נדפס בירחון:
Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1927
הרמב“ם ראה אצל יהודי מצרים מנהג, ש”היו נכשלים בו גדולים", ובטלו ומחה זכרו: “וזה שבחופותיהם יתדמו לגויים ותצנוף האשה מצנפת או כובע ותקח בידה סייף ותצא במחול לפני האנשים והנשים בתועבה הזו… וכן היה החתן יוצא לאשה המקשטת תקשט אותו, J.j.וזה מכלל עדי האשה, ואסור לעשותו וראוי להזהר מזה”1.
המנהג, שהיה נהוג במצרים בזמן הרמב"ם, נמצא אצל הרבה עמים. בעיר ספרטא היתה הכלה יוצאת לקראת החתן בבגדי גבר, בעיר ארגוס היתה הכלה נותנת על סנטרה זקן גבר, ובעיר קאַנדש שבארץ הודו רוכבת הכלה, לבושה בגדי גבר, דרך הכפר שתי שעות לפני החתונה.
המנהג, לשנות את הבגדים ביום החתונה, יסודו באמונה תפלה, שהתפשטה אצל העמים, והיא האמונה, שהמזיקים מתגרים ומתקנאים בחתן ובכלה ביום חתונתם, ושינוי הבגדים לא בא אלא להטעות את המזיקים ולהגן על החתן והכלה, שלא יכשלו ביום שמחתם.
ולא ביום החתונה בלבד, אלא גם בחגים, שחגגו לכבוד אלילי האישות והחתונה, הנהיגו העמים את המנהג של שינוי בגדים. בחגים האלה היו עושים תהלוכות, והאנשים, שהשתתפו בהן, היו לבושים שמלות אשה והנשים כלי גבר. בקפריסין היו מקריבים קרבנות לאַפרודיטי, הגברים בבגדי אשה והנשים בבגדי גבר. הכהן המקריב קרבנות להירקלס בעיר קוֹס היה לבוש שמלת אשה2. התורה, שאסרה על המנהגים הקשורים בעבודה זרה, קבעה משום כך, ש“לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ד' אלהיך כל עושה אלה” 3. על איסור זה נסמך הרמב“ם, כשבטל את המנהג של שינוי בגדים ביום החתונה וכתב: “ונשות בני ישראל גם כי רובם ניצולות מזה העון ר”ל לאו לא יהיה כלי גבר וכו', הנה קצתם הם נכשלות בו מצד פתיותם”. הרמב“ם, שהיה בקי במנהגי העמים ואפילו באמונותיהם התפלות ובהזיותיהם, ידע, כי המנהג, שנכשלו בו יהודי מצרים, בא להם מן החוץ, ומחה זכרו ופסק ב”משנה תורה": “לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין ותלי זהב במקום, שאין לובשים אותם הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה. איש, שעדה עדי אשה, ואשה, שעדתה עדי איש, לוקין” 4.
כשם שנהגו אצל העמים לשנות את הבגדים מפני המזיקים, כך נהגו לשנות גם את השם. אצל העמים נתפשה האמונה, כי המחלות באות מיד המזיקים, וכדי להטעות את המזיקים הנכנסים לחדר החולה, להביאו עד שערי מות, נהגו לשנות את שמו. היו גם שנהגו לתת את הילד החולה לאב אחר, שישימהו למראית העין לבנו ולשנות כן את אביו של הילד, והיה אם יכנס מלאך המות לחולה, לא יכירנו. גם המנהגים האלה, שיסודם באמונה תפלה, נתקבלו אצל היהודים, ובעל “ספר חסידים”, שראה אצל יהודי זמנו את המנהגים האלה, התירם לאמר: “פעמים, ששינו שם… אם נגזר על פלוני הרי מתנוונה עד שערי מות וקורא לו שם שגוי וחי” ועוד “כגון ראובן, שיש לו בן ונוטה למות ויבוא שמעון ויאמר לאביו ולאמו… הא לכם שקל, הא לכם ככר ובשר ויין, ואני פודה את בנכם, שיהא בני ויחיה, כך S עושים למי שאין מתקיימים לו בנים ואין בו משום ניחוש”5. הספרדים שבמזרח נוהגים למכור את הילד הנולד להם אחרי מות בניהם, למען יצא מרשותם לרשות זולתם, ומאמינים, שאחר שפקעה זכות ההורים מן הילד הנמכר, שוב אין הגזרה חלה עליו. ויש אשר ביחד עם מכירת הילד משנים גם את שמו: אם בן הוא, וקראו לו מירקאדו, היינו לקוח, ואם בת הוא וקראו לה מירקאדה, לקוחה6 .
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.