נדפס בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1927

עם ישראל הביא לעמים את האמונה באל אחד, וקבל מהם את האמונה התפלה. הניחושים וההזיות נקראו בתלמוד בשם “דרכי האמורי”, אך לא מעם האמורי בלבד קבלו היהודים אמונות תפלות ומנהגים זרים, אלא כמעט מכל העמים, אשר בתוכם ישבו. ואולם מאופיו של עם ישראל היה, לפלוט מן הבא לו מן החוץ את שאינו נאה לו ולקלוט לתוכו את הנאה לו ולזככו ולצרפו.

בהודו הדרומית ישנם יראים מפני השדים, ואין אדם יוצא שם יחידי בלילה, אלא באבוקה בידו, כדי להרחיק בה את השדים הבורחים מפני האור. כמו כן נמצאה בתלמוד ההזהרה, שלא יצא אדם יחידי בלילה, אלא אם נמצאה בידו אבוקה, כי האדם, האוחז אבוקה בידו, חשוב כשנים ואין השד מזיק לשנים¹.

האמונה, כי האור הוא מעין סגולה נגד השדים האורבים לו לאדם בחשכת הלילה וגם בהולדו, בחתונתו ובמיתתו² , נמצאה אצל הרבה עמים. הרומים נהגו להדליק נר, כשנולד להם בן, כדי להרחיק את השדים הבאים לסכן את היולדת עם בנה. כמו כן היו משתמשים בנר גם בחתונה ונושאים לפני החתן והכלה אבוקות שעשויות מעזרד, מפני שהאמינו, כי לא האבוקה בלבד אלא גם העזרד סגולה הוא נגד השדים. וגם במיתתו של אדם היו הרומים מדליקים נרות. על ציור עתיק הנמצא ברומי מצוייר מת שוכב על מטתו ואבוקות דולקות מקיפות אותו³ . כהרבה עמים היו גם הרומים מאמינים, שהשדים אורבים לאדם בהולדו, בחתונתו ובמיתתו, ומפני זה, היו משתמשים בנר ואבוקה, כדי לגרש בהם את השדים, השונאים את האור ובורחים מפניו.

גם היהודים נהגו להדליק נר ואבוקה בהולדו ל האדם, בחתונתו ובמיתתו, אלא שאצלם נשתנה ונזדכך טעם המנהג במשך הזמן, והאמונה שהאור הוא סגולה נגד השדים, נשארה רק במקרים בודדים. בלילה שלפני המילה מביאים בירושלים הקרובים והמיודעים לבית היולדת מנורת שמן, הדולקת שם כל הלילה. מנהג הספרדים שבירושלים הוא, שקרובי הסנדק מביאים בשיר וניגון לבית היולדת מנורה מעוטפת בפרחי עשבים ומדליקים נרותיה לברית מילה. בכל בית הכנסת, שתתקיים בו ברית מילה, מדליקים את הנרות, כדי להגדיל את השמחה ולקיים את הכתובים: “כי נר מצוה” ו“ליהודים היתה אורה ושמחה” ויש אומרים שטוב הוא להדליק אפילו שנים עשר נרות כמספר השבטים, ויש דורשים שלשה עשר נרות כמספר שלש עשרה בריתות, שנכרתו על מצות מילה⁴ .

כמו כן נהגו בישראל להשתמש בנר ואבוקה גם בחתונה. בזמן קדום הלכו הבתולות לקראת הכלה ובידן אבוקות. אצל יהודי ערב נשאו בימי הבינים לפני החתן והכלה כעשר אבוקות, ואצל יהודי הודו מדליקים לפני החתן, ההולך לבית החופה, ארבעה נרות של שעוה⁵ . בכמה מקומות נהגו בשעת החופה לזרוק נרות דולקים כמו בזמן בית המקדש בשמחת בית השואבה. בירושלים מושיבים את החתן והכלה באמצע החדר על שני כסאות, וכל אחד מהם אוחז אבוקה בידו, והמשתתפים בשמחתם מרקדים מסביב להם ומכבים פעם את האבוקה שביד החתן ופעם שביד הכלה ומכריחים בכך את החתן להדליק אבוקתו בזו של הכלה ואת הכלה להדליק אבוקתה בזו של החתן. תחת החופה, ששם יושבים החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, דולק תמיד נר, ואין אדם אחר יושב שם, מפני שהמקום נחשב כקדוש. בהרבה מקומות אוחזים השושבינים בידם שני נרות דולקים, כדי להזכיר את התורה, שניתנה בקולות וברקים ולפידים⁶.

מנהג ישראל הוא, להדליק נרות גם במיתתו של אדם. כבר בזמן התלמוד היו מוציאים נר לפני אדם חשוב, כשהביאוהו לקברו. יהודי מנטובה היו מניחים בחדרו של הגוסס נר של שעוה, העשוי כמנורה בעלת שבעה קנים, לא רק כעין סמל לנשמתו של הגוסס, אלא גם כדי לגרש את המזיקים, הנכנסים לחדרו של הגוסס⁷. על המצבות שבכוכין, שנקברו בהם היהודים ברומי, נמצאו ציורים של מנורה בעלת שבעת קנים. על ציור המנורה שעל המצבות האלה אמרו, שהוא הושפע מציור המנורה שעל “קשת טיטוס”, ואפשר, שהוא משמש גם סמל הנשמה, או סגולה נגד המזיקים. מדליקים נרות גם בבית האבלים בשבעת ימי האבל ואחר יציאת נשמתו של האדם. והנר לאחר יציאת הנשמה בא, לדעת אחדים, לרמז על הנשמה, שעזבה את הגוף, או להזכיר חיי העולם הבא או מפני כבודה של השכינה, שבאה לקבל את הנשמה⁸.

נגד האמונה התפלה, שבאה להם ליהודים ברובה מן החוץ, נלחמו הנביאים, החכמים והפילוסופים שבעמנו, ובמקום שנתקבלה, השתדלו לצרפה ולתת לה טעם מוסרי. גם האמונה, שהאור הוא סגולה נגד השדים, האורבים לאדם בהולדו, חתונתו ופטירתו, נתקבלה בעמנו ונשארה עוד במקרים בודדים, אבל ברובה נזדככה. הנר שביום המילה היה לרמז, כי “נר מצוה” – הוא, הנר שביום החתונה בא להרבות את השמחה ושביום המיתה היה לסמל הנשמה, העוזבת את גופו של אדם, “כי נר ד' נשמת אדם”.