אור גדול: האבא והחבֵרה של הג’ינג’י    🔗

‘ידיעות אחרונות’: איך מבצעים את ההוראה לחסוך?

רפול: נתתי הוראה ומשגיחים, מבקרים ומפקחים, גם בשרירות.

‘ידיעות אחרונות’: מה זו שרירות?

רפול: מה זו שרירות? – פקודה! כשהייתי בפיקוד צפון ראיתי שזורקים הרבה לחם. נתתי פקודה שרירותית להוריד 15 אחוז מכמות הלחם היומית בפיקוד. נחסכו כל יום שלושה טון לחם! אחרי זה הורדתי עוד 10 אחוזים. למה הורדתי? כי ראיתי שפה ושם עוד זורקים לחם. אמרתי אז לעצמי: אני אוריד את זה ככה, עד שיבואו חיילים ויגידו שאין להם לחם ואחר כך נראה. אף פעם לא באו אלי ואמרו שאין לחם.

כאן אני חוזר אליך הביתה: מה תעשה בבית לילד שיזרוק 5 פרוסות־לחם לאשפה? סטירת לחי על המקום! אז למה אתה לא אומר לו שלא יעשה את זה גם בצבא? זה מתחיל ברגע שהוא עומד על הרגליים ומתחיל לדבר, בגן־הילדים. אני זוכר מה שהיו עושים לי, אם היה קורה דבר כזה אצלנו בבית. אז יש דברים כמו יעול, שינוי אירגוני, שצריך לבצע בשרירות, בפקודה. חליפות חורף? אין יותר בגדי חורף! גמרנו. פקודה! יש מלאי, אין מלאי, תסתדרו עם זה.

‘ידיעות אחרונות’: זה נכון שחיילים ואנשים פוחדים ממך?

רפול: אני לא חושב שהם פוחדים ממני. מישהו כתב בעיתון שאיזה ג’ינג’י בחיל השריון פחד ממני. דיברתי עם הג’ינג’י הזה. אמרתי לו: “אתה מוכר לי מאיזה מקום”. שאלתי אותו מאיפה הוא? הוא ענה לי: “מבאר שבע”. אמרתי לו: “תשכח מזה, אני לא מכיר אותך”. ומישהו כתב בעיתון שהוא פחד ממני.

‘ידיעות אחרונות’: הדגש שלך בצבא הוא על משמעת או על חינוך?

רפול: זה קשור אחד בשני. איך אתה יכול להבדיל בין חינוך למשמעת? אדם מחונך מבין בקלות שהוא נמצא במיסגרת. זו יכולה להיות מיסגרת של בית־חרושת, זה יכול להיות צבא, יכול להיות קיבוץ, כל דבר. כאשר הוא נמצא במיסגרת, הוא צריך להתנהג כמו שהנורמה של אותה מיסגרת מחייבת. אם הוא לא מחונך – אז יש לו בעיות! הוא לא מבין למה צריך לעשות כך ולא אחרת, והוא לא מבין שבתחומים מסויימים צריך לוותר על הפרטיות שלו לטובת המיסגרת שהוא נכנס לתוכה, כמו צבא, או בית־חרושת, שבו אומרים לו: תעבוד מ־8 עד 6. אם אתה מחונך, לא יהיו לך בעיות.

‘ידיעות אחרונות’: עניין חבישת הכומתה הוא חלק מן החינוך?

רפול: כן, בוודאי! זה בדיוק מה שאתה בבית לא עשית לילד שלך! לא אמרת לו: “בני היקר, עכשיו אתה הולך לצבא ותתנהג כמו שהצבא קבע. אם הצבא קבע שתלך עם כומתה, אז תלך עם כומתה. ואני האבא שלך, אני משגיח עליך. כאשר אתה יוצא מן הבית – אתה הולך עם כומתה, אתה מסודר, אתה מצוחצח, כי אתה חייל, ואתה מייצג גם אותי. את האבא, את הבית, את 18 השנים שעברת תחת ידי”. ואל תכתוב לי מכתב, אתה האבא: למה הבן שלי יושב בבית־סוהר? זו אשמתך! כי אתה לא אמרת לו ואתה לא אומר לו כל יום, להתנהג כמו שהצבא הזה קבע. אם מחרתיים אתה יוצא עם החברה שלך, ואתה לא תתנהג אליה בסדר – היא תעזוב אותך! אל מי תבוא בתלונה? היא לא תכניס אותך לבית־סוהר, אבל היא פשוט לא תצא איתך והיא תלך עם מישהו אחר.

מתוך ראיון עם רב־אלוף איתן (רפול). ‘ידיעות אחרונות’, 19.1.79

טורים אחרונים    🔗

הציור של תמר גטר “העיר האידיאלית” מובא בחוברת ברשותו האדיבה של מוזיאון תל־אביב, שהציור הוא רכושו. הציור “הברווז קטום הראש” באדיבות מוזיאון ישראל שהציור שייך לו.

לאה איילון היא צעירה ירושלמית, כבת תשע־עשרה, שאסרה על העורך לפרסם עליה פרטים נוספים “בגין סוג מסויים של דכדוך”. זהו פרסום ראשון של שיריה.

איילה אֹסם – לומדת עתה תיאטרון, בוגרת החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל־אביב. זהו פרסום כמעט ראשון של שיריה.

אלי הירש – תלמיד כיתה י“א בבי”ס תיכון בפתח־תקווה. זהו פרסום ראשון של שיריו.

מרשימתה של עמליה כהנא־כרמון “חלקת ים, בשרה לשחות בה” שנדפסה בחוברת 8 של ‘סימן קריאה’ נשמטה השורה האחרונה: “מתוך ‘משא’ 14.10.1977”.

מערכת ‘סימן קריאה’ מצטערת על ההכרח להעלות באופן דראסטי את מחיר החוברת. הוצאות הדפוס התייקרו בתקופה האחרונה ב־50% והפקתה של חוברת זו עלתה למעלה מ־300.000 ל"י. למרות המכירה הטובה של ‘סימן קריאה’ (3000 אכס.) לא תכסה מכירת חוברת זו (נטו), גם במחירה הגבוה החדש, אלא כ־60% מן ההוצאות.

מאמרו של יאקובסון בחוברת זו ידפס בספר מבחר כתביו של יאקובסון הנערך על־ידי איתמר אבן־זהר וגדעון טורי. הספר יראה אור בסדרה “ספרות משמעות תרבות” של המכון לפואטיקה וסמיוטיקה.