השאלה היא: כיצד רואים אנחנו עכשיו את ענין הצבא שנוצר עם קום מדינת ישראל? הרואים אנוּ אותו כדבר מוגמר או כתהליך של התהווּת מסגרת בעלת תפקידים חדשים, אשר עלו לשלב חדש עם קום מדינת ישראל? לעתים, בשמעי שיחה זו רבת הקושיות והלבטים, אני שואל את עצמי: כיצד קרה הדבר שלגבי ענין עדין ומסובך כהתהווּת צבא נחפזים בקרבנו לברך על המוגמר, לענות אמן אחרי כל דבר, והשולל, מאידך גיסא, ישלול כל דבר בסיטונוּת?
מתולדות תנוּעת הפועלים בארץ למדתי כי התקנת כלים חדשים מתוך כלים קיימים, היתה תמיד מלוּוה חבלי לידה קשים. לא אחת שמעתי מפי אנשי העליה השניה, שסיפרוּ על חבלי־מעבר לא־קלים בין תקופת ‘השומר’ לתקופת ‘הגנה’. ואחרי־כן ידענוּ גם אנחנו בתוך ההגנה בעיות סבוכות והיאבקות מתמדת בין דעות ואסכולות שונות. והרי זה דבר מובן מאליו, שהמעבר ממסגרת ההתנדבות, מתנאי מחתרת, לצבא גלוי וחפשי ולשירות חובה בתוך מדינת ישראל – מוכרח להיות מלוּוה חבלי לידה ויסוּרים; ואין להניח כלל, שתהליך זה יסתיים בזמן הקרוב.
טיפּוּח ניגוּדים 🔗
ברור לכל: מלחמת השחרוּר בשנה הזאת לא היתה דומה למאורעות 1936 – 1938. ויש יסוד להנחה, שהאויב שיעמוד בפנינוּ במלחמה העתידה – שוב לא יהיה כפי שעמד בפנינו השנה. אם נכוון מעשינוּ לקראת אותו היום, שאיש אינו יכול לקבוע את תאריכו, – לא ייראוּ לנוּ בעיות הקמת הצבא פשטניות כפי שהן נראות בשיחותינוּ.
לצערי, נתקלים אנוּ בענין זה הקובע את גורל הארץ – בענין הצבא – בספיחי־הויכוח בדבר עצם הקמת המדינה. היו שנים, ששטח הבטחון היה נקי מענינים מסוג זה. אך היום, לצערנוּ, חדר וחודר הויכוּח המדיני הקיים גם למקום זה. ענין הקמת הצבא הוּא תהליך ממושך מלוּוה הרבה קשיים ולבטים. אך הקובע הוּא, באיזו מגמה וכיצד פועלים: אם בדרך של טיפוּח ניגוּדים והגבהת מחיצות, או מתוך קבלת הכורח של קיוּם צבא סדיר, ומכאן גשירת גשרים והגברת יעילוּתו של הצבא – העשוי לקבוע את גורל העם ובטחונו. גם ישראל גלילי הודה, שהצבא הוא רע הכרחי. מבחינה אובייקטיבית אין כל קושי לטפח את הרע הזה, אבל עלינוּ לשאול את עצמנו: לאן יביא טיפוח הרע ההכרחי הזה?
מספרים אישיים… 🔗
זוכר אני את הימים הראשונים להקמת הצבא הסדיר ואת הסערה הגדולה שקמה סביב ענין הדירוג והכתפיות. באותו ויכוּח הייתי פסיבי לגמרי, ולא היה לי אף מקום מתאים לבטא בו את השקפתי. אך עלתה אז במוחי השוואה, אשר ככל השוואה אינה מדוּיקת בכל מאת האחוזים. חברים יזכרוּ בלי ספק, שבזמן שהיה בקיבוץ מספר חברים לא רב, לא רצוּ לסמן את הבגדים במספרים. היוּ אשר ראוּ בסימון הבגדים את ניווּן הקומוּנה. זוהי הסטנדארטיזציה, טענוּ – הוצאת נשמת הקומוּנה. יודע אני, שהויכוּח הזה לא התנהל בכל המשקים. אך נוצרה אידיאולוגיה שלמה: אם הקיבוץ צריך להיות בנוּי על יסוד מחסן א' או מחסן ב'. אזכור כיצד באותה אסיפה בה הוחלט על המהפּכה הזאת, קם חבר, שנשאר נאמן לענין הזה של אי־סימון הבגדים, וצעק חמס, שמפרקים את הקיבוץ!
אינה דומה מסגרת של מאות חברים, של אלף או אלפיים מגוּיסים עם היכרות אישית הדדית – לצבא הכולל רבבות. יש משטרים שונים בעולם ולהם צבאות שונים בעלי מגמות שונות; אין זה מקרה, כנראה, שיש משהו משוּתף בצורתם ובמבנם של כל צבאות העולם.
ההחשדה והפסילה 🔗
והרי דוגמה שניה, שאני רואה בה את שורש הענין. כוונתי לשיטת ההחשדה והפסילה המלווה כל צעד שאינו דומה בכל מאת האחוזים לצעד הקודם, אף כי הצעד החדש אינו מתכחש לצעד הקודם ואין בו סתירה מהותית לצעד הקודם. אך מאחר שיש בו משוּם חילופי מסגרות, ארגון, בתוקף התנאים החדשים, הוּא נתקל מיד בהחשדה (כיצד אמר ישראל1? ‘יש פסלנות לצד אחד…’) אבל יש פסלנות לכל צעד שנעשה הכרחי בשעה מסוּימת. גישה זו מתנקמת אהדדי.
במועצת הקיבוץ בגבעת־ברנר (שנתקיימה בנובמבר 1948) אמרתי, כי גדודי הצבא הסדירים אינם יכולים בתוקף תפקידיהם לקלוט את הגרעינים וחברות־הנוער, להבטיח את שלמותם החברתית עם הבנות, ולשמש להם מקום הכשרה להתישבות, ומתוך חרדה נאמנה לרזרבה התישבותית מוכרחה היתה בקיץ אשתקד לקום מסגרת חדשה. מאז קמה המסגרת (ובאמת, לא חשוב השם. איך כתב עתון ‘בשער’ לאחר ביקור במבצע נח"ל באילת? ‘לא חשוב השם, העיקר התוכן’. ואני דיברתי אז על התוכן ולא על השם). והנה במקום לקדם את הצעד הזה בברכה, במקום להכניס לתוך המסגרת החדשה את כל חברות־הנוער והגרעינים אשר היו באותו שנתון (גיל 17), שעדיין לא הגיע לגיל הקרב, באו הפסלנות וההחשדה, באה הטענה כי הדבר הזה נוצר ל’מטרת פילוג הגרעינים'.
מאז הויכוּח הגדול הזה עברה שנה. פתחוּ עתה את הדין־וחשבון שהודפס לקראת ועידת הקיבוץ הזאת2 ותקראו בו כי כך וכך חברות־נוער מהקיבוץ היו השנה במסגרת הנח"ל, עלו להכשרה ועברוּ להתישבות. אני מודה לחברים שלא העלימו את האמת. אודה, כי היתה זו בשבילי הפתעה גמורה.
30 גרעינים 🔗
מה קרה במשך השנה? במסגרת הנח“ל נקלטוּ במשך השנה למעלה משלושים גרעינים מחברות הנוער העולה ומתנוּעות־הנוער הארץ־ישראליות. מה עשוּ כל השנה? – היו באימונים, מילאו תפקידים צבאיים מסוימים בסביבה. אבל העיקר – הם היו בהכשרה חקלאית והוסיפו להתאמן בתוך המשק ולהתכונן להתישבות. אחרי־כן מילאו תפקיד חיוּני במשקי הספר ובנגב. ואחרי־כן ביצעוּ מִבצעים, כמו ‘מבצע סולל’ ו’מבצע אילת‘3, שערכם גדול להתישבוּת ולצבא גם יחד. אחרי־כן החלו הגרעינים לעבור להתישבות־קבע ל’חצרים’ ול’צאלים' בנגב, ועם קבוצת הפלמ”ח הקימו את ראש־הנקרה. גרעין אחד הלך לבית־העמק, וכן הלכו לסמרה שעל־יד עין־גב. בתור להתישבות מחכים גרעיני נח"ל אחרים. על הדבר הזה יצאוּ ממועצת גבעת־ברנר ההחשדה והפסילה הסיטוניות ורינה עברה במחנה: נוצר משהו הבא ‘לפרק’ את הגרעינים ההתישבותיים…
לשמע התיאורים שהושמעו היום על צבא הגנה לישראל ברצוני לומר לישראל גלילי: המסקנה שהסקת בסוף דבריך, שחברי הקיבוץ מקומם בצבא – מסקנה שאני מצטרף אליה בלב ונפש, באשר לא ייתכנוּ שתי דעות בענין זה – איננה מתישבת בשוּם פנים עם האוירה הנוצרת בין כתלי הקיבוץ בקשר לצבא. כי הנה אחר־כך בא חבר, שהוּא קיצוני ממך בענין זה, והוּא מסיק את המסקנה ‘ההגיונית’ מאוירה זו ופוסק, כי לחבר קיבוץ אין מקום בצבא. לא ייתכן, שחבר קיבוץ ילך לצבא לפי הוראה בלבד, בלי הכרה פנימית ובלי הזדהות מלאה. חובה ליצור אוירת רצון והבנה, כפי שהיתה קיימת תמיד כלפי ארגון ההגנה. חילופי השמות והמסגרות אינם קובעים.
שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ 🔗
אין זאת אומרת, שקשיים לחבר הקיבוץ בצבא אינם קיימים. אך אם נמשיך בשיטת הפסילה וההחשדה, הרינוּ פוגעים בעצם שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ ושל בן־הקיבוץ להיות בצבא הזה. ודאי שצריך להקדיש מכסימום מאמצים למנוע סכנות. אין מסגרת צבאית בלי סכנות, וגם אנחנוּ בני־אדם אנוּ.
אשר לעתיד, כדאי, חברים, שנלמד לקח מן השנה הקודמת לקראת השנה החדשה. ניגשים אנוּ לעשות דבר, שאינו דומה לא לפלמ“ח ולא לנח”ל, כי לא הפלמ“ח ולא הנח”ל עסקו בדבר החדש העומד לקום, מבחינת היקפו. מתוך שתי שנות שירות סדיר, תהיה שנה אחת שנת הכשרה חקלאית ואימוּנים לכל בן ובת בישראל. שמא נמעיט, נוכח משימה גדולה זו, בהחשדה וניצור אוירה אוהדת יותר למפעל זה? שמא לא יזדרז לוליק4 להכריז מכאן, שתהיה זו עבודת־כפיה למגוּיסים וישאיר טענה זאת לרוקח וחבריו. למה תהא העבודה כפוּיה? הרי הבחור הזה יעבוד בכרם, בפרדס ובגן עם חבר המשק. מדוע צריכה להיות בו הרגשה של עבודה כפוּיה.
מדביקים תו ‘אנגלו־סכּסי’ לצבאנוּ 🔗
ומה החשש לתנוּעת־הנוער? להיפך, תנוּעת־הנוער מוצאת את פתרונה האידיאלי במבנה הזה. ומסיבה פשוּטה: היא מלכדת גרעינים עוד לפני הגיוס לצבא. הגרעין המתגייס – מתגייס בשלמוּתו ומקבל את הכשרתו החקלאית יחד. קיימת החלטה מיוּחדת של הכנסת המטילה על שר־הבטחון להתקין תקנות מיוחדות להבטחת שלמותם החברתית של הגרעינים. במציאוּת קיים כבר דבר זה, והוּא הצדיק את עצמו במידה מלאה. גרעינים של תנוּעות־נוער נכנסוּ למסגרת הנח"ל והם היוּ שלמים בתוכה – הבנים והבנות יחד – והם עברוּ יחד בהכשרה ובאימונים ואף שלחו מתוכם שליחים לתנוּעות־הנוער. האם לאחר כל אלה, יש לדבר על חציצה בין הצבא ותנועת־הנוער?
לקראת שנת השירות השניה, אם הגרעין יתגבש, הוא ילך להתישבות הגנתית. איזו רוּח טבעו איפוא בחוק שירוּת הבטחון? איזו רוּח הניעה את שליחי העם לקבלו בכנסת? – רוח החלוציות. ולשוא ינסה אורי ברנר עשרת מונים להדביק לצבאנו את התו ‘אנגלו־סכסי’. הנוער יעמוד על השקר שבדבר. ייתכן כי מצוּיים קצינים הרוצים בשיטות ‘אנגלו־סכּסיות’ כפי שיש מצדדים לשיטות אחרות, אך צבאנוּ הוּא קודם כל צבא עברי, וגם אם תעבור את כל ארצות העולם לא תמצא חוק שירות בטחון לפי העקרונות שנתקבלו בקרבנו.
ישראל שאל: מדוע לא נחלק את תשעת חדשי ההכשרה במפוזר בשתי שנות השירות? – הצעה כזאת נבחנה, ואני חושב, שהיא לרעת ענין ההכשרה החקלאית והמשקים כאחד. אם המשק יצטרך לקבל אחת לחדשיים מחלקה חדשה של חמישים איש, לא יוכל לשאת בכך, וגם אנוּ לא נצליח לגבש גרעינים התישבותיים. הכרח הוּא לתת לנוער שהות לחדור קצת למשק ולענפים. מטרתנו הראשונה צריכה להיות: ריבוּי גרעיני התישבות. הצעה זו נבחנה לגופה ונמצאה בלתי־מתאימה ואין הדבר קשור לעמדה מפלגתית זו או אחרת.
1949
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.