לפני תשע שנים, ערב הבחירות לכנסת הרביעית, דרך לפתע־פתאום בשמיה המדיניים של ישראל כוכבו של אזרח צעיר, כבן שלושים, בן העדה הספרדית, ושמו אבנר חי שאקי. ראשי הסיעות הפוליטיות, וביחוד של המפלגות הגדולות, החלו לעקוב אחרי הופעותיו של הצעיר הממושקף ובעל רעמת־השערות, שהקהל נמשך אליהן.
לא ידיעותיו המרובות בערכי הרוח ולמדנותו במשפטים הפחידו את העסקנים הוותיקים. כשרונו האורטורי העצום, עז־הביטוי, עשיר־ההבעה, צולל לתהומות הלשון העברית ודולה ממנה את טובי־אוצרותיה בקלות מפליאה; בעל כוח־שכנוע כביר, ואיש מלא־קסם, חן נסוך על פניו הנמרצים והטובים כאחת.
יצא למערכה ועזב אותה 🔗
במידת־מה רבה התמיהה על שאדם מבטיח שכזה, המסוגל לסול את דרכו בחיים המדיניים בלי קושי, נזקק לסממנים שריח של דמגוגיה נודף מהם. הוא “רכב על סוס האפליה העדתית”, בטענו כי עדות־המזרח הן בנים־חורגים במדינה ו“השליטים־השיכנזים” חוסמים בפניהם את הדרך לעמדות בציבור. אבנר שאקי יכול היה, אילו היה באמת מעוניין בכך, להיכנס לכנסת, אף בתוך רשימת המפלגות הגדולות הוותיקות, או אף בראש רשימה עצמאית של “התנועה לקידום עדות המזרח” שהקים אז.
אולם לא פחות מההפתעה שהוא גרם בעלייתו על הבמה המדינית בבת־אחת ובתנופת־רעם, הדהים את כולם, את יריביו ותומכיו, בירידתו מבמה זו מרצון, מהכרה, ובהחלפתה בהמשך השתלמות משפטית באוניברסיטת קמברידג‘. חסידיו־נאמניו, שהוא אירגן אותם, עודדם לפעולה והיה דוברם הראשי, התחננו לפניו לבל יעזבם, אלא יתייצב כמועמד ראשון ברשימתם לכנסת. הוא לא שעה להפצרותיהם. ממש ערב הבחירות – כששה שבועות לפני לכת הבוחרים לקלפי – נטל את משפחתו אתו והפליג לאנגליה, במילגה מטעם המועצה הבריטית. שנה אחת השתהה בקמברידג’, בה עשה את רוב־הדוקטוראט שלו בנושא “התוקף האכסטריטוריאלי של פשיטת רגל ופירוק חברה”.
לשנה אחת נעלם הד"ר שאקי מן האופק הארץ־ישראלי. על־ידי כך קיפח את הסיכוי לשבת בכנסת. וכלום היתה זו חולשה רגעית שלו, שהקים ארגון ציבורי־פוליטי ספרדי, ולאחר מכן ניער את חצנו ממנו, משום שהוא מעדיף את המדע על הפוליטיקה? נדמה ששתי נפשות התרוצצו בקרבו. כי הוא בעל זיקה ציבורית ערה מאד, והוא מפתח אותה גם כיום, הן מעל במת הרצאותיו באוניברסיטה; הן כדיקן של הסטודנטים; הן באי־אלה מחיבוריו שבכתב, וגם בקרב בני עדתו הספרדים. אולם המדע – ידו היתה על העליונה. ויש לי רושם שגם לעתיד הנראה לעין אין לו כוונות לחזור אל הזירה הפוליטית ולהתייצב בה בשתי רגליו. ריבוי עבודותיו הספרותיות, על אף גילו הצעיר ביחס, – מוכיח, שהמדע המשפטי הוא “אהבתו הראשונה”. לפני עיני מונח גל גדול של ספרים שכתב: האתיקה המקצועית של עורכי־הדין בישראל, קובץ הלכות ועקרונות (ביחד עם השופט אהרן מלמד), סידרה של שלושה ספרים בתלמוד: בבא מציעא, בבא בתרא וסנהדרין – אקטואליזציה של כמה פרקים תלמודיים, כחומר־לימוד לבתי־הספר התיכוניים (עם מר י. רון), ספר־סוגיות נבחרות במשפט בינלאומי פרטי ובינדתי, עבודות מדעיות (ב“הפרקליט”) על תוקפם של נשואין אזרחיים בין יהודים, שנערכו מחוץ לישראל – לפני בתי דין רבניים בישראל, ובשנה האחרונה הופיעו שני ספרים חדשים שלו. האחד – יסודות ההבעה המשפטית, והשני – הגיל במשפט.
נאום בציבור – עיסוק ותחביב 🔗
לא גיליתי בו סימנים של געגועים להתנצחות פוליטית. התעניינתי ב“תחביביו”. כן, נאומים הם בלי־ספק אחד מהם. ולאו דווקא נאומים פוליטיים. הוא נשיא בית־הכנסת הספרדי ברמת־אביב. הוא שומר מצוות, ומתפלל שלוש פעמים ביום. בשכונה הצעירה של תל־אביב (רמת אביב) קיימים בבנין אחד שלושה בתי־כנסת: ספרדי, אשכנזי ותימני. הוא מרצה בקביעות בבית־הכנסת שלו, הספרדי, בפרשת־השבוע ובעניני־דיומא. אבל הוא נענה ברצון להזמנות הגבאים של בתי־הכסת האשכנזי והתימני ומרבה להרצות גם בהם.
נוסף לשחמט, משחקו המועדף, הוא מקדיש שעותיו החפשיות לקריאה: פילוסופיה דתית וספרות יפה (שירה ופרוזה טובה). הוא מעריץ את הספרות הצרפתית. שאקי מצטט את סארטר, ובעיקר את ספרו “האנטישמיות”. למרות ריחוקו מדעותיו של הוגה־הדעות השמאלני, סבור ד“ר שאקי שאין אדם אשר הצליח לחדור בסוד האנטישמיות כמוהו. סארטר הציג את הדיאגנוזה כי האנטישמיות היא מחלת המאה העשרים והוא שאמר ליהודים, לבל יחפשו בהם עצמם פגמים בשל שנאת־ישראל הפורחת. כי המחלה נעוצה ב”גויים", ואלמלא היה עם יהודי קיים בכלל – היו יוצרים יהודים לצורך טיפוח חידקי־המחלה האוכלת בהם.
ד"ר אבנר שאקי לא השליך אחרי גוו לגמרי את ההתעניינות במתרחש במדינה, בתחומי־הפוליטיקה החיצונית והפנימית, בכלכלה ובחברה. הוא אינו עומד מן הצד לזרם הסוחף את החברה הישראלית. בעיותיה נהירות לו יפה. העיסוקים לצרכי־הציבור והבנתם הם כאילו הירושה, שהוריש לו אביו. הוא ספג אותם מילדותו בבית הוריו, והם מהולים בדמו. אולי משום כך הוא נושא עתה בהתלהבות את איצטלת דיקן־הסטודנטים של האוניברסיטה בתל־אביב.
בן־רבנים מדורי־דורות בצפת 🔗
ד"ר אבנר חי שאקי הוא יליד צפת. במגילת־היוחסין של המשפחה הספרדית העתיקה הזאת יש דפים, המספרים על שלוחות בצפון־איטליה ובכמה מארצות־הבלקן: תורכיה, יוון ויוגוסלביה. אך משפחתו של אבנר היא ארץ־ישראלית לפחות מששה דורות, והם כולם רבנים בני־רבנים, שהגליל היה בסיסם, והעיר הקדושה צפת – מקום־שבתם. זקני העיר זוכרים עוד את סבו, הרב אברהם חי שאקי, רב ראשי ואב־בית־דין של צפת והגליל; וכולם הכירו את אביו, רב־העיר, רבנו עובדיה שאקי; ידוע היה רבנו עובדיה שאקי כאחד מבית הלל, שטרח לקרב לבבות ומצא נתיבות לליבותיהם של החפשיים. הוא לא היה יושב אוהל, אלא מדי פעם בפעם היה יוצא אל אחיו בתפוצות־הגולה לעודדם ולמשכם לציון. שליח היה של מוסדות רבניים ושל התנועה הציונית כאחד. כי היה מחונן בכמה סגולות: שלט יפה בשפות זרות, היה דרשן, בעל כשרון רטורי מבריק, וגם אחז בעט־סופרים.
ממשלת צרפת העניקה בראשית־המאה ליהודים ספרדים רבים אשר התגוררו בגליל, אזרחות צרפתית ונטלה אותם תחת חסותה. על כן, הוגלה אביו של אבנר, הרב עובדיה שאקי, בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה מארץ־ישראל על־ידי התורכים (בעלי בריתה של גרמניה) לאז’אציו שבאי קורסיקה, הוא ועוד כשבע מאות יהודים מהגליל ובראשם מי שהיה לאחר מכן הרב הראשי של תל־אביב ושר הדתות, הרב טולידאנו ז"ל. הרב עובדיה שאקי כיהן בארץ־גלותו ברבנות. כתום המלחמה הוחזר לארץ, ושב אל כסאו בצפת.
ב“ישיבה” אשכנזית בחיפה 🔗
ערב מאורעות תרפ“ט נולד הבן אבנר. ראשית־חינוכו, ככל ילדי ישראל, ב”חדר“. הפיקאנטי בדבר שהרב הראשי הספרדי של צפת שלח את בנו ל”ישיבה" אשכנזית מובהקת – “תפארת ישראל” בחיפה. הואיל וזו היתה אחת הישיבות האשכנזיות המועטות בארץ בימים ההם, ששפת ההוראה בה היתה עברית, (ולא אידיש, שאבנר שאקי לא הבין). לא היסס הרב שאקי להפקיד בידי מלמדים “שיכנזים” את חינוך בנו. וד"ר אבנר שאקי מדבר בהערצה על מורו ומדריכו הראשי בישיבה, ר' שלמה ליס, חריף ובקי שכל שיעור שלו הביא להתעלות־הנפש ולרוממות־הרוח.
כשנה לאחר הבר־מצווה החזירוהו לצפת. הבחור רצה לטעום מעץ־הדעת של השכלה כללית, ואביו הרב לא מיחה בידיו. הבחור שלא ישב מעולם על ספסל בית־ספר כללי, בלע את החומר של שמונה הכיתות העממיות בשנתיים ימים, בבית־הספר המקומי “אליאנס”. הקונסוליה הצרפתית, שפרשה את כנפיה על מוסד זה, אשר לשון־הלימודים בו היתה צרפתית, ערכה בצפת את בחינות־הגמר של תלמידי ה“אליאנס” מששה־עשר בתי־ספר שלה בארץ. אבנר שאקי, בנו של רב העיר, עמד בבחינות בהצטיינות וקיבל פרס ראשון. ממשלת צרפת העניקה לו מילגה מלאה לארבע שנות לימוד תיכוניות בפאריס. אולם עד כי כך לא הרחיק הרב לכת בליבראלית שלו. הוא לא הפריע לבנו ללמוד “חיצוניים”, אבל רק תחת עינו הפקוחה, ולנסיעתו לחוץ־לארץ התנגד. דא עקא שבשנות הארבעים לא היה עדיין בצפת בית־ספר תיכון, ואף לשלחהו לעיר אחרת בתוך הארץ לא נאות האב. גם גורם חמרי נכנס בחשבון. ידו של הרב לא השיגה לכלכל את בנו מחוץ לבית. אבנר שאקי, צמא־הדעת, מצא דרך להמשיך: למד, איפוא, בקורספונדנציה בבית הוריו, ועשה בחינות־אקסטרן. תעודת־הבגרות שלו, ברוב המקצועות, מכילה את הציון “מעולה”.
הצעיר הכשרוני, המפולפל, בעל כושר הדיבור וכוח השכנוע הרב, משך את תשומת־לבם של עסקני־החינוך הדתיים, והם מינוהו כמדריך־נוער במוסדות דתיים בכפר־סבא ובמגדיאל. וכאשר נוסד הסמינר למדריכים ומורים דתיים בבית־וגן, בהנהלת הרב שמשון רוזנטל (היום, פרופסור לתלמוד באוניברסיטה בירושלים), נרשם כתלמיד בו גם אבנר שאקי. סיים את המוסד – כדרכו – בהצטיינות, ונתמנה מרכז חינוכי במוסד “תלפיות” של עלית־הנוער ברעננה.
חודש ימים לן באוטובוס 🔗
מדינת־ישראל קמה, ואבנר שאקי התגייס לצבא. עם סיימו את השירות, ניהל בתי־ספר דתיים בעכו ובאליקום (של ילדים תימניים). כל זמן שמשו בהוראה, לא נתנה לו מנוח התשוקה להוסיף וללמוד. אולם חסר אמצעים כספיים היה. והנה שמע כי האוניברסיטה בירושלים מעניקה מלגות לסטודנטים מעולים, העומדים בבחינות־פרס מיוחדות. גמר אבנר שאקי אומר לנסות מזלו, ונסע לירושלים. אולם כיסו היה ריק, עת יצא לדרך, ל“הרפתקה הגדולה”. כסף לשכור חדר לא היה לו. חודש ימים היה אוטובוס עירוני – בית־המלון שלו. יחד עם חבר, צבי עברון (היום – עורך־דין) לן כשלושים לילות באחד מכלי־התחבורה העירוניים בירושלים, בציפייתו לתוצאות בחינתו. עמד בה לעילא ולעילא, ונרשם לפאקולטה למשפטים. מאז לא הציק לו עוד המחסור. מקצת – נתנה לו המילגה האוניברסיטאית, והשאר, השתכר ממשרת מנהל בית־ספר ערב מטעם העיריה. כך עברו עליו בכתלי האוניברסיטה בירושלים ארבע שנות־השתלמות, שסיימן בהצטיינות, והמקצועות שריתקו את התעניינותו המיוחדת: המשפט העברי, המשפטי הבינלאומי הפרטי, ודיני־אישות, משפחה וירושה. עוד לפני שקיבל את תעודת־ההסמכה, הציע לו הפרופ' רבינוביץ להיות עוזרו בסוגיות משפטיות בתלמוד והמשפט העברי. שנתיים ימים, תוך כדי לימוד, היה אסיסטנט־משתלם.
מקצוע: הבעה משפטית 🔗
הוסמך לעורך־דין, עשה סטאז' במשרד עורכי־הדין (הספרדיים) אבשלום לוי ואברהם אנג’ל בירושלים, וניסה לפתוח משרד עורך־דין עצמאי. אבל שוב היה בעוכריו חוסר־הכסף לשכור משרד. בהודעה על מיכרזים ממשלתיים, שקרא בעתונים, הגיש הצעתו. זכה ונתקבל כיועץ משפטי במשרד האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי.
אחרי מבצע סיני חלה תמורה מלאה בדרכו. הפרופסור אביגדור לבונטין, מורו־לשעבר, הצע לו לשמש עוזרו במשפט בינלאומי פרטי ובינדתי. נענה להצעה בחשק רב, ומאז זה מקצועו הראשי־בהוראה באוניברסיטה. אבל הוא אימץ לו מקצוע־עזר, שחשיבותו אינה נופלת בעיניו מערך מקצועו הראשי: הבעה משפטית.
נואם נפלא, בעל חיתוך־דיבור בהיר, קול ערב לאוזן, השכלה עברית וכללית רחבה – מצא אבנר שאקי ביקעה מעניינת להתגדר בה: ללמד משפטנים כיצד להתבטא בעל־פה ובכתב.
אבנר שאקי רואה בשיפור ההבעה של המשפטנים בישראל את אחד התפקידים החינוכיים הראשונים־במעלה וכל הבא אתו במגע חש את האהבה והדביקות שהוא משקיע במקצוע זה. לתכלית זו כתב כמה חיבורים מעניינים, ולאותה מטרה יזם משפטים ציבוריים, בתוך כתלי האוניברסיטה ומחוצה לה. כמה מן המשפטים הציבוריים הללו היכו גלים ברחוב הישראלי. הוא העלה בהם את הבעיות הדחופות והחיוניות של המדינה אחר מלחמת ששת הימים, כגון שאלת השטחים המוחזקים – וזכותנו עליהם מבחינת המשפט העולמי, וכן בעיית עונש המוות לחבלנים. עוד בתקופת היותו סטודנט שנה רביעית הופיע בסימפוזיון נגד שר־המשפטים, פנחס רוזן, שהיה מיוזמי החוק לביטול עונש־המות בעד רצח בישראל. באחרונה היכה ד“ר אבנר שאקי את יריביו במשפט ציבורי, בדרשו עונש מוות לחבלנים. כאשר התקיימה ההצבעה בין מאות הנוכחים באולם – צידדו המאזינים ברובם המכריע בעמדתו. שומעיו אמרו, כי עליונותו ב”משפט" זה על על יריביו נבעה מבנין הנימוקים שלו לא־פחות מאשר מתוכנם. הוא מצטער לציין, כי טיעונם של עורכי־דין רבים משעמם. והרי האיש העוסק במקצוע זה חייב – לטובתו שלו – לשפר את ההבעה ואת כושר הניסוח של דבריו. עורך־דין מתווכח גם עם עצמו. כי הוא צריך לחשוב, מה יאמר היריב. עורך־הדין הוא “שחקן מתמיד של שחמט” – מגדיר הד"ר שאקי. אך בה בשעה, שנאום בציבור נעשה היום למקצוע בפני־עצמו בארצות־הברית, המקנה תואר אקדמאי, הרי בישראל עוד קיים רישול והזנחה באותו תחום רב־ענין־וערך.
טוען שמפלים את עדות־המזרח לרעה 🔗
בשטח אחד מהווה הד"ר אבנר חי שאקי חידה בשבילי, שלא הצלחתי לפענחה. על מה ומדוע עודו מחזיק בדעתו ואינו מרפה ממנה, כי יש אפליה־מדעת כלפי עדות־המזרח בישראל? בהקימו לפני קרוב לעשר שנים את התנועה לקידום עדות־המזרח, שגרעיניה היוו סטודנטים, היתה כוונתו ליצור קרן מרכזית לסטיפנדיות, להרמת השכלתם של צעירי העדות המזרחיות. היום יש לכל היותר עשרה אחוז סטודנטים ספרדים במוסדות־ההשכלה הגבוהים של המדינה. בעזרת ועד העדה הספרדית בירושלים הוקמה גימנסיה־חינם. אולם דווקא משום שהלמודים בבית־ספר תיכון זה לא עלו בכסף, לא רבו עליו הקופצים. נראה שנכון הוא הפתגם התלמודי, כי רופא־חינם איננו שווה הרבה בעיני הפאציינטים. מורים־מתנדבים היו די־והותר. אך תלמידים חסרו, וכעבור שנתיים לא היתה ברירה אלא לחסל את היזמה הברוכה הזאת.
עשיתי סיכום משלבי־חייו של הד“ר שאקי, ומצאתי כי כאשר נתגלו כשרונותיו (בכל דרגות־השכלתו היה תלמיד מצטיין) הרי היו דווקא מורים אשכנזים שדחפוהו ונתנו לו “שאנסות” למכביר. ב”ישיבה" – של ר' שלמה ליס, באוניברסיטה בירושלים – על ידי הפרופסורים רבינוביץ, לבונטין, אקצין, כולם – בני העדה האשכנזית. כשנה וחצי עבד בירושלים כעורך דין צעיר במשרדו של עוה“ד שצ’ופאק ז”ל, יוצא־פולין. המילגות שהוענקו לו במוסדות־ההשכלה השונים העידו כי מוצאו הספרדי לא שימש מעצור ולא נתן עילה לפסלו. מדוע, אם כן, הוא מוסף וטוען בלי־הרף, כי יש מגמה ברורה בקרבה “השליטים” להצר את צעדיהם של בני עדות־המזרח, ואף למנוע מהם את ההטבות הניתנות לאשכנזים? הוא מתלונן, כי כל העמדות הנכבדות תפוסות על ידי אשכנזים, החל מן הנשיא (הוא הציע בשנים ההן לבחור כנשיא־המדינה בבן העדה הספרדית) וכלה במנהלי המשרדים הממשלתיים והציבוריים. הוא גורס, כי לא אשמת בני עדות־המזרח היא, שכה קטן הוא אחוז המשכילים שבהם. הנה, בסורבון שבפאריס לומדים היום 6000 (ששת אלפים) סטודנטים יהודים, יוצאי צפון־אפריקה: אלג’יר, טוניס ומארוקו. ואילו כאן בישראל, אין אפילו אלף סטודנטים ספרדיים בכל בתי־האולפנא העליונים. אילו דאגו לאפשר להם את ההשתלמות – ודבר זה נתון בידי השלטונות – היה מספרם של המשכילים מבני עדות־המזרח גדל לאין־ערוך.
המדע אינו נזקק לרוב 🔗
סקרן הייתי לדעת, אם הוא חושב “להפשיל את שרווליו” ולצאת למערכה למען זכויותיהם של הספרדים ובני עדות־המזרח. גם היום הוא רב־פעלים. הוא אחד מעמודי־התווך של התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. כן הוא טורח לעקור את הפגם שבסטודנט הממוצע בישראל, שאין הוא מתעניין בבעיות שמעבר לתחום־השתלמותו.
ד"ר אבנר חי שאקי השיב: “בחיים הפוליטיים –קובע הרוב. לעומת זה, במדע אין רוב ומיעוט. האמת איננה זקוקה לרוב.”
במשפט זה, בעצם, השיב לשאלתי וחזר לדבר על המשפט הבינלאומי הבינדתי, שהוא מומחה בו, ושכה רבה חשיבותו למדינתנו, בה קיימות שתים־עשרה עדות לא־יהודיות, שלכל אחת מהן משפט משלה ובתי־דין משלה. “עד עתה למדו דיני־אישות ומשפחה יהודיים בלבד” – הוסיף הערה בתחום אחר של עבודתו מעל במת האוניברסיטה – אבל יש לנו גם סטודנטים ערביים ונוצרים, וחובה עלינו לדעת את דיניהם שלהם".
כה מרובה המלאכה לעשות בתחום־המשפט, בפרט אחרי מלחמת ששת הימים. דרכו של הד"ר אבנר חי שאקי ברורה לפניו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.