א.    🔗

רבי מאיר היה אחד החכמים בני הדור השלישי לחכמי התורה. הוא היה תלמיד רבי עקיבה, אך את רב ידיעותיו בהלכות ושמועות למד מפי רבי ישמעאל, וישמע לקח גם מפי אלישע בן אבויה, החכם הגדול אשר פנה ערף לחכמת ישראל הלאומית ולמצות התורה, ואשר היה שמו לדראון עולם בספרות התלמודית, ויִקָּרא בשם “אחר”. בנעוריו בא רבי מאיר לשבת בבית מדרש רבי עקיבה, בבני־ברק, אך לא יכל להבין את דרשות המורה הגדול הזה ואת תועפות רום פלפולו. וילך לכפר עזיז, וישב לפני רבי ישמעאל, אשר תורתו היתה על דרך הפשט וההגיון, וילמד ממנו את כל השמועות – הן ההלכות המקֻבלות. אחרי כן בא אל רבי עקיבה, ויהי אחד מבחירי תלמידיו. בעת ההיא שמע גם תורת אלישע – אחר, וגם אחרי מות רבי עקיבה לא חדל מבקש תורה מפי המורה הרשע.

משפחת רבי מאיר לא נודעה לנו, ורק ענן ההגדה פרוש כמסך על תולדותיו. ההגדה מספרת כדרכה, שהיה מבני הגרים, וכי נצר הוא משרשי נירון־קיסר. כן לא נודע לנו מקום מולדתו ומאין בא בנעוריו להסתפח בבתי המדרש. –

אחרי מפלת העיר ביתר, ואחר היות תקות ישראל הלאומית למפח נפש, נקם אדרינוס על ידי עושה דברו, רופוס האכזר, את נקמתו בעם עברתו באופן נורא מאד. את כל חכמי ישראל הגדולים מורי בתי המדרש צוה להרג. רבי ישמעאל ורבי שמעון הוּצאו להורג עוד בראשית המרד. ואחרי מפלת ביתר הומת גם רבי עקיבה בחרב משפט רופוס. עברו עוד ימים מעטים ויהרגו גם רבי חנינה בן תרדיון ורבי חוצפיה המתורגמן ועוד חכמים אחרים, ורבים מהם נמלטו אל ארצות אחרות להנצל מפני חמת הרודף, וישמו בתי המדרש, ודרכי התורה אבלו. הרג ואבדן היו מנת גורל האנשים אשר ערבו את לבם ללמוד או ללַמד תורה, או לקים אחת ממצותיה. ירושלים נקראה בשם “אֶלִיָה קַפִּיטוֹלִינַה”, ודת יצאה לבלי יעז איש מישראל גם לגשת אל העיר הקדושה הזאת.

סכנה נוראה רחפה אז על לאומיות ישראל, סכנת הכליון, כי מורים חדשים לא נסמכו עדנה ולא היתה רשות לחכם ליסד בית מדרש ולהורות בלי סמיכה. אז קם חכם זקן אחד, איש קדוש ונכבד בישראל, ושמו רבי יהודה בן בבא, וילך, וישב בהרים אשר בין הערים אושא ושפרעם, כי ירא לסמך בעיר, פן יהרס אדרינוס את העיר אשר אמר בגזרתו, ויאסוף אליו תלמידי חכמים: את רבי מאיר, את רבי שמעון בן יוחאי, את רבי יוסי בן חלפתא, את רבי יהודה בן אילעי, את רבי נחמיה ואת רבי אלעזר בן שמוע ויסמך את ידו עליהם. ויודע הדבר למלאכי המשחית, לנציבי אדרינוס, וימהרו אל מקום סמיכת החכמים; ויאמר רבי יהודה בן בבא לתלמידיו: “רוצו, בני!” וישאלוהו התלמידים: “ואתה, רבנו, מה יהיה סופך?”, ויען אותם המורה הקדוש ויאמר: “הנני מוטל לפני האויבים כאבן שאין לה הופכין”. ויבא הגדוד הרומאי, ויתקעו בגוית הזקן הזה שלש מאות שבטי ברזל ויעשוה ככברה. והתלמידים הנסמכים נפוצו איש לעברו.

ותעברנה שלש שנים אחרי הריסות ביתר, ואדרינוס הרשע מת במכאובים נוראים, וימלך תחתיו אנטונינוס פיוס. וילכו חכמי ישראל ויתיצבו לפני נציבי רומא, ויבקשו על נפשם ונפש האֻמה הישראלית, לתת להם הרשיון ללמד את תורתם ולקים את מצותיה באין מפריע. ויעתר להם אנטונינוס ויקל את הגזרות הרעות מעל צוארם. ויתאספו בעיר אושא, מקום מושב רבי יהודה בן אילעי, ויכוננו שם את בית המדרש הגדול, הוא הסנהדרין אשר באושא, ואשר בראשו עמד הנשיא רבן שמעון בן רבן גמליאל דיבנה. בין החכמים אשר באו לאושא להוָּעץ על צפונותיהם הלאומיות היה גם רבי מאיר, ויהי ימים רבים בין מבקרי הבית הזה ומראשי חכמיו.

מה גדולה היתה פעולתו בחכמת ישראל נוכח מדברי האגדה המספרת, ששמו האמתי היה רבי משה או מאישה, אך נקרא בכנוי “מאיר” יען האיר עיני החכמים כהלכה. ואם כי לא קבעו החכמים את ההלכה כדבריו, בכל זאת התנצלו חכמי הדורות הבאים על זאת ויאמרו: “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא היה בדורו של רבי מאיר כמוהו, ולמנ לא נקבעה הלכה כדבריו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו (להבין כונת דבריו), כי אמר על טהור טמא והראה לו טעם, ועל טמא – טהור והראה גם כן טעם לדבריו”. וכן אמרו: “כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה בסברא”. כה גדל כח פלפולו!

אמנם מאד הִטיבו חכמי דורו, אשר לא קבעו הלכה כרבי מאיר, כי דרכו היה להחמיר. אך אם נציג לפנינו את תכונת נפש רבי מאיר ואת מצב בני דורו, אשר למרות רצונם רחקו מדרכי ישראל על ידי גזרות אדרינוס הרשע והרדיפות הנוראות, אשר הרחיקו את העם מגבול לאומיותו, אז נבין את דרך רבי מאיר, אשר אמר להשיב את עמו אל תורתו ומצותיה על ידי החומרות היתרות המביאות לתכלית כזאת.

לעמת זאת היתה פעולתו בהלכות מקֻבלות נכבדה מאד, כי הוא היה האיש המיוחד בדורו אשר חֻנן בכשרון הדבור הקצר ובשנאתו להרבות אמרים. כל הלכותיו יצאו מפיו ברורות ומפורשות בדרך נעימה וקצרה. ויזהיר גם את יתר המורים ללמד את תלמידיהם בדרך קצרה. וסגנון הלכותיו היה ליסוד מוצק, אשר בנה עליו רבי יהודה הנשיא את בית המשנה. וכל הלכה, לרבי מאיר היא. ויהי הכלל הזה לכלל גדול בסִפרות התלמוד לאמר: “סתם משנה – רבי מאיר”.

דרך למודו משך את לב תלמידיו, כי בהחלו לדרוש תִּבל את דבריו בהלכה באגדה ובמשלים. גם דרך הפלפול אשר בחר לו למען חדד את שכל התלמידים היה אהוב לשומעי לקחו. וירבו תלמידיו בכל תפוצות ישראל, ויהיה שמו גדול ונכבד מאד. אותו ואת בית מדרשו דִמו חכמי התלמוד ל ¹XXX רבן יוחנן בן זכאי, הלל הזקן ועזרא הסופר.

פעם אחת שלחו מרומה לחכמי ישראל לאמר: “שלחו לנו קלוספנס (גדול שבפַּּנָּסים) אחר משלכם”. ולא הבינו החכמים בראשונה אל מה ירזמון דברי מושל רומה. אך לאחרונה הבינו כי תחפץ ממשלת רומה שישלחו את אחד החכמים היותר גדולים אל זקני הסינט, להציע לפניו שאלות שונות בדבר בני ישראל ואמונתם. הדבר הזה היה, כפי הנראה, בימי אנטונינוס; וישלחו החכמים את רבי מאיר, יען, לפי דעתם, היה הוא “המאיר פנים בהלכה”, והוא יוכל להשיב את זקני רומה על כל שאלותיהם. ואמנם לא בושו חכמי ישראל משברם, כי על כל השאלות אשר הציעו לפניו השיב רבי מאיר דבר דבור על אפניו, כי מלבד גדלו בחכמת התורה היה גם חכם גדול בחכמות היוניות.

 

ב.    🔗

נפלאים מאד מקרי ימי חיי רבי מאיר, אשר היו לשיחות הגדיות בפי הדורות האחרונים. צרות רבות ופגעים רעים השיגוהו מימי נעוריו עד רדתו אלי קבר. הוא היה חתן רבי חנינא בן תרדיון, שנהרג על קדוש שם אלהיו ותורתו בידי רופוס או נציב רומה אחר אכזר כזה. הרומאים האכזרים כָּרכו את החכם הקדוש הזה בגליונות התורה וישרפוהו באש. ורבי מאיר אחרי הסמכו מידי רבי יהודה בן בבא ברח הוא וביתו אל ארץ הפרתים, וישבע שם נדודים עד אשר הרשה אנטונינוס פיוס לחכמי התורה לכונן בתי מדרשם.

את מחית ביתו מצא רבי מאיר במלאכת ידו, כי היה סופר מהיר לכתב ספרי התורה, תפלין ומזוזות בכתב נקי ויפה ובדיו טוב, אשר לא במהרה ימחה. במלאכתו זאת השתכר מדי שבוע בשבוע שלשה שקלים, בשקל האחד כלכל נפשו ונפשות ביתו בלחם צר, בשקל השני כסה את מערומיו ומערומי ביתו, ובשקל השלישי כלכל תלמידים עניים שומעי לקחו. ולא התאונן על מצבו ויהי בעיניו כעשיר באמרו תמיד: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”, כלומר, במה שיש לו.

והאם איש כמהו יתאונן על מר גורלו, איש אשר כל רעיונותיו היו נתונים רק ללמוד התורה? "במה נחשב האדם – היה אומר בכלותו לקרוא בספר איוב – הלא סוף האדם למות כמו הבהמה, שסופה לשחיטה, הכל למיתה עומדים! אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רות ליוצרו, ויחיה בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה: “טוב שם משמן טוב, ויום המות – מיום הולדו”.

אמנם באחת הצליח בימי חייו, כי מצא לו עזר כנגדו, היא – אשתו ברוריה בת רבי חנינא בן תרדיון, אשר ידיעתה בתורה היתה רבה מאד, ותתוכח לא פעם ושתים עם החכמים, אשר ישבו עוד ביבנה, ויהללוה על גדל חכמתה בעודנה בנעוריה בבית אביה. ורבי יהושע בן חנניה, בשמעו את דבריה בהלכה אחת נגד דברי אביה, אמר: “יפה אמרה ברוריה!”. רבי יוסי הגלילי היה פעמים אחדות מטרה לחצי לעגה, בקראה אותו: “גלילי שוטה!”. ורבי מאיר שמע תמיד לקול עצותיה הטובות והמחֻכמות, ויכבד את דעותיה.

פעם אחת ישבו בשכונָתו אנשים רעים וחטאים אשר הציקו לו מאד. ויאמר רבי מאיר להתפלל כי ימותו אנשי און אלה. ותאמר ברוריה: האם כתוב: “יתמו חוטאים מן הארץ”, הלא נאמר: יתמו “חֲטָאִים”. התפלל עליהם כי ישובו מדרך רעה – “ורשעים עוד אינם”, כאשר נאמר בסוף הפסוק ההוא. מהשקפותיה אלה נוכח מה מאֻשר היה בעלה בנפלה בגורלו.

ותלד לו ברוריה אשתו שני בנים, ויאהבם אביהם מאד. וימותו הבנים ביום אחד, ביום השבת, אחרי הצהרים בשבת אביהם בבית המדרש ובדרשו שם. ותקח האם השכולה ותשכיבם במטה אחת בעליה, ותכסם בסדין. ויעבר יום השבת, וישב רבי מאיר הביתה, וישאלה: “איה בָנַי?”, ותענהו ברוריה: “הלכו לבית המדרש”. ויאמר רבי מאיר: “צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים!” , ולא ענתהו אשתו דבר, ותתן לו כוס יין להבדלה, ויבדל. ואחרי הבדילו שאלה עוד פעם: “בָּנַי אים?” ותאמר לו: “הלכו למקום פלוני ועוד מעט ישובו”. אחרי כן ערכה לפניו את השלחן, ותגש לו את ארוחתו, ואחרי כלותו לאכל אמרה לו: “רבי, שאלה יש לי לשאל: לפני השבת בא איש אחד ונתן לי פקדון ועתה בא לקחת אותו מידי. האשיבנו לידו אם לא?”. וישתומם רבי מאיר לשאלתה ויאמר: “בתי, מי שיש לו פקדון תחת ידו, האם אין עליו להשיבו ליד בעליו?” ותען ברוריה ותאמר: “בלי ידיעתך לא הייתי נותן לו”. ותקחהו בידו, ותוליכהו החדרה אל המטה, ותסר את הסדין מעל פני הבנים, וירא רבי מאיר והנה – שני בניו האהובים מונחים מתים לפניו. ויחל לבכות ויאמר: “בני, ורבותי! בני – בדרך ארץ, ורבותי – שהאירו עיני בתורתם!!”. אז אמרה ברוריה: רבי, הכי לא אמרת לי שמי שיש לו פקדון תחת ידו עליו להשיבו ליד בעליו? וכן אמר גם איוב: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך!”. דברי נחומי אשתו הרגיעו לבבו, ויחדל האב האֻמלל לבכות. ובשמוע החכמים את הדבר אמרו: “אשת חיל מי ימצא!”.

אבל זולת נחמתו זאת – היא אשתו – לא היתה לו כל נחמה אחרת בחייו, כי אם כעס ומכאֹבים. אחי אשתו ואחותה השביעוהו דאגה ומכאבים. האגדה מספרת, כי גיסו היה לשודד, וגיסתו לֻקחה למרות רצונה אל עיר רומה, ויושיבוה בבית הזמה. ויאלץ רבי מאיר לנסוע רומאה ולשחד את שומר הבית להוציא את הנערה. ואחרי הוָּדע הדבר לממשלה צותה לתפש את רבי מאיר, ותשלח את תמונתו לפקידי השומרים, למען יכירוהו על נקלה. ופעם אחת היה רבי מאיר צפוי אל הסכנה, כי כמעט הכירוהו שני רומאים. ויהי כאשר התוַכחו האנשים – זה אומר, כי רבי מאיר הוא וזה אומר לא כי אם איש אחר הוא – ויגמרו אֹמר לנסות ולראות עם מי הצדק. ויגישו לפניו דם חזיר, ויאמרו לו: אכל. ויעש רבי מאיר בערמה, ויטבל אצבעו האחת בדם, וימץ אצבעו השניה, והם לא הבינו ערמתו, ויאמרו: “לא רבי מאיר הוא האיש הזה, כי רבי מאיר לא נאות בשום אופן לאכל ממרק פגולים”. ויעזבוהו לנפשו, וינס וימלט לארץ אחרת. גם אשתו ברוריה היקרה לא האריכה כפי הנראה ימים, ותמת על פני בעלה, ויבואו עליו גם שכול גם אלמון.

גם בכל ימי שבתו בבית המדרש באושא לא שבע נחת, כי מרורוהו חבריו, אשר התנגדו תמיד לשטתו. ביחוד היה מכעיסו הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. רבן שמעון זה היה נשיא הסנהדרין, רבי נתן הבבלי היה אב בית דין ורבן מאיר היה “חכם” הסנהדרין. ויהי בבואם אל בית המדרש, ויקם כל העם מפניהם ויעמד עד שבתם על מקומותם.

ויהי היום, ויאמר רבן שמעון בלבו: לא טוב המנהג הזה, כי איך יִוָּדע שאנכי הוא הנשיא ולא רבי נתן או רבי מאיר? ויצו לבאי בית המדרש לקום רק מפני הנשיא, ובבוא אב בית־הדין יעמדו שתי שורות אנשים מזה ומזה עד גשתו אל מקומו, ויתר העם לא יקום ממקומותיו. ובבוא החכם, אז יקום האחד והשני ישב עד גשת החכם גם הוא אל מקום מושבו.

התקנה הזאת מררה מאד את רוח רבי מאיר, אשר לא היה רודף אחר הכבוד, אך דמה בלבו, כי יען היותו עני שמו את כבוד תורתו לכלמה. וייעץ את חברו, את רבי נתן, להציע לפני רבן שמעון לדרש בהלכות הטומאה, שאינן שגורות בפיו, למען הראותו כי חכמתו לא רבה, ומדוע יתנשא עליהם? ואחרי כן יורידוהו מכס נשיאותו, והיה רבי נתן לנשיא, והוא – לאב בית־דין. אך מחשבתו לא קמה, כי רבי יעקב – נכד אלישע בן אבויה – שמע זאת ויספר לרבן שמעון. וילמד רבן שמעון את ההלכות ההן, ויהי בדרשם ממנו להגידן בבית המדרש, וידרש את דרשותיו בהן דבר דבור על אפניו.

המקרה הזה העלה אף הנשיא עליהם, ויגרשם מבית המדרש, וישבו בחוץ. וישלחו את שאלותיהם אליו כתובות באגרת והנשיא גם הוא השיבם באגרת, ועל אשר לא ידע להשיב השיבו הם בעצמם, ויכתבו באגרת, וישלחו ביתה המדרש. וירא זאת רבי יוסי חברם, ויאמר במר נפשו: “התורה יושבת בחוץ ואנחנו בבית!”; אז השיבם רבן שמעון אל כנם, אך גזר לבל יזָכר שם רבי מאיר בהלכות, והחכם החפץ לאמר הלכה בשם רבי מאיר אמר: “אחרים אומרים”. ואת פקודתו שמרה רוח רבי יהודה הנשיא בן רבן שמעון כותב “המשניות”, ורק לעתים רחוקות יזכירהו במשנה בשמו: “רבי מאיר אומר”.

 

ג.    🔗

אולם למרות כל הפגעים אשר השיגוהו לא חדל מלמד את תורת ה‘, אשר נפשו היתה קשורה בה, ובה ראה אֹשר נפש האדם וכל הצלחתו בחייו. ויאמר תמיד: "גמר (למד) בכל לבבך ובכל נפשך – יאמר ה’ לאדם – לדעת את דרכי ולשקד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהי יראתי. שמר פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום".

וחלילה לאדם להתרשל בלמודו עד כי ישכח דבר אחד מתורתו! על איש כזה אמר רבי מאיר: “השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר: “רק השמר ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים האלה אשר ראו עיניך”. יכל אפילו תקפה עליו משנתו (מאשר למד הרבה שכח דבר אחד) תלמוד לומר: “ופן יסורו מלבבך” – אינו מתחיב בנפשו, עד שישב – בטל – ויסירם מלבו”. ועל כן אמר: “דברי תורה קשים לקנותם ככלי זהב ופז, ונקל לאבדם ככלי זכוכית”. ונגד הרעה הזאת יעץ: “הֱיֵה ממעט בעסק, ועסוק בתורה, והיה שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדה (תמצאנה סבות רבות המבטלות את הלמוד). ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך”.

והשכר אשר הבטיח רבי מאיר לעוסקים בתורה מה רב הוא! הלא כה דבריו: “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה; ולא עוד, אלא שכל העולם כלו כדַאי הוא לו. נקרא רֵעַ אהוּב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות; משמח את המקום, משמח את הבריות; ומלבשת – התורה – אותו ענוה ויראה; ומכשרתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן; ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות; ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה; ונותנת לו מלכות, וממשלה, וחקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך; והוֶה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו; ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”.

הוא היה אומר: “כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואיננו הולך שמה חַיב מיתה. ומה גם אם איננו הולך לבית המדרש שיש בו אלף אלפים ורבוא רבבות מצות האמורות בתורה!”. בדבריו אלה נתן היתרון לבית המדרש על בית התפלה. כן אמר: “כל מי שיש לו תלמיד חכם בצדו ואיננו משמשו חיב מיתה”, שנאמר: “כי דבר ה' בזה”, ופעם אמר זאת באופן אחר: “הלומד תורה ואיננו מלמדה, הרי זה חייב מיתה כי דבר ה' בזה”.

הוא אמר: “אפילו גוי (עובד אלילים) ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול”. ובכל יום היה מתפלל תפלה קצרה לאמר: “ברוך שלא עשני בוּר”. איש שלא למד את התורה היה נבזה בעיניו, כי אמר: “כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה ונותנה לפני הארי”. “כשם שיש יתרון לאור על החשך – היה רבי מאיר אומר – כן יש יתרון לדברי תורה על דברי הבלים”.

ואם כי אהב את התורה בכל נפשו וירם את ערכה על כל, בכל זאת הזהיר את שומעי לקחו ללמד את בניהם אומנות נקיה וקלה, למען היות ביד האדם משען לחם. וייעץ את בני האדם להתפלל לאלהים שישלח ברכה במעשי ידיהם, באומר: “ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, כי אם הכל לפי זכותו”.

נפלאה היא התפילה הקצרה שתקן רבי מאיר להולכים בדרך, המראה לדעת את השקפתו על צרכי עמו ופרנסתם, ואלה דבריה: “מרֻבים צרכי עמך ישראל ודעתם קצרה! יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסרה. ברוך אתה ה' שומע תפלה!”.

על כל המדות הטובות והנעלות אשר קננו בלב רבי מאיר, תעלה מדת אהבתו את השלום והענוה. ארך אפים ומוחל על עלבונו, ענו ושפל ברך לפני כל אדם, אוהב את הבריות ורודף את השלום – איש כזה היה רבי מאיר. האגדה מרבה לספר בתכונות נפשו היקרה האלה ספורים רבים. שני אנשים ישבו בבית אחד – מספרת האגדה – ויהי בכל ימי השבוע, בהיותם טרודים בעבודתם, לא נשמע ביניהם ריב ומדון. אך בכל ערב שבת מדי שובם הביתה, ויבא גם השטן לרקד ביניהם, ויריבו, ויחרפו איש את רעהו. ויקר המקרה, כי בא רבי מאיר אל ביתם להתארח בו. וישב אתם שלשה שבועות, ובדבריו הנעימים הרגיע תמיד את רוחם הסוער, וישקיט את ריבם טרם התגלע, ויבינם לדעת את ערך השלום. ויהי כי ישבו האנשים שלשה שבועות בלי מצה ומריבה, ויסכינו אל השלום, ולא הוסיפו עוד לגרות מדון איש ברעהו. האגדה מוספת לספר כדרכה, כי בצאת השטן, אשר הסיתם תמיד לריב, מביתם צעק בקול מר: “אהה! כי הוציאני רבי מאיר מן הבית הזה!”.

ואשה אחת יראת ה' היתה בעיר רבי מאיר, אשר הלכה מדי שבת ושבת בערב לשמוע אל דרשותיו. ויהי בעלה איש רע, שונא חכמה ומוסר. ויהי בשובה פעם אחת מבית המדרש, וישאלה “איפה היית?”, ותענהו האשה: “לשמוע דרשת רבי מאיר הלכתי”. ויסגור האיש את הדלת, ויאמר אליה: “לא תבואי הביתה, עד אם הלכת וירקת בפני רבי מאיר”. ותלך האשה במר רוחה, ותלן ברחוב. ככה עברו עליה שלשה שבועות. ותאמרנה אליה שכנותיה: “העוד אישך קוצף עליך? הבה נלכה לשמוע את הדרשה!” ויוָדע הדבר לרבי מאיר, ויאמר בערמה: היש בכן אשה חכמה היודעת ללחוש לעיני הכֹאבת?. ותיעץ אחת הנשים את האשה הזאת לאמר: “לכי וירקת בעיניו, ושב אף אישך ממך”. ויהי בשבת האשה לפני רבי מאיר, ותחרד ותאמר: מורי, אינני אשה חכמה יודעת ללחש לעין". ויען רבי מאיר: “אבל, ירקי נא בעיני שבע פעמים (כמנהג הלוחשים) ואֵרָפא”. ותעש האשה כדבריו. ויאמר לה רבי מאיר: לכי ואמרת לאישך: “אתה צויתני לירק בפני רבי מאיר רק פעם אחת, ואנכי ירקתי שבע פעמים”. וישמעו התלמידים דברי מורם הענו ויאמרו בתלונה: “הככה מבזים את התורה? הלא יכלת לבקש את אחד מאתנו ללחוש לעיניך”. ויען רבי מאיר: “הכי לא די למאיר להיות שוה לקונו (לבוראו)?, הלא כן למד רבי ישמעאל: “גדול השלום שאף שם האלהים שנכתב בקדושה צוה ה' למחותו למען הביא שלום בין איש לאשתו”. ודעו לכם, תלמידי, כי לא ברא ה' מדה יפה מן השלום”.

הלל הזקן צִיר את נפש אהרן הכהן, שהיה רודף שלום מאין כמהו. ורבי מאיר מוסיף לציר בדמיונו את מעשי אהרן ברדפו את השלום לאמר: "אם רבו שני אנשים יחדו, ויקצפו איש על רעהו, והלך אהרן וישב לפני אחד מהם, ויאמר: “בני, ראה את אשר עושה רעך. הנהו יושב ומכה על לבו, וקורע בגדיו ואומר: “אהה, איכה אשא עיני להביט בפני רעי, כי כלמה תכסה פני על אשר חרפתיו, והוא לא פשע נגדי!”. בדבריו אלה הרך אהרן את לב האיש הזועף. אחרי כן הולך אהרן אל האיש השני ומדבר גם אליו בדברים ההם וירך גם לב השני, וחמתו שככה. אחרי כן, בהפגש שני הרעים ההם יחד, נפלו איש על צואר רעהו, וישקו איש את רעהו, ויהי שלום אמת ביניהם”. בציור הזה נראה כבראי את תכונת נפש רבי מאיר הטובה ואת משפטו, בהביאו שלום בין בני האדם.

 

ד.    🔗

ומה נפלאה אהבת רבי מאיר אל האמת! כל דבר שקר רחק מלבבו, כל דבר חנף היה נבזה בעיניו ונמאס מאד. ויזהיר את בני האדם לבלי ידברו דברים בפיהם ולבם בל עמם, באמרו: "אל יפציר אדם את חברו לאכל אתו לחם, אם ידוע לו שאין חברו אוכל אתו. אל ירבה לתת לרעהו מתנות, אם ידוע לו שרעהו לא יקבלן ממנו. אל יאמר לו סוך את בשרך בשמן והכד ריק, יען ידוע לו שחברו לא יסוך בשרו הפעם. אל יפתח לכבוד רעהו חבית יין המכורה לחנוני, – כי היה אז מנהג לפתוח חבית מלאה יין לכבוד האורח ויתכן שהיין הנשאר בחבית מגֻלה יחמץ, ובזה מראה האדם לאורחו את רוב הכבוד אשר יכבדהו בו, אבל אם כבר מכורה החבית לסוחר אז לא יירא מפני הנזק כי החנוני גם בלעדי זאת יפתח את החבית למכור את היין. בכל האותות ההם רוצה האדם להראות אהבתו לרעהו ובאמת לבו בל עמו. ועל החנופה הזאת הזהיר רבי מאיר מאד מאד. –

ומה נחמדות עצותיו להאדם בהנהגתו עם רעיו! אחד החכמים אמר בשם רבי מאיר: “אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעת אבלו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תבוא לביתו ביום אידו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו”. כמה טוב לב, כמה חמלה וחנינה ודעת נפש האדם צפונים בהמלים היקרות האלה!

הוא הלל מאד את האיש אשר הבושה תקנן בלבבו, באמרו: “כל המתביש לא במהרה הוא חוטא” ועל האנשים החנפים העושים מעשים רעים בסתר ומתברכים בלבבם לאמר: מי רואנו ומי יודענו? הִרְעִים רבי מאיר בדבריו, באמרו: “אדם עובר עברה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי (מודיע לכל את מעשהו)”.

למודי המוסר והמדות אשר יצאו מפיו היו בנוים על אדני השכל הישר והנִמוס היפה. הוא הזהיר את בני עמו, אשר חיו תמיד בסכנה, כי שנאת הרומאים גדלה אליהם מאד, ללות איש את רעהו בצאתו בדרך לבדו, ויאמר, כי חובה היא על ראשי העיר לאלץ את בן עירם ללות את רעהו בדרכו. ובראות רבי מאיר איש יוצא לדרכו לבדו, אמר לו: “שלום לך בעל־מות”. כי בעתות ההן נקל לו לההרג בדרך בידי הרומאים. והיה בראותו שנים יוצאים לדרך ואמר להם: “שלום לכם בעלי־קטטה”, כי אם יריבו בדרכם לא יהיה איש אשר ישלים ביניהם. אך בראותו שלשה אנשים יוצאים לדרך יחדו אמר להם: “שלום לכם בעלי־שלום”. ודבריו אלה נבעו ממקור אהבתו את השלום ודעתו את רוח בני האדם ודרכי חייהם. –

הוא למד את בני האדם ללכת לבית האבל, לספד למת ולבכותו, ולנחם את האבלים. אך הוא נתן גבול גם למדה היפה הזאת, ויגביל זמנה רק עד שנים עשר חדש. אבל "המוצא את חברו האבל לאחר שנים עשר חדש – אמר רבי מאיר – ומדבר עמו תנחומים, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו וַתֶּחִי, וימצאהו רופא אחד ויאמר לו: “לכה נא אל ביתי ואשבר את רגלך ואשוב וארפאנה למען תוכח מה טובים סממנַי”. במשלו זה אמר רבי מאיר להורות את בני האדם דרכי הנמוס היפה, לבל יבוא המנחם לחדש את פצעי האבל, אשר כבר נרפאו אחרי עבור שנה מיום מות מתו עליו. –

רבי מאיר היה חכם גם בחכמות אחרות ויתרועע עם פלוסופי יון. ביחוד התרועע את הפלוסוף אבנימוס הגרדי. הוא קרא הרבה בספרי חכמי יון, ויאהב, כפי הנראה, את משלי אֶזופוס, ויעש גם כמתכונתם. וחכמי התלמוד מספרים, כי היה לרבי מאיר שלש מאות משלי־שועלים, אבל אבדו ואינם, וישארו רק שלשה מהם; והם בנוים על יסוד הכתובים: “אבות יאכלו בסר ושִׁני בנים תקהינה”, “מאזני צדק ואבני צדק”, “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. וכה מספר רבי מאיר במשליו:

השועל אמר לזאב: אם חפץ אתה להשביע נפשך – לך אל היהודים בערב שבת, והשתתף עמהם בסעודות השבת. וישמע הזאב לדבריו, וילך אל היהודים. ויתאספו האנשים, ויכוהו הכה ופצוע. ויתאונן הזאב באזני השועל לאמר: “למה רמיתני?”, ויען השועל: “לא עליך קצפו היהודים, כי אם על אביך, אשר השתתף פעם אחת עמהם ויאכל כל נתח טוב ולהם לא השאיר מאומה”. ויאמר הזאב: “אבל במה אשמתי אני?”, ויען השועל: “הלא כן יאמר המשל: אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה. אולם אם חפץ אתה לאכל, בוא ואראך מקום לשבר את רעבונך”. ויוליך השועל את הזאב אל באר ועל הבאר תלויים שני דליים. וישב השועל בדלי האחד, וירד הדלי מטה, והדלי השני עלה למעלה. וישאלהו הזאב: “למה ירדת הבארה?”, ויענהו השועל: “הנה יש פה בשר וגבינה”. ויַּראהו את בבואת הלבנה, הנשקפת במים כמו גבינה עגֻלה. ויאמר לזאב: “שב בדלי השני וירדת גם אתה הבארה”. ויעש הזאב כדברי השועל, וישב בדלי השני וירד מטה, והשועל עם דליו עלו למעלה. וישאלהו הזאב: “ואיככה זה אעלה אני?” ויען השועל: “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. הלא כן נאמר: “מאזני צדק ואבני צדק”.

את הדברים האלה כונן רבי מאיר, בלי ספק, מול אחד האנשים הרעים אשר היו בימיו, כמנהג כל מושלי משלים. אך יען רחוקים ממנו הימים מאד, לכן לא נדע עתה מי היה המטרה לחִצֵי משליו אלה.

כן נשארו ממנו פתגמים קצרים מלאים חכמה ודעת ארחות התבל. פתגמיו היו למלה בפי כל חכמי התורה מאז ועד היום הזה. הוא אמר תמיד: “עלת לקרתא, הלך בנמוסה” (אם באת אל איזו עיר התנהג במנהגיה). על יסוד הפתגם הזה בנה לפעמים גם הלכות. הוא אמר, למשל: “בני העיר – האחת – שהלכו לעיר אחרת ופסקו (והטילו) עליהם צדקה נותנים. וכשהם באים (לשוב אל עיר מושבם) מביאים אותה עמהם. אבל אם איש אחד הלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר”. כן ידוע פתגמו השנון בדבר בריאות האדם לאמר: “דוק בככי ותשכח בנגרי”, כלומר: תדוק מאכלך בשניך היטב ותמצא כח ברגליך. –

כאיש שלמד חכמות רבות היה רבי מאיר רחוק מאמונות טפלות. הוא לא האמין בחלומות, ויאמר: “דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים”, כלומר: אינם מביאים לא תעלת ולא נזק.

והשקפתו על חיי בני האדם ושאיפותיהם מה עמֻקה ומה רחבה! במליצה נעימה מתאר רבי מאיר את יום הולד האדם ואת יום מותו, באמרו: “כשהאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות (כפופות מול גוו), כלומר: כל העולם כלו שלי הוא ואני נוחלו”. רצונו לאמר, כי האדם משחרות ימיו ילך בגדולות ובנפלאות ממנו, ישאף למטרות רמות, ונפשו לא תדע שבעה בגורלו אשר מנו לו חייו. “וכשהאדם נפטר מן העולם – מוסיף רבי מאיר – ידיו הן פשוטות, כלומר: לא נחלתי מן העולם הזה כלום”. רצונו לאמר, כי במותו יוָּכח האדם מה נואל מאד בעמלו כל ימי חייו לרדף אחרי ההבל, להשיג קניני העולם הזה ולראות בתענוגים, והמה הבל הבלים.

הוא קרא לסוף המעשה “ראש”, כי רק אם יֵעָשה המעשה אז נוכל לבטוח שיש לו קיום. אך טרם יִכלה לא נדע עוד אל נכון מה ילד יום.

 

ה.    🔗

רבי מאיר היה לאומי נלהב. אהבתו לעמו היתה רבה מאד, ויאהב לספר בשבח בני ישראל ובשבח התורה אשר בה נקשרה נפש הלאם כשלהבת בפתילה. “מפני מה נתּנה תורה לישראל?” – שואל רבי מאיר – “מפני שהם עזים”, ישיב אמריו לנפשו. רצונו לאמר, כי לוּ נרדף עם אחר על צוארו בגלל קיום התורה, כמו שנרדפים בני ישראל, כי עתה כבר עזָבה. מאהבתו את לאומיותו תקן לברך בכל יום ברכה: “שלא עשני גוי”. את מעלת עם ישראל הרים ממעל למעלת המלאכים, בדרשו את הכתוב: “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”, לאמר, כי המלאכים הם השומרים ובני ישראל – הנשמרים, והנשמר הלא גדול במעלה מהשומר. בחבה יתרה תאר את היהודי, החרד למצות התורה, לאמר: “האדם מעוטף במצות: תפילין בראשו ובזרועו, ארבע ציציותיו מקיפות אותו מארבע רוחותיו, ברית קדש על בשרו, נכנס לביתו מזוזה בפתחו”. אולם אם גם לא יקַימו בני ישראל את מצות התורה, בכל זאת גדולה היא מעלתם ממעלת יתר הגוים, לפי דעתו. “בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם” – יאמר רבי מאיר – “בין שהם מלאים מומים, בין שהם מכעיסים את אלהיהם – קרוים בנים”.

ואם כי היה לאומי, בכל זאת לא שנא את העמים על גזע מולדתם, כי אם על היותם עובדי אלילים ואויבי עמו. אבל אם היו אנשים ישרים לא הבדיל בינם ובין ישראל, כאשר אמר באחת מדרשותיו: “מנין שאפילו נכרי עוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: “אשר יעשה האדם וחי בהם”. כהנים לויים ישראלים לא נאמר, כי אם “האדם”. מזה נלמד שאף הנכרי העוסק בתורה הוא ככהן גדול”. וכן אמר: “איזהו גר תושב?… למען יוכל להנות מכל זכיות המדינה הישראלית – כל המקבל עליו בפני שלשה חברים, שלא לעבוד עבודה זרה”.

רק לשמרונים היתה שנאתו גדולה מאד, עד כי אמר, שבעיר אשר אין בה רופא ישראל, אך יש בה רופא שמרוני ורופא נכרי, ונחוץ למול ילד, – ימול הנכרי ואל ימול השמרוני. גם התוכח עם השמרונים ויראם לדעת כי הם אינם מבני ישראל כאשר יתפארו, כי אם מתערובת עמים שונים אשר הושיב סנחריב מלך אשור בארץ אפרים. וסבת שנאתו להם היתה דמות יונה, אשר מצא רבי מאיר על הר גרזים – ההר הקדוש להם – ואשר לפי דעתו השתחוו לה, ואם כן עובדי אלילים הם ולא גרי־צדק. גם זכר להם את הבגד אשר בגדו בבני ישראל במרד בר־כוכבא, ויסגירו בערמתם את העיר ביתר לרומאים. –

כאהבתו הרבה לעמו כן היתה אהבתו לארצו הקדושה ולשפת עבר, שני התנאים הראשים בלאומיות ישראל. הוא אמר: “כל מי שהוא קבוע (דר תמיד) בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. “כל היושב בארץ ישראל עונותיו מתכפרים לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו”.

נכבדה מאד היא השקפתו על החנוך הלאומי. הוא ראה את תקות עמו וקיום לאומיותו רק בחנוך הדור הנולד ברוח הלאומי, בהציגו בתמונה יפה את הוכוח שהיה בין האלהים ובין ישראל על הר סיני בעת קבלת התורה: “אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם”. אמרו לו בני ישראל: “אבותינו יהיו ערבים”. ויאמר הקדוש ברוך הוא: “אבותיכם? יש לי עליהם טענות, שלא היו שלמים אתי אך הביאו לי ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “נביאינו יהיו ערבים”. ויען האלהים: “נביאיכם? גם עליהם יש לי טענות. הביאו ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “בנינו יהיו ערבים”. ויען הקדוש ברוך הוא: "אלה הם באמת ערבים טובים ועל ידיהם אתננה לכם, כמו שנאמר: “מפי עוללים ויונקים יסדת עז”.

השקפתו על האישות היתה נאורה, מלאה חנינה וחסד להמין החלש. הוא אמר כי הכתובה היא מן התורה, למען הרים את מעלת האשה, ולא יוכל הבעל לכתוב בכתובה סכום פחות ממה שקצבו החכמים. – אם התנה האיש עם האשה בעת קַדשוֹ אותה לו לאשה, כי לא תוכל לדרש ממנו מזונותיה ומלבושיה, אז התנאי הזה בטל. – אם הקדיש האיש את עבודת האשה ופרי יגיע כפיה לצדקה, אז תוכל להתפרנס משכר עבודתה ככל אות נפשה, ורק אשר יוָּתר קדש הוא. – אם נשאת האשה לאיש אשר מום בו או עבודתו לא נקיה היא, ואחרי כן געלה נפשה בו בגלל מומו או עבודתו, הזכות בידה לדרש ממנו ספר כריתות ולשלחה מביתו, אף אם התנה עמה מראש, כי תנשא לו והוא בעל מום או בעל מלאאכה אי־נקיה, יען כי היא תוכל לאמר – לפי דעת רבי מאיר – כי בראשונה אמרתי שאוכל לסבל את מומו או עבודתו ועתה רואה אני כי לתועבה הם לי. – בענינים ידועים אמר רבי מאיר: “יד האשה כיד בעלה”.

אהבתו את הצדקה היתה אחת מתכונות נפשו הנעלות. הוא נתן את שלישית שכרו אשר השתכר בעמל כפיו לתלמידים עניים. הוא אמר, כי אם אין העני חפץ להתפרנס מן הצדקה, כי בוחר הוא ברעב מהושיט ידו לקחת מתנת אדם, אז נחוץ לתת לו את משען הכסף בתור הלואה, ואחרי קחתו יתנוהו לו בתור מתנה.

בתור מורה הלכות היה רבי מאיר מחמיר מאד, ולכן לא קבעו את ההלכה כמוהו. אבל כמוסר את ההלכות המקֻבלות לתלמידיו היתה פעולתו רבה מאד, כי היתה לו לשון־למודים קצרה ברורה ושנונה, ואהב את הסדר בלמוד כרבי עקיבה מורהו, וילמד את התורה לפי עניניה על הסדר, או כמו שקראו אז החכמים לזה: “עושה את התורה טבעות טבעות”. את הסדר היפה הזה קבלו ממנו תלמידיו ויהי ליסוד מוסד בבנין בית המשנה והתלמוד.

אם כי איש ריב היה רבי מאיר לכל חבריו כדברי ההלכה, בכל זאת אהבוהו כלם ויכבדוהו מאד. ביחוד אהבהו חברו רבי יוסי, אשר הללהו בעיר צפורי, ויאמר עליו לאמר: “רבי מאיר – אדם גדול, קדוש וצנוע”. בספרות התלמודית נשארו הרבה אגדות על קדושת רבי מאיר, על הנסים שעשה לו האלהים, כי כל הנמצא בצרה גדולה אם יקרא לאמר: “אלהי רבי מאיר ענני!” יוָּשע מהרה, ולא הגיע אליו כל רעה.

עד כמה היה גדול ונכבד שמו וזכרו לחכמי דורו והדורות הבאים אחריו, נראה מדברי אחד החכמים הגדולים – “רב” שמו – אשר התפאר ואמר: “יען ראיתי את רבי מאיר בבית מדרשו מאחוריו (כלומר: לא היה תלמידו המובהק, כי אם תלמיד תלמידו ומקומו בבית המדרש היה רחוק ממקום רבי מאיר) לכן חד שכלי יותר מחברי; ולוּ ראיתיו מפניו, הייתי חריף יותר”. וחכם אחר ענה על שאלת החכמים, אשר שאלוהו ממה חָכַם , לאמר: “משרת הייתי את רבי מאיר, ומקלו היה בידי, וילמדני המקל הזה בינה”.

בהיותו חכם בחכמות העמים ויודע שפות רומה ויון היו לו מקשיבים בקולו גם בין גדולי רומה, כאשר יסֻפּר בתלמוד על איזו קליאופטרה המלכה, אשר שאלה אותו שאלה בדבר תחית המתים. וכנראה מדבריה, נטתה אחרי דת היהדות בלבה, ורבי מאיר היה גדול ונכבד בעיניה.

באחרית ימיו אֻלץ רבי מאיר לעזב את ארצו הקדושה האהובה לו, ולנוד עוד הפעם אל ארץ אחרת כאשר נד בימי חרפו. סבת עזבו את ארץ ישראל בפעם השנית לא נודעה אל נכון. יש אומרים כי ממשלת רומה בקשה את נפשו לספותה, ועל כן הוכרח לברוח אל ארץ הפרתים; ויש אומרים, כי מפאת איזה מקרה לא טהור, שקָּרה במשפחתו, אשר כסה פניו כלמה, אֻלץ לעזב את ארצו. אולם הסִבה האמתית היא, כי ריב הנשיא רבן שמעון בן גמליאל עמו וחפץ הנשיא לנדות אותו, כאשר נדה רבן גמליאל אביו את רבי אליעזר הגדול, הכריחוהו לקחת בידו כלי גולה.

ויהי במותו וישלח להגיד לחכמי ארץ ישראל לאמר: “מְשיחכם מת בארץ נכריה”. ואהבתו לארצו הקדושה לא עזבתו עד נשימתו האחרונה, גם על אדמת נכר, ויצו לקבור את עצמותיו על רצפת הים הסובב את ארץ ישראל, למען יחָשב כמו נקבר בארץ אבותיו.