א.    🔗

שמעון בר־כוכבא – כאשר קראוהו בשפת אדם, אשר דברו בה היהודים בימים ההם – היה יליד עיר כזיב אשר בקצה ארץ הגליל צפונה־מערבה. כמנהג הימים ההם נקרא שמעון על שם עירו: בר כוזיבא (בן כזיב בשפת עבר). אך מקרי חייו הנפלאים הם הסבו את שמו מבר כוזיבא לבר־כוכבא.

הוא היה משבט יהודה, וכפי הנראה היתה משפחתו אחת המשפחות המיוחסות באלפי יהודה, כי החכם הגדול והצדיק התמים רבי אלעזר המודעי היה שארו הקרוב לו, דודו או בן דודו, וגזע מולדתו היה לסבה נכבדה, אשר בגללה יכל בר־כוכבא להתרומם בקרב עמו ולמשך בכחו את כל פנות העם לפעול גדולות ונצורות.

אולם עיקר סבת התרוממו ושֵם תהלתו אשר קנה לו לנצח נצחים, היה יותר נכבד מיחש משפחה. הרוח הנעלה, אשר פעם את לבבו, האהבה הטהורה לעמו, אשר קננה בנפשו, הם הרימוהו בעיני בני דורו, והם הם עשו לו שם תפארת לדורות עולמים.

אנשים רמי המעלה כשמעון בר־כוכבא יוָּלדו רק לעתים רחוקות מאד. אחת ליובלות שנים יוליד העם אנשים יוצאים מגדר הטבע בתכונות נפשם הנשׂאות; ולפעמים גם בהולדם לא ירָאו בכל עזוז רוחם ולא יגלו מצפוני מעלותיהם, אם לא יכריחום מקרי התולדה לזאת. אנשים כבר־כוכבא יוכלו לשבת על גפי מרומי מצב החברה, ולהחזיק בידם שבט מושלים, או להיות נחבאים אל הכלים ולבלתי הוָּדע לאיש בתכונותיהם האמתיות. כדבר הזה אנו רואים בבר־כוכבא. אין כל זכר בספרותנו על אדות ימי חייו הראשונים, טרם דרך על במתי יהודה. מה עשה הגבור הנערץ הזה בראשית ימי נעוריו? מה היה משלח ידו, איך הגיע אל מעלתו הגבוהה בחברה? כל אלה מכֻסים בערפל. אך המענה האחד על כל השאלות האלה הוא, כי מקרי הזמן הם הסבו בגבורתו הנפלאה, אשר נרדמה בלבבו כדֹב נורא במאֻרת השלג להתפרץ החוצה, כאשר יתפרץ הדב הנרדם עת יעירוהו משנתו.

והמקרים הרבים ההם, אשר הולידו בקרב עם ישראל איש נעלה ונשגב כבר־כוכבא, מה נכבדים היו לכל בית ישראל! ואם נתבונן אליהם, אז נוכל לדעת את רום ערך הגבור הלאומי הזה, ולצַיר לפנינו את תמונתו הנהדרה בשרר אמת. –

מיום הוקם המקדש השני על ידי זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, בימי דריוש הראשון מלך פרס, ראו בני ישראל ימים טובים מעטים מאד. שמש החפש לא האירה להם הרבה את חשכת ימי שעבודם תחת ידי מלכי הגוים האדירים, אשר שמו משטרם חליפות על פני הארץ, ויהיו נכנעים תמיד לפני מלכי עובדי האלילים, אשר את ה' אלהי ישראל לא ידעו, ואת שמו הגדול לא הכירו.

רק מלכי פרס הראשונים הטו חסד לעם ישורון. עם פרס, אשר לא השתחוה גם הוא לפסילים אלמים, אף אם שונה היתה אמונתו המהולה בהבלים והזיות מאמונת ישראל הטהורה והצרופה, בכל זאת הכיר ויבן כי נעלה ומרומם הוא אלהי ציון על כל אלילי הגוים ועצביהם זהב וכסף מעשה ידי אדם. לכן לא שנאו הפרסים את בני ישראל בלבבם. אך דריוש האחרון, אשר שחת דרכו וילמד אל דרכי היונים, ובעת ממשלתו התערבה אמונת הפרסים בעבודת פסילי חכמי חרשים, ותחת השתחות לאל נעלם בלתי נראה לעין בשר, החל הוא ובני עמו לכבד את כחות הטבע, ־ הוא שטם את בני ישראל, אשר נשארו אמונים לאל מרום ונשגב.

והעם הנרדף והנענה, אשר כזר נחשב גם בארץ אבותיו, נשא בדומיה את עול הצרות אשר סבל מידי המלך הפרסי הזה, אשר התמכר לכל תועבה, וירדף שכר וזנונים, וישחת את דרכו כפריץ חית השדה, עד אשר קם הגבור המקדוני הנערץ, אלכסנדר בן פיליפוס, וישבר את עול הפרסים מעל צואר עמי אסיה, אפריקה וארצות יון.

המלך הזה הטה חסד ליהודים, אשר פתחו לפניו שערי ירושלים עירם מבלי שפך דם, ויקדמו את פניו באהבה ובכבוד. ויכבד גם הוא את מקדש ה', בהקריבו קרבנות לשם אלהי ישראל. הוא עשה כן לא מאשר הכיר וידע את גדולת האלהים, המסתתר בחביון עזו, אך מאשר זה היה דרכו לכבד את כל אלהים, אשר בכל ארצות התבל, גוי גוי ואלהיו; כי באמת היה אלכסנדר המקדוני איש אשר לא האמין בכל אלהים, ורק את לבו נתן כלב אלהים, אך למען מצוא חן בעיני העמים הנכנעים לפניו, כבד את אלהיהם.

בכל ימי מלכותו, וגם אחרי מותו, בהיות ארץ ישראל ככדור המשחק בידי מלכי מצרים וחילת־סוריה, בנפלה פעם בידי התלמיים ופעם בידי הסיליקידים, ־ בכל הימים המרים האלה לא נגעו המלכים בכל זאת באמונת ישראל, אף כי הכבידו על המסים עֹל צואר בני יהודה מאד מאד. ויהיו היהודים שקטים ושלוים במעונותיהם הדלים בארץ אבותיהם, אם יתכן לקרוא חיים כאלה שקטים.

ובעת אשר האויבים האלה העיקו רק מחוץ, הובא רוח עועים בקרב עם ישראל מבית. לרגלי מלחמותיהם התכופות, אשר בגללן גדלו המסים על בני יהודה העניים, אשר כלכלו נפשותיהם בעבודת האדמה, נבדלו מקרב העם אנשים רעים וחטאים, אשר ידעו להשתמש במקרים הרעים לטוב להם ולהנאתם. ויעשו עשר, וישמנו, ויגדילו עקב על ראשי אחיהם הנענים, ולמען מלא תאות נפשם, אשר לא ידעה שבעה, החלו להחניף לאויבי עמם, וילמדו אל דרכיהם, ויחקו מעשיהם, ויקראו בפי העם בשם מִתְיַוְנִים.

המתיונים הרעים האלה הביאו בקרב ישרון מהומה ומבוכה, אשר גדלו עוד יותר בימי אנטיוכס אֶפִיפַנֶס ההולל והמשגע. המלך האכזר ומשחת־המדות הזה אמר לגעת בבבת עין יעקב – באמונתו הטהורה, להכחידה מתחת שמי ה'. המקרים הרעים והמרים ההם הולידו אז בחיי העם הנדכא והנענה אנשים גבורי כח ורוח יוצאים מגדר הטבע: אז קמו החשמונאים ויושיעו את עמם בעת צרתו.

העם ההולך בחשך ראה אור גדול, וישאף רוח מלא חזהו, רוח דרור וחפש, רוח חיים לאומיים, בהשענו על חרב גאותו. אך לא לארך ימים התענג העם האמלל על חֻפשתו המדינית. כמעט עבר יובל שנים אחד ועמו ספו תמו עוד שנים אחדות, והנה באה החיה הטורפת הנוראה – רומה הכבירה, ותחבק בזרועות ברזל את בת יהודה הנהלאה, ובאהבת הקופים החלה ללחצה אל חזה, עד כי כמעט לא נותרה בבתולת יהודה כל נשמה.

האהבה המוזרה הזאת, אשר הראתה רומה האכזריה לאומת ישראל, נמשכה כמעט מאה שנה. פעם הכבידה את ידה ופעם הקילה. והעם הנכנע נשא וסבל גם עתה בדומיה, כאשר בימי פרס, התלמיים והסיליקידים, עד אשר קצר כח סבלו ונפשו קצה בעמלה. ועוד הפעם הולידו המקרים הרעים והנוראים בעם גבורים נפלאים: את אלעזר בן חנניה הכהן ואת יוחנן מגוש־חלב.

ומה היתה אחרית גבורות גבורי האֻמה האלה הלא נדע: תבוסת העיר ירושלים, חרבן המקדש השני וגלות עם רב מישראל. אבל האם חרפה היא להארי הנורא, אשר נלכד בשחיתות טמנו לו צַידיו הרבים אשר כתרוהו מסביב? הארי גם בהיותו בסוגר ארי הנהו, ולוכדו יגש אליו תמיד רק ביראת הכבוד. ועם ישראל בגלות רומה נדמה גם הוא להארי הנורא בסוגר. דומיטיַנוס האכזר וטריַנוס הצורר חרדו תמיד מפני שם ישראל, ובכל שנאתם הגדולה אל העם הנכנע הביטו אליו כאל ארי הוזה בתנומות על משכבו. הרדיפות הרבות אשר רדפו בהן דומיטיַנוס וטריַנוס את היהודים נתנו אותותיהם אותות, כי מורא המנֻצחים תמיד על פני המנַצחים הוא.

וכי לא לשוא פחדו קיסרי רומה מפני בני ישראל פחד, זאת ראה טרינוס בעיניו ויוָּכח עת דמה להשכיח מלבו את זכרם, וישכח רגע את הגבורות והנפלאות אשר הראה העם הקטן הזה במלחמתו נגד טיטוס פלויוס, ולא שם אל לבו להזהר מפניו, וילך אל ארץ הפרתים לעטר את ראשו בזר נצחון, ולעשות לו שם עולם, שם חולש על גוים כאשר עשה לו אלכסנדר המקדוני לפנים.

אז קמו שני גבורים לאומיים בעיר לודקיה בארץ סוריה, פפוס ולוליינוס שמם – ילידי מקרי זמנם – וירימו נס המרד בטרינוס, ויכריעו מאות אלפי רומאים ויונים לטבח, ויעשו הרג רב בשונאיהם. ותקות טרינוס ללכד ארצות לא־לו היתה לו עתה למפח נפש, כי יצא הנצוץ מבית יעקב אשר בארץ הפרתים ויהי ללהבת שלהבת, אשר הציתה את לבות אחיהם בארצות אפריקה ואיי הים, ותאכל על ימין ועל שמאל את לגיונות בני רומה הגאיונים. ואם כי בא קיטוס שר צבא טרינוס להשכיח שאון המרד, אך עודנו עושה כה וכה, ומלכו האכזר מת במגנת לב, ואדרינוס אשר עלה על קסריות רומה קרא אליו את קיטוס רומאה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

ב.    🔗

שני הגבורים הנזכרים – פפוס ולוליינוס – העלו על במת המטבח, וכמעט שנגזרו מארץ החיים לולא קרא אדרינוס־קיסר את קיטוס שנוא־נפשו רומאה, לגולל עליו אשמת מרד, ולשפטהו משפט מות, על אשר התברך בלבבו לעלות על כס הקסריות הרומאית.

אז היתה שעת הכשר למורדים להגיע אל מטרתם, להסיר מעל צוארם עול העבדות, כי אדרינוס לא היה גבור שואף למלחמה, ומצבו על כסא מלכותו לא היה איתן בראשיתו, ־ לולא הניחו חרבם מידם. אך אדרינוס ראה ויוכח, כי טובה לו הפעם ערמה מגבורה, ויאמר להשקיט את רוח המרד על ידי הבטחות כוזבות. ויבטיח את בני ישראל להקים את העיר ירושלים על תלה ולבנות את המקדש על מכונו.

וישמעו היהודים הסוערים את הבטחותיו, ויאמינו בדבריו, וינוחו מזעפם. אז החלו נפוצות יהודה להקבץ ולעלות ארצה ישראל מהמקומות אשר נדחו שמה. פפוס ולוליינוס קמו אז לעזור לבני הגולה, השבים כיונים אל ארבותיהם, בהעמידם שלחנות מעיר אנטיוכיה עד עיר עכו להחליף לעולי הגולה את כספם ורכושם בזהב, למען תקל עליהם העליה. והתכונה הרבה להקמת סֻכת ישראל הנופלת החלה.

והשמרונים צוררי יהודה מאז מעולם לא שקטו גם הם במכונם הפעם, כאשר לא שמו יד לפה בימי קַמְבִּיזֶס מלך פרס. ויכתבו השמרונים שטנה אל אדרינוס־קיסר לאמר: כל עוד אין מקדש לישראל יחשבו כעבדי רומה. אך אם יבנה המקדש, יסירו מעל צוארם את עול ממשלת הרומאים, וחדלו משלם את המסים. וייעצוהו להפר את הבטחתו, בדרשו מאת היהודים לבנות את המקדש על מקום אחר, ולשנות את תכנית הבנין, גם להעמיד בתוכו את פסל אליל רומה, את יוּפִּטֶר.

וישמעו היהודים את דברי אדרינוס, וירגזו תחתם, ויאָספו בבקעת בית־רמון להועץ על צפונותיהם. ופפוס ולוליינוס, ראשי הקושרים, הפיחו אש המרד בלב הנאספים. אז בא אליהם רבי יהושע בן חנניה וידבר אליהם דברי משל, ויבינם לדעת כי טוב להם הפעם לחדל מריב, כי הוא ראה ויוכח ממרידת ישראל בנירון־קיסר, וממרידתם בטרינוס, כי בני ישראל אף אם גבורים נעלים המה, אך האחדות הנחוצה מאד בקשר לאומי כזה תחסר להם. כן היה בעת חרבן הבית, כי נפלגו בני ישראל למחנות רבים הצוררים איש את רעהו, וכן גם במרדם בטרינוס לא התאחדו גדודי המורדים לתת יד איש לרעהו להשבית אויב ומתנקם, ואשר על כן היתה תבוסתם שלמה, עת קם קיטוס האכזר להשכיח את שאון המרד.

המורדים שמעו לקול מורם הגדול וינוחו מזעפם למראה עין, אך בלבם לא עֻממה גחלת הנקמה. אולם לוּ ידע אדרינוס לעצור בעד שנאתו רגע, ולבלתי העלות אף היהודים בגזרותיו, אז כבר התיאשו גם המה מהשיב להם את כבודם המדיני הראשון, ואז השיבו חרבם אל תערה. אבל הוא הוסיף להכעיסם, בהחלו לרדף את אמונת ישראל, בצותו צו לבלתי המול להם כל זכר, ולחדל מלמד את התורה ולשמור את קדושת יום השבת, ולהכריח את היהודים להשתחות לפני אלילי רומה, ואת שם העיר ירושלים הסב לשם “אֶלִיַה קַפִּיטוֹלִינַה”, ויעמד במקום ההיכל הקדוש את השקוץ המשומם, את האליל יופיטר הרומאי.

לשוא התחנן לפני הצורר הזה החכם רבי יהושע בן חנניה, כי דבריו לא עשו פרי להרך את לב האכזר. ובעת רעה ומרה כזאת, אשר דמתה לעת אַנְטִיוֹכֶס־אֶפִיפַנֶס, הופיע פתאם איש גבור חיל – שמעון בר־כוזיבא להושיע את ישראל מצרותיו. באיש הזה נקבצו באו יחדו תכונות יהודה המכבי ותכונות יוחנן מגוש חלב: עשוי לבלי חת ואמיץ כח, איש זרוע וגבורה כראשון, וקנאי נלהב כשני. כל מעשיו בהליכות המרד העידו, כי האיש הזה לגדולות נוצר.

ראשית מעשהו היתה להכון לקראת המלחמה בטוב משטר ודעת, בעצה ותחבלה. חרשי ברזל יהודים, אשר עשו כלי נשק לרומאים לא מלאו את משלחתם באמונה, ויעשו את הנשק מברזל רעוע אשר נשבר מהרה ביום קרב, ולצבאות ישראל הכינו כלי נשק טובים, ויצפינום במחלות עפר ובבארות חמר ושיד, הרבות מאד בארץ ישראל. מכל העבָרים הביאו אכל למכביר, ויסתירוהו מעין פקידי רומה, להיות למחיה לצבא המורדים ביום קרב. את הדרכים ואת המסלות תקנו היטב, למען יוכלו גדודי יהודה לעבר בנקל ממקום למקום. בר כוזיבא הכין את העם לקראת מלחמה ארֻכה וערוכה בסדר טוב, לפי כל חקי מלחמה אמתית ולא למרד בלי סדרים, כאשר היה לפניו. –

ואיש־סוד נאמן וחכם נמצא לו בראשית המלחמה, איש אשר אחז את מושכות הנהגת העם בידו אחרי מות רבי יהושע בן חנניה, הוא רבי עקיבה בן יוסף, אשר נסע מארץ לארץ במקומות אשר בני יעקב נפוצים שמה, להעיר את רוחם ולהפיח בלבותיהם גבורה ואֹמץ. ורבי עקיבה שנה את שם בר־כוזיבא לשם בר־כוכבא, לאמר: “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מיהודה”. –

ויהי כאשר הוכן הכל למלחמה, ובר כוכבא התנוסס בקרב לגיונותיו כמושל ומפקד אדיר, וירא אותו רבי עקיבה ראשונה בהוד לוחם מלחמת אמונה, ויקרא בחם רגשותיו: “זה הוא המלך המשיח!” וכה חזקה התקוה בלבב המורה הגדול והלאומי הנלהב הזה, עד כי הפך לפי דרכו את כונת דברי הנביאים להראות על ידם, כי יש תקוה לאחרית המרד הזה, וכי נפל תפל רומה ולא תוסיף קום, באמרו: “כתוב: והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חֹזק ממלכות הגוים – אלו כסאות של אומות העולם שעתיד הקדוש ברוך הוא להפכם”.

האש הלאומית אשר בערה בלב רבי עקיבה הציתה גם את לבות אלפי תלמידיו ורוב ההמון, אשר בעיניהם היה שם רבי עקיבה יקר ונכבד מאד. אבל רבים מחכמי התורה התנגדו להתנועה הלאומית הזאת, לא מאשר ראו בעיני בינתם אחרית המרד הרעה מראשיתו. אם רבי עקיבה, זה האיש אשר כל ימי חייו היו נתונים לצרכי עמו, האיש אשר יצא ובא תמיד בקרב העם בעזרו את ענייו ובתמכו את כושליו, לא יכל לדעת את האחרית המרד, איך יכל לדעת זאת איש כרבי יוחנן בן תורתא, אחד החכמים בימים ההם, אשר כבודו והדרו לא נראו מעודו לא בקרב העם ולא בבית המדרש. רבי יוחנן זה אמר לרבי עקיבה כמתנבא: “עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ומשיח עדנה לא בא!” – אבל התנגדות חכמים כאלה נבעה ממקור השקפה מוזרה על תכונות המשיח, אשר לפי דעתם יבוא כעני על החמור ועל עיר בן אתונות, ולא על סוס אביר במלחמה.

פעולת החכמים המתנגדים להתנועה לא היתה בכל זאת רבה מאד, כי שומע לא היה להם מאת העם השואף לדרור. אולם יכל נוכל לחשב בצדק, כי טובה לא הביאו בדבריהם, כי זעיר שם זעיר שם הרעו, בהחלישם את התקוה אשר עודדה לב רבים. אך יותר מאשר הרעו להתנועה הלאומית בחיי הגבור, עוד גדלה רעתם, בהבאישם את שמו בעיני הדורות הבאים, עד כי כל דבר נבלה, כל מעשה מכֹער תלו בבר־כוכבא. ותחת לשלם לו על מעשיו הנשגבים, על אהבתו הנפרזה לעמו, על השליכו נפשו מנגד בעד אֹשר לאומיותו, עוד הציגו את שמו לקלון ולדראון עולם.

ההגדה, החפצה בקלון בר־כוכבא, מספרת, כי למען הוכח אם הבאים לצבא צבא בלגיונותיו אמיצי לב הם, צוה המפקד הגבור הזה על כל איש־צבא לקצץ בידו האחת אצבע אחת מידו השניה. ויהיו לו מאתים אלף קצוצי אצבע, עד אשר שלחו לו החכמים לאמר: “עד מתי אתה עושה את בני ישראל לבעלי מומים?”

ויהי כאשר שאלם בר־כוכבא לאמר: “ואיך עלי להוכח אם אנשי צבא אמיצי לב המה אם לא?”, וייעצוהו עצה מחֻכמה לאמר: “כל מי שאיננו רוכב על סוסו ואיננו עוקר בדרך הלוכו (ארז) מן הלבנון, לא יהיה נכתב בחילותיך!”

עוד מספרת עליו ההגדה לאמר, כי דבר בשפת גאים נגד ה' ויאמר: “אל תעזרנו אלהים, אך על תעזר גם את אויבינו”. – בספורים כאלה שלמו לו המתונים רכי־הלב בעד כל מפעליו הטובות ומחשבותיו הנעלות אשר חשב על עמו הנדכא! –

־־־־־־־־־־־־־־־־

 

ג.    🔗

בימים ההם היה נציב רומה ביהודה האכזר השואף דמים טִינִיוּס־רוּפוּס, אשר על אכזריותו הנוראה נקרא בפי עם יהודה בשם טִרַנוס־רופוס האכזר. הנציב הזה החל להתגרות מלחמה עם חיל בר־כוכבא, אך גבורתו נשתה, כי כאין וכאפס נחשבו לגיונותיו מול גבורי יהודה, ויהדפוהו אחור. ויעזב את מבצרי בת יהודה לאחד אחד, ויטש את ערי ישראל מפני תנופת יד בר־כוכבא, וחמשים מבצרים חזקים נפלו בידי היהודים, מלבד מאות ערי הפרזי וכפרים.

ויצאו הרומאים את ארץ ישראל, ויהיו היהודים האדונים היחידים בארץ אבותיהם, אשר רִותה זה כמה מדם בניה. אז התעודדו הנאנחים והנאנקים תחת יד מעניהם זה מאות בשנים, ותחי רוחם וישובו לבצרון להשגב באמונת אלהיהם. גם מוגי הלב, אשר מיראתם את גזרות אדרינוס לא מלו את בשר בניהם, נמלו שנית, וגם את ערלת בניהם הקטנים מלו, ורוח דת אבותיהם הקדושה מלא את כל חדרי לבבם בהביטם אל מפקדם הגבור הלאומי אֶל בר־כוכבא, אשר פניו הפיקו הדרת קדש ואהבה טהורה לה' ולתורתו.

ואל תחת דגל בר־כוכבא התאספו לא רק בני יהודה, כי אם גם בני השמרונים, אשר גזרות אדרינוס לבלתי המל כל זכר ולבלתי שמר את השבת נגעו גם עד אמונתם. גם רבנים מבני הנכר אשר נלאו נשוא עול רומה העריצה נפלו אל מחנה היהודים, וירבו צבאותיו, וישכיל בכל אשר פנה.

רק המינים, האחים הנפשעים, לא חפצו להאמין בו כי משיח ה' הוא, יען אשר שגו בדמיונותיהם ויגרשו מלבם כל רגש לאומי. ובר־כוכבא לא סלח להם את כל אלה, ויצו אותם לקבל עליהם את עול אמונת היהדות בטהרתה, ועל הממאנים חרץ משפט להלקות ארבעים מכות. ועל כן נתנו המינים את שמו לשמצה בספריהם, ויחפאו עליו דברים אשר לא כן, באמרם כי היה מכשף ואוחז עינים, וידליק נעורת פשתן בפיו, להריק אש, ועוד דברי שקר כאלה.

האגדה מספרת עליו, כי גבורתו היתה רבה ונפלאה מאד: “הוא היה מקבל אבני בלסטראות, שהיו הרומאים משליכים אל מחנה היהודים, באחת מארכבותיו ומשליכן אחרי כן אל מחנה הרומאים, והורג מהם נפשות רבות”. אם היה הדבר כן, או רק משל ומליצה הוא – לא נדע, אך זאת נוכל להוכיח מדברי האגדה הזאת, כי הצטַין בגבורת ימינו ובזרוע עזו מאין כמהו בבני דורו. –

אז ראה בר־כוכבא ראשית לו ללכד את העיר ירושלים. ויהי בלכדו את העיר הקדושה ובהשׂגבו בה ויצו להַתיך מטבעות כסף, להיות ביד הסוחרים, תחת מטבעות רומה, אשר היו להן מהלכים בארץ מאז פרשה רומה מוטות כנפיה על ארץ יהודה. על המטבעות ההן היו מצוירים ציורי סמל לאומיות ישראל וחרותו: גפן או כפות תמרים ושתי חצוצרות התרועה ונבל, גם השם “שמעון” והשנה לחירות ישראל היו חרותים עליהן. שרידי המטבעות ההן נמצאים גם עתה בבתי אסף דברים עתיקים.

אז היתה ארץ יהודה עוד הפעם לממלכה עומדת ברשות עצמה, אשר לא תדע עול נוגש ומציק. הלאומיות פרחה אז ותשגשג מעלה. בתי המדרש רבו מאד בכל ערי ישראל ותלמידים לאלפים נהרו אליהם לשמוע את תורת אל חי. ההגדה מצאה לה גם בזה מקום להפליא בספוריה, באמרה “כי בעיר ביתר היו ארבע מאות בתי ספר ובכל בית־ספר – ארבע מאות מלמדים ולכל מלמד – ארבע מאות תלמידים” וכן גם ביתר ערי יהודה מצב הפרחת התורה בעת הקצרה ההיא, אשר מלך בר־כוכבא בארץ ישראל, יעיד על רוחו המושל, אשר לתורה ולאמונה משל בעמו.

ותעברנה שתי שנים למלכות בר־כוכבא. ויהי אז אדרינוס איש אֹבד עצות, כי ראה אשר לא השחוק הוא מרד היהודים, וכי קצרה ידו מגבר עליהם חילים. ולו היה שר צבא מהלל, ושמו יוליוס סורוס, והוא נלחם אז את מלחמותיו הגדולות באיי בריטַניה. ויקראהו אדרינוס לבוא אליו רומאה וישלחהו ארצה יהודה לשים קץ להתקוממות היהודים שנואי נפשו.

ויהי בבוא סורוס ארצה ישראל, וירא והנה כל המבצרים בידי היהודים המה, ואנשי המלחמה גבורים ואמיצי לב, ובראשם מפקד נלהב וגבור נאדר, וידע ויוכח, כי לא על שדה קטל ינחל כבוד מנצח הפעם. ויאמר לנסות את הצלחתו בתגרות קטנות, למען יחליש את הנצורים לאט לאט, ולמען הרעיבם והצמיאם עד אשר יאֻלצו לפתוח לפניו את שערי מבצריהם הנשגבים.

ושלשה מבצרים היו בצפון ארץ ישראל, חזקים מאד: כבול, כפר שיחים, מגדלא; ושלשה מבצרים היו בפנים הארץ: כפר דבריא, כפר ביש וכפר שחלים. ואל המבצרים האלה כונן סורוס את צבאותיו, בהבינו כי אם ילָּכדו המה, אז תקל עליו העבודה להתפרץ עם צבאותיו אל תוך הארץ הפנימית. מהרגע אשר בא סורוס להלחם ביהודה החלו הגבורות הנפלאות אשר הראה בר־כוכבא ואנשיו.

בין שרי צבאות בר כוכבא היה איש אחד ושמו בר־דרומא. ההגדה מספרת גם על דבר גבורתו ספורים נפלאים מאד, לאמר: הוא היה מדלג כאיל, וקפיצותיו היו על מרחק מיל בפעם אחת. גם פפוס ולוליינוס, שני גבורי האמה, אשר הראו נפלאותיהם עוד במלחמת ישראל בקיטוס שר צבא טרינוס, היו במפקדי הצבא. ומספר חיל יהודה עלה עד חמש מאות אלף איש, ויהיו כלם נכונים לחרף נפשם בעד חפש ארצם ולאומיותם.

איך קמה צרה כזאת גם בפעם הזאת, כי נפלה בת יהודה שדודה לפני אויביה, לא נדע אל נכון. אז לא היו בקרב ישראל אנשים מושכים בשבט סופרים כיוסף בן ממתיהו פֿלַויוּס הכהן, אשר יכתבו על ספר קורות הימים והליכות המדינה; על כן סתום וחתום לנו כל החזיון הגדול הזה ורק על פי דברי האגדות, אשר אין להן ערך בדברי הימים, נשפט על המלחמה הזאת ועל גבורת שארית יעקב. אין זאת, כי אם באשמת בוגדים בעמם אשר גלו לרומאים כפעם בפעם את מסתרי המבצרים ואת המקומות אשר בהם נקל היה לכבשם, צלחה המלחמה ביד סורוס הרומאי.

ויהי כאשר החל סורוס להצר על המבצרים אשר בגליל, ותבוא שנאת חנם שנאת איש מרעהו, אשר שררה אז בין נצורי שלשת המבצרים: כבול, שיחין ומגדלא, גם היא לעזרת השונא. כאשר בימי טיטוס פלויוס הרבו השנאה וריב האחים מבית להרע לבני ישראל יותר מאשר הרע להם האויב מחוץ, כן גם בימי בר־כוכבא עזרה לרעה השנאה ההיא וריב הכתות. כפי הנראה לא נתנו שרי צבאות ישראל איש לרעהו יד עזרה, ויתגרו בסורוס גדודים גדודים. ויהי כי התחברו יחד בגד בוגדים ושנאת חנם, לא אחרה מפלת ישראל לבוא. המבצרים נכבשו לאחד אחד על ידי הרומאים.

אחרי הכבש שלשת המבצרים ההם התראה סורוס פנים עם חיל בר כוכבא בבקעת מגדו, או בקעת בית רמון. פה התנגשו שני המחנות הצוררים זה את זה. חללים רבים נפלו גם ברומאים גם ביהודים עד כי הפכו הנחלים העוברים בעמק ההוא לנהרי נחלי דם. אולם בכל גבורותיהם הרבות לא יכלו היהודים בכל זאת לגבור על אויביהם הרבים והעצומים מהם.

אז בא סורוס אל העיר הגדולה לאלהים טור־שמעון, ויתפרצו אל העיר מאת אלף איש חיל מן הרומאים, ויהרגו בה הרג רב מאד. לפי דברי האגדה הרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה עד מאד, עד כי לא ידעו יושביה היושבים בקצה העיר מזה את הנעשה בקצה העיר השני, ובעת אשר בקצה האחד הפיל האויב חללים לאלפים, ואנקת המומתים עלתה עד לשמים, הנה בקצה השני אך קול משתה ושמחה נשמע, בחשבם כי לא יוכל האויב להבקיע אליו את עירם הבצורה.

יש לשער, כי היה הגבור בר־כוכבא לשר צבא באחד המבצרים האלה. האגדה מספרת, כי האויב למרות צבאותיו הרבים אשר היו לו לעזרה לא יכל להתגבר על בר דרומא. אך פתאם קרה לגבור הזה מקרה רע, כי מת במיתה משונה בביתו, ורק אז הצליח ביד האויב לגבור חילים בשדה קרב ולהכות מחנה ישראל מכה גדולה.

כה נכבשו גם יתר המבצרים לאחד אחד בידי סורוס, ותשאר רק העיר ביתר, הנקראה בספרות התלמודית בשם “כרך ביתר” לאמר: עיר גדולה מאד. מלחמת ביתר היתה המלחמה האחרונה, אשר נלחם עם ישראל בשונאיו על אדמת אבותיו.

־־־־־־־־־־־־־־

 

ד.    🔗

העיר ביתר, אשר חרבנה נחשב בקורות עם ישרון כחרבן ירושלים, היתה “מרובה באוכלסין” ובצורה מאד. יושביה היו בטוחים מפחד אויב, כי גם התלמידים הרבים, אשר למדו בבתי ספרה היו מתפארים לאמר: “אם יבוא האויב אלינו נדקרהו בחוטרינו”. בעיר הזאת התבצר בר כוכבא וכל חילו אשר נשאר לו מהתגרות הרבות שהיו לו עם האויב הנורא, ותקותו סמכתהו, כי עוד תמצא ידו לו לגבור על הרומאים. מן העיר הזאת התפרץ הגבור הלאומי, ויכה במחנה האויב לעתים לא רחוקות.

שנה שלמה שׂם סורוס מצור על העיר הזאת, וידיו לא עשו תושיה, כי לא יכל להוריד עז מבטחה; ואמנם גבורתו לא הושיעה לו, לולא יצאו לעזרתו שני מלאכים רעים – הרעב והצמא אשר שררו בעיר הנצורה. מתחת לחומת העיר ביתר היו מבואות נסתרים, ודרך המבואות ההם הביאו להם הנצורים אֹכל מרחוק. גם נחל עבר דרך העיר – הוא הנחל יורדת־צלמון, אשר מימיו יורדים מהר צלמון, וישברו הנצורים את צמאם ממנו. וכה יכל היה המצור להמשך ימים רבים מאד, עד כי קצרה נפש סורוס לחכות, ואולי היה כורת ברית את הנצורים.

אבל לאסון בני העם האמלל נמצאו בוגדים בקרבם אשר גלו לסורוס את דרך המבואות. ויסתמו הרומאים את הדרך, ויחדלו הנצורים מהביא עוד אֹכל לנפשם, ויגבר הרעב בעיר. וגם מי הנחל חרבו פתאם, ויכלו גם המים, ויצמאו הנצורים.

בכל זאת מי יודע אם הצליח סורוס במעשהו, לולא קרה עוד מקרה, אשר הסיר את רוח גבורת הנצורים. המקרה סֻפר באגדת התלמוד אשר חותם האמת טבוע עליה: בעיר ביתר ישב בעת המלחמה איש זקן אחד, מראשי חכמי התורה בדור ההוא – רבי אלעזר המודעי. האיש הזה ראה בימי עלומיו את חרבן ירושלים. ויבך לבו בזכרו את כל הצרות והתלאות, אשר עברו על עמו האמלל. ויצם ויתפלל כל ימי המצור לאלהים, כי ירחם שארית עמו הנדכא, ולא יסגיר את העיר ביד האויב.

צדקת האיש הזקן הזה, והבטחון אשר בטחו בתפלתו יושבי ביתר, הפיחו בלבם רוח גבורה, ויוסיפו להם אֹמץ לשאת את המחסֹר והתלאה, אשר כתמם באו עליהם. ואחד מבני השמרונים, אשר היו בצבאות בר כוכבא, איש בוגד ועַוֶל, התחמק לצאת את העיר, ויתיצב לפני סורוס, ויבטיחהו להסגיר בידו את העיר בתחבלת ערמה. ויהי כאשר שאלהו סורוס איך יצליח לעשות זאת, ויענהו לאמר: “כל עד אשר התרנגלת הזאת (רבי אלעזר המודעי) מתפלשת באפרה (יושב בתענית) לא תלכד את העיר”.

וישב השמרוני העירה דרך מבוא נסתר, ויבוא ויעמד אצל רבי אלעזר בעת אשר שפך הצדיק הזה שיחו לאלהיו, וילחש לו דבר־מה באזניו, כמו מתיעץ אתו על איזו צפונות. ויראו זאת אנשים אחדים מבני ישראל, וילכו ויספרו לבר כוזיבא לאמר: “הנה דבר סתר לרבי אלעזר אל השמרוני”. ומחשבות השמרונים רעות, אשר חשבו על העיר, כבר נודעו לבני ישראל.

ויצו בר כוכבא להביא אליו את השמרוני, וישאלהו: “מה הדברים אשר דברת באזני רבי אלעזר?” ויענהו השמרוני במרמת ערומים לאמר: “אוי לי אם אֹמר ואוי לי אם לא אֹמר! אם אֹמר והרגני סורוס, ואם לא אמר והרגתני אתה. טוב שלא אמר ולא אגלה סוד מלכות!”

לב בר כוכבא היה מר עליו בעת ההיא. הנה כל עמלו הרב אשר עמל בו בחרף נפש, להשיב לעמו את גאונו המדיני וחפשתו, היה כמעט לריק. כל המבצרים הרבים אשר היו כבר בידי היהודים נפלו עתה בידי הרומאים, ותשאר לו רק נחמה אחת, היא העיר ביתר הבצורה, אשר כל כלי יוצר לא יצלח להפיל את חסנה, והנה החכם הזקן הזה, כרוב תופשי התורה – אשר עמדו מנגד לכל התנועה הזאת, כי יראו מפני אבחת חרב, ויסתפקו בארבע אמות של הלכותיהם ודרשותיהם – חפץ להסגיר את העיר ביד האויב, כנראה מדברי השמרוני. ואיך לא יתחמץ לבבו?

ויקרא אליו את רבי אלעזר המודעי, וישאלהו: “מה דבר אליך השמרוני?” אך הצדיק התמים לא ידע באמת מכל דברי השמרוני, ויען את בר כוכבא, כי לא ידע מאומה. ויאמר בר־כוכבא בלבו, כי כחש יכחש לו הזקן מיראתו אותו, ויחר אפו מאד וחמתו עלתה עד להשחית, ויהדף את רבי אלעזר בקצפו הרב. והזקן, החלש והגוע מצומו ימים רבים, נפל מכח המכה אשר הכהו הגבור הצעיר ארצה, וימת כרגע.

כשֹך חמת בר כוכבא, אחרי מות רבי אלעזר המודעי, ויבן וידע את הרעה הגדולה אשר עשה בחמתו, וינחם על מעשהו הנמהר, וילך קודר בלחץ יגונו ומוסר הנֹחם, אשר יסרהו לרגעים, ואֹמץ לבו עזבהו. גם אנשי הצבא, אשר דמו לראות און ובגד בוגדים ברבי אלעזר, הבינו כי מאד הרעו לעשות בהלשינם על איש צדיק כמהו לפני שר צבאם. ויפל לבם בקרבם, ויחזו עתידות לא טובות להם, וירף רוח גבורתם ויהיו כאנשים חדלי אונים, בצאתם למלחמה על צבאות הרומאים כפעם בפעם. וינגפו במלחמה, וגם גבורם הנערץ בר כוכבא נפל שדוד על מרומי שדה קטל.

ואז הבקעה העיר ביתר.

האגדה מוסיפה לספר, כי בבוא שמרוני אחד לבשר את סורוס את דבר מות בר כוכבא לא האמין זה למשמע אזניו, ויצו להביא לפניו את גוית הגבור המומת. וירא, והנה נחש גדול כרוך עליה סביב. ויאמר סורוס, כי לא יד אדם השיגה את הגבור הנערץ הזה, אך הנחש הזה המיתהו; ולולא קרה המקרה הזה לבר כוכבא, כי עתה לא יכלו כל כלי נשק לנגוע בו לרעה. כה היה נכבד ומהֻלל הגבור הלאומי הזה גם בפי שונאיו! וחכמינו בני דורו לא ידעו להוקיר את זכרו, ולא שמו לבם לתת לנו ציור נאמן מתהלוכות חייו ופרשת גדולתו וגבורותיו!

כה תם חזיון־התוגה הזה, אשר ארך שלש שנים, – חזיון הנראה בתבל רק לעתים רחוקות מאד, אשר יקום איש אחד, ויעמד בראש עם נענה ומפרד, ויפיל בלהות על עם חזק מאד, אשר מפניו יחתו גוים רבים ועצומים. ואם אמנם היו תוצאות החזיון הזה רעות מאד, כי הרבו סורוס ורופוס הרשעים לנקם בעם עברתם את נקמתם באופן נורא ואכזרי, אך זכרו נשאר בלב בני ישראל לדור דורים, כאות ומופת על כח לאומיותם, אשר לא יחלש נצח. והמפעל הכביר הזה האיר את דרכם באור תקוה, כי לא יתם כחם הלאומי, וגאולתם בוא תבוא באחרית הימים.

־־־־־־־־־־־־־