פטר וייס, ‘הצל של גופו של העגלון’, מגרמנית אילנה המרמן (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1978)

א. הציוויליזציה של התחת    🔗

מתפתחת עכשיו תרבות שבמרכזה איזושהי חוויה מינית – פולימורפית אומנם, אך במהותו של דבר זוהי, חד וחלק, הציוויליזציה של התחת. בכך אין כמובן כל חידוש, גם כי זוהי הרי תת־התרבות הקיימת בכל אדם – האינפנטילי שבו, וגם משום שכבר היו תקופות דומות. ‘האנתולוגיה היוונית’ בחלקיה ההלניסטיים והרומיים מלאה אפיגראמות על האבר המאגי הזה:

כשאשה הרה במיטה אל תעלה

ותשגול אותה פנים אל פנים.

באמצע עומד גל גבוה, ולא יהיה קל

כשהיא חותרת ואתה מטלטל.

אלא הפוך אותה והתענג

על ורד אחוריה.

נהג באשתך כאילו היא אפרודיטה ממין זכר.

מה שטיפוסי באפיגראמה הזאת, שכתב דיוסקורידס, הוא ההיפוך המאגי של ההירארכיה: אדם מתאמץ ומתחתן עם נערה בטקס גדול, ומכניס אותה להריון, וזאת כדי שבינה לבינו יעמוד אותו “גל גבוה”, ותהיה לו לבסוף עילה, גם להפוך אותה, גם לדמיין שהיא איננה אלא נער ("אפרודיטה ממין זכר'') וגם להגיע אל המעי הגס שלה. אף אצל המרקיז דה סאד, אנשים נוסעים ממש מעבר להררי חושך, לטירה האכסקלוסיבית ביותר, וכל זאת בשביל מה? בשביל חופן חרא. אלה הם בעצם משלים מעניינים ביותר על טבע התכליתיות ועל טבע האובייקט. ביחס לחברה הבנויה על מוצקות כביכול של ערכים חומריים (עצמים זולים ויקרים, חשובים ופחותים) יש בכך, ובפועל, חומר נפץ עצום. זה הרי הסיפור הבאנאלי של התקופה, סיפור החוזר באלף נוסחים, שאדם במשך שנים לומד ומקים משפחה ואוסף הרבה רכוש ופרסטיז’ה, כדי לברוח לאיזה חדר מסריח במוטל, שבו הוא יכול לבסוף לתקוע לעצמו את האצבע בתחת.

ב    🔗

“כרתתי ברית עם הזנות כדי לזרוע אי סדר בחיק המשפחות” (לוטראמון)

פטר וייס לא במקרה כתב גם את המחזה "מארא־סאד‘. סאד משמע להיסגר – לתקוע את עצמך בחור המסריח ביותר, וזאת כדי שתוכל לדמיין באורח מאגי־רטורי גן עדן אנאלי מופלא. כך לדוגמה ב’פילוסופיה בקיטון’ שר אחד מגיבורי סאד, דולמאנסה, את שירת פי־הטבעת, ושירה זו היא בעצם המהות המנוחשת של המהפכה: בשורתה המוכחשת של המהפכה – וזה גלוי בעיקר בימינו – היא שבורגנות (וזה ידע גם אפלטון) היא סקסואליזציה של המושאים, ומעגלה הפנימי והמקודש ביותר הוא – השמוק שבתחת. (ר' לדוגמה הקריירה של מר תורפ). ‘מארא־סאד’ מזכיר את ‘מות דנטון’ של ביכנר, ומחזהו הידוע השני של ביכנר – ‘וויצק’, דומה לסיפור שלפנינו – ‘הצל של גופו של העגלון’: זהו מחזה על הצד השני של המטבע הבורגנית. צד אחד הוא הזהב (מאניה, רטוריקה, אסתטיקה, מהפכה), והצד השני הוא החרא, דהיינו הגרוויטציה האנאלית (הצואתית) דפרסיבית וסאדיסטית של המושא, של כל מושא כולל האדם, שהוא המושא המובהק. אני ער לעובדה שהמשפטים שלעיל דחוסים למדי, אלא שלפני שאחזור לאוורר יותר, אזכיר עוד צעיר שפיתח רטוריקה מתוך חור, אותו חדר במלון שבו בסופו של דבר נרצח, כוונתי ללוטראמון. כמו כן ניתן להזכיר גם את שירתו האנאלית של רמבו (‘Album Zutique’ ו’עונה בשאול'. גם טריסטאן קורבייר נכלל באותה קטגוריה). בשולי הרומנטיקה (בגרמניה וצרפת) צומחים אלכימאים צעירים וקצרי ימים שיוצרים גושים שיריים מטיפוס חדש – שירה שכאילו לא באה מן הפה אלא מתוך פתח אחר בגוף. ‘שירי מאלדורור’ ו’העונה בשאול' הם אכן על פי צורתם גושים שחורים ענקיים ומאיימים של פסולת אנושית אורגאנית. לעומת אלפרד דה מיסה וויקטור איגו, אלה הם כאמור אלכימאים – באופן אינטואיטיבי הם חודרים עמוק יותר למהותה של הבורגנות כשיטה כלכלית־רגשית המבוססת על המאגיה של החרא: אם קוראים היטב שיר של בודלייר למשל, נניח שיר הפרוזה ‘החדר הכפול’, רואים כיצד צואה מצד אחד, וזהב, ארוס, עושר וחלום מצד שני, יוצרים זה את זה חליפות. זוהי אכן, באשר לעצמי, החוויה החזקה, המאלפת, שנשארה לי מימי בפאריס. והיא באה אף לידי ביטוי, ביום האחרון לשהותי, במעשה כשל. נכנסתי בבולוואר האוסמאן לסניף ראשי מפואר של באנק, וכשקיבלתי את הכסף במעמד רשמי מאוד, מידי פקיד הדור ומעונב, שמעתי לתדהמתי את עצמי אומר (בסונוריות איומה): “merdi” (במקום merci).

ג    🔗

באיזשהו ספר של היינריך היינה מסופר על דמון אחד שלקה בשלשול וגרם בכך לקטסטרופה ממש. וקלוד וויז’ה, בזכרונות ילדות אלזאסית (שנתפרסמו לפני כעשר שנים ב’הארץ') מספר על חתונות שנמשכו שבוע ימים, חגיגות שלמחרתן, עם הסתלקות הקרואים בעגלות, יש אפיפניה של מספר גדול של סירי לילה מלאים, מתחת למיטות (בפנסיון שבו נערכה החתונה).

האינטואיציה העיקרית שלי היא איפוא ש’הצל של גופו של העגלון' הוא קודם כל סיפור אנאלי, ועל גרמניה. פטר וייס אומר שכל נקודה בגרמניה היא איזה חור אנאלי, והחור הסגולי הוא כמובן בית השימוש המשמש לסיפור זה כ־nexus ונקודת מוצא. הוא אומר גם שהמושא – הקשור לבעלות, לאובססיביות, לכפייתיות, למצפון רע (הרגשת לכלוך), להמתה ולסאדיזם – הוא במהותו צואתי:

אני נוטל את מכסה העץ, אבל לפני שאני מניחו על פתח המושב אני מביט למטה אל הדלי המלא עד שפתו בגושי הצואה השחומים ובפיסות הנייר המוכתמות בחום; פסולת המעיים, ככל שיש בידי להבחין באפלת הארגז, אף גאתה ועברה את שפת הדלי, הפלג העבה נבלע ואובד בתוך תלולית כעין הלבה שהדלי קבור בה עד מחצית גובהו; מתוך השחור מנצנצות בהרותיהן של פיסות הנייר. משהנחתי את המכסה אני חוזר ומתיישב על הארגז; פנקס הרשימות על ברכי. (עמ' 7)

ד. צואה=עוצמה    🔗

הנוסחה המאגית בה' הידיעה היא צואה=עוצמה. עוצמה – מכוח האצירה (הבעלות) המוחלטת, או, להבדיל, משום שניתן לתקוף ולהרוס (לבזבז) בהפרשה המפחידה, להפעיל את הטרור של הלכלוך (תוקפנות אנאלית). עוצמה גם משום שמבעד לצואה באה לידי ביטוי האומניפוטנציה המאגית הינקותית – היכולת להפוך בכוח הדימיון, את הכיעור ליופי, את השחור ללבן, את החלש לחזק וכד‘. האובססיה האנאלית של המספר היא איפוא אצירת האובייקטים על ידי כתיבה, כשם שזו של מר שנֶא היא אצירת אבנים, הסוכנת צוברת חפצים, החייט צובר באכילה, האובססיה של הרופא, עוצמתו האנאלית, היא פצעיו. המושאים, וליתר דיוק החיים הנאצרים, מומתים ונחנטים כדי שלא “יברחו” (או: יזרמו), כדי שאפשר יהיה לכאורה לקנות עליהם בעלות. בכך הם הופכים לגוויות של עצמם, לפסולת של עצמם – לצואה. האצירה האנאלית של החיים על ידי המתה, הפיכתם לצואה (צואה מוכחשת), באה באורח יומיומי לידי ביטוי למשל בהעדפת העבר (=המשומר, האצור) ובקיבעונות השונים שבהם תקועים בני אדם כמו בסיפורו של וייס. את הדחף לחלום (בהקיץ) מזינים בכך שהופכים את החיים באופן שיטתי לצואה (שיש להימלט ממנה, להפכה, ל“חלום”), וזהו, על רגל אחת, גם המיתוס של גרמניה. באונטר דן לינדן עומדת האופרה הישנה על כסאות הקטיפה שלה ושומריה, ומאחוריה הרובעים ההרוסים (אלה רשמים מ־1968), כהפרשה אלימה (של אותו דמון שמזכיר היינה). מבחינת ההקשר הזה, (האומניפוטנציה האנאלית־סאדיסטית של גרמניה), וייס קרוב בלי ספק לברכט. קצה הקרחון של האנאליות, כוונתי לסאדיזם הגלוי (ואני אומר ‘סאדיזם’ גם מתוך מחשבה על סאד וגם בהקשר של מה שכיניתי בתחילה “הציוויליזציה של התחת”), בא בסיפור זה לידי ביטוי מצד אחד בפצעי הרופא, ומצד שני בהתעמרות של האב בבנו. בנקודה זו אין סיפורו של וייס רחוק מסיפורים אחדים של קפקא – ‘מושבת העונשין’, ‘גזר הדין’ ו’הרופא הכפרי’. הדימיון נעוץ בפרט במפגש של התופעה הפרימיטיבית (הפצע, ההלקאה וכד') עם העין המתבוננת האינטלקטואלית והמתוחכמת.

ה    🔗

“התיאור האופטי הוא זה שבעצם מבצע באופן הכי קל את קביעת הריחוקים: המבט, אם ברצונו להישאר מבט פשוט, משאיר את הדברים במקומם שלהם”. (אלאן רוב־גרייה, ‘למען רומאן חדש’)

“אין אכן דבר פנטסטי יותר מן הדייקנות” (שם)

היה מעניין להשוות בין סיפור גרמני כסיפורו של וייס, לבין יצירות חדשניות אחרות שנכתבו באותה תקופה (שנות החמישים), כגון הרומאנים של אלאן רוב־גרייה. רעיון זה עלה במוחי בעקבות המחשבה על מקומו של אותו מבט אינטלקטואלי ומתוחכם. גם וייס וגם רוב־גרייה קרובים בכך שהמבט משוחרר מדעות קדומות (“הומאניזם”, “טרגדיה”, “עומק”) היוצרות פרספקטיבות מסוימות, ומתכליות נאראטיביות הקשורות לאתוס הבורגני (הדורש “סיפוק”, או “הפקת איזה רווח”). יש אומנם גם שוני רב שעליו אני נמנע מלעמוד. מכל מקום כדאי לשים לב לכך שעם הביטול (בראיה) של ההחשבות והדירוגים הבורגניים ו“ההומאניסטיים”, נוצר מה שהייתי מכנה ים מילולי. ‘הצל של גופו של העגלון’ הוא ים כזה, וראוי לקרוא נניח את תיאור חדרה של הסוכנת (ובעצם כל תיאור אחר שבספר זה), כדי לעמוד על כך שצימצום המקום (איזשהו חור נידח) מעמיד דווקא כל קטע וקטע, כטיפה בים, (כמיקרוקוסמוס) בפרספקטיבות של המוחלט. וכך גם ב’קנאה' לרוב־גרייה, כשמתבטלת האינטרסנטיות (הסימביוטית) ביחס לדברים, נעשה מטע הבננות מושא שווה בחשיבותו לתיאור שערה של הגיבורה, או לתיאור השרץ המעוך על הקיר. כל אלה הם טיפות אפשריות בים מילולי, שנוצר, כאמור, כשמתבטלים רפלכסים של אצירה, והשלכות. ‘שלושה שירים’ של המשורר האמריקני ג’ון אשברי הוא ספר שגם הוא כתוב, לפי הרגשתי, כים מסוג זה.

ו. קודה: המניפסט הגניטאלי    🔗

המסקנה האסתטית היא שצריך להתבונן ו“להשאיר את הדברים במקומם שלהם”. ומכיוון שהקוראים אינם דומים זה לזה לא בהשכלתם ולא בנקודה שכל אחד עומד בה בחייו, אוסיף עוד מסקנה אינטלקטואלית שיש לה ללא ספק זיקה (בהקשר של “ים מילולי”) גם לספרו של פטר וייס.

המסקנה היא שעתיד האנושות (של כל אני ואני בה) תלוי במידה שבה נוכל להשאיר את המשחק באברים מסוימים לילדים בני שנתיים. בפרק המעניין ביותר של ‘למען רומאן חדש’ מדובר על ביטול המיסטיפיקציה של המושאים. התוספת המתבקשת היא ביטול הסקסואליזציה שלהם. כשהתחת ישמש להפרשה ואברי המין (במובהק) להפרייה, תבוא עלינו גאולה במובן זה, שבמקום לשקוע בסיפוקים (אוטוארוטיים גלויים או סמויים) האדם יגיע לכך שיוכל לסבול ממש, לעמוד בנסיונות אותנטיים של עצמיותו, ולגדול.