דברי הם המשך לדברים ששמענוּ מפי אשכול¹. לכל כנס מכנסי הנח“ל ‘מסמר’ מיוּחד. בכנס הקודם היה זה המעבר מבסיסי האימונים לעבודה ומבחן הנח”ל בהכשרה חקלאית. ‘מסמר’ הכנס הזה חייב להיות בתכוּנה לנקוּדת השיא של הנח"ל – להתישבות! אין זה מוקדם מדי להעלות תביעה זו לפני הכנס הזה, ואין זה גם מאוּחר מדי. נשארוּ רק חדשים ספוּרים לגמר שנת שירוּתם הראשונה של הטוּראים. כמה וכמה דברים, אשר אומַר כאן, ייראו כנועזים מדי, והאמת היא שאין לגשת אליהם בלי אמונה גדולה.

 

מעיינות ההתנדבוּת והחלוציות    🔗

בשנים האחרונות השתרר בתוכנוּ מוּשג שהוא בעוכרינוּ. הדבר התחיל באותו יום גורלי, שהמונח ‘ציונוּת’ הוכנס במרכאות כפוּלות, עד שכמעט כל אדם בישוב מתבייש כיום לדבר על ציונוּת. אנחנוּ עצמנוּ התחלנוּ ללעוג למוּשג הזה ולתוכן הכלוּל בו. זוהי אחת הטרגדיות של הדור, אשר נשא על שכמו את מלחמת השחרוּר, שמסר עליה את נפשו והגיע לגילוּיי גבורה עילאיים אשר עדיין לא באוּ על ביטוּים המלא. מה שאירע לעמים אחרים אחרי תקופת מלחמה ומתח, אירע גם לנוּ, ועדים אנו לגילוּיי התפרקות חמוּרים ביותר. אוּלם אין לשכוח את ההבדל שבין מצבנוּ לבין מצבו של כל עם אחר. ייתכן שעמים אחרים יכולים להרשות לעצמם התפרקות כזאת, אך לגבינוּ נפתחוּ האפשרוּיות הכבירות להגשמת יעוּדנוּ ההיסטורי דווקא אחר קום המדינה, ואנוּ זקוּקים שנית וביתר שאת למעיינות שופעים של התנדבות וחלוציות. נסיון חיינוּ בארץ, מפעלנוּ החלוצי, המאבק על הקמת המדינה לימדונו דבר אחד: שוּם דבר לא נעשה בארץ הזאת על־ידי קטני אמוּנה. אם יש משהוּ מיוחד בארץ הזאת ובעם הזה, שחידש את נעוריו אחר אלפי שנות גולה, הרי זו העוּבדה, שנמצאוּ בתקוּפות שונות אנשים, פעמים מעט פעמים הרבה, אשר האמינו בדברים, שהשכל האנושי הרגיל איננוּ תופסם. ורק משוּם שהיינוּ מאמינים גדולים הגענוּ עד הלום.

אשכול פרש לפניכם יריעה רחבה של 20 מיליון הדונמים, אשר אנחנוּ אדונים להם ואת תכניות ההתישבות לשנים הקרובות. ואני רוצה כי נשאל את עצמנוּ: מי יבצע את התכניות הללו? – מצבה של הרזרבה ההתישבותית חמוּר ביותר. לא שאין יהוּדים שיתישבוּ. בשתי השנים האחרונות נעשה מפעל אדירים של העלאת יהוּדים על הקרקע.

אנשי נח"ל ב' בנחל־עוז

ראש־הממשלה, הרמטכ“ל רב אלוף יגאל ידין ואליק בשעת ביקור באחד ממחנות נח”ל

אבל אני מדבר על רזרבה להתישבות באותם המקומות אשר היהודים הללוּ אינם יכולים ללכת אליהם. משוּם שמבחינת צרכי הבטחון הכרח הוא לשלוח לשם רק חומר אנושי חלוצי ומאומן. ורזרבה התישבותית כזאת שבכוחה ללכת למקומות כאלה אפסה כליל.

 

תפקיד הנח"ל: יצירת חגורות בטחון למדינה    🔗

משרד הבטחון עומד לפני לחץ כל זרמי ההתישבות על הרזרבה ההתישבותית המעטה המרוכזת בנח“ל. חשוב שכל מפקד בנח”ל ידע כי אין היום רזרבה התישבותית חלוצית מחוץ לנח“ל. כל מה שזרמי ההתישבות מספיקים להכשיר ולחנך בתנוּעה החלוצית, בעליית הנוער, בגרעיני העולים, בתנועות הנוער הישראליות חייב להגיע, בהתאם לחוק שירוּת הבטחון, לנח”ל. פירוּש הדבר, שמחוץ לנח“ל אין כל רזרבה התישבותית חלוצית מאורגנת. ואם יש היום בנח”ל עשרות גרעינים מאורגנים של ההתישבות, הרי עומד משרד הבטחון במאבק קשה עם כל זרמי ההתישבות בדבר כיווּן הגרעינים הללוּ: לחיזוק ישוּבים צעירים בלבד או הפרשת חלק מהם להתישבות בטחונית חדשה. הויכוּח נובע מתוך העובדה, שבתקופה האחרונה התהווה מצב חמור מאוד בהתישבות הצעירה. ישובים שהוקמו על־ידי מיטב הנוער הישראלי, אשר עמד במלחמת השחרוּר, ישוּבים כאלה יש ונשארים בהם רק כ־30 – 35 אנשים. ובתוך המצוקה הזאת, טבעי הדבר, שההתישבות המאורגנת רואה את הגרעינים הללוּ בראש וראשונה כמועמדים הבאים בחשבון להשלמת הישובים הצעירים.

אך בזאת בלבד לא סגי. הנח“ל, וביחוּד המטכ”ל האחראי לבטחון הארץ על כל חלקיה – וגם לשטחים מיוּחדים העומדים בשממונם ופרוצים להסתננוּת, איננו יכול לקבל את ההנחה, שהנח"ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישובים צעירים בלבד, הראוּיים אמנם לכך מבחינה בטחונית. יש ובא־כוח תנוּעה בא ואומר: ‘מה התועלת בכך שאתם הולכים להקים ישוב חדש אם ישוב קיים הולך ונהרס?’

מן הראוּי איפוא שנעמיד לפנינוּ את הבעיה היסודית: מה בעצם תפקידו של הנח“ל בהתישבות? בתכנית הגדולה שנפרשה לפנינוּ על 100 אלף בתי אב בחקלאות, המהווים רבע מתוך אוכלוסיה של 2 מיליון יהוּדים – מה מקומו ותפקידו של הנח”ל? היכול הוּא מבחינה כמותית למלא את כל הצרכים הללוּ? – בודאי שלא. לנח“ל נועד איפוא תפקיד מיוחד אשר רק הוּא מסוגל למלאו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה. וכשתיוָצר חגורת בטחון זאת יוכלו להתישב מן החגורה הזאת ולפנים גם יהוּדים שאין להם הכנה חלוצית, שאין להם אימוּן צבאי מוקדם ושאין בכוחם לשאת באחריות לבטחון האזורים הקרובים לגבול. זה תפקידו של הנח”ל. והוּא צריך לראותו לנגד עיניו יום יום.

 

גם הבודדים בנח"ל להתישבוּת    🔗

כבר עברנוּ את השלבים העיקריים של התהווּת החַיִל. כולנוּ התרשמנוּ אתמול מהדברים של הסמל גדעון גולן שתיאר את המעמסה הרובצת על המפקד בנח“ל. הדברים נאמרוּ כוידוי אישי. הוּא סיפר בין היתר שהוּא עצמו לא האמין, שאפשר להביא את הצעיר שבא לנח”ל – בכוח צו הגיוּס – לידי כך שיעבוד. אני זוכר כיצד עסקנו בבעיה זו בפגישות שנתקיימו לפני קבלת חוק שירות הבטחון. ידענו אז כי המבחן הראשון של הנח“ל יהיה להוכיח, שחייל מסוגל לעבוד. בזה צריך היה להשקיע את כל המרץ ואת כל כוח אמונתם של המפקדים. והנה קצב המאורעות מתקדם, מכה על ראשנו ומעלה לפנינוּ את הבעיה השניה, המכרעת יותר: היגיע החייל הזה, דרך הנח”ל, גם להתישבות בטחונית?

יש לנוּ בנח“ל שני סוגי חומר אנושי: הגרעינים והבודדים. על הסוג הראשון קיים מאבק וחלק מן הגרעינים המרוכזים בנח”ל ילך, כנראה, בעתיד הקרוב גם להתישבות חדשה. אך טעוּת ביד אותם מפקדים הסבוּרים שגרעין כזה הבא לנח“ל ונושא שם של גרעין, הוּא תמיד גרעין נאמן ומושלם. למעשה על הנח”ל לעמול הרבה גם על החומר האנושי הזה, כדי שיהיה גרעין הלכה למעשה, כדי שתקופת היותו בחַיִל תחזק אותו מבחינה חברתית, חקלאית, מקצועית וכו'.

אם נקיים היום משאל בין מפקדי המחלקות כולם ונשאלם: מה יאמרו אנשיכם בחודש ה־11 לשירותם, כשיהא עליהם להכריע לאן פניהם מועדות: לצבא הסדיר או להתישבות? אני בטוח, כי 99% של המ"מים יענוּ: האנשים במידה שעמדנוּ על טיבם במשק ובעבודה, יעברוּ ברובם המכריע לצבא הסדיר. אין ספק, כי מבחינת הראיה הסטטית של המצב תשובתם נכונה. והנה בא אדם כמוני ואומר: אין לקבל את העוּבדה הזאת. אינני כופר בקיוּמה, אך אני אומר: אין לקבל אותה. פירוּש הדבר: סגל המפקדים המכונס כאן חייב

לצאת מכאן בהכרה איתנה וברוּרה, שהוּא יוצא לשלושה חדשים להיאבק על העוּבדה הזאת. אני אומר, לא על סמך השערות, אלא על סמך נסיון מסוּים, שאסוּר לראות ראיה סטטית את החומר האנושי הזה המרוכז בנח"ל והקרוי בודדים; אסוּר לחשוב כי לא יוכלו לחול בו שינוּיים רציניים לקראת היחלצות יתר לתפקידי התישבות בטחונית. זוכרני, לפני שנתים ומחצה היה ויכוּח במקום אחר, כאשר הועלתה לראשונה המחשבה. שיהודים סתם שבאו עם זרם קיבוץ הגלוּיות ילכו להתישבות ויאחזוּ בקרקע בדרך זו, שאשכול סיפר עליה כאן. גם אז נמצאו אנשים שאמרוּ: הדבר לא יעלה ולא יצלח. אין לעולים האלה כל מוּשגים חלוציים, אין להם כל הכנה לכך, והם יעשו הכל ובלבד שלא ללכת להתישבות. וּלעוּמתם היו אנשים אשר האמינו כי גם ביהוּדים אלה ניתן לעורר רצון הגשמה חלוצית.

 

לחצוב במעמקים    🔗

לגבי החומר האנושי של הבודדים אני שׂם את הדגש לא כל־כך בנוער שנולד בארץ, אלא בנוער שבא מן הגולה. נוער זה הוא מבחינות רבות, לוח חלק, ודווקא משוּם שאינו מעורה בארץ ומשוּם שהוּא ללא בית וללא מקצוע, הריהוּ מסוגל יותר לקלוט השפעה וחינוך אשר יורוּ לו את הדרך הנכונה בבנין חייו ועתידו האישיים. לא ייתכן שהחלוציות במדינתנו תהא נחלת מועטים. אין כל ספק, כי גם בקרב המוני העולים הזורמים לארץ, וביחוּד בקרב העליה הצעירה, מצוּיים ‘מטמונים’ חלוציים לרוב. אך אין הם נמצאים על־פני השטח, ויש הכרח לחצוב במעמקים כדי לגלותם. והשאלה העיקרית אשר תקבע את גורלו של הנח"ל וגורל ההתישבות כאחד, היא: האם נצליח להקנות לסגל מפקדינוּ את היכולת לראות באנשים אלה לא רק חיילים, שצריך לאמנם אימוּן צבאי, אלא גם אנשים שיש הכרח להורותם דרך בחיים; להקל מהם את חבלי הסתגלותם לארץ, לשפה, לעבודה, לעזור להם בפתרון בעיותיהם האישיות; לפתוח לפניהם אפקים לא ידעוּם, לשנות את מוּשגיהם הישנים ולהחדיר בהם את הכרת הארץ ואת הכרת האפשרוּיות הממשיות לבנין החיים הבריאים המיוסדים על עמל ויצירה עצמית.

 

שנת שירוּת שניה בכיבוּשי התישבוּת    🔗

הרעיון החדש המובא לפניכם אינו לחץ על החייל הבודד, שיחליט בגמר שנת השירות הראשונה ללכת להתישבות קבע. כשם שאמרנוּ בכנס הקודם, שהיה מוקדש לבעיות המעבר מבסיס האימונים להכשרה חקלאית, שאיננוּ מדברים בשלב זה על התישבות, והתרכזנוּ רק בבעיות הכניסה לעבודה, כך ההצעה שאני מביא לפניכם כיום איננה הצעה שהחייל הבודד יתן בחודש ה־12 את תשובתו האישית הסופית שהוא הולך להתישבות־קבע. הרעיון המובא לפניכם הוּא אחר: אנוּ רוצים למצוא בין כל מסיימי שנת השירות הראשונה 200 – 300 חיילים בודדים ראשונים אשר מרצונם הטוב יסכימו להקדיש את שנת השירות השניה, בהתישבות, לא בהכשרה במשק קיים, אלא בהיאחזוּת בהתישבות חדשה. ובגמר שתי השנים יקום המשק החקלאי כוּלו: הפרות, הטרקטורים והבנינים, להם לנחלה, אם הם יחליטוּ להישאר במקום כמתישבים קבוּעים. רשאי אני לגלות לכם, כי לדרך זו של הקמת משקים חדשים כבר ניתנה הסכמה מלאה מצד הסוכנוּת היהוּדית. ודאי, נסיון זה חדש הוּא בהתישבות, ואנוּ פותחים בו בגלל אותה סיבה שהזכרתי לעיל, בשל מחסור חמוּר ומסוּכן בגרעיני התישבות חלוציים. בדרך זו אנוּ מאריכים למעשה את תקופת ההכשרה החקלאית של חיל נח“ל מ־9 חדשים – לשנה ו־9 חדשים, בהבדל בולט נוסף כי בשנה השניה מקים איש הנח”ל משק חדש, וכל פרי עמלו עשוּי להיות לנחלתו וביתו הקבוּע, אם ירצה בכך. לחייל עצמו אין כל הפסד אישי בתקופה זו, באשר כל זכוּיותיו כחייל שמוּרות לו וחדשי העבודה במשק הנח"ל נחשבים לו כשירות צבאי, וההכרעה האישית אינה נדרשת ממנו אלא מקץ שנתים. דרך חדשה ונועזת זו עשויה להצליח במידה שהמפקדים והמדריכים ידעוּ לנצל בשנה זו, בתנאים נוחים באופן יחסי, את כל האפשרויות להשפיע השפעה של ממש על הכרעתו של החייל.

עמדת המפתח להצלחת הרעיון הזה נתונה, לפי מיטב הכרתי, ביד סגל המפקדים, בידם בלבד. אם קיימים התנאים האובייקטיביים להקמת המשקים הללו – והם קיימים אם המימון הדרוש ישנו ואם החומר האנושי קיים – מצטמצמת כל הבעיה בנקוּדה אחת: ברצונו וּבמאמצו של הסגל. ומאמין אני שהסגל יבצע משימה זו אם יאמין בה. המצב כיום במחלקת מעגן, לדוגמה: כאשר 50% – 60% מן הבודדים רוצים להישאר שנה נוספת בנח"ל וללכת להתישבות, מוכיח, שדבר מעין זה יכול להיות גם במחלקות אחרות של בודדים, כי אין הבדל גדול בחומר האנושי בין המחלקות השונות. הכל תלוּי בסגל, ואם סגל המפקדים יהיה חדוּר חזון גדול, יוכל להדביק בו גם את פּקוּדיו.

 

בדרך גבוּרה אפורה    🔗

ואני מודה לסגן אלוף פלד שהציג את השאלה בצורה בהירה באמרו: ‘מפקד על מי? ומפקד לשם מה?’ כשמפקד יודע את אנשיו ויודע לשם מה ולאן הוא צריך להוליך אותם, הוא מצליח לבצע את המשימה שהוטלה עליו. המבחן בימי מלחמה הוּא בלחימה, אבל אינני יכול כיום ‘להזמין’ מלחמה, כדי שמפקד צעיר יוכל להוכיח את כשרו. אך, לאשרנוּ, יש לנוּ מבחן אחר כשאין מלחמה, והמבחן האחר הוּא ביצירה. ומבחן זה קשה לעתים למפקד מאשר להוליך יחידה בקרב. מאמץ חד־פעמי של הולכת יחידה בקרב איננוּ שוה, מבחינה פסיכולוגית בעיקר, למאמץ של משהו אפור, יומיומי, לגבורה אפורה ומתמדת במשך תקוּפה ארוּכה, כשאין עמה זוהר נצחון. בדרך גבורה אפורה זאת קשה יותר להוליך חיילים. אבל זהוּ יום המבחן לנח“ל ולצבא בכללו, והסגל הוּא המפתח לכך. ולסגל נחוצה תכנית פעוּלה, כי חזון בלבד לא יספיק. הסגל צריך לדעת את אשר עליו לעשות וכיצד עליו לבצע משימה זו. התכנית צריכה לכלול פעוּלות רבות במחלקות, בפלוגות ובגדודים. כאשר שמעתי את תיאוּרו הדרמתי של גדעון, כיצד הוּא עמוס, חשבתי לעצמי: מפקד הפלוגה, מפקד הגדוּד, מדוּע אינכם באים לעזרת המ”מ הזה?

נחוץ עוד דבר שבלעדיו אין סיכוּי להצלחת המפעל אשר אנחנו מדברים עליו, וזהו המגע האישי אל כל חייל וחייל. בעיה זאת קיימת בכל יחידות הצבא, אבל בנח"ל מקבל הדבר משמעות מיוחדת, נוכח התפקיד להכין את חייליו ללכת להתישבות. על נשק זה של מגע אישי אל החייל, של שיחה עם הפרט, של הקשבה ללבטיו אין לוַתר בשוּם פנים. דבר זה משנה לפעמים גורל אדם. אנחנו מדברים כאן באנשים צעירים ולא בבני 30 – 40, שיש בהם יציבות מסוימת, וקשה לשנות את דרכם. נער בן 18 – 19 עדיין אינו יודע מה גורלו בחיים, וניתנת אפשרוּת להשפיע עליו. צריך להיות טיפוּל אישי נוסף לאוירה הכללית הצריכה להיוָצר מסביב לחייל ההולך להקים ישובים משלו: אוירה אשר ברבות הימים תטביע את חותמה על כל פעוּלותיו וחייו ותחרוג הרחק מעבר לתחוּמיו.

 

משׂימה נוספת הוּטלה על נח"ל    🔗

ונקודה אחרונה. בתכנית הזאת צריכה להיות עוד מחשבה אחת נועזת על מנת שנוכל לבצע את הדבר. כוונתי היא, שלביצוע הדבר הכרח הוא ללכת בדרך ריאורגניזציה של המחלקות במשקים. כמו שהנח“ל הבין יפה, שאין לשבץ חייל ממחלקה העוברת להכשרה חקלאית באותו האופן המקרי כמי שנכנס לבסיס אימוּנים, כך לא תיתכן מקריות במיוּן החומר האנושי בהליכה להתישבות. רגילים אנו, כי בבסיס האימוּנים, סמוּך ליציאתם של האנשים להכשרה, מבצעים ריאורגניזציה מלאה כדי להתאים ככל האפשר את האנשים למחלקות לקראת יציאה להכשרה. אך אנחנו חייבים לחשוב, שבחודש ה־11 לא נוכל לקצור את פרי החינוך החלוצי של הנח”ל ולהביא להתישבות חיילים, אם נראה את ההרכב של הבודדים במשק זה או אחר כמחלקה ההולכת כולה להתישבות, או העוברת כולה לצבא הסדיר. אם זו תהיה הגישה, מקפּח הנח"ל את הפּרי המועט שעשה ואיננו דולה מתוכו את כמוּת האנשים שהספּיק לחנך להתישבות.

על כן ברור, שכדי ש־200 – 300 איש ילכו להיאחזות, יצטרכו לבחרם על־ידי סלקציה מתוך 1200 – 1400 איש. כמובן, בראש וראשונה צריך לרכז אנשים מתוך המסגרת הקרובה ביותר, ממסגרת הפלוגה.

בשיחות נוספות עתידים הדברים להתלבן, ולמצוא את מסלולם המתאים לביצוע. חשוב בכנס הוא לא פרט זה או אחר. חשוב שהכנס יצא בהרגשה, ויעביר אותה לכל הפּלוגות והגדודים, שמשימה נוספת הוּטלה על הנח"ל, משימה שהיא גוּלת הכותרת לחייל.

באביב הקרוב, כאשר ייוָצרוּ 3 או 5 נקוּדות חדשות של הנח"ל, יהיה המשך לכך. בשלב זה לא הכמוּת חשוּבה. חשוּבה יותר עצם סלילת הדרך החדשה. חשוּב עצם המעשה, עצם הוכחת אפשרוּת ביצוּעו. אם תיפתח הדרך, תבוא אחרי־כן גם הכמוּת. לדעתי זוהי הרוח, זהו התוכן והחזון, אשר אנחנו יכולים לתת למפקד על כל קשייו שהוא נתון בהם – והוא נתוּן בקשיים רבים. אם הסגל יתלכד למשימה כזאת וייצור אוירה מסביב לרעיון הזה, לא כרעיון מוּפשט, אלא כדבר מעשי, נוכל להצליח בביצוּע המשימה. ואם הסגל יאמין בכך יאמינו גם החיילים.

תשי"א – 1951