פורסם בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1930

אצל כל העמים נהפכו “הספרים הקדושים” לספרי קסמים, עד שהכתוב בהם שימש סגולה ורפואה. כן נחשבה שירתו של בודהא על הנירבאנה אצל בני סיעתו כעין סגולה בשעת הסכנה. המגים הפרסיים נהגו לקרוא את התפלות והפסוקים שבספר אויסטה, כדי לרפא בהם את החולים. האורפיקים והיודעים היו מקריאים מתוך ספריהם הקדושים שיר או ספור על מעשי נסים, שנעשו על ידי אלהיהם, כדי לעורר את לב אלהיהם, לפעול מחדש נפלאות. כדי לרפא את החולים ולגרש את השדים השתמשו הנוצרים בפסוקים הראשונים שבספר בראשית, בספורים שבאונגליון על פי יוחנן, בדברי משיחם לפני צליבתו או בתפלה “אבינו שבשמים”. המושלמנים כתבו פסוקי הקוראן על הפתקה ותלוה על צואריהם כקמע.

מה שאירע לשירתו של בודהא על הנירבאנה, לתפלות הפרסיים שבאויסטה, לשירי האורפיקים והיודעים, לאונגליון של הנוצרים ולקוראן של המושלמנים, אירע גם לכתבי הקודש של ישראל. הלוחשים על המכה היו אומרים את הפסוק: “כל המחלה, אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ד' רופאך”. אחדים בין מזמורי התהלים נקראו “שירים של פגעים”, מפני שאמירתם נחשבה כסגולה נגד המזיקים. את השירים האלה היו אומרים לא רק בסדר קריאת שמע על המטה, אלא גם כשהניחו את המת על המטה וכשהוליכוהו לבית הקברות. יהודי מצרים היו לוקחים לוח כסף או זהב וחורתים עליו “שיר של פגעים” ותולים אותו בצוארי הנערים. היו מזמורי תהלים, שהיו אומרים אותם על החולה או בזמן עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא, כי ספרי תהלים “כמה וכמה סודות נוראים ונפלאים בהם להגן ולהציל האדם מרעתו”¹.

כאמירת הפסוקים שבתורה היה גם ספר התורה עצמו לדבר סגולה. בבגדאד מעמידים ספר תורה בחדרה של היולדת, כדי להקל חבלי לידתה, ובלילה קודם המילה מניחים שם ספר תורה על “כסא אליהו” כדי להגן על הבן הנולד בפני המזיקים. נוהגים להוליך ספרי תורה, שנפסלו ונקרעו, לקבורה, וחושבים את קבורתם לסגולה בזמן עצירת גשמים או בשעת המגפה. הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. תורתנו, שאסרה כל מעשי כשפים ואמונה תפלה, שימשה אצל המון העם כעין סגולה נגד המזיקים.

כספר תורה נחשב גם תלמוד תורה לסגולה נגד שליטת השדים. מפני זה נהגו ב“ליל שמורים”, הקודם ליום המילה, ללמוד תורה בבית היולדת. בירושלים מזמין אבי הילד במשך השבוע, הקודם ליום המילה, את מיודעיו לביתו, כדי שילמדו שם כל הלילה וישמרו בזה את היולדת מכל רע².

לתלמוד תורה יחסו את הכח להציל את האדם אפילו מידו של מלאך המות. על דוד המלך רב חסדא ורבה בר נחמני, ספרה האגדה, שמלאך המת לא היה יכול לשלוט בהם, כל זמן שלא פסק פיהם מגירסה³. התורה, אשר “אורך ימים בימינה”, היא שהאריכה ימי לומדיה.

עם ישראל, אמר חוקר אחד שלא מעמנו, הוא דומה למלך מידס, אשר עליו יסופר באגדה היונית, כי כל דבר, שנגע בו המלך, נהפך בידו לזהב טהור. כן היה לעם ישראל הכשרון לטהר ולצרף את כל הבא לו מן החוץ ולזכך אפילו את האמונות התפלות, שקבל מן העמים, עד שהיו על ידו לרעיונות נעלים. האמונה התפלה, שנתפשה אצל העמים ויחסה ל“ספרים הקדושים” ולתפלות ולשירים ולפסוקים, הכתובים בהם, את הכח לגרש את השדים, חדרה גם לתוך עמנו, אלא שהיא נזדככה בעמנו ונהפכה לרעיון המוסרי, שתלמוד תורה הוא שמציל את האדם מידו של מלאך המות, לרעיון, שבזכות התורה נתקיים וחי עם ישראל בעולם.