבחינת הזכויות, להיפוליט טאן. הוא חי בתחילת הממלכה השניה באותה אוירה רוחנית מדוכאה כסטנדהאל בסוף תקופת הרסטורציה, בשעה שהוא חיבר את “האדום והשחור”, את “העלון הרצחני” על העמדת־הפנים של חוגי השלטון. כך יש להבין את הסיבה שרומאנו של סטנדהאל הפך אצל טאן הצעיר ל“מכת רעם”. המבקר הצעיר הבין דברים רבים מתוך הרומאן, שלא היו מובנים לאחרים. הוא העז להצהיר בגלוי, שסטנדהאל הוא הפסיכולוג הגדול ביותר של המאה, הראשון שהתחיל להשתמש בשיטות מדעיות לחקר הרגשות והלב וניתח את הרגשות באיזמל חד כשל איש־המדע. כן הצביע טאן על כך, שסופר גאוני זה עמד הראשון על חשיבותם של גורמים כגון גזע, גיאוגרפיה וטמפרמנט בחיי האדם, היינו הוא גילה את “גורמי היסוד”, שעליהם ביסס טאן אחרי כן את “תורת הסביבה”. שש שנים התעמק טאן מידי יום ביומו ביצירות סטנדהאל ושום פרט לא נעלם ממנו. הוא הגיע לידי המסקנה שסטנדהאל נמנה עם אלה שהרימו את התרומה החשובה ביותר להכרת טבע האדם מימי מונטסקייה; ולבסוף הוא קובע, ש“כל סופר אמיתי צריך היה להתענין כיום באישים הדומים לז’וליאן”.

אחר ההערצה נלהבת של טאן, ובעיקר אחר פירושם של זולא ובורז’ה, נרשם סטנדהאל בתולדות הספרות כרומאניסטן הריאליסטי הראשון של המאה התשע־עשרה, כחלוץ הוואֶריזם של סוף המאה, כסופר שהיה פוזיטיביסט בפילוסופיה וחלוץ האסכולה הנטוראליסטית בספרות. הגדרה זו מוצדקת במובן מסויים, אולם היא עלולה להטעות בכל הנוגע למהותו הפנימית והעיקרית של הסופר, דווקא מכיון שהיא חד־גוונית. האמת היא שסטנדהאל איננו רק חלוץ הריאליזם, אלא גם אותו סופר אשר ביצירתו הגיעה גם הרומאנטיקה לשיאה. הוא בעל פנים לכאן ולכאן והניגוד אינו נעדר גם בנקודה זו. הוא בן תקופת־המעבר, חניך ה“משטר הישן” השייך לעבר ובעת ובעונה אחת גם נציג צורת חיים חדשה בטרם התגבשה. הוא חניך הוגה־הדעות של המאה השמונה־עשרה ומבשר הספרות המודרנית, “העומד ברגל אחת במחנה הרומאנטיקה וברגלו השניה במחנה הריאליזם”. לנו נדמה, כיום, שהרומאנטיקה אופיינית לאישיותו יותר מאשר הריאליזם. סטנדהאל הוא יותר סופר, שסבל מ“מחלת המאה” לא פחות נאשר מחברם של אדולף, רנה, רולה, פרנק או אנתוני. לשוא חיפש מפלט בלעג ובקלס. הוא נשאר רומאנטיקון בקרקעית נשמתו, ממש כמו היינה, שאף הוא היה בן תקופת המעבר והשתייך לשני מחנות גם יחד. ומכיון שהוא יצר את גבוריו בדמותו ובצלמו וחילק את אישיותו בין גבוריו, דמויותיו הן מורדים מלנכוליים, הדומים לו בכל. את שרשי שלשלת היוחסין של ז’וליאן או של פאבריצ’ה (“מנזר פארמה”) יש לחפש בקרקע הרומאנטיקה של רוסו או אף בסקפטיציזם של מונטין. האם עלילת רומאניו וסגולותיהם האופייניות – המיפנים המפתיעים המרובים – האם אין הם סממנים רומאנטיים מובהקים? לא יתכן אחרת: דמויות סטנדהאל ועלילותיו נולדו מתוך המציאות הרומאנטית של דורו. הוא טווה את החוטים השונים של הרפתקאות ואין כמעט דמות חביבה עליו יותר מאשר ההרפתקן. האם אין זה מובן מאליו בשעה שהננו מעלים על דעתנו שטאליראן או אולי פושה שמשו מופת חי לדמויותיו. כל סופר גדול מבטא את דורו, אף אם הוא חורג מתחומיו – וסטנדהאל אינו יוצא מן הכלל הזה. אין לשכוח, כי הוא הסופר אשר גילה את קווי ה“קונדוטיארה הסמוי” באותו נפליאון אשר היה נערץ עליו מכל.

אנו רואים ביצירתו את הסמנים הראשונים של הריאליזם הצעיר. הוא אוסף את ה“עובדות הזעירות”, אשר עליהן ידבר פלובר. הוא צד את פרטי־הפרטים האופיניים ומעתיק אותם מ“ספר החיים”. הוא מתבונן בכל בעין חדה ומוסיף פרט לפרט מתוך חישוב מדוקדק ומרחיק־לכת. הוא מחפש כל הזמן “חומר מוסמך”. פרט זה וכן נטייתן של הדמויות ל“ניתוח עצמי”, שיחדו כנראה את גדולי הסופרים הריאליסטיים שיבחרו בסטנדהאל כ“ריאליסט מטעמי כבוד”. ואשר לשיטת הניתוח שלו, הרי היה, לפי הגדרתו, ה“מתבונן בלב האדם”, אך לאמיתו של דבר ניתח יותר את פעולות ההגיון והשכל מאשר את תופעות חיי הרגשות והחושים. יחד עם זה אין ספק בדבר, שהוא חידש ברומאן את הניתוח העצמי של הגיבור, אולם אין לראות בו את “אבי הרומאן הריאליסטי”, מכיון שזוהי הפרזה רומאנטית. סגנונו ה“ריאליזם שבו”. הוא עצמו היה רגיל לספר, שבטרם יגש לכתיבה היה רגיל לקרוא דפים אחדים של “חוק נפוליאון”, כדי לשאוב השראה מתוך היובש העניני של ספר החוקים. זו היתה בודאי אחת האגדות, שבעזרתה טישטש את אופן יצירתו. סגנונו לעולם אינו עניני ואינו יבש. האמת היא ההיפך מזה, הוא שופע כמעט תמיד לעג שנון. יחד עם זה לעולם אינו מחמיץ את ההזדמנות להביע אהדה או שנאה לגבי דמויותיו. אין כל קשר בין ה“יובש” של סטנדהאל לבין ה“עניניות” של פלובר. שאיפתו העיקרית בשטח הסנון היתה הקיצור. הוא בז לקצב המוסיקלי הפנימי ולשלימות הצורה. אך, אף־על־פי שסגנונו כבד ומקוטע, מצטיין הוא בעושר הביטוי. אין זה סגנון ציורי, אלא מדוייק וקולע. אפשר לסכם ולומר שאין לראות בסטנדהאל את חלוצו של פלובר רק בזה שגורל אחד היה לשניהם: גם סטנדהאל הפך לרומאנטי ביותר בשעה שלעג לרומאנטיקה בצורה האכזרית ביותר.

כשגילה שהעולם המתואר בספרי הרומאנטיקונים “דומה למציאות כפי שדומה מחרשה לטחנת־רוח” – נטל לידו את “הראי הנודד המשקף את העובדות בנאמנות” וחיבר את “הרומן החשוב ביותר של המאה” – כך תיאר טאן את “האדום והשחור”. זוהי יצירת המופת המנצחת של הרומאנטיקה הנצחית, החורגת מתחומי התקופה, הדוחסת והמגדלת, את “טבע האדם” וחושפתו במערומיו.

בבלזאק היה קו “נפוליאוני” – השאיפה שלו לטוטאליות. הוא רצה לתאר את כל מעמדי החברה, לסכמם במסגרת היצירה הספרותית. סטנדהאל משוכנע עד עומק לבו, שהרצון הוא כל יכול. הוא העריץ הערצה עיוורת את כוח הקסמים של ההגיון, את ההכרה העצמית, והפריז בערכה של האנרגיה, הרגש העושה יד אחד עם הרצון ועם המשמעת האיטרסואלית הקרה, אלה הם הסימנים המובהקים ביותר של הגאוניות. הוא רצה להוכיח זאת בגיבורי “האדום והשחור”. הרומאן של ז’וליאן סורל הוא תולדה של רגש גדול המבוסס בראש ובראשונה על מרץ עז ועל רצון הסומך על עצמו. בנו של הנגר מווריאר רוצה לההפך ל“מישהו”. האידיאל שלו הוא נפוליאון והוא דומה בזה לרסקולניקוב, שגם הוא מסיק מחיי נפוליאון את המסקנה המבעיתה והמסוכנת, שלגאון מותר הכל ושום דבר אינו עומד בפניו. ז’וליאן חושב את עצמו לגאון. אכן הוא חותר בזהירות, באכזריות לקראת השגת מטרתו. אין קץ לגאוותו ולאמונתו העצמית. הוא אישיות “בלתי רגילה” בעיני עצמו והמניעים המצפוניים של “בני תמותה רגילים” זרים לרוחו. אין כל ספק בדבר, שהוא אדם יוצא מגדר הרגיל, ממש כיוצרו ומעצבו, סטנדהאל, שהעניק לו כמעט את כל סגולותיו האופייניות. לז’וליאן יש רק מטרה אחת, הממלאת את כל ישותו ואת כל תכנית חייו, הקאריירה. הוא בא מלמטה וחותר כלפי מעלה. ברצונו לעלות על פני המים, לאוויר הצח ומחייה, כי אחרת – כך הוא סבור – ייחנק. מכיון שתקופתו, הרסטורציה, אינה נוחה למעשי גבורה, אין לו כל ברירה אלא לעבור את “בית־הספר הגבוה של העמדת הפנים”, אם ברצונו להשיג את מטרתו. ז’וליאן מחליף את מדי הקצין האדומים בגלימתו השחורה של הכומר – מכאן נובע שם הרומאן – ואמנם זוהי התלבושת המתאימה ביותר, בה יוכל לשחק את תפקידו. הוא מתמזג לבסוף עם התלבושת והתפקיד שנטל על עצמו הופך למציאות, לטבעו השני. הקורא בעל העין החדה יעמוד על כך, שגיבור הרומאן אינו מצליח במידה שווה בשני תפקידיו. בחלק הראשון של הרומאן, בביתה של הגברת דה רנאל ובין הקירות השוממים של בית־המדרש בבזאנסון, “משחקו הוא כמעט אינסטנקיבי”. ז’וליאן חי את התפקיד ומצליח להטעות אפילו את הכומר פּיראד, בעל העין החדה, המעיר לו: “הנני רואה בך דבר־מה הפוגע באדם הרגיל ולכן תהיה מנת־חלקך קנאות וקטרוג. חבריך ישנאוך תמיד – יובילך גורלך לאן שיובילך – ואם יעמידו פני אוהבים כביכול, לא יעשו זאת אלא אך ורק כדי לבגוד בך ביתר בטחון”. עד כאן ז’וליאן הוא המחבר עצמו. סטנדהאל וגיבורו, חייהם מתמזגים. הגיבור מנצח בכל קרב ב“הסתערות ראשונה”, ממש כמו נפוליאון, כל זמן שהרגש העז שחי בו לא יפרוץ את חישוק הברזל של רצונו וימיט עליו שואָה. בחלקו השני של הרומאן המשחק הוא בלתי טבעי, מעושה. הגיבור הראשי ממלא את תפקידו, כדי לצאת ידי חובה. הכל כרצון המחבר. הגבור חי בחלל ריק, הוא משחק את תפקידו בין תפאורות ולא על במת החיים. דבר זה מורגש גם בסצינות הדראמטיות והמלודראמטיות בסוף הרומאן. אם הגה עוד מישהו ספק, יוכל להווכח כאן באיזו מידה חובר הרומאן ברוח הרומאנטית של התקופה. “האדום והשחור” מהווה ניגוד מוחלט לכל נטוראליזם שבא בעקבותיו. אין הוא אלא מציאות בדויה, חלום געגועים ובתור שכזה עולה על המציאות. אין שום ספק בדבר ששום יצירה של סטנדהאל אינה מסכמת בשלימות כה מלאה את תמצית ה“בייליזם”, כמו רומאן זה, הנמנה באמת עם הרומאנים החשובים ביותר של המאה התשע־עשרה.

 

“האדום והשחור”    🔗

תרגם א. א. קבק. הוצאת “מצפּה”.

פרק א': עיר קטנה    🔗

העיר הקטנה וריר ראויה להחשב כיפה מכל ערי פרנש־קונטי. בתיה הלבנים עם גגיהם האדומים, העשוים רעפים אדומים, משתרעים במורד הגבעה, אשר ערמונים חסונים גולשים מעל כל הדוריה ועקמומיותיה בנופיה העבותים. כמה מאות רגל למטה מהמבצרים, שנבנו בשעתם על־ידי הספרדים ושעומדים עתה בהריסותיהם, שוטף הדובס.

וריר מוגנה מצפון על ידי הר גבוה המסתעף מן היורה. עם ימי הקור הראשונים של אוקטובר מתערם השלג על גבנוני יורה המכוסים יערות. זרם המים, המתגלגל ויורד מעל ההר, עובר את וריר טרם נפלו לתוך הדובס, ונותן תנועה לכמה וכמה מנסרות. תעשיה פשוטה זו מפרנסת חלק מהתושבים, שהם אכרים יותר מעירונים. אולם לא המנסרות העשירו את העיר הקטנה, כי אם בית חרושת הבד המצויר, המכונה “בד מילהויזן”. ובזכות האמידות הכללית, שבאה אחרי מפלתו של נאפוליון, חדשו כל בתי וריר את פניהם.

אך יבוא אדם במבוא העיר, מיד יחריש את אזניו רעש גדול של מכונה איומת־מראה, עשרים קורנסים כבדים נופלים ברעש מזעזע אל מרצפת הרחוב ומתרוממים על ידי גלגל מסתובב בכח מי הזרם. כל קורנס וקורנס יוצר בכל יום כמה וכמה מיליוני מסמרים. נערות רעננות ויפות מושיטות לקורנסים האדירים חתיכות ברזל זעירות שנהפכו למסמרים. עבודה זו, שלכאורה היא מפרכת גופו של אדם, מפליאה ביותר את עובר־האורח, שחדר בפעם הראשונה אל בין ההרים המפרידים בין צרפת ובין הלוציה. ואם ישאל ההלך למי בית־החרושת היפה הזה, המחריש כה את אזני האנשים העולים במעלה הרחוב הגדול, יענו לו במבטא ממושך: “אה! לאדון ראש־העיר הנהו”.

אם יתעכב ההלך ברחוב גדול זה של וריר, העולה מחוף הדובס למעלה עד לראש הגבעה, אין ספק שיראה מופיע לפניו איש גדל־קומה אשר פניו מפיקים טרדת עסקים וחשיבות. למראהו מתנשאים חיש כל הכובעים. בשערותיו זרקה שיבה. גם לבגדיו עין האפר. הוא פרש של אורדנים שונים. מצחו גדול, אפו אף־נשרים ובכלל הוא בעל־צורה: במבט ראשון מוצאים בו נעימות שיש בה מן החשיבות, אותה הנעימות המצויה אצל אנשים בגיל הארבעים ושמונה או חמשים. אולם מיד אחר כך סולדת נפש הפריזאי מהרושם, שאדם זה הוא מרוצה מעצמו ושבע־רצון מכל אשר לו, מפאת היותו מצומצם ומטומטם בדמיונו. לבסוף מכירים שכל כשרונו של אדם זה הוא להכריח אל לוויו לסלק לו את חובותיהם בדיוק בזמן הקבוע ולדחות את פרעון חובותיו הוא, עד כמה שאפשר.

זהו ראש העיר וריר, האדון די־רינל. אחרי עברו את הרחוב בפסיעות כבדות, הוא נכנס אל בית הנהלת־העיר ונעלם מעיני ההלך. אולם כמאה פסיעה ממנו ומעלה, אם אך ימשיך ההלך את טיולו, יראה בית יפה למדי, ומבעד לשבכת־הגדר שמסביב לו – גנות נהדרות, ומעבר מזה והלאה נראה קו האופק המסומן בגבעות בורגון, וכאילו הוא עשוי במחשבה תחילה להרהיב את העין. המראה הזה מסיח את דעת ההלך מהאטמוספירה המרעלה על־ידי הענינים הפעוטים של רווחים וכספים, שמתחילים מחניקים אותו פה.

שם יודע לו, שהבית הזה הוא לה' די רינל. בגלל הרווחים הגדולים, שהרויח בבית־חרשתו הגדול למסמרים, זכה ראש העיר וריר לדירה נאה זו, הבנויה אבן גזית ושזה לא כבר גמר את בנינה. על משפּחתו אומרים, שהיא משפּחה עתיקה מספרד, אשר באה לגור בארץ זו זמן רב לפני כבושו של לואי הי"ד.

החל משנת 1815 היו פניו מסמיקים מפני הבושה להיות בעל־תעשיה: בשנת 1815 בימי הריסטורציה, נתגלגלו הדברים ונעשה לראש עיר וריר. אמנם אלה הכתלים העשוים רבדים־רבדים, והתומכים חלקים שונים מגנו הנהדר, היורד מרובד לרובד עד לחוף הדובס, גם הם לא באו, אלא בשל ידיעתו המרובה של ה' די רינל במסחר הברזל.

אַל נא יעלה על דעתכם למצוא בצרפת גנים יפי־נוף דומים לאלה, אשר מסביב לערי התעשיה בגרמניה: ליפסיה, פרנקפורט, נירנברג, וכיוצא בהן. בפרנש־קונטי יותר שאדם מרבה חומות, יותר שהוא מגבב על אדמת אחוזתו אבנים מסודרות, נדבך על גבי נדבך, יותר הוא ראוי לכבוד בעיני שכניו. גניו של די רינל, המלאים כתלים גם הם, נערצים ביותר בעבור שבעליהם קנו בכסף מלא חלקות ידועות מאדמתם, אותה מנסרה למשל, אשר עם כניסתכם לוריר תמהתם על מקומה המיוחד על חוף הדובס, ואשר קראתם את השם סורל כתוב באותיות ענקיות על גבי לוח המתנשא מעל לגג, תפשה לפני שש שנים את השטח, אשר עליו בונים בשעה זו את קיר הרובד הרביעי של גני ה' די רינל.

למרות גאותו היה האדון ראש העיר מוכרח להשתדל כמה וכמה השתדלויות אצל סורל הזקן, אכר קשה־לב וקשה־עורף. היה מוכרח לשקול על ידו לואידורים טבים ותקילים, כדי להשפיע עליו שיעביר את סדנאתו למקום אחר, ואשר לפלד הצבורי, שהניע את גלגלי המנסרה, השתמש ה' די רינל באמונם של אנשי־הממשלה בו והסב את זרמו לעבר אחר. חסד זה נטו לו אחרי הבחירות של שנת 1822.

הוא נתן לסורל ארבעה מורגים כנגד אחד הרחק כחמש מאות פסיעה למטה על חוף הדובס, אף־על־פי שהמקום הזה היה פי־כמה יפה למסחרו בקרשי־אשוח. ידע סורל הזקן להוציא מקוצר־הרוח ומבולמוס־הבעלות, שאחז את שכנו, סכום של ששת אלפים פרנק.

אמנם בעלי המוח שבין אנשי המקום גינו את ההסכם הזה, פעם אחת, לפני ארבע שנים, ראה ה' די רינל, בשובו מבית־התפלה לבוש מדי ראש־העיר את סורל הזקן עומד, הוא ושלשת בניו סביב לו, כשהוא מביט אליו ומחיך. חיוך זה זרק מרה בנפש האדון ראש־העיר. מאז נראה לו, שהיה יכול לסדר את החליפין במחיר זול יותר.

אף־על־פי שחומות רבות בנה, עיקר גדול היה לו, בשביל שיהיה מכובד על הבריות בוריר, שלא לקבל שום תכנית מאיטליה, שבנאים אלה העוברים באביב את נקרות היורה, בדרכם פריזה, רגילים להביא עמהם. חדוש זה, אלו היה מקבלו מיד הבנאים האיטלקים, היה עלול להוציא לו שם רע של בעל מוח עקום ולהשפיל את כבודו בעיני כל אלה המיושבים והמתונים, אשר על דעתם וטעמם מחלקים כבוד בפרנש־קונטי.

לאמתו של דבר, אותם האנשים המיושבים בדעתם מושלים ממשל עריצים המציק ביותר. מפני נוול זה שבדעת הקהל, קשה לו לאדם הישיבה בערים הקטנות לאחר שישב באותה הריפובליקה הגדולה המכונה פריז. עריצותה של דעת־הקהל – ואיזו דעה! – נבערה היא בערים הקטנות בצרפת, ממש כמו בארצות הברית של אמריקה.

פרק ב: ראש העיר    🔗

לאשרו של ה' די רינל, בתור מי שמנהל את משק העיר, היה מקום הטיול הצבורי צריך לקיר־משען גדול לאורך הגבעה, כמאה רגל מתחת לזרם הדובס. המצב הנפלא הזה שוה למקום הטיול אחד ממראות הנוף הציוריים ביותר שבצרפת. אולם עם כל אביב היו מי הגשמים מציפים את מקום הטיול, עושים בו שוחות, עד שמן הנמנע היה אותה שעה להשתמש בו. שחקה השעה לדי רינל ותקלה זו, אשר כל הבריות היו מרגישים בה, גרמה לו לעשות שם־עולם להנהלתו על־ידי קיר־המשען שבנה מתוך הכרח, עשרים רגל גבהו ושלשים או ארבעים אמה ארכו.

מעקה הקיר, אשר בגללו הצטרך ה' די רינל לנסוע שלש פעמים לפריז, הואיל ושר־הפנים, שקדם לאחרון, הודיע בפירוש, שהוא שונא שנאת־מות את מקום־הטיול בוריר, – מעקה הקיר מתנשא עתה כארבע רגל מעל לקרקע, וכאילו על אפם ועל חמתם של כל המיניסטרים, של השנה ושל אשתקד, מקשטים אותו בשעה זו במרצפת אבני־גזית.

כמה פעמים עמדתי לחוץ בחזי אל לוחות־האבן הגדולים אשר גון אפרורי יפה להם ועינו קרוב לעין התכלת; וכשהייתי מהרהר אותה שעה בנשפים שהנחתי לפני זמן מועט בפריז, היו עיני משוטטות בשפלת הדובס. על החוף השמאלי, אשר מעבר משם, מתפתלים פלגים קטנים, ואחרי עברם במרוצה מאשד אל אשד, הם נופלים לתוך הדובס. השמש לוהטת בתוך ההרים האלה, כחום היום יחסה ההלך החוזה בצל הדלבים הנהדרים אשר על רובד זה. שגשוגם המהיר של הדלבים ונופם הירוק, אשר עין הכחל לו, באים בגלל העפר ששפך הרחיב למעלה שש מאות רגל, בנגוד לרצונה של מועצת הנהלת־העיר (משבח אני אותו על כך, אף־על־פי שהוא קתולי קיצוני ואני הנני ליברלי).

כשאני לעצמי איני יכול לומר לגנותו של “נחל האמונים” (השם הזה חקוק על לוחות שיש בחמשה־עשר או עשרים מקום, ובזכות זו נוסף לה' די רינל עוד אות הצטיינות על אלה שהיו לו) אלא דבר אחד, והוא שמטעם הרשות גזזו וזמרו באופן פראי את הדלבים החסונים האלה וקפחו את חייהם. תחת היותם כעת דומים בצמרותיהם הנמוכות, העגולות והשטוחות לנטיעי גן השכיחים ביותר, הרי מטבע בריאותם היו עשויים לקבל אותן הצורות הנשגבות שיש להם באנגליה. אולם אין לך דבר העומד בפני רצונו של ה' ראש־העיר, ופעמים בשנה מקצצים בלי רחמים בענפי העצים השיכים לצבור. הליברלים בלי רחמים בענפי העצים השיכים לצבור. הליברלים שבמקום אומרים (אולם הם מגזימים), שיד הגנן הרשמי כבדה עליהם ביותר מיום שמ"מ הכהן, ה' מסלון, עשה לעצמו הרגל לקנות במשיכה את יבול הקציר הזה.

הכהן הצעיר הזה נשלח לכאן לפני שנים אחדות מבזנסון, כדי להשגיח על האב שילן ועל גלחים אחדים שבסביבה. כירורג־ראשי אחד, זקן ששמש בצבא איטליה, והשתקע לעת זקנתו בוריר, ושבשעתו היה, לפי דברי ראש־העיר, בו־בזמן גם יעקביני גם בונפרטאי, העז פעם לקבול באזניו על שמשחיתים לפרקים קבועים את מראה העצים היפים האלה.

– אני אוהב צל – השיב ה' די רינל באבק גאוה, כמו שיאה לדבר אל כירורג, חבר לגיון הכבוד, – אני אוהב צל, אני מצוה לזמור את אילנותי למען יהיה להם צל, ואין אני סבור שהאילן נוצר לדבר אחר, על כל פנים כשאינו מהמכניסים ריוח. כמו האגוז.

הנה הדבר הגדול המכריע הכל בוריר: הכנסת ריוח; הוא מביע, כשהוא לעצמו, את מחשבתם הרגילה של שלשת רבעי האוכלוס.

הכנסת ריוח, זהו הנמוק שעל פיו יחתך הכל בעיר קטנה זו, שנראתה לכם כה יפה. הזר הבא, המוקסם מיפי הגאיות הרעננים והעמוקים המקיפים אותה, מדמה בתחילה שתושביה מרגישים ביופי; הם מדברים לעתים קרובות יותר מדי על יפי ארצם: אין להכחיש שחשיבות יתרה ידועה מהם ליופי זה. אבל הרי זה בא משום שיופי זה מושך אליו זרים, אשר כספם מעשיר את הפונדקאים, וממילא, אגב שתוף החיים, מכניס ריוח גם לעיר.

ביום סתיו בהיר אחד טיילו ה' די רינל ואשתו על פני חוף “נחל האמונים”. הגברת די רינל הקשיבה לדברי בעלה, שדבר אליה מתוך חשיבות יתרה, ובו־בזמן עקבה במבטי חרדה את תנועותיהם של שלשה ילדים קטנים, הבכור, כבן אחת־עשרה שנה, היה מתקרב לעתים קרובות אל המעקה וכאילו התכון לטפס עליו. אז היה קול רך קורא לאדולף בשמו, והילד היה חוזר בו מדעתו. הגברת די רינל דמתה לאשה בת שלשים שנה, ובכל־זאת היתה עוד יפה למדי.

– מוטב שיתחרש האדון יפה־התואר שבא מפריז – אמר ד' די רינל בקול של נעלב, ולחייו חורו עוד יותר מן הרגיל, – לא חסר־ידידים הנני שם בארמון…

אותו אדון יפה־התואר, שבא מפריז ושהיה כה מאוס בעיני ראש־העיר וריר, לא היה אחר אלא ה' אפר, שלפני יומיים מצא תחבולה לחדור לא רק אל בית־האסורים ואל בית־המחסה לעניים, אלא גם לבית־החולים, המתנהל חנם על־ידי ראש העיר והחשובים בבעלי־הנכסים שבאותו מקום.

– אולם, – העירה הגב' די־רינל במורך־לב, – במה יוכל להזיק לאדוני אותו אדון מפריז, כיון שאדוני מפקח על רכוש העניים ביושר ובצדק?

– אין כונתו, אלא לשפוך בוז. הוא ידפיס מאמרים בעתוני הליברליזם.

– ידידי! הלא אין אתה קורא אותם בכלל.

– אולם מספרים לנו על המאמרים היעקביניים, כל זה מסיח את דעתנו ומונע אותנו להיטיב לבריות. ואשר לי, אני לא אסלח זאת לכהן לעולם.

לכהן של וריר, זקן בן שמונים, אשר מפני אויר ההרים הרענן היה חזק בגופו ובאופיו, היתה הרשות לבקר את בית־האסורים, בית־החולים ובית־מחסה העניים בכל עת ובכל שעה. האדון אפר, שהביא עמו מכתבי המלצה מפריז אל הכהן, השכיל להגיע אל העיירה, אשר תושביה סקרנים, בשש שעות בבוקר בדיוק, ומיד הלך אל בית הכהן.

בקראו את המכתב שכתב לו ה' המרקיז די לא מול, ציר בצרפת ואחד מבעלי־האחוזות העשירים שבפרובינציה, שקע הכהן שילן במחשבות.

“זקן אני ורצוי לבריות, אמר לבסוף אל נפשו בלחש, הם לא יעיזו!”

פתאום נפנה אל האדון הפריזי ונתן בו את עיניו, אשר בערה בהן למרות זקנתו אש קודש של שמחה, לעשות מעשה טוב שיש בו קצת מן הסכנה.

– ילך נא עמדי אדוני, ואל נא ישמיע את דעתו על כל מה שיראה, באזני שוער בית־האסורים, וביחוד באזני המשגיחים על בית־המחסה לעניים.

ה' אפר הבין כי נזדמן לפניו איש־לבב, הלך אחרי הכהן הנכבד, ביקר את בית־האסורים, את בית־החולים ואת בית־מחסה העניים, הרבה לשאון שאלות, ואף־על־פי שקבל תשובות מוזרות, לא הרשה לעצמו אף סימן כל שהוא של גנאי. בקור זה נמשך שעות אחדות. הכהן הזמין את ה' אפר אל סעודת הצהרים, והלה סרב באמתלה, כי צריך הוא לכתוב מכתבים רבים: לא רצה להעמיד עוד בסכנה את בן־לויתו הנדיב. בשלש שעות בערך הגיעו האדונים האלה לגמר בקורם בבית־מחסה העניים, ואחרי־כן חזרו אל בית־האסורים. שם מצאו לפני הפתח את השוער, ענק, שש רגל גבהו ורגליו עקומות כקשת: פרצופו המכוער נעשה משוקץ מרוב פחד.

– הו אדוני! – אמר אל הכהן – אדון זה שאני רואה אותו עמו, האם אינו האדון אפר?

– ומה בכך? – שאל הכהן.

– מיום אתמול יש לי פקודה מפורשת לבלתי תת לה' אפר להכנס אל בית־האסורים. פקודה זו שלח האדון הפריפקט על־ידי שוטר, שלשם זה דהר כל הלילה על סוסו.

– אני מצהיר לו, ה' נוארו, – אמר הכהן, – שהאורח הזה אשר עמדי הוא ה' אפר. הלא יודה, כי יש לי הרשות להכנס אל בית־אסורים בכל עת ובכל שעה, ולקחתי לי לבן־לויה את האיש אשר ייטב בעיני.

– כן, אדוני הכהן – אמר השוער, בהשפילו את ראשו ככלב אשר אימת המקל מכריחתו לציית נגד רצונו. – אולם, אדוני הכהן, יש לי אשה וילדים; אם ילשינו עלי יפטרוני ממשרתי. אין לי למחיתי אלא פרנסתי זו.

– אף אני אצטער כמוך, אם יפטרוני ממשרתי אני, – השיב הכהן בהתרגשות יותר ויותר גדולה.

– לא הרי אני כהרי אדוני! – קרא השוער הנרגז – אדוני הכהן, הלא הכל יודעים שיש לו הכנסה של שמונה מאות ליטראות. מה יתאונן אדם חי, אם יש לו סכום כזה…

אלו הן העובדות שזה שני ימים מספרים אותן בכמה וכמה גוזמאות, דורשים אותן כמין חומר, מגלים בהן כמה וכמה פנים, והן מסעירות ומעוררות את יצרי המשטמה של וריר, העיר הקטנה. ברגע זה שמשו חומר לוכוח הקל בין ה' די רינל ובין אשתו. בבוקר הלך, בלוית ה' ולנו, מנהל בית מחסה העניים, אל בית הכהן, להביע לו את רגשי מורת־רוחו, שום אדם לא עמד לימינו של ה' שילן להגן עליו. כל ערכם של דבריהם רבי־התוצאות לא נעלם ממנו.

– אם כן איפוא, רבותי, אני אהיה הכהן השלישי, אשר פטרו בסביבה הזאת בשנת השמונים לימי חייהם. כבר מלאו חמשים ושש שנה לשבתי כאן; אני הבאתי כמעט את כל תושבי העיר, שלא היתה בבואי לכאן, אלא כפר קטן, בברית דתנו, כל יום אני מוביל לחופה בחורים ובחורות, אשר גם לאבות־אבותיהם סדרתי לפנים חופה וקדושין. וריר היא משפּחתי; ובראותי את הזר אמרתי בלבי: אדם זה שבא מפריז, אפשר הוא באמת ליברל; כבר פרצו ורבו הליברלים יותר מדי; אבל במה יוכל חלילה להזיק לעניינו ולאסורינו?

דברי התרעומות של ה' די רינל וביחוד של ה' ולנו, מנהל בית מחסה העניים, נעשו יותר ויותר חריפים.

– אם כן, רבותי! השתדלו לסלק אותי מכהונתי – קרא הכהן הזקן בקול רועד – ואף־על־פי־כן אשאר יושב כאן. ידוע שלפני ארבעים ושמונה שנים ירשתי שדה המכניס שמונה מאות ליטרה; אתפרנס מהכנסה זו. אין אני חוסך כסף, רבותי, במשרתי, ומשום כך איני חושש שמא יאמרו לפטרני.

ה' די רינל ראה עם אשתו חיים טובים מאד, אבל כיון שלא ידע מה להשיב על דבריה אשר חזרה במורך־לב: “מה הרעה שאותו אדם מפריז יוכל לעשות לאסירים?” עמד לקצוף קצף גדול. והנה באותו רגע פרצה צעקה מפיה. השני מבניה טפס ועלה על מעקה קיר הרובד, ורץ עליו אף־על־פי שקיר זה התנשא יותר מעשרים רגל מעל לאדמת הכרם שמעבר משם. הפחד, פן תבהיל את בנה ותגרום על ידי כך לנפילתו, עצר בעדה לפנות אליו בדברים, לבסוף, בראות הילד שצחק מתוך השתובבות את חורון פני אמו, קפץ אל מסלת־הטיול ורץ לקראתה. הוא קבל נזיפה קשה.

מאורע קטן זה שנה את מהלך השיחה.

– אני רוצה בהחלט לקחת אלי את סורל, בנו של מנסר הקרשים – אמר ה' די רינל – הוא ישגיח על הילדים ההולכים ונעשים “מזיקים” יותר מדי. סורל זה הוא גלח צעיר, ומה שלא פחות חשוב בעיני – ידען גדול ברומית; אצלו יעשו הילדים חיל, מפני שהוא, לפי דברי הכהן, בעל אופי חזק. אתן לו שלש מאות פרנק ומזונות. היו לי פקפוקים בנוגע למוסריותו, הואיל והיה ילד־שעשועיו של אותו כירורג, חבר לגיון־הכבוד, אשר הלך ונעשה סמוך על שולחנו של סורל, באמתלה שהוא שאר־בשרו. אדם זה אפשר מאד שהוא מרגל חרש של הליברלים. הוא אומר, כי אויר ההרים יפה לאסתמה שלו, דבר זה צריך ראיה. השתתף בכל מלחמות בונפרטה באיטליה, ומרננים אחריו אפילו שבשעתו חתם לא בעד הקיסרות, ליברל זה למד רומית לבנו של סורל ומסר לו את כל הספרים הרבים אשר הביא עמו. אמנם לא היה עולה על דעתי לתת את בן הבנאי עם ילדינו. אולם הכהן סח לי, בדיוק יום לפני הוכוח שהביא שנאת עולם בינינו, כי סורל לומד תיאולוגיה זה כשלש שנים, ויש בדעתו להכנס אל הסמינריון; הרי שאינו ליברל, הוא לטיניסט.

– דבר זה כדאי לנו מכמה טעמים – הוסיף ה' די רינל והביט אל אשתו במבט רב מזמות – ולנו זה מתגאה מאד בשני הסוסים הנורמנדיים, שקנה זה לא כבר לכרכרתו, אבל אין לו אומן לבניו.

– הוא עוד יקח ממנו את זה.

– אם כן מסכימה אַת לתכניתי? – שאל ה' די רינל, כשהוא מצטחק אל אשתו בבת־צחוק של תודה, על הרעיון הטוב שעלה בלבה – הנה הוחלט הדבר ביניניו.

– אה, אלי! מה נמהר אתה להחליט דבר.

– הרי זה מפני כח האופי שבי. הכהן נוכח בזאת. אַל נא נעלים עינינו מהעובדה שאנו מוקפים כאן ליברלים, כל סוחרי האריג פה מקנאים בי, אני בטוח בזאת; שנים שלשה מהם הולכים ומתעשרים, אם כן רצוי לי מאד שיהיו רואים את ילדי ה' די רינל מטיילים תחת השגחת מורם מדריכם. הדבר הזה יעורר יחס של כבוד. אבי־זקני ספר לנו תמיד, שהיה לו בנעוריו מורה־מדריך. הרי זה יעלה לי אולי במאה איקי (מטבע, חמשה פרנקים) אבל מן ההכרח להכניס הוצאה זו בגדר ההוצאות, הכרוכות במעלת ערכנו וכבוד ביתנו.

החלטה זו הביאה את הגברת די־ריננל לידי הרהורים, היא היתה אשה גדולת גוף, בנויה יפה, וחן המקום עליה, כמימרה הרגילה בפי תושבי ההרים האלה. בהלוכה היתה פשטות ידועה ועלומים. חן זה של פשטות, המלא תמימות וחיים, היה יכול אפילו להביא איזה פריזאי לידי הרהורים על חמדת־תענוגות מתוקה. אילו ידעה הגברת די רינל את הרושם הזה שהיא עלולה לעשות, היתה מתבישת מאד. התגנדרות וכחש לא ידע לבה מעולם. ידוע היה שה' ולנו, המנהל העשיר של בית מחסה העניים, חיזר אחריה, אבל ללא כל הצלחה, והדבר הזה הפיץ אור מיוחד על צניעותה, משום שה' ולנו, בחור כארזים, אשר קרץ מחומר חזק, בעל פנים מלאי דם ובעל זקני־לחיים שחורים וגדולים היה מאלה הברואים הגסים, השחצנים והמרבים שאון, שבערי השדה קוראים להם גברים יפים.

הגברת די רינל בישנית גדולה ובעלת אופי בלתי קבוע למראית־עין, היתה נפגעת על־ידי התנועה המתמידה ועל־ידי התפרצויות־הקול של ה' ולנו. התרחקותה מכל הילולא וחינגא גרמה שיצא לה שם של אשה המתגאה ביחוסה, הדבר לא עלה גם על דעתה. אולם בדיעבד היתה מרוצה שתושבי העירה מוקירים את רגליהם מביתה. אמנם בעיני הגבירות הוחשבה כשוטה, מפני שלא ידעה לחבל תחבולות ערמה כנגד בעלה, והזניחה את ההזדמנויות הטובות ביותר לקבל מפריז ומבזנסון מגבעות נהדרות. מעולם לא היתה מתאוננת על שום דבר, ובלבד שיתנו לה להתהלך כאות־נפשה יחידה בגנה הנפלא.

זו היתה בעלת־נפש תמימה, שלא התנשאה מעולם לשפוט את בעלה ולהודות לעצמה שהוא משעממה. משערת היתה, ולבה לפיה לא גלה, שבין בעל ואשתו לא היו מעולם יחסים יותר שלוים. ביחוד אהבה את ה' די רינל, בשעה שדבר באזניה על תכניותיו ביחס לבניהם; את האחד הקדיש לצבא, את השני לפקידות, ואת השלישי לכנסיה. בקצור, היא מצאה את ה' די רינל פחות משעמם מאשר את כל מכריה.

במשפּטה זה על בעלה היה מן ההגיון. ראש־העיר וריר היה מפורסם בפקחותו ובנמוסיו המהוגנים בגלל חצי־תריסר ההלצות שירש מדוד אחד. הקפיטן די רינל הזקן עבד לפני המהפכה בצבא הרגלים של הנסיך מאורליאן, ומדי בואו לפריז היה יוצא ונכנס בטרקלין הנסיך. שם ראה את הגברת די מונטיסון, את הגברת די ג’נלי המפורסמת. את ה' דיקרה, מי שהמציא את הפליי־רויאל. אנשים אלה היו נזכרים לעתים תכופות מאד בבדיחותיו של ה' די רינל. אבל לאט־לאט נלאה לספּר את הזכרונות האלה, וזה זמן ידוע שאינו חוזר עליהם, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כיון שהיה מנומס מאד, מלבד בשעה שהיה מדבר בעניני כספים, יצאו לו מוניטין של האדם האציל ביותר מכל תושבי וריר.