Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1932

א. “שבוע הבן” הנזכר בתלמוד ¹ הוא, לפי פירושם של הערוך ורש“י, “ברית מילה” על שם שעברו עליו שבעה ימים”. כמעט כל מפרשי התלמוד נגררו אחרי פירוש זה ופירשו גם הם, כי השם "שבוע הבן מורה על ברית מילה². אולם ברית המילה לא נתקיימה ביום השביעי אלא ביום השמיני. הרגיש בזה החוקר ליאופולד לעוו, שאמר, כי “שבוע הבן” אינו אלא החגיגה ששאלו היהודים מן היונים וחגגו ביום השביעי אחר הולדו של הילד³.

אך גם פירוש זה לא כיון אל האמת. שבוע הבן הוא לא ברית המילה, ולא החגיגה ביום השביעי אחרי הולדו של הילד כמנהג היונים, אלא חגיגה במשך כל השבוע אחרי הולדו של הבן. את הוראתו הנכונה של השם “שבוע הבן” למדים אנו ממנהגם של הערבים, שקוראים לשבעת ימי החגיגה אחרי הולדו של הילד, כלומר הבן או הבת, “שבוע” וליום השביעי, שבו גומרים ימי החגיגה, “יום אל שבוע”. הערבים שבמצרים חוגגים גם בזמננו את “שבוע” הילד. למחרתו של יום הלידה מרקדים לפני בית היולדת רקדנים ורקדניות. ביום הרביעי או ביום החמישי שב“שבוע” נוהגים לשלוח מאכלים לקרובים ומיודעים, וביום השביעי נכנסות לבית הכנסת ידידותיה ומיודעיה כדי לראות שם את הילד ולברך את אמו בברכת מזל טוב. ביום השביעי מרבים בשמחה, בשירה וזמרה ובהקראת הקוראן, ואבי הבן מזמין בערב לכל אוהביו ומיודעיו ועושה להם סעודה בביתו. גם העשירים שבין הבדואים נוהגים לעשות משתה לכל מיודעיהם שבעה ימים אחרי הולדו של הילד⁴.

כמו השם הערבי “שבוע” כן מורה גם השם העברי “שבוע הבן” על חגיגה, שנמשכה שבעה ימים: “כל השבוע שבין הולדו ומילתו של הבן היה שבוע של חגיגה, ובכל אחד משבעת הימים היו עושים סעודה ומדליקים נרות”. נזכר בספרים גם השם “שבוע הבת” ⁵, ואף הוא מורה על החגיגה, שנתקיימה במשך כל השבוע. המנהג לחוג “שבוע הבן” ו“שבוע הבת”, אינו שאול מן היונים, אלא נולד בעם ישראל עצמו, והיה נהוג כבר בזמן קדום.

נעלם מעיני החוקרים, כי החגיגה של “שבוע הבן” נתקיימה אצל היהודים שבארצות המזרח. כן מספר ר' שמחה בר' יהושע ב“ספורי ארץ הגליל”, שבצפת “עושים ביולדת שבע שמחות בלילות בשיר ורנן ותוף ומחול”. מנהג הוא גם אצל היהודים היושבים בצפון אפריקה, שאבי הבן הנולד עושה במשך כל השבוע הראשון משתה ושמחה בכל לילה לאוהביו וקרוביו, והסעודה בליל הראשון נקראה אצלם “סעודת אליהו”. בקורדיסטאן מתאספים קרובים וידידים בלילות במשך כל השבוע בביתו של אבי הבן למשחק מיוחד, ובלילה שלפני יום המילה קוראים עד אור הבוקר בספר ה“זוהר”. בעיר בגדאד חוגגים בלילה שלפני יום הששי חג, והילדים משוטטים בחוצות ומכריזים וקוראים “ששה” ומקבלים אחר כך כל מיני מתיקה, ובלילה שלפני יום המילה, בליל “ברית אליהו”, נוהגים לעשות משתה בבית היולדת ולהתפלל ולשיר כל הלילה שירי תהלה⁶. כבני הקדם בכלל, כן גם היהודים שבארצות המזרח מן המשמרים הם בדעותיהם ובמנהגיהם במידה יותר גדולה מאחיהם שבמערב. מן החגיגה שבמשך “שבוע הבן” לא נתקיים אצל היהודים שבארצות המערב רק המנהג, לעשות סעודה בבית היולדת בליל שבת אחר הולדו של זכר⁷.

ב. כחגיגה אחרי הלידה כן נמשכה גם החגיגה אחר החתונה שבוע שלם. כבר בזמן קדום נהגו בני ישראל, כמו הערבים, לעשות שבעת ימי המשתה בנשואין⁸. בזמן התלמוד היו עושים סעודה בכל אחד משבעת ימי המשתה ומשמחים את החתן והכלה. בכל יום היו אורחים באים, ובכל פעם כשבאו פנים חדשות, היו מברכים ברכת חתנים אחר ברכת המזון⁹. המנהג של שבעת ימי המשתה בנשואין נתקיים עד עכשיו בירושלים, קאהירא, בגדאד ובארץ הודו¹⁰. ר' שמחה בר' יהושע מספר על יהודי צפת, שעושים שבעת ימי המשתה בנשואין “ואינן סעודות גדולות רק מעמידים פירות וירקות ולימונים ופת הבאה בכיסנין ותרנגול אחד או שנים ומעט יין ויי”ש ומזמרים בתוף וצלצל ואנשים במחולות ולא נשים"¹¹. כמו כן מתאספים גם אצל הערבים הקרובים והמיודעים בכל ימי השבוע אחר הנשואין לסעודה בבית חתנות¹².

ג. הולדו של אדם, חתונתו ופטירתו הם שנחשבו כמאורעות החשובים בימי חלדו וכשם שהיו חוגגים “שבוע הבן” אחר הלידה ושבעת ימי המשתה אחר החתונה, כן היו מתאבלים שבעת ימי האבל אחר פטירתו של אדם. לפי עדותו של יוסיפוס, היו האבלים עושים סעודה בביתם אחרי קבורתו של המת¹³. בזמן התלמוד היה המנהג, שאין האבלים בעצמם היו עושים סעודה בביתם, אלא שאחרים היו שולחים סעודת הבראה לבית האבל. בראשונה היו מוליכים את המאכלים לעשירים בקלתות של כסף וזהב ולעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, אך כדי שלא יתביישו העניים, התקינו להביא גם לעשירים בסלי נצרים של ערבה קלופה ¹⁴. כנראה היו עושים סעודה בבית האבל בכל שבעת ימי האבל, וכשם שהיו אורחים באים לבית חתנות, כדי לשמח את החתן והכלה ולברך ברכת חתנים אחר ברכת המזון, כך היו המנחמים באים לבית האבל, כדי לנחם את האבלים ולברך בברכת המזון ברכת אבלים¹⁵. בארץ הודו עושים האבלים אף בזמננו סעודה בכל שבעת ימי האבל לכבוד המת, ואילו יהודי תימן עושים סעודה רק ביום האחרון של ימי האבל ומברכים בברכת המזון ברכת אבלים, ובצפת מתאספים לסועדה בשבת שבתוך שבעת ימי האבל ולומדים אחרי הסעודה תורה ואומרים קדיש¹⁶.

כן נמשכו בישראל גם השמחה אחר הלידה והחתונה וגם האבל אחר פטירתו של אדם שבוע שלם. ה“שבוע” נחשב בישראל כיחידה זמנית, ועל כן צותה התורה לחוג בזמן הקציר והאסיף חג שבעת ימים: “שבעת ימים מצות תאכלו” ו“בסוכות תשבו שבעת ימים”.