י' באייר תש"ח – 19.5.1948

בישיבה השניה של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב, בית הקהק"ל

נתבקשתי למסור סקירה על המצב, אם כי הדבר לא היה כלול בסדר־היום. אני עושה זאת מתוך הנחה, שאני יכול לסמוך על כל המסובים כאן – לא רק חברי המועצה אלא גם העתונאים והאורחים; הדברים אינם לפירסום, אם כי לא אגלה סודות.

א. לפי שעה השלטון באוויר נמצא בידי האויב. מה פירוש הדבר לגבי תל־אביב, יודע כל אחד מהמסובים כאן. יש לנו יסוד להניח שמצב זה לא ימשך זמן רב; לצערי לא אוכל לקבוע את התאריך. השלטון באוויר נותן יתרון רב לאויב, אבל ציבורנו לא נפחד. הישוב איננו זקוק למחמאות, אך אי־אפשר שלא לציין את עמידתו הנהדרה. עלי עבר ה“בליץ” הנאצי בלונדון, והשתוממתי על הגבורה העליונה שגילו אנשי לונדון בימי אימה וזוועה של הרעשה אווירית בלתי־פוסקת. אנשי ישובינו אינם נופלים מאנשי לונדון. אני חייב לומר, שעם כל אמונתי העמוקה בישוב, הופתעתי למראה השליטה העצמית שמגלה ציבורנו בימים אלה. הייתי ברחוב בשעת ההפצצה הראשונה בשבת לפנות בוקר, למחרת הכרזת המדינה. ראיתי את הציבור ולא מצאתי כל סימן של בהלה. גם האסון המחריד שקרה אתמול¹ לא שינה את הדבר, אם כי לציין שהציבור איננו די זהיר ומזלזל יותר מדי בסכנה.

ב. אנו עומדים עכשיו בשורה של חזיתות, והמצב שונה מחזית לחזית. אתחיל בצפון: כל הגליל המערבי בידינו, לרבות עכו; בגליל המזרחי היה לנו יסוד לחשוש להתקפה ולריכוז כוחות אויבים, וצבאנו נטל בידו את היזמה והתקיף את האויב וגם עבר את הגבול לשם כך. דרומה יותר, בעמק־הירדן, המצב מתוח. פועלים שם טורים חזקים ומשורינים של הלגיון הערבי, והם נעזרים על־ידי כוחות עיראקיים וסוריים. הם מפעילים אווירונים, תותחים, מכונות־יריה וטאַנקים. נשלחה לשם אתמול תגבורת ויש צורך בתגבורת נוספת – אני מקווה שתישלח. בתיכון – שורר לכאורה שקט, אבל יש תכונה להתקפה מצד האויב. לפי ידיעות שבידינו נצטווה קאוקג’י לעבור עם כוחותיו לעבר־הירדן ולפנות את מקומו ללגיון. הלגיון מתקרב לירושלים ולפי ידיעות אחרונות הגיע לשיך ג’יראח. העיר ירושלים כמעט כולה בידינו, נפרצה גם הדרך לעיר העתיקה. הידיעות האחרונות שבידי הן משעות־הצהרים, ואינני יכול למסור לכם מה המצב בתוך העיר. בגיזרת רמלה כבשנו את סרפנד. כידוע נמכרה סרפנד מקודם לסוכנות, אולם הממשלה בלונדון ביטלה את הקניה והצבא הבריטי מסר את סרפנד לערבים. עכשיו נכבשה סרפנד בידי כוחותינו. ההתקפה שלנו על רמלה אינה מתקדמת. בדרום אין שינויים. בנגב המצב מתוח, כוחות־אויב גדולים עומדים מול כוחותינו. אנחנו מגייסים כוחות נוספים. יש להניח שבמשך שבועיים יחול שינוי לא־קטן בכוחות ובאמצעים שיעמדו לרשותנו.

זאת היא האינפורמציה שאני יכול למסור עכשיו בקיצור.

עכשיו אנחנו צריכים לדון על “פקודת סדרי השלטון והמשפט”. קיבלנו דרישות – ביחוד מאמריקה – שנודיע, מהו הדגל הימי שלנו, כי צריכות לבוא אניות והן רוצות לשאת את הדגל של מדינת ישראל בהתקרבן לארץ. מאידך גיסא אנחנו עומדים לשלוח אניות שלנו, שצריכות לשאת את דגלנו. הוא הדבר בבולים. כן עלינו לקבל שני החלטות קצרות בעניני שעת־חירום ובעניני תקציב. שתיהן קשורות בפקודה המובאת לפניכם להחלטה; בישיבה הקודמת נתקיים ויכוח כללי על הפקודה הזאת ונבחרה אז ועדה לנסח הצעה. הממשלה בדקה את הצעת הוועדה, ואנו מציעים שינויים במקומות, שבהם הניסוח של הוועדה לא היה ברור.

אעיר שתים־שלוש הערות בשולי הויכוח.

הערה א' לענין הדימוקרטיה: שני המוסדות – מועצת־המדינה והממשלה הזמנית – אינם בדיעבד מוסדות דימוקרטיים, שנבחרו על־ידי בחירות כלליות, אלא מוסדות שהוקמו בעקבות מהפכה לאומית־מדינית; ושני המוסדות האלה אינם תלויים זה בזה. שניהם כאחד קיבלו סמכותם ממוסדות אחרים. אמנם אחד מהם – מועצת־המדינה – הוא מוסד מחוקק והשני – הממשלה – מוסד מבצע, אבל המצב הוא שהממשלה לא נבחרה על־ידי מועצת־המדינה ואינה תלויה בה, אלא שניהם הוקמו יחד בכוח החלטת הוועד הלאומי ובאישורו של הוועד־הפועל הציוני; את סמכותם הם שואבים מהחלטה זו.

הערה ב': אנחנו חיים בשעת־חירום, לא רק בשערי תל־אביב יש מלחמה – אלא בארץ כולה, וכל מאמצינו, סדרינו והליכותינו כפופים לשני צרכים מרכזיים, חיוניים, הקובעים הכל: א. בטחון. ב. הקמת שלטון עצמי במקום התוהו־ובוהו שהורישה לנו ממשלת־המנדט. שני דברים אלה אינם נעשים בתנאים תקינים, והם מחייבים פעולות מהירות. אסור לנו עכשיו לדקדק במצוות החשובות ביותר, אם הן משום־מה עומדות בניגוד לשתי המצוות העיקריות: בטחון ועצמאות. אין דבר שיעמוד בפני חובת הפעולה המהירה, היעילה, המיידית, לפעמים כהרף־עין. הפעולה למען בטחון ועצמאות קודמת לכל דבר אחר, לפעמים גם לצורך של בירורים מוקדמים, פומביים. רוצים להחריב אותנו ועלינו לפעול.

החוקה המובאת לפניכם מעניקה מסגרת חוקית לשני מוסדות השלטון שלנו, שמפני ריבוֹלוציוניותם אינם דימוקרטיים במאה אחוזים, והיא גם מקימה משטר, שבו אפשר לפעול מיד בלי דיחויים יתירים להגנת המדינה ולסידור השירותים ההכרחיים בתוכה. מי שאיננו רואה את שני הצרכים האלה אינו רואה כלום.

לא נעלם ממחברי הפקודה, שאין זו חוקה לזמנים רגילים. זאת היא חוקה לשעת־חירום. כל נקודה ישובית היא אצלנו חזית.

גם תושבי תל־אביב יודעים עכשיו שהם בחזית, ובחזית פועלים אחרת מאשר במקום מבטחים. בשעת־חירום זו הכל מוכרח להכוון לשני תפקידים מרכזיים: בטחון וביצור עצמאותנו.