א.    🔗

רבי עקיבה בן יוסף היה בן בלי שם. אביו היה עם־הארץ, לא שם ולא תהלה למשפחתו בישראל. ההגדה מספרת, שהיה נצר מגזע סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בנעוריו היה גם רבי עקיבה עם הארץ, רועה צאן אחד עשירי ירושלים, בן־כלבא־שבוע שמו. ותהי לעשיר הזה בת יפה מאד טובת לב ויראת אלהים ושמה רחל. ותרא רחל את רועה צאן אביה, והנה הוא איש מצניע לכת וטוב רוח, ותאהבהו בלבה, ותשבע לו להיות לו לאשה, אם ילך אל בית המדרש ללמוד. ויבטיחה רבי עקיבה לעשות כדבריה. ותהי רחל בת העשיר לאשה לעקיבה הרועה. וישמע אביה, ויתאנף בה, וידר נדר לעזבה בעניה, ולבלי תמך אותה, גם אם תגוע ברעב.

ויבאו להם ימי עני ומחסר. בזעת אפיו מצא רבי עקיבה לו ולאשתו היקרה לחמו בחטבו עצים מיער למכרם בשוק. באהל דל היה מושבם, ועל תבן הציעו להם מצע, ולא התאוננו. אך פעם אחת, בראותו את אשת נעוריו המעֻגנה סובלת מחסור ולחץ, ובזכרו את אשר עוללה לנפשה, בעזבה משכנות אביה הנהדרים באהבתה אותו, ויכמרו רחמיו, ויקרא באנחה: “הוי! לוּ היה לאל ידי, כי עתה עשיתי לך עדי יקר, ועליו תמונת ירושלים עיר הקדש, מרֻקמת רקמת זהב!” בעת ההיא בא איש אחד (לפי דברי ההגדה היה זה אליהו הנביא) אל אהלו הדל, ויאמר: “חנוני אנשים טובים, הנה ילדה אשתי בן, ותבן אין לי להציע תחתיה. תנו לי מעט תבן!” ויאמר רבי עקיבה לרחל: “ראי, הנה ישנם אנשים דלים ממנו, אשר גם מעט תבן אין להם”. ותאמר לו רחל אשתו: “לך ילמד תורה בבית המדרש”.

אך רבי עקיבה, אשר כבר בא בשנים, לא האמין בכשרונותיו, כי יצליח ויעש חיל בלמודיו. ויהי היום ויבוא אל באר אחת לשאב מים, וירא את האבן אשר על יד הבאר, והנה חור גדול בה, וישאל: מי נקב את החור? ויענוהו האנשים לאמר: “נטפי המים הנופלים עליה יום יום נקבוהו”. ויאמר רבי עקיבה בלבו: “הוי, מה נואלתי, בתתי את לבי להסיתני בשפק פן לא אצליח בלמודי! הן אם המים הרכים יוכלו לשבר את האבן הקשה, הלא דברי התורה הקשים כברזל יחדרו אל לבי שהוא רק בשר רך”. וילך אל בית הספר הוא ובנו הקטן יחדו, ויתן המורה לוח אלף־בית לפניהם. ויהי הוא אוחז את הלוח בקצהו מזה, ובנו אוחזהו בקצהו השני, ולומדים את אותיותיו.

לאט לאט למד את כל התורה הכתובה, וילך, וישב לפני נחום איש־גם־זו, וישמע את לקחו שנים רבות, אחרי כן בא אל רבי אליעזר הגדול עירה לוד, ויהי לו לתלמיד מקשיב. ויצטַין התלמיד הזה בכשרונו הגדול ובשכלו החד, ויקיף תמיד בשאלות את מורהו זה. ורבי אליעזר הקפדן לא שם לבו אל התלמיד ואל שאלותיו, כי לא נָעם לו הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת התורה, בהתאמצו למצוא כונה נסתרת בכל אות ואות מאותיות התורה, כאשר למדהו מורהו נחום איש גם זו.

ורבי יהושע בן חנניה, אשר בקר לפעמים בית מדרשו של רבי אליעזר, ראה ויבן כי ברכה רבה בתלמיד הזה, וכי כוכב מאיר הוא על שמי היהדות, ויהללוהו תמיד באזני רבי אליעזר. ותעברנה שלש עשרה שנה, ויבואו כל דברי מורהו – הן ההלכות הרבות אשר היו שמורות בזכרונו – בלב רבי עקיבה, ויגדל בתורה במאד מאד. וירבה לשאול את רבי אליעזר שאלות רבות, ויביאהו תמיד במבוכה בכח שכלו הכביר, עד כי לא ידע המורה הגדול לענותו דבר. וירא זאת רבי יהושע, וישמח מאד, ויאמר לרבי אליעזר: “הנה זה העם אשר מאסה בו, צא נא עתה והלחם בו”. מני אז דבקה גם נפש רבי אליעזר ברבי עקיבה, אשר לשמע חכמתו נקבצו באו אלפי תלמידים לשמוע תורת פיו.

ויהי ככלותו למודו בבית המדרש, וישב ברב פאר והדר, בלוית אלפי תלמידיו, אשר נהרו אחריו, אל עיר מגורי רחל אשתו והוריה. ויהי כשמוע רחל כי בא אישה, ותצא לקראתו. ותאמרנה לה שכנותיה: “לכי ושאלי לך שמלות; למה תלבשי קרעים בהראותך את פני אישך?” ותען רחל ותאמר: “יודע צדיק נפש בהמתו”. כלומר: “יודע אישי הצדיק את מצבי המר ואת אשר נשאתי בגללו”. ותבוא אל רבי עקיבא, ותפל לרגליו, ותחל לנשק אותן. ויבואו תלמידים להדפה כי לא ידעו אשר היא אשתו. ויאמר להם רבי עקיבה: “עזבוה, כי שלי ושלכם שלה הוא”, כלומר: תורתי ותורתכם בגללה באו לנו.

ורחמי בין־כלבא־שבוע נכמרו על בתו הרכה והענוגה, הסובלת לחץ ועני, וידו תקצר מהושיע, כי נדר נדר לאלהים בקצפו, לבלתי תמך אותה. ויאמר בלבו: “הנה איש חכם וגדול בתורה בא העירה. הבה אבואה לפניו ואבקשהו להפר את נדרי, כי לא אוכל לראות עוד ברעה אשר תמצא את בתי”. ויהי בהגידו את עקת לבבו לרבי עקיבה, וישאלהו זה לאמר: “האם לוּ היה חתנך גדול בתורה, גם אז נדרתה את נדרך?” ויקרא בן־כלבא־שבוע: “חלילה לי! לוּ ידע רק פרשה אחת או הלכה אחת, כי עתה משכתיהו חסד”. ויאמר רבי עקיבה: “אני הוא חתנך, עקיבה הרועה לפנים”. ויפל בן כלבא שבוע על פניו וישק רגלי חתנו, ויתן לו מחצית הונו. ויעשר רבי עקיבא מני אז ולא ידע עוד מחסר ועני.

וישב רבי עקיבא¹ בכפר קטן, בבני־ברק, ויכונן שם את בית מדרשו הגדול, ויהיו לו עשרים וארבעת אלפים תלמידים במלוא רחב ארץ ישראל, מגבת ועד אנטיפרס, ויעבוד באמונה ובתם לב את עבודתו הלאומית, ויקדיש את כל כחו לטובת עמו ולאומיותו, ויהי לברכה ולתהלה בקרב הארץ, ושמו הטוב הלך לפניו בכל ארצות תבל, אשר נדחו שמה נפוצות יהודה.

ויהי בהיותו לאחד המורים הגדולים בישראל, ויזכר רבי עקיבה את עת בערותו לפנים, ויאמר תמיד בשמחת לב: “ברוך אתה אלהי ישראל, ששמת חלקי בין יושבי בית המדרש ולא שמת חלקי בין יושבי קרנות בשוק”. ויוסף עוד לספר על תכונת רוח לפנים לאמר: “בהיותי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”.

ויהי רבי עקיבה איש חי רב פעלים כבירים מאין כמהו בדור ההוא, איש כביר־לב שלא חת מפני כל, איש אשר האמת היתה אהובה לו מכל כבוד וגדולה, ובדגלה התימר תמיד. איש ענו ושפל ברך, מכבד את מוריו וחבריו, אך גם מתנגד לדבריהם, בראותו כי הצדק אתו; איש נוח לבריות, ומה גם לחבריו, אשר התהלך אתם באחוה ורעות, שומע חרפתו מבלי להשיב עליה לחורפהו כגמולו, כי אם בחן ובנעימים השיב מענהו תמיד.

 

ב.    🔗

אחת מפעולותיו היותר גדולות והיותר נכבדות בימי חייו היתה דרישת התורה בהלכה ובאגדה. אם כי היה תלמיד רבי אליעזר הגדול, בכל זאת התנגד לשיטת מורהו, אשר אחז רק בההלכות המקֻבלות. גם בדרך רבן גמליאל דיבנה, אשר אמר לדחות כליל את ההלכות המקֻבלות, הנאמרות בשם יחיד, מבית המדרש, לא בחר רבי עקיבה; גם לדרך מורהו רבי יהושע בן חנניה, היא דרך הפשרה בין הקבלה וההגיון, התנגד, ויתאמץ לעשות את הדרש חפשי ללכת אל כל אשר יוליכהו רוח בינתו, למען יוכלו חקי התורה להַתאים עם מצב הזמן וצרכי העם בכל עת ועידן.

אי־לזאת אחז לא רק בשבע המדות, אשר הנחיל הלל הזקן, כי אם גם ביתר שש המדות, אשר המציא חברו רבי ישמעאל בכח הגיונו הבריא. אך גם אלה לא מלאו את נפשו, וילך עוד הלאה בדרישת התורה, בהוסיפו למצוא כונות בכל אות ואות אשר בדברי התורה, ולהוציא מהן את החקים, אשר התחדשו לפי צרכי הזמן, כאשר למדהו מורו נחום איש גם זו.

על המלות: “את”, “רק”, “אך” אמר שהן באות לרבות דבר שלא נאמר בפירוש בתורה; כל מקום שנאמרו בתורה המלות “בה”, “לאמר” נחוץ, לפי דעתו, לדרש, כלומר: למצוא עוד כונה, שאינה נראה בפשט הכתוב. רבי ישמעאל חברו התל בו פעמים רבות בגלל זאת; פעם אחת אמר לו בלצון: יען למדך תורה מפי נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שדרש כל “אתין” “ורקין” שבתורה, הלא תאמר לי מה תדרש, למשל, בדברי הכתוב: “את ה' אלהיך תירא”? בזה חשב רבי ישמעאל להביאו במבוכה, כי את מי עוד על האדם לירוא זולת האלהים? אולם רבי עקיבה ענהו בלעג מר: “לא דבר רֵק הוא (הדרש) מכם, ואם רֵק מכם, יען שלא תדעו לדרש. ובאמת גם בזה יתכן לדרש ולאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמיד חכם”, כלומר: האדם מחויב לירא גם את התלמיד־החכם.

הדרש הזה היה נפלא ונכבד מאד בזמנו, כי גם המינים אשר עקמו את דברי התורה לאַמת את שטתם דרשו גם הם את המקרא ההוא לתכליתם… ויבוא רבי עקיבה ויסתם את פיהם בדרשתו הנעימה.

פעמים רבות התמרמר אליו רבי טרפון בשמעו את דרשותיו, ויאמר לו: “עקיבה, אינני יכל לסבל!” אך התלמיד אמיץ הלב הזה לא עצר בדבריו, ויוכיח למורהו כי הצדק אתו. ורבי טרפון הנוח להתרצות הודה לו מהרה ויען: “אני שמעתי ולא ידעתי לפרש, ואתה דרשת וכונת לשמועה! הא, כל הפורש ממך כאלו פורש מחייו, אשריך אברהם אבינו שעקיבה יצא מחלציך!”. מקרים כאלה קרו לו הרבה עם רבי טרפון.

הוא מספר במו פיו איך התוכח פעמים רבות עם רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי ישמעאל בהלכות שלא ידעו הם לבאר את טעמיהן. ואחרי אמרו להם: אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, ענוהו לאמר: “השב!” ואחרי כן הודו לדבריו ויאמרו: “יפה דרשת!”, וכן קרה שלא ידע רבי יהושע לפרש הלכות מקבלות, ויאמר רבי עקיבה: “אני אפרש”, ודבריו מצאו חן בעיני כל שומעיו.

דרך רבי עקיבה בהלכות היה כדרך כל בית הלל – דרך חן ונעם, דרך חיים וחסד. הוא השתדל להקל בדינים, שנהגו בהם מכבר לחומרא, ולהחמיר בדינים שנהגו בהם קולא, אם ראה ויוכח, כי טובת עמו דורשת זאת.

הנה בית שמאי אמרו, כי רק אז יוכל הבעל לגרש את אשתו, אם מצא בה ערות דבר, ובית הלל הקילו ויאמרו כי גם אם מצא בה חסרון בגופה יוכל לגרשנה. אבל רבי עקיבא ראה, כי שלות המשפחה דורשת להקל עוד יותר ויאמר: “אף אם מצא אחרת נאה ממנה יוכל לגרשנה”. ובאמת מה אמללה המשפחה, אשר הבעל חדל מאהב את אשת נעוריו! כמה ריבות יפרצו בה יום יום! כמה דמעות תשפך האשה האמללה, אשר נהפך לב אישה לשנאה! וגם הבעל, במה אשם אם חדל לאהב? הכי האהבה ביד תֻּקח? הלא רגש הלב היא, ומי יוכל לצות על הלב לאהב או לחדל? ועתה מה אמללים הם האיש והאשה. הנה הם חפצים להפרד איש מרעותו, והדת עומדת בצר נגדם ואומרת: יחדו ישבו, כי אין באשה ערות דבר או חסרון בגוה. אל המצב המר הזה שם לבו רבי עקיבה, אשר ידע את האהבה בתענוגיה, אשר כבד את רחל אשתו בכל לבבו, ויוכח, כי אם חדלה האהבה לשום משכנה בין האיש והאשה, אז אין טוב לשניהם, כי אם להפרד זה מזאת לאשרם ולשלותם.

כן היה דרך רבי עקיבה לבטל או לשנות מן הקצה אל הקצה דינים ומנהגים, ולא ירא את ההלכה המקבלת זה ימים רבים, כאשר התלמוד מספר: “בראשונה היה בית הדין שולח אל בעלי הבתים אשר במדינות לאמר: מהרו והפרישו את המעשרות , עד שלא תגיע שעת הבעור – שנת השמיטה –, עד שבא רבי עקיבה ולמד, שכל הפירות, שלא באו לעונת (לחיוב) מעשרות, פטורים מן הבעור”.

עוד כלל אחד היה לו בדרישת התורת אשר קראהו בשם “סמוכים”, כלומר: למה נסמכה פרשה זו לזו? אין זאת כי אם לדרש את האחת על פי השניה. ועל הכללים שהמציא הוא ואשר קבל מנחום איש גם זו ומרבי ישמעאל כונן רבי עקיבה את כל התורה שבעל פה על יסודות מוצקים בל ימוטו, ויסדר את כל ההלכות לסדרים מיוחדים, ענין ענין לבדו: הענינים הנוגעים למצות הארץ לבד, עניני החגים והמועדים לבד, עניני האישות לבד, עניני המשפטים לבד, עניני הקרבנות לבד, ועניני טומאה וטהרה לבד. אלה הם ששה הסדרים אשר נקראו בשמותיהם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות, וכל הסדרים ביחד נקראו בשם: “משנת רבי עקיבה”.

על כן אמרו החכמים, אשר חיו אחריו, כי הוא עשה את כל התורה טבעות טבעות, כלומר: כשלשלת המחֻברה מטבעות רבות. אחריו השלימו את העבודה הגדולה הזאת תלמידיו ותלמידיהם אשר הלכו בעקבותיו, ויכתבו את כל ההלכות ויחקון בספר ותהיינה לספרי המשנה – עטרת סִפרותנו העתיקה ותפארתה. ששת הספרים האלה הניחו יסוד מוסד בלאומיות ישראל, ויגינו עליה לבל תשבת מטהרה ברוב ימי הנדודים מאז ועד הנה.

 

ג.    🔗

וכדרכו בדרש המקרא בהלכות, כן היה גם דרכו בדרשות האגדות – להתרחק מפשט הכתובים לתמהון לבב חבריו. אך אם נשים לב לדרשותיו באגדה נראה, כי הדרש לא היה לו לעיקר, כי אם לטפל, אשר על ידו יגיע אל מטרתו. ומטרתו היתה נעלה מאד: להרים את הרוח הלאומי בקרב עמו, לנחמו ולעודדו לבל יכשל בדרך חייו המרים, אשר מררום הרומאים ויתר שונאיהם, ולסתום פיות המינים, אשר הוציאו כונות זרות מדרשות התורה, למשוך אחריהם את המון בית ישראל. אופן הדרשה היה בעיני רבי עקיבה רק כקליפה קשה, ותוכן הדרשה כגרעין מתוק. עמל הפלפול היה נכבד בעיניו רק בגלל התועלת שקוה להוציא ממנו. וכאשר התפלפל לפניו אחד מתלמידיו ללא תועלת, ענהו רבי עקיבה: “צללת במים אדירים והעלית חרס בידיך!”, וכמה פעמים קרא לפפייס חברו לאמר: “דייך פפייס!” בשמעו אותו דורש דרשות זרות ללא כל תועלת.

הדעות הרמות וההשקפות הנעלות, אשר הביע רבי עקיבה באגדותיו, מראות לדעת, מה רמה ונשגבה, מה זכה וטהורה היתה נפש האיש הגדול המורם מעם הזה, ומה גדלה אהבתו לכל דבר קדוש, אשר הקדישתו לאמיות ישראל! בנשאו מדברותיו על אלהי ישראל וקדושו נדמה, כי נפשו הטהורה מתפרצת מגוית חמרה ומתנשאת למעלה אל מקורה הטהור והנצחי, אל אלהי הרוחות. “אשריכם ישראל – קרא רבי עקיבה – לפני מי אתם מִטהרים, ומי מטהר אתכם? לפני אביכם שבשמים!”. “אין להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם! כי הוא דן הכל באמת והכל בדין”, אמר בפעם האחרת, “כל מה שהאלהים עושה, רק לטובת האדם הוא עושה”, היה פתגמו תמיד.

האגדה מוספת לספר על זאת, כי פעם אחת בא רבי עקיבה אל עיר אחת ולא נתנוהו אנשי העיר ללון שם. ויאמר: “כל מה שהאלהים עושה לטוב הוא עושה!”, ויצא את פני העיר וילן בשדה. ויהי לו נר דולק, תרנגל להעירו משנתו וחמור. ויפח הרוח ויכבה את הנר, ויבוא חתול ויטרף את תרנגלו, ואחריו בא ארי ויטרף את חמורו, ורבי עקיבה אמר שבכל אלה, כמשפטו, כי לטובתו עשה לו האלהים את זאת. בלילה ההוא התנפלו גדודי צבא על העיר וילכדוה. ויאמר רבי עקיבה לתלמידיו: “ראו כי כל דרכי אלהים צדק ומשפטו אך לטובה, הן לוּ היה הנר דולק, או התרנגל קורא, או החמור נוער, אז התנפלו הגדודים גם עלינו ויהרגונו – ועתה נצלנו”.

בזכרו את המון הבריות שנבראו בתבל ואת חליפות טבען, אמר תמיד ברֹב המית רגשותיו: “מה רבו מעשיך ה'!” ובפיו לא מצא די מלים לפאר ולרומם את אלהי ישראל. בדרשה רחוקה מפשט הכתוב, אך נעלה בתכנה הנעים אמר: "אומות העולם שואלות את ישראל: “מה דודך מדוד שככה השבעתנו? שככה אתם מתים בגללו, וככה אתם נהרגים למענו? הנה נאים אתם, הנה גבורים אתם, בואו ונתערב יחד?” וישראל עונים להן: “המכירות אתן אותו? נאמר לכן מקצת שבחו: דודי צח ואדֹם”. ואחרי שמוע האומות שכן הוא שבחו, אומרות לישראל: “נלכה עמכם”, שנאמר: “אנה הלך דודך, היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?” וישראל עונים אותן: “אין לכן חלק בו, כי אם אני לדודי ודודי לי”.

מה נשגבו אמריו אלה, אף אם עקמו את כונת שיר השירים! הנה הלאומי הגדול הזה מציר בדמיונו את אלהיו, מלא אהבה וחסד אל עמו, עם סגלה, והם אחוזים ומתלכדים יחדו, וזר לא יתערב בתוכם. זאת היא השקפת לאומי נלהב מאד נעלה!

מעלת עמו וערכו גדולים מאד בעיניו. הוא שם בפי משה רבנו דברים כאלה: “צא ואמר לישראל שבזכותם האלהים מדבר עמי, שבכל שלשים ושמונה שנה שכעס על ישראל במדבר לא דבר עמי”. הוא אמר: “אפילו עניי ישראל רואים אותם כאילו הם בני חורין, שהם בני אברהם יצחק ויעקב”. וגם הוא דרש כרבי ישמעאל “שכל ישראל בני מלכים הם”. פעם אחת פרע איש אחד את ראש האשה בשוק, וישפטהו רבי עקיבה לשלם לה ארבע מאות זוזים, יען אשר בִּזה בת ישראל, “חביבים ישראל – קרא רבי עקיבה – שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם”.

אחד שרי רומה שאלהו: מה היא סבת הרעש? ויענהו רבי עקיבה: "בשעה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בבתי עבודה זרה ובעובדיה, איך הם נתונים בשקט ובשלוה בעולם, ורואה את ביתו חרב ונתון בידי הגוים, כביכול, הוא מקנא ושואג, ואז השמים והארץ רועשים, שנאמר: “ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו”, וישראל מה הם עושים? הוא מגין עליהם שנאמר: “וה' מחסה לעמו”.

מלבד אהבתו הרבה לעמו, נראה בדבריו אלה גם אהבה אין קץ לירושלים עיר קדשו. עוד ממאמר אחר נוכח מה כלתה נפשו לארצו הקדושה. “כל המניח את ארץ ישראל ויוצא חוצה לארץ – יאמר רבי עקיבה – מעלה עליו הכתוב כאלו עובד עבודה זרה, וכל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כי כל ארץ ישראל ראויה למזבח, יען כל אדמתה קדש”.

ומה רמו דבריו על התורה ועל תלמידי החכמים! הוא דמה את התורה למים: “מה מים חיים לעולם כן דברי התורה חיים לעולם; מה מים מעלים את הטמא מטומאתו כן דברי התורה. מה מים משיבים נפש האדם, כן גם התורה משיבה נפש האדם מדרך רעה לדרך טובה; מה מים יוקחו בחנם כן דברי התורה”. “חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה – אומר רבי עקיבה – חבה יתרה נודעה להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו”. את תלמידי החכמים המפיצים את התורה דִמה לבאר לאמר: “שתה מים מבורך”, – תלמיד חכם נמשל בתחלתו לבור – מה בור אין בו מים, כי אם מה שנותן הגשם לתוכו, כן תלמיד חכם בתחלתו לא למד, רק מה שלמדהו מורהו. “ונוזלים מתוך בארך” – מה באר מתמלאת מים חיים מכל צדדיה, כן באים אחרי כן תלמידים ולומדים ממנו שנאמר: יפוצו מעינותיך חוצה". בזה הוכיח כי כל חכם מחויב להפיץ ידיעותיו בין הבאים ללמד ממנו. הוא אמר שחוב על המורה ללמד את התלמידים עד דעתם היטב את למודיהם, היתה התורה סדורה בפיהם, ולהראות להם טעמים על כל אשר ילמדם, ולא שיקבלו את התורה רק בקבלה בלי דרישה וחקירה.

התפלה נכבדה מאד בעיניו. הוא דרש את המקרא: “קדש הלולים לה'” לאמר: “כל דבר אשר יהנה האדם ממנו טעון ברכה לפניו ולאחריו. אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאני זקוק להוריד גשמים להשיב רוחות ולהוריד טללים, אף אתה זקוק לברכני. והיה זהיר להתפלל לפני. ואל תאמר בשעת הרוחה לבזות את התפלה, ואך בהגיע הצרה תתפלל. לא, בני, לא תעשה כן. כי אם לפני בוא הצרה תקדים ותתפלל”. ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם לטעום דבר טרם יברך”.

ובהתפלל רבי עקיבה היו כל רגשותיו נתונים לאלהיו, כמסופר בתלמוד: “כן היה מנהגו בהתפללו: אם התפלל עם הצבור יחדו, קצר בתפלתו מפני טרח הצבור; ואם התפלל יחיד, לא נח במקום אחד מרב התלהבותו, שאם הניחו אדם בזוית זו מצאו אחרי כן בזוית אחרת, מרב השתחויות וכריעות”.

 

ד.    🔗

דברי רבי עקיבה הישרים התאימו תמיד עם מעשיו. הוא דבר בשבח הצדקה וגמילות החסדים באמרו: “מי שהוא גומל חסדים יהי מבֻשר שתפלתו תהי נשמעת”. אין לעשות מסחר בכסף הצדקה – לפי דעתו – אף אם השכר יהיה לטובת העניים, למען היות תמיד כסף מזומן תחת ידי הגבאי, אם יקרה לפניו עני. וכן היה עושה גם הוא כל ימיו, כי היה גבאי צדקה, וישוטט בגלל זאת אל ערים רחוקות בכל חלקי התבל, ויקדיש רב עתותיו לחמול על דל. ומרוחו הנדיבה האציל על מיודעיו לחוס על אביון כאשר יסֻפר, כי לקח כסף מאת רבי טרפון לקנות לו אחוזת נחלה, ויחלקהו לאביונים. וכאשר שאלו רבי טרפון איה האחוזה, הראהו את הדברים הכתובים בספר תהלים לאמר: “פזר נתן לאביונים”, ויודה לו רבי טרפון על אשר העירהו למלא את חובתו האנושית, וישקו על ראשו ויקראהו: “רבי ואלופי!”.

ענות רוחו היתה רבה מאד. הוא לא התגאה מעודו בתורתו הרבה שלמד. “תלמיד חכם המתגאה בתורתו – אומר רבי עקיבה – דומה לנבלה מושלכת בדרך, שכל העובר עליה יאטם חוטמו ומתרחק ממנה”. ויוסף עוד לאמר: “סיג לענוה יראת חטא”, כלומר: הגאוה היא חטא, והירא לחטוא לא יגבה לבו. – פעם אחת פגשהו רבי יונתן בן הרכינס, חכם קפדן ועומד על דעתו, מתלמידי בית שמאי, ויאמר לו: “האתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם ועדנה לא הגעת לרועי בקר”. בדבריו האחרונים אמר להכאיב את לב רבי עקיבה, בהזכירו אותו, כי היה רועה צאן לפנים. ורבי עקיבה ענהו בענותו על חרפתו לאמר: “אפילו – לרועי צאן”. בהיותו עוד תלמיד בבית המדרש ביבנה קרה שהתאונן רבי יוחנן בן נורי עליו לפני רבן גמליאל פעמים אחדות, והנשיא יסר את רבי עקיבה בשבט פיו. אך הוא לא שנא בגלל זאת את רבי יוחנן ויוסף עוד לאהבה" ויקרא עליו רבי יוחנן לאמר: “הוכח לחכם ויאהבך”.

ומה נחמדות היו תהלוכותיו עם מוריו וחבריו. לא פעם ושתים ראה אותם מצטערים, וינחמם מיגונם. רבן גמליאל קרא פעם אחת את המקרא “עושה אלה לא ימוט לעולם” ויבך ויאמר: “מי זה יוכל לקים את כל הדברים הטובים הנאמרים פה?” וינחמהו רבי עקיבה ויוכיח לו ברב הגיונו, כי גם אם עשה האדם אחד מהמעשים ההם, יוכל לבטוח כי לא ימוט לעולם. ויקרא רבן גמליאל מהמית לבו: נחמתני, עקיבה, נחמתני! – גם לרבי יהושע קרה צער גדול, בצות עליו רבן גמליאל ללכת מפקיעין ליבנה במקלו ובכספו ביום הכפורים. וינחמהו רבי עקיבה, ויוכיחהו לדעת כי כל מה שעושה רבן גמליאל עשוי הוא, כי הוא הנשיא בעמיו. ויאמר לו רבי יהושע גם הוא: נחמתני, עקיבה, נחמתני!. וכאלה היו מקרים רבים.

את מוריו כבד מאד כאשר יכבדו מלאך האלהים. בלכתו ללַות את רבי אלעזר הגדול אל בית עולמו, פגש בארון המת בין קיסריה ללוד, ויצעק צעקה גדולה “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” ויך את בשרו עד שפך דם, ויקונן עליו לאמר: הרבה מעות יש לי (הרבה שאלות בדברי התורה יש לי לשאול) ואין לי שֻלחני להרצותן! (אין איש עתה שיפתרן). –

האהבה בין איש לרעהו היתה בעיניו אחת המצות היותר גדולות במצות התורה. הוא אמר: “ואהבת לרעך כמוך – זה הוא כלל גדול בתורה!” ואם כי היה לאומי נלהב מכל חכמי דורו, בכל זאת אהב גם בני אומות אחרות אם מצא בהן מדות טובות. הוא אמר, למשל: “בשלשה דברים אני אוהב את המדיים: כשהם חותכים בשר, אינם חותכים כי אם על השלחן; כשהם נושקים את רעיהם, אינם נושקים כי אם על גב היד; וכשיועצים אינם יועצים כי אם בשרה”. ככלל, הביע את אהבתו לכל בן אדם באמרו: “חביב האדם שנברא בצלם אלהים”. –

רב מאד מספר פתגמיו, אשר דבר בשבח המדות הטובות והמוסר, המפוזרים בספרותנו התלמודית. השקפותיו הנאורות והמושכלות על האדם ועל מדותיו והנהגתו בחיים הן מרגליות יקרות בתורת המדות והמוסר הנותנות כבוד לאומריהן. ומה נחמדות הן שבע צַואותיו אשר צוה את רבי יהושע בנו לפני מותו! כמה הגיון נִסיוני צפון בהם! הוא צוהו לאמר: "אל תשב בגָבהה של עיר (במרומי קרת), שלא יפסיקוך מלמודיך עוברי הרחוב; אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים (כי ראשים כאלה אינם שמים לב לצרכי העיר בעסקם תמיד בתורה); אל תמנע מנעלים מרגליך (בימים ההם הלכו רוב בני האדם בארצות הקדם יחפים); השכם ואכל בקיץ מפני החמה ובחרף מפני הקר; עשה שבתך חול (טוב שלא תכבד את יום השבת במאכלים טובים ובבגדים יפים) ואל תצטרך לעזרת בני האדם; היה משתדל עם האדם שהשעה משחקת לו; אל תכנס לביתך פתאם ומה גם לבית רעך (פן תראה מעשה אשר לא עשו לעיניך, ולמה תכלימם?). גם את שמעון בן יוחאי צוה חמשה דברים מחֻכמים לפני מותו בלשון משל ומליצה, וירבו חכמי התלמוד לבארם איש על פי דרכו, ולמצוא בהם כונות נעלות.

השקפתו על האישות היתה נאורה, ומצב האשה היה קרוב ללבבו. הוא אמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשיה”. – “כל הנושא אשה שאינה מהוגנת עובר על חמש עברות”. – “זכו איש ואשתו (אם חיים הם בשלום) – שכינה שרויה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתם”. – “הנותן עיניו (המצפה) באשתו שתמות, למען יירש רכושה או יקח את אחותה, סוף קוברים אותו בחייה, שנאמר: חופר גומץ בו יפל”. אלה הם דבריו המסלאים בפז.

איש אחד נדר נדר לגרש את אשתו, ויבוא אל רבי עקיבה, ויצו עליו רבי עקיבה להשיב לאשה כסף כתובתה ארבע מאות שקל. ויאמר האיש, כי כל הונו עולה רק לסכום כזה, לכן תקח האשה מאתים שקל ומאתים שקל ישארו לו להחיות בהם נפשו. ויאמר לו רבי עקיבה: “אף אם אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה”. ויאמר האיש: לוּ ידעתי כי כן הוא כי עתה לא נדרתי לגרשנה. ויפר רבי עקיבה את נדר איש, וייעץ לתלמידיו להפר תמיד נדרי האנשים הנודרים לגרש את נשיהם, בהזכירם אותם כי עליהם לשלם את כל כסף הכתובה וינחמו ממעשיהם. – הוא התיר גטי נשים שנעשו בבית משפט הגוים, אף אם חתמו עליהם נכרים. הוא אמר, כי האשה בעצמה תוכל להביא גטה אל בית הדין ולאמר, כי גרשה בעלה מבלי הביא ראיה לדבריה. – עד ימיו היה המנהג שהאשה לא יכלה ללבש בגדים יפים בעתים ידועות ולקרוע אז בפוך עיניה. ויאמר רבי עקיבה: “הלא יבוא הדבר לידי איבה, ויחפץ הבעל לגרשנה”; ויגזר אֹמר כי תוכל להתקשט.

בעסקו בצרכי הקהל ובפרנסו עניים, שם עיניו על דרכי בני האדם, וידע את טבעם, מזגם וחסרונותיהם, וידרש את דרשותיו הנעימות להשיבם מדרך רעה. הוא ראה גם בבני האביונים אנשי מרמה, וישא מדברותיו על מזמותיהם הרעות, ויוכיחם בשבט פיו לאמר: “כל הנוטל פרוטה מן הצדקה, בזמן שאינו צריך, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. הוא היה אומר: “המכריך סמרטוטים על עיניו ועל שוקיו. ואומר: “תנו לעוֵר למֻכה־שחין”, סוף שיאמר לאמתו (שתכהינה עיניו ויצטרע באמת)”. ויוסף עוד לדבר על אנשי מרמה לאמר: “הזהר מן היועצך לפי דרכו (להנאתו ולא להנאתך)”. –

הוא הזהיר מאד את בני האדם לבלתי היות קלים לכעוס, ולבלתי הראות אותות קצף, באמרו: “החובט פתו בקרקע והמפזר מעותיו בחמתו, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. – “הקורע בגדיו והשובר כליו בחמתו סוף שיעבוד עבודה זרה; שכן היא אומנותו של היצר הרע: היום הוא אומר לו: קרע בגדיך, ולמחר אומר: לך עבוד עבודה זרה”. והיצר הרע – לפי דעתו – “דומה בתחלתו לחוט של עכביש, ולסוף נעשה כקלע של הספינה”. –

כן הזהיר שומעי אמריו מחברה רעה באמרו: “אל תבוא בין הלצים פן תלמד ממעשיהם”. “כל המדבק כעוברי עברה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל פורענות כמוהם. וכל המדבק בעושי מצוה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל שכר כמוהם”. –

גם על תהלוכות בני האדם בדרך ארץ דבר דברים מחֻכמים, וייעץ עצות טובות. הוא אמר: “אל תרגיל עצמך לאכל מן הסעודה (לתור אחרי משתות ולבקרם) פן יהיה סופך לאכל מקופה של צדקה”. – מעשה ברבי עקיבה – מספר התלמוד – שעשה סעודה לתלמידיו. ויביא להם ראשונה בשר נא; החכם בהם אחז נתח הבשר בידו האחת, ובידו השניה אמר לתלש לו נתח. וירא כי לא יכל לתלש, וימשך ידו ממנו, ולא אכלו. אך הכסיל אשר בהם אחז בידו את הנתח וישכהו בשניו. ויאמר לו רבי עקיבה בתוכחה: “לא כן, בני. הנח את עקבך על הנתח בתוך הקערה”. אחרי כן הביא להם בשר מבושל ויאכלו די שבעם. אחרי אכלם אמר להם רבי עקיבה: “בני, עשיתי כן רק למען אוכח, היודעים אתם דרך ארץ אם לא?”.

כבוד האדם נחשב מאד בעיניו. רבי ישמעאל אמר, כי המספידים את המאבד את עצמו לדעת (ההורג את נפשו) אומרים “הוי נתלה, הוי נתלה!”, ויאמר לו רבי עקיבה: “אל תכבדהו ואל תקללהו”. נער אחד שבר צלוחית ויכהו אביו, ויירא מפניו וילך ויטבע בבור. ויצו רבי עקיבה לנהג בו בכבוד כמו בכל המתים אשר מתו בידי ה' ולא בידי עצמם.

פתגמיו המחוכמים על השגחת האלהים, על חובות האדם לבוראו ועל גמול מעשיו הטובים והרעים, מצוינים מאד בעמק שכלם וברעיונם הבהיר הצפון בהם. הוא היה אומר: “הכל צפוי (האלהים יודע הכל), והרשות נתונה (לאדם לבחר לו דרך טובה או רעה), ובטוב העולם נדון (גם בענוש אלהים את האדם רחמים יזכר), והכל לפי רוב המעשה (לפי מספר המעשים הטובים ישלם ה', ולא לפי גדלם)”. עוד היה אומר: “הכל נתון בערבון (האדם ערב את מעשיו הרעים), ומצודה (מצודת היצר הרע) פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה (תאות העולם פתוחות לו), החנוני מקיף (האלהים לא ימהר לענוש את הרשע), הפנקס פתוח והיד כותבת (המעשים הרעים נרשמים ונזכרים), כל הרוצה ללות יבוא וילוה (הרשות נתנה ביד האדם לעשות על חשבון ענשו או גמולו מעשים רעים או טובים); הגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו או שלא מדעתו (המות ויתר המקרים הרעים רובצים על פתח האדם בכל יום, ובבוא יומו יענש או ימות ברצונו או שלא ברצונו), ויש להם על מה שיסמכו (לא על לא רעה עשה יענישוהו) והדין דין אמת והכל מתֻקן לסעודה (תכלית הנהגת האדם היא בעולם הבא)”.

השקפותיו אלה עודדו את רוח בני עמו מאז ועד היום הזה. השאלה הגדולה מדוע יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו מנקרת תמיד במח האדם החפץ לבקש חשבונות בהנהגת העולם ביד האלהים. ורבי עקיבה בפתגמיו אלה ובדרשותיו, שדרש בענין הזה, השיב תשובה נצחת לשואל, אשר תנחם גם עתה את נפשות בני עמו הנוגות מצרה. הוא דרש: “למען ייטב לך” – בעולם שכלו טוב; “והארכת ימים” – בעולם שכלו ארוך“. עוד אמר: “צדקתך כהררי אל” – הצדיקים והרשעים הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם וגובה מן הצדיקים מעוט מעשיהם הרעים, שעשו בעולם הזה, לשלם להם שכר משלם בעולם הבא; ומשפיע שַׁלוה לרשעים ומשלם להם מעוט מעשיהם הטובים שעשו בעולם הזה, להפרע מהם בעולם הבא”.

 

ה.    🔗

רבי עקיבה היה לאומי קנאי נלהב, את הרומאים שנא תכלית שנאה, ויקו תמיד ליום נקם ושלם, אשר בו תשפל רומה וירושלים תשוב להיות עיר מעטירה, והמקדש יבנה במהרה על תלו, וחסן ישראל המדיני עוד ישוב אליו. כאשר קצרה נפש העם הנענה לשאת עול צרותיו בימי טריַנוס, ואחרי אשר התל בתקותיו הצורר אדריַנוס, בהבטיחו לבנות בית ה' ולא בנה, מרדו בני ישראל במעַניהם ובר כוכבא הגבור היה לראש מפקדי גבורי יהודה. אז האירה שמש התקוה בלב רבי עקיבה, ויפח באמרותיו רוח גבורה בלב בני עמו, ומה גם בלב אלפי תלמידיו. אשר התנדבו כלם באחד לחרף נפשם על שדה קטל. הוא אמר על בר־כוכבא “דרך כוכב מיעקב – זה בן־כוזיבא”, ויקראהו בשם: “מלך המשיח”, אשר אל בואו יקוו בני ישראל. –

הוא באר את מצות התורה: “הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו (ממערכות המלחמה)” לאמר: רך לבבם ממש, המפחד מפני תרועות מלחמה ואבחת חרב, לעמת באור חבריו אשר בארו לאמר: הירא מפני חטאיו. מזה נבין, כי חפצו היה להרבות צבאות המורדים, כי מי יוכל להתפאר: “צדיק אני ולא חטאתי”? ואם כן ימעטו היוצאים בצבא. לכן אחז בפשט, למרות היותו דרשן.

ומה רבו נדודיו ועמלו לרגלי משלחתו הלאומית הזאת! עוד בימי טרינוס שפ פעמיו רומאה בלוית רבן גמליאל רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה גם לארץ ערב, גם לארצות אפריקה הרחיק נדוד, לעודד רוח בני עמו. ולא רק את רוח ההמון עודד רבי עקיבה, כי אם גם את רוח חבריו ומוריו, עת תקפם היאוש למראה צרות עמם.

בנסעו הוא וחכמי ישראל רומאה שמע מרחוק קול מצהלות שכורים יוצא מבתי הרומאים הגאיונים. ויבכו חכמי ישראל. וירא זאת רבי עקיבה וימלא צחוק פיו. וישאלוהו: “למה תצחק עת נבכה אנחנו?” וישאלם: “מדוע תבכו?” ויענוהו לאמר: איך לא נבכה אם עובדי האלילים יושבים שלוים בבתיהם, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשרפת אש, ומעון לחית השדה!" ויען רבי עקיבה לאמר: “לכן צחקתי אני: אם כן הוא עושה למכעיסיו, מה השכר אשר יגיע לעושי רצונו!” – עוד פעם, בנסעו עמהם ירושלימה, ראו שועל יוצא מהר הבית, ויחלו לבכות. ויצחק רבי עקיבא לעמתם. ויקראו החכמים: “עקיבה, מעשך זר תמיד: כאשר נבכה אנחנו תצחק אתה!” וישאלם: “מדוע בכיתם?” ויענוהו: “איך לא נבכה בראותנו שועל יוצא מן המקום שנאמר עליו: והזר הקרב אליו יומת? על זה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו – על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו!” ויען רבי עקיבה: “לכן צחקתי: אם דברי אוריהו שאמר “לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית – לבמות יער” קַימים, אז גם דברי זכריהו שאמר: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים” קימים; ואם בטלים דבר הראשון בטלים גם דברי האחרון, לכן שמחתי כי באו ונהיו דברי אוריהו, כי עתה אוכל לקוות שיבואו גם דברי זכריהו”. ויענוהו החכמים: “נחמתנו עקיבה, נחמתנו!”.

אבל תקותו היתה לו למפח נפש. אלפי תלמידיו נפלו במלחמה, העיר ביתר נלכדה, ובר כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל, ואדרינוס החל לרדף עם עברתו באכזריות חמה, ויגזר לבלתי למוד את התורה ולבלתי עשות מצותיה, וכל העובר על פי המלך יהרג. ותהי אז אספת חכמי ישראל גדולה בבית נתזה בלוד, ויחוה רבי עקיבה דעו לתת נפשותיהם לממיתים ולבלתי חדל מלמד את התורה באמרו: “הלמוד גדול מהמעשה”, וכל הנאספים הסכימו לדבריו. ויהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון הראשונים שהעלו על במת המטבח בגלל לאומיותם. ויהי כשמוע זאת רבי עקיבה ייאמר לחכמים: הכונו לקראת הצרות, בחושו כי גם עליו ועליהם תעבר כוס הנקמה.

ובכל זאת לא חדל מלמד את התורה לתלמידיו. ויהי באמר אליו פפוס בן יהודה: “איך לא תירא מעבור את מצות המלך?” ויענהו רבי עקיבה במשל נחמד לאמר: “אמשל לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהלך על שפת הנהר וירא את הדגים מפחדים, וישאלם למה תפחדו? ויענוהו הדגים: “את רשתות הדַּיגים אנחנו מפחדים”. וייעצם השועל לאמר: עלו אלי היבשה ואסתירכם בנקיקי הסלעים”. ויאמרו הדגים: “עליך אומרים כי הערום בחיות הנך, אבל באמת הנך הכסיל אשר בחיות. אם במים אשר הם חיינו נפחד, ומה גם ביבשה”. כן גם אתה. אם בגלל התורה שהיא נשמת ישראל, ככתוב: “היא חיינו וארך ימינו” הנך אומר שאביא על נפשי סכנה, ומה גם בחדלי ללמדה". אחרי המקרה הזה תפשו באמת את רבי עקיבה, ויושיבוהו בבית הסהר.

שלש שנים ישב רבי עקיבא במשמר, וגם שם לא חדל מלמד את תורתו לתלמידיו. פעמים רבות אֻלצו תלמידיו לשלם שחד לשומר בית הכלא, לתתם לבוא אל האסיר הגדול הזה, לשאלהו דת ודין. פעמים רבות סבבו את השומרים בכחש, לבל ירגישו כי מלמד הוא אותם את תורתו. רבי יוחנן הסנדלר התחפש כרוכל, ויעבר על פני הכלא ויקרא: “מי יקנה מחטים! מזלגות! חלצה בינו לבינה מהו? (כלומר, אם חלצה היבמה את היבם בלי עדים, מה משפט החליצה?” ויען רבי עקיבה דרך החלון: “היש לך פלך? כשר! (כלומר, החליצה כשרה)”. והשומרים שלא ידעו שפת עבר לא הבינו את הערמה. –

אחרי הודע לנו רום ערך רבי עקיבה ותכונות נפשו, לא נתפלא על כל הכבוד אשר רחשו לו חבריו ומוריו. בעוד היותו תלמיד נשאלה שאלה בבית המדרש בלוד, ורבי עקיבה אֵחר לבוא וישאר בחוץ, ויאמרו התלמידים: “ההלָכה בחוץ”. ותשָּׁאל עוד שאלה ולא מצאו מענה ויקראו: “התורה בחוץ!” ויהי בפעם השלישית, כאשר נשאלה עוד שאלה ואין פותר, אמרו: “עקיבה בחוץ!” ויקראו: פנו לו מקום! והוא בא וישב בענוה לרגלי רבי אליעזר הגדול, ויבאר כל דבר הקשה. –

בחלות רבי אליעזר הגדול באו כל חכמי ישראל לבקרו. ויהי בפתוח רבי עקיבה שפתיו לדבר, ויאמר רבי אליעזר: “סמכוני על מטתי ואשמע את דברי עקיבה”, אשר לא אמר כזאת בשמעו את דברי מבקריו האחרים. רבי טרפון לא מצא בפיו די מלים להלל את רבי עקיבה על כשרונותיו ועל תכונות נפשו הרוממות, בן עזאי קרא: “כל חכמי ישראל דומים בעיני כקלִפת השום, חוץ מן הקֵּרֵחַ הזה (רבי עקיבה היה קרח)!” רבי דוסא בן הרכינס, הזקן העור הנכבד בדורו, כאשר הגידו לו כי בא רבי עקיבה אל ביתו, קרא: “אתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? ירבו כמוך בישראל!” בספרות התלמוד נשארו הרבה אגדות עליו ועל מקרי חייו, ותרימנה את ערכו על ערך משה רבנו באמרן: “מה שלא נגלה למשה רבנו גלה ה' לרבי עקיבה”, וכי מלאכי האלהים מר בכו במות האדם הגדול הזה ויקראו לפני האלהים: “זו תורה וזו שכרה!”. חכמי התלמוד דִמו את לבו, לב מבין, “לפתחו של אולם”. הרבה אגדות סֻפרו על התעשרו על ידי נסים, שעשה לו האלהים. גם השודדים הנותנים חתיתם בארץ נתנו כבוד לשמו, ולא נגעו בתלמידיו בפגשם אותם בדרך. ולפני הפרדם מהם אמרו השודדים: “אשרי רבי עקיבה ותלמידיו שלא פגע בהם אדם רע מעולם”. בכל מקום שהוא מתנגד לדברי חבריו בהלכה קבעו החכמים ההלכה כדבריו. חכמים גדולים העידו, כי לא היה עוד חכם גדול בארץ ישראל כמהו. חכמי הדורות שאחריו קראוהו: “אבי העולם”. גם בשבתו בכלא עִבר את השנים וקבע את החרשים, ולא נועז איש מחכמי ישראל לקחת על שכמו המשרה הזאת בעוד רבי עקיבה חי, ובאין נשיא מבית הלל, כי רבן גמליאל כבר מת ורבן שמעון בנו היה עוד קטן. –

אחרי שבתו בכלא יותר משנתים ימים הוצא עליו טִרַנוּס־רוּפוּס הרשע את משפטו למות, ויענהו באכזריות נוראה, וידושו את בשרו במסרקות ברזל. והוא סבל בדומיה את ענויו, ויקרא את פרשת קריאת שמע, הכוללת בקרבה תמצית היהדות הצרופה – רעיון אחדות האלהים. וכאשר השתוממו שומעיו לגבורת רוחו, אשר שחק לכל הענוים, ולא שכח אף ברגע נורא כזה את דגל לאומיותו, ולא עזבהו מידו עד נשימתו האחרונה, ענה רבי עקיבה ויאמר: "כתוב בתורה: ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך – אף אם לוקחים נפשך ממך. ואצטער ואֹמר: מתי יבוא לידי ואקימנו? והיה מאריך לקרוא: “ה' אחד!” עד שיצאה נשמתו. "יצאה בת־קול משמים – מוספת האגדה לספר – ואמרה: “אשריך, רבי עקיבה, שיצאה נשמתך באחד!”

ומת רבי עקיבה מות גבורים־קדושים של עמו, ארצו ותורת אלהיו, בשנת הששים וחמש אחרי חרבן הבית השני, זקן ושבע ימים מאד. ויקוננו עליו כל בית ישראל. ובני הדורות הבאים אמרו: “משמת רבי עקיבה בטלו זרועות התורה ונסתמו מעינות החכמה!”; אולם רוח האלהים אשר נוססה בו עודנה מרחפת על פני שמי היהדות, וחיה בלבות אחיו הנעים ונדים בכל ארצות תבל לדורות עולמים.