אין ספק, שבעית המילואים לקיבוץ ולתנועה ההתישבותית כולה היא הבעיה המרכזית במועצה הזאת¹ ובמועצות דומות בתנועה ההתישבותית. לפי מיטב הכרתי הבעיה חמוּרה עכשיו כל־כך, מיוּחדת במינה כל־כך, עד כי מן הראוּי שלא תהיה פולמוסית.

 

העליה וההתישבות    🔗

אנחנוּ עומדים לפני שני קטבים מנוגדים זה לזה: קוטב אחד – האפשרויות הבלתי־רגילות שנפתחו להתישבות רחבת־מידות, אשר ביטוי להן נתן אמש הרצפלד: ‘זה היום קיוינוּ לו’, ולעומתו – קוטב שני, אכזרי: ‘מי ומי?’ וכאן אנו עומדים מחוּסרי אונים. חברים, חוששני, שאין לנו די אומץ לב לראות את המצב ראיה בהירה ואכזרית. היכן הם הנושאים החלוציים, אשר ינצלו – לפחות במינימום – את האפשרויות החדשות שנתגלו עם קום המדינה?

אינני יודע אם רבים חזוּ מראש את התמוּרה הצפויה. לכל הדעות, חלה בארץ תמורה מהפכנית. והמציאוּת עלתה על כל המשוער. בתקופה אחרת היינוּ מתברכים אילו יכולנוּ לעשות תוך שנים אחדות את אשר עלה בידנו לעשות השנה.

אנחנו עומדים בדיספּרוֹפּורציה בין היכולת הסוּבּייקטיבית וּבין האפשרויות האובייקטיביות אשר אינן אפשרויות בלבד, אלא גם הכרח. ההתישבוּת איננה באה לשם התישבות בלבד. היא גם חישוּק־הפּלדה לכיבושי המדינה, התנאי לקיומה של המדינה, לחיזוּקה ולביצורה. עם התמורה המהפכנית הזאת, עדיין אנחנו עומדים ללא פתרון רדיקלי לגבי התמוּרה המהפכנית השניה שהתחוללה בתוך עמנוּ: שהעליה המגיעה לארץ (וגם ליום הגדול הזה זכינוּ, ועליה גדולה זורמת לארץ) – הגרעינים החלוציים מועטים בתוכה. ואין תועלת בדבר, שמוצאים אנו הסברים הגיוניים ויודעים את הסיבות לתמוּרה הזאת בתוך העליה.

בעית המעבר לעבודה גופנית בתוך העליה הזאת היא אולי קלה יותר משהיתה בעליות הקודמות. אך אין בה נכונוּת ללכת לחקלאוּת ולהתישבות. הריכוז בערים מגיע לאחוז גבוה, עד כדי סיכון כל בניננו הנורמלי בארץ. במיוחד נפגעה בתוך המציאות הזאת ההתישבות הקיבוצית. איננו יכולים להתנחם בכך, שהבעיה היא בעית צורת התישבות – שצורת התישבות מסוימת מוצאת כביכול דרך מהירה יותר אל לבות העולים או אל לב הנוער, וצורה אחרת מתקשה למצוא מסילה ללבותיהם.

קיימת בתוכנו תסיסה גדולה לתיקונים חברתיים, שהתחילה עוד לפני המלחמה ושהופסקה בתוקף תנאי המלחמה, תסיסה שהביאה עמה איזה פורקן. חושבני, שהכרחי להביא את התסיסה הזאת לאיזה חוף־מבטחים. יש הכרח לברר את השאלות, להעמידן לבירור לגופן. בדק בית זה הכרחי הוא. אולם, אינני מַשלה את נפשי, שטמוּן כאן איזה מפתח גדול, וכי שערי הקיבוץ ייפתחו לרווחה והאלפים, שאנחנו רוצים לראותם בתוכנוּ, אמנם יבואו אלינוּ לאחר שנעשה מלאכה זו.

עומדים אנחנו עתה בחזיתות שלוּבות הקשורות זו בזו באופן גורלי: החזית הצבאית וחזית העליה, אך שאלת החזית ההתישבוּתית תעלה ותעמוד במרכז. וּלוַאי ויפחת ערכה של החזית הצבאית ולעומתה תעלה קרנן של החזיתות העיקריות שלמענן קיימת החזית הצבאית: העליה וההתישבות. אחד הנושאים המרכזיים, המעסיק אותנוּ והעתיד להעסיק את המדינה ואת כל ציבור הפועלים, יהיה: גילוי דרכים להרחבת ההתישבות, להרחבת נושאה החלוצי.

נוכח העליה הזאת בצוּרתה כיום, על הרכבה האישי, על עברה, על חוסר נטייתה להליכה לכפר, ונוכח המצב בתוך הנוער – הכרח הוּא שנעלה קודם־כל את יעודם של הקיבוץ, של החקלאות, של הכפר העברי. ויעודנוּ הוּא חיסוּן עצמנוּ בתוך הגל העולה עכשיו לארץ לא לשם הסתגרוּת, אלא למען שליחוּת מחנכת שתוּכל לחדש ולהגדיל זרמים לקיבוץ, להתישבות.

 

הקיבוץ במדינה    🔗

בעית הקיבוץ במדינה שוּלבה בתוך הדברים שנאמרו במועצה. עוּבדת הקמתה של המדינה נדונה מבחינת השפעתה על הקיבוץ, על תפקידיו, על יעוּדו. חושבני, שתפקיד הקיבוּץ בתוך המדינה גדל, נכפל ושוּלש. וּבאָמרי קיבוּץ – כוונתי לתנוּעה הקבוּצתית כוּלה, לתנוּעת ההתישבוּת כוּלה.

מדוּע? החברים שרצוּ במדינה, שהאמינוּ כי המדינה עשוּיה לקוּם לאלתר – חברים אלה ראוּ את המדינה כמכשיר ולא כמטרה בפני עצמה, כמכשיר לחזית העליה ולחזית ההתישבות. לא ייתכן פירוש אחר, ועדיין לא שמעתי פירוש אחר לכך. ואני משתומם למראה התופעה הזאת, שבתוכנוּ זקוקים להסתייגויות נפשיות מהענין שנקרא ‘מדינה’. כאילו אנו עומדים לפני מצב שהמחנה יתחלק לנושאי המדינה והאדמיניסטרציה מזה, ולנושא החלוצי־ההתישבותי מזה. אסור שהמחנה יתחלק כך! אין לכך יסוד. עם כל הסכנות האורבות לנו עם קום המדינה (יש מנגנון, ויש פּקידות, ובכל פּקידות יש ביורוקרטיה), ובודאי ישנן תופעות שליליות שצריך לעקרן, אך, סמי מכאן חַיִץ בין המדינה ותפקידיה ובין ההתישבות ותפקידיה! אַל נשלים עם חַיִץ כזה – לא רעיוני ולא נפשי.

לא ניבנה בהתישבות בניגוד למדינה, אלא עם המדינה, בסיועה וכאחד מתפקידיה הראשיים. אינני בקי כל־כך בבעיות תכנוּן מדינה, אך לא הוּכח לי כי תכנון צריך להיות בניגוּד לכוחות התישבוּת בונים עצמאיים. כלוּם אין תכנוּן מדינה יכול להיות בנין הארץ והתישבוּת? הייתי מזהיר את עצמנוּ מליצור קונפליקטים נפשיים מלאכוּתיים בין יעוּדו ותפקידו של הקיבוּץ לבין התפקידים האובייקטיביים שלשם מילוּים הוקמה המדינה.

אולם הבעיה, בה אנחנו עוסקים היום, לא בכוחה של המדינה לפתרה, מכיון שהיא בעיה אנושית־חינוכית ביסודה. המדינה יכולה, לכל היותר, לסייע בלבד. שעה שאנחנו מרגישים את הידלדלוּת המקורות החלוציים להתישבות, אין הפתרון בסיוּע המדינה. קודם לכּל סימוּן דרכים להגברת תפקידנוּ החינוּכי. כל זמן שבּונים את הקיבוּץ, את הקבוּצה ואת המושב על היסוד הווֹלונטרי, אין בעית קיוּמם והתפּתחוּתם ארגונית או טכנית. וטוב יהיה, אם לא נתעלם מכך.

המדינה יכולה, כמובן – והיא חייבת – לעזור בהרבה דברים. רצוני להאמין, שלפועלים יהיה לא רק ערך קובע, אלא גם ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, גם כשעדיין איננו עומדים לפני הקמת שלטון פועלים בלעדי בארץ. אנו מאמינים, כי גם בתקופת המעבר למדינה סוציאליסטית, יהיה לפועלים ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, כשההתישבות והעליה עומדות במרכז עניניה.

 

גיוס הנוער והגרעינים    🔗

על רקע זה הופיעה גם ההתלבטות בשאלת גיוּס הנוער והגרעינים המתעתדים להתישבות.

עמדנו בתוך ההפוגה אשר לא ראינו אותה כשלב של שלום, ידענו שעלינו להתכונן לשלב חדש של מלחמה: להגביר כוח, למַצוֹת את כל האפשרויות. ואמנם לקראת שלב מלחמתי נוסף התכּוֹנַנוּ במכּסימוּם הכוחות שעמדוּ לרשוּתנוּ. הגיוסים החלו להתרחב בשני הכיווּנים: גם בגובה הגילים הקשישים יותר וגם בגובה הגילים הצעירים יותר. אינני יודע איך אפשר לנהוג אחרת בתקופת מלחמה.

גיוס זה הקיף אלפי בני נוער, מן הנוער הלומד ומן הנוער העובד. איך אפשר לומר כאן, כי מישהו במועצה זו יודע יפה איך צריך היה לכוון את בני הנוער המגויסים. לא ראיתי דוגמאות הרבה לכך, שעם הנתוּן במלחמה יביא לבירור ציבורי את השאלה איך לכוון גיוסם של אלפים. אבל כאן פסק מי שפסק, שאלפיים בני הנוער שהיו במחנה, צריכים היו ללכת לאימונים במשקים. הוא לא סיפר לאן הלכו אלפיים הנערים האלה, היכן נעלמו, סוף־סוף, אחרי האימונים?

אני יודע, שבאותה תקופת ההפוגה, מתוך תכנית של התכוננוּת רצינית למלחמה (והיום אנו יודעים, שהיא לא היתה לשוא), הורגש מחסור גדול בכוח אדם. ואם גיל הגיוּס הוּא 18, יבואוּ לפחות אלפים אחדים של בני נוער, לפני שהגיעו לגיל הגיוס, ויתאמנו, למען יהיו מוכנים בבוא צו־הגיוס. זאת היתה ההחלטה. היא פורסמה. הנוער נקרא, בא, התגייס ועבר את תקופת האימונים. המשיג שואל: מדוע לא באו למשקים? אשאל שאלה אחרת: אם קיים מצב, שבמשקים יכולים להיות עוד אלפי חברים, מדוע מוציאים מתוכם עוד ועוד אנשים, דבר הפוגע כל־כך קשה במשקים? – נראה, משוּם שקיים מצב מסוּים המחייב גיוסים גדולים.

לאן הלך הנוער הזה? – רוּבו הלך להמשך אימוּנים. מדוּבר בנוער, שלא היה מאורגן בגרעינים התישבוּתיים ובחטיבות שונות. ביום בו נסתיימוּ האימוּנים בשלבם הראשון, באוּ מפקדי חטיבות לתבוע נערים להמשכת האימונים, והם נענו בחיוב על־ידי סידור עם אגף כוח האדם בצבא.

אין לשכוח שאנחנו עומדים ב־1948, בתוך תנאי מלחמה, בימי גיבושן של יחידות צבא. אין הדבר דומה לאימונים במשקים כפי שהיו לפני ארבע־חמש שנים². משהוּ, בכל זאת, נשתנה. אין כיום מצב כזה. שחטיבה לוחמת אחת בלבד זקוּקה לגילים צעירים. כמה וכמה חטיבות בתוך צבאנוּ מוכיחות באותות וּבמופתים שהן זקוּקות אך ורק לגילים הצעירים, ומזמן חדל צורך זה להיות מונופולין של חטיבה אחת.

 

אין ניגוד בין התישבות ובין לחימה    🔗

שעה שהמחנה הגדול הזה של בני השבע־עשרה היה באימונים, קמה תסיסה בתוך הנוער המאורגן בתנועות הארץ־ישראליות ונשאלה השאלה: ‘מה יהיה גורל הגרעינים, אם הקו הכללי של הגיוס הוא הליכה להתמַחוּיוֹת צבאיות שונות, בתוקף צרכי המלחמה?’ כל תנוּעות הנוער אמרוּ פה אחד: איננוּ יכולים ללכת להתמַחוּיות צבאיות שונות, כי הן מרחיקות את הגרעינים ממטרתן ההתישבוּתית מרחק רב מאוד. את הנימוּק הזה הביאוּ כל מאַמני הפלמ"ח בתוך הגרעינים הללו. הם הביעו התנגדות להליכה להתמַחוּיות צבאיות, ותבעוּ שבגמר המחנה – יבואוּ הנערים קודם כל למשקים. אולם אם דבר זה לא יינתן, הרי הדרישה היתה, שהגרעינים לא יתפרקו, אלא שתוּקם מהם מסגרת מיוּחדת.

לא שמעתי שום נימוּק, שהתביעה הזאת באה מתוך התחרוּת בפלמ“ח. תנועות אלו – חבריהן כולם הם עד עכשיו חברים בפלמ”ח, ומוסיפים להיות בו.

התיאור שניתן כאן על הקמת מסגרת הגרעינים – איננו מציאותי. התסיסה קמה לא מתוך ניגוד בין התישבות ובין לחימה. הופתעתי מאוד בשמעי על ניגוד כזה. לא שמעתי מפי איש מן החַיִל או מפי מפקד החטיבה הזאת הסברה מעין זאת: פחות סכנה, פחות קרבנות. אני משתומם על הנמקה כזאת! אם לחימה קיימת רק בחטיבה הניידת – מדוּע יושבים חברים צעירים בגשר ובמנרה? כלום כך אנחנו רואים את הארץ? כלום מי שנמצא בניידת נתוּן בסכנה, ומי שנמצא במקום אחר איננו בסכנה? כלום נדביק על חבר צעיר את התו של משתמט, אם ילך להתישבות? כלום לא ילך להתישבות צבאית, על כל הסכנות הכרוכות בה? כלום יודעים אנו בדיוק היכן הוא הקרב המסוכן ביותר – ביחידה צבאית פלונית או במשלט, ששם יושבים חברים ללא תואר של גבוּרה?

השקפה חדשה לנו על תפקידנו ההתישבותי: הגנה סטטית בהתישבוּת שוּב אינה קיימת, קיימת הגנה אקטיבית. מי אמר שתפקידו של נח“ל הוא למנוע מן הנוער תפקידי לחימה? כלום כך נפנה אל חבר צעיר בהתישבות: אם אתה יושב במקום התישבותך ועדיין אינך בן ארבעים – אתה משתמט? אם תישאר בגשר או בעסלוג' – כלום תיקרא משתמט, משום שאינך בניידת? כלום כך רואים אנו את הארץ?! הן תמיד אמרנוּ, שכּל נקוּדה היא ספר, שכּל משק – הגנה, ושכּל איש – מתישב ולוחם. והרי זוהי מציאוּת חיינוּ לאורך ימים, ומדוּע נשלול מן המתישב את תואר הלוחם? האם השאלה היא רק לגבי גיל שבע־עשרה? לעתים קל יותר להיות בחטיבה צבאית, מאשר באיזו נקודה מבודדת, בעמדת חי”ם³. היינוּ עדים לתופעות, כאשר חברים אמרוּ: ‘קשה לנו להיות שלושים איש במקום בנקודה מבודדת, בחי"ם’. בכל זאת, הרגשתך אחרת היא כשאַתה כלוּל ביחידה צבאית גדולה, על אף כל הסכנות הקיימות. כלום נאמר אנחנו, אנשי ההתישבות, לנוער: ההתישבות אינה אלא השתמטות ובריחה מלחימה, ותובעת קרבנות פחות?

 

תנועות הנוער פונות אל שר הבטחון    🔗

התסיסה להקמת מסגרת הגרעינים התחילה מלמטה. ב־10 באוגוסט ש. ז., כשנכתב לשר הבטחון מכתבן של תנוּעות הנוער החלוציות (‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוחדת’, ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים') – נח"ל עדיין לא היה קיים. במכתב לשר הבטחון כתוּב:

'בקשר לדיוּן המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו אליכם, התקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות, שחזרה וסיכמה את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, אם יוחלט על כך.

'ואשר לעתידם הקרוב – הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות, יחד עם הבנות. ובמקרה של המשכת האימונים – לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.

‘אנו עוקבים בחרדה אחר התפתחות הדיונים וחוששים להתפרקוּת הגרעינים, ומבקשים מכם לדוּן ולהתערב באופן דחוף ולהזמיננו לדיון זה’.

ב־16 באוגוסט קיבלו תנועות הנוער את המכתב הבא מאת בן־גוריון:

'אני מאַשר קבלת מכתבכם מיום 10.8.48 בדבר גרעיני ההתישבות של ילידי 1931.

'מגמתכם לשמור על גרעיני ההתישבות לצרכי התישבות קרובה – היא ביסודה נכונה ומשרד הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנדון זה. מובן מאליו, שכל עוד לא נסתיימה המלחמה צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל, אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני התישבות, ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם המאוחדת להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהא קשורה לחטיבה צבאית כלשהי.

'יהיה צורך, אחרי מתן חופש של שבוע לגרעיני ההתישבות, להמשיך באימוניהם במסגרת של נוער חלוצי לוחם, וייאחזו בכל האמצעים לשמור על שלמוּת הגרעינים. עד כמה שאפשר בתוך תנאי המלחמה'

לאחר זמן החלו הבירורים על אָפיה של המסגרת ועל הדרכים להקימה תוך הישענוּת על הגורמים הציבוריים הקיימים. אגב, בבירורים הנוספים הובלט ש’השומר הצעיר' ו’המחנות העולים' שוב אינם רוצים בהקמת המסגרת הזאת. ומזכירות הנוער העובד הודיעה, שחתימתה ניתנה שלא על יסוד בירור במזכירות הנוער העובד. – –

נוכח תמורה זו ראוי לשים לב לגילוי־הדעת שנתפרסם על־ידי שש תנוּעות נוער החוזר על העוּבדות המסבירות איך הוקמה החטיבה. גילוּי הדעת מסתיים במלים אלוּ:

‘אָנוּ פּונים ל’השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים' להחזיר לחטיבה את גרעיניהם, אשר השתתפו יחד עם גרעיני יתר התנוּעות בשלב הראשון של האימונים. בהקמת הנח"ל ראינו את הדרך היחידה בשעה זו להציל את הנוער החלוצי מהתפוררות. החטיבה בעצם מהוּתה צריכה להקיף את הגרעינים מכל תנוּעות הנוער, הזרמים ההתישבוּתיים ועליית הנוער. זכות וחובה היא איפוא על כל הזרמים להשתתף בבנינה ועיצוב דמותה'.

היזמה באה מקרב תנועות הנוער, התסיסה באה מתנועות נוער נאמנות הפלמ“ח, שחבריהן נמצאים כל השנים בתוך המסגרת המגויסת של הפלמ”ח.

 

המניעים להקמת נח"ל    🔗

לשם מה איפוא הוקמה המסגרת הזאת? מה החידוּש בהקמתה? הרי זה אותו הנוער הפעיל בלחימה ובהתישבוּת. ומה הניע את הנוער הזה לתבוע הקמת מסגרת כזאת? ההנחה, שהיוּ כאן אספירציות ושאיפות מלמעלה וחיפּוּש תחליף⁴ – אין לה יסוד. שבוּעות רבים התהלכוּ חברים, הסבירוּ את הצורך וחיפשוּ דרך למזג את שני התפקידים: את ההתישבות ואת הלחימה. הבעיה היא: הרשאים אנחנו ללכת בדרך קיצונית האומרת, שבזמן מלחמה אין לדאוג לשוּם דבר אחר, ורק לאחר שנסיים את המלחמה נבנה את נושאה החברתי של ההתישבות? יכולה להיות גם תפיסה אחרת, נכונה יותר: בעצם תקופת האימונים

לחפש דרכים, כלים וצוּרות כדי לשמור על האלמנט החלוּצי שלא יתפורר. החברים חיפשוּ לא את ההשתמטוּת ולא את אי־הלחימה. שאלו כאן אם יש לדוּן לכף חובה את העבר? לא זו הבעיה, אם מה שהיה לפני שנה היה נכון. עוּבדה היא כי לפני שנה היינוּ כוח מגוּיס קטן ויחיד בארץ. עוּבדה היא שהנושא החלוצי, החלק ההתישבוּתי, נשא כמעט יחידי בעול התקוּפה – בקיוּמו של הכוח המגויס. המצב נשתנה בימי המלחמה. התפקיד הצבאי מוּטל היום על כתפים רחבות יותר. לכן רבות יותר גם האפשרוּיות למזג תפקיד צבאי בתפקיד של גרעין התישבוּתי. עקירת הנוער מתוך הבסיסים המשקיים היתה בעבר אולי הכרחית יותר מאשר כיום, כי אז היה זה הכוח המגויס היחיד.

המטבע הראשונה אשר הוּצקה באָפיה של מסגרת הגרעינים, היא היותה בלתי־קשוּרה לחטיבה צבאית כלשהי. האפשרויות למיזוּג הצד ההתישבוּתי עם הצד ההגנתי והמלחמתי גדולות יותר במסגרת הגרעינים.

נקבוּ כאן מספר של 250 בני נוער, שצריכים להיכנס לפלמ“ח. מדוּע צריכים הם להיכנס לפלמ”ח? האם לא יוּכלוּ למלא את תפקידם ההתישבוּתי והמלחמתי באמצעות מסגרת הנח“ל? הנח”ל מבוסס על אי־תלוּת בחטיבה, על העדר קשר אל חטיבה צבאית. הגיעה השעה להדגיש ולהכריז שהתפקיד ההתישבותי הוּא תפקיד צבאי ואיננוּ נופל מכל צורך צבאי אחר. עלינוּ לומר זאת בכל המוסדות, ואפילוּ ניתקל בחוסר הבנה. אם נכניס את הגרעין לחטיבה או לגדוּד – לא נקרב את התישבוּתו, לא נהפכנוּ תוך זמן קצר לקבוּצה צבאית־התישבוּתית למעשה.

הוזכר כאן עד כמה עדיין אין הנגב קוסם ומושך. ענין זה צריך להיות תפקידו של הנח"ל: הליכה לנגב, הקמת הבריגדה ההתישבוּתית לנגב. הדבר יבוא מרצונם החפשי של האנשים, לא מלמעלה. עצם מבנה המסגרת, התא היסודי בה – הוא הגרעין. הוא ממשיך בקשריו אל תנועת הנוער שלו ואל הזרם ההתישבוּתי שהוא קשור אליו, והוא הולך להתישבוּת באותה צוּרת חיים שהוא בוחר בה.

כן אין שחר להנחה האומרת, כאילוּ מונעת הקמת מסגרת הנח“ל פעוּלה בצבא. אדרבה, אחת המסקנות העיקריות שצריכה להיות במועצה הזאת היא – הסתערוּת גדולה ומקפת בכל המסגרות: במחנות־העליה ובכל חטיבות הצבא, והקמת מחלקה להתישבוּת משוּתפת לכל הזרמים, על־ידי המטה הראשי של הצבא. עלינו למצוא דרך לעשרות אלפי חברים. איש איננוּ מניח כלל, שהנח”ל פותר את שאלת ההתישבוּת בכללה. אין זה אלא ריכוּז של מועטים. יש עוד עשרות אלפי חברים, אשר אין להתיאש מהם, שבתכנית של שחרוּר אפשר יהיה לקשור חלקים רציניים מהם בפעוּלה תכניתית כזאת בתוך הצבא. זוהי הבעיה הניצבת כעת לפנינוּ: להגיע לפעוּלת הסברה רחבה בקרב החיילים ולחנכם לקראת התישבוּת.

 

תפקידנו החינוכי    🔗

הקיבוּץ והקבוּצה אינם נבנים לפי פקוּדה. הם נבנים לפי צו פנימי. את אשר תבע ברל כצנלסון, שהנער יצא לשנת־עבודה במשק, נוכל להגשים. תפקידנוּ יהיה חינוּכי בעיקרו ועלינו יהא לדאוג לכך, שבתוך שנת העבודה ייפגש הגרעין עם חברי תנוּעות הנוער; וכי הישוב, כישוּב מחנך, ידביק אותו בערכיו. ועם סיוּם שנת השירוּת ימשיך הנער בדרך זו מתוך רצון, ולא בתוקף צו.

העמדנו לדיוּן במועצה סעיף מרכזי: מילוּאים. מכאן מסקנות כלפי הגולה והשליחוּת אליה. הוא הדין ביחס לעזוּבה השוררת בקשר לשליחים לנוער בארץ. אסור לנוּ להעמיד את המדריך במצב שיעבוד בנוער בחיפה ובתל־אביב בהרגשה של משתמט. עלינוּ להרים את ערך השליחוּת, כדי שהמדריך ירגיש שהוא עוסק בעבודה קדושה. הרמת רוּחו של המדריך בתנועת הנוער תוכיח לו, כי הוא עושה עבודה חשובה, הכרחית, המועילה גם לצבא וגם להתישבות.

כף המאזנים נוטה לצד ההתקרבוּת לימים בהם נוכל להתרכז יותר בעניני ההתישבוּת והעליה. אמנם, עדיין לא נפטרנוּ מן המלחמה ומסיבוּכיה. אבל במידה שאפשר לחוּש את הדברים, קיימת נטיה לצד גילוּי כוחנוּ היוצר.

המצב מחייב איפוא פעוּלה בגולה, בנוער שבארץ ובצבא. דרוּשים כלים ודרכים כדי להגיע לצבא. עלינוּ לפתוח כל סדק וכל דלת כדי להביא את דבר ההתישבות אל הצעירים, אל הנוער ואל הבוגרים, החיילים ואחרים. צריך לשלוח מאות חברים אל המחנות הללוּ לסוּגיהם. זהו התפקיד הגדול!

 

פרשת גיוס עליית הנוער והקיבוץ המאוחד    🔗

כאשר נתפרסם הצו לאימוּנים לבני שבע־עשרה, הופיעה בעיה: איך יעמדו בצו הזה הנערים והנערות מעליית הנוער בני גיל זה? כל הגורמים הקשוּרים בעליית הנוער – הזרמים ההתישבותיים, המרכז החקלאי ומוסדות עליית הנוער, היו מאוחדים בדעה, כי על אף צרכי הגיוּס הגדולים אין להפעיל את הצו הזה כלפי כל חברת נוער. עם זאת היתה הרגשה, כי לא ייתכן לשחרר מגיוּס את כל חברות הנוער. הוצעה פשרה: אפשר לגייס נוער עולה אם הוא למעלה מתשעה חדשים בארץ (יוזמי הפשרה היו דווקא אנשי עליית הנוער והחברים מההתישבוּת).

השאלה הובאה לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת, ושם נתקבלה החלטה: לקבוע את המינימום של תשעה חדשים. לבסוף נתקבל העקרון הזה, הלכה למעשה, גם על דעת המוסדות המגייסים. גם אחרי החלטה זו הביאה ועדת הבטחון בחשבון שורה של משקים שמבחינת מצבם הגיאוגרפי־הבטחוני יש להמליץ לפני מוסדות הגיוּס שלא לגייס את חברות הנוער הנמצאות בתוכם (כגון: גשר, כפר־סולד, עין־גב, מענית, נגבה, דן וכו'). ועדת הבטחון ההתישבוּתית היא שקבעה את הרשימה למוסדות המגייסים וציינה את מי לגייס ואת מי לשחרר. היה בנדון זה תיאוּם מלא, ושום ‘גולם’ של גזירה לא פעל באופן אוטומטי. וכך יצא, שמן הקיבוּץ המאוחד צריכים היו לבוא לאימוּנים 230 איש, אוּלם רק 142 מהם הגיעו (5 חברות), ואילו 88 (3 חברות) לא הגיעוּ לאימוּנים. נשאלת השאלה: מדוע לא הגיעו לאימונים? נתנו כאן את התשוּבה: “הגזירה נפלה, אך אנו לא קיבלנוּה”. ובכן, זוהי ‘גזירה’? והלא היא באה לאחר שהענין הובא לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת ולאחר שהוחלט שם על עקרון זה והוגשם הלכה למעשה! ואיך לא קיבלו את ה’גזירה'? – על־ידי כך שהנוער לא התגייס. הנני רואה דבר זה כחמוּר עד מאוד. הקיבוּץ איננוּ רשאי ללכת בדרך זאת.

אני קורא ב’צרור המכתבים' על הדיוּנים בשאלת גיוּס הנוער העולה, ונאמר בו, כי בנח“ל מתכוונים לשכן נערים ונערות במחנות נפרדים. מנַיִן האינפורמציה הזאת? הגרעין בנח”ל שלם מבחינה חברתית. הוא קולט את הבנים והבנות כאחד. החברות הללו התגייסוּ בשלמוּתן, שהרי לא יוכלו למלא את תפקידן ההתישבוּתי בעתיד אם לא יתגייסוּ בשלמותן.

 

מסגרת הנח"ל נשענת על הגופים החלוציים    🔗

שאלוּ כאן: איך תוקם המסגרת? התישען על הכוחות הקיימים, שהיצירה הזאת נוגעת בהם במישרין? תשובתי: הן! על כוחות אלה צריכה מסגרת הנח"ל להיבנות וכך תיבנה! הפניה אל ‘השומר הצעיר’ ואל ‘המחנות העולים’ להיכנס ולהשתתף לא פסקה. מוּקמת מועצה, שעליה לקבוע את גורל החטיבה בכלל, ועוד הרבה דברים שעדיין אינם בבחינת מטבעות יצוקות. במועצה צריכים להיות מיוּצגים הזרמים ההתישבוּתיים, תנועות הנוער, המוסדות ההתישבוּתיים ועליית הנוער. הגורמים האלה כבר משתתפים ברוּבם המכריע בפעולה, וגם הקיבוּץ המאוחד חייב להשתתף בה. הרי מגרעיניו כבר נמצאים בתוך המסגרת.

המסגרת כוללת כיום 15 חברות נוער ו־21 גרעינים, מהם 16 ארץ־ישראליים – מן ‘הנוער העובד’, מן ‘הצופים’, ומן ‘התנועה המאוחדת’. יש גרעינים הקשוּרים בקיבוּץ ויש גרעינים של חברות נוער.

אין חשש מפני תכנוּן של מסגרות מגבוה ולצוים מגבוה. ערכינוּ הקבוּעים לא זו בלבד שהם קיימים אלא תפקידם הוגבר וגדל פי־כמה בתוך המדינה. האפשרוּיות החדשות רק מוסיפות חובות ואינן גורעות. הגורמים האלה הם גורמים של בנין ושל השפעה, של עיצוּב דמוּת. המסגרת תכלול את כל הגרעינים, אבל כל גרעין ילך בדרכו, והמסגרת לא תתערב בתכנם החינוכי. יהיה חופש החינוּך ועצמאוּת החינוּך. כלוּם ניתן לאגד בני נוער מ’בני־עקיבא' ועד ‘השומר הצעיר’ בדרך אחרת? איך נחזקם ונלכדם מבחינה חברתית ואיך נצמידם להתישבוּת, אם לא יהיו קשוּרים אל תנועותיהם, אל זרם ההתישבוּת שלהם ואם לא יעמדוּ בקשר ישיר אתם?

נזרקה מלה: ‘קסרקטין’. כשיש מלחמה – יש גם קסרקטין. המטרה אינה להביא את הנוער לקסרקטין. המחנה איננוּ קסרקטין. השאלה היא: מה התוכן? והתוכן הוא חינוּכי, חלוּצי, והנוער הוא חלוּצי. בנח"ל יש גם חברים שאינם במחנה־האימוּנים. יש גרעינים, שאינם במחנה־האימוּנים היום, שהיו בו כבר ונמצאים עתה במשקים כמגויסים.

בשיחות ארגון המדריכים מעליית הנוער נקבעה תכנית למלא את החסר מבחינה תרבותית בתוך תנאי האימוּנים. החברות באו על מדריכיהן, הם היו אתם במשקים ונמצאים אתם במחנה־האימוּנים.

 

הסתערות גדולה    🔗

אם נרצה לסכם במועצה הזאת את השאלות הקשורות בבעית המילוּאים, נגיע למסקנה: תפקידנוּ – הגברת עבודתנו החינוּכית, הגברת השליחות, הסתערוּת גדולה בגולה, בתוך מחנות המעבר לארץ, בתוך מחנות העליה בארץ, בתוך הנוער הארץ־ישראלי, שליחות חדשה ומוגברת לתנוּעות הנוער, פעוּלה גדולה בתוך כל חטיבות הצבא (כדי לאפשר התלכדויות חיילים להתישבוּת עם ראשית הדימוביליזציה); ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבות, הגנה ומלחמה.

אלה הם הדברים שהמועצה צריכה להיות מאוּחדת בהם. הבעיה בתכנה איננה מפרידה, אלא מאחדת והיא צריכה לאחד את כוּלנוּ. בהשקעת כוחות מרוּבים נוכל להתגבר על המצוּקה שאנו חשים בה – מצוּקה של סכנת הידחקוּת לקרן־זוית בעצם התפתחוּתה של הארץ. בהתגייסוּת גדולה ומלאה של הרבה חברים לכל הענפים נתגבר על המצוּקה שבהעדר הנושא החלוּצי.