בישיבה הששית של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב 🔗
מובן הוא הצורך של חברינו בירושלים להסיח את אשר בלבבם. אם הסיחוה כראוי – זוהי שאלה אחרת. אני מסכים לדברי חבר־המועצה קצנלסון שהיתה זוֹ זכות לחיות בירושלים בימים אלה. הרוב שלנו לא זכה לכך. אך לא נכונה הטענה, שירושלים קופחה. טענה זו גופה מקפּחת זכותם הגדולה של מאות ואלפים שנתנו את חייהם ולחמו על ירושלים.
חברינו בירושלים – אם נשפוט על פי הדיבורים – אינם מעריכים שבעיית ירושלים ביסודה אינה שאלת סידורים, גם לא שאלה פוליטית, אלא בשורה ראשונה שאלה של יכולת צבאית: היהיה לנו כוח צבאי א) לכבוש את העיר העתיקה; ב) לכבוש פרוזדור רחב כל־צרכו מכאן עד ירושלים, כדי שיהא לא רק שביל בלבד, אלא שטח ישובי ומשקי מספיק המקשר את ירושלים עם יתר שטחי המדינה היהודית; ג) למַגר את הלגיון הערבי במשולש. בלי שלושת הדברים האלה אין להגיד בבטחון שירושלים שוחררה, וסר צל הסכנה המרחפת עליה.
מעשים אלה מן ההכרח לעשות לא רק בתוך ירושלים, אלא בעיקר מחוץ לירושלים. במקצת זה הולך ונעשה ויעָשה. החברים שהיתה להם הזכות לחיות בימי ההפגזה בירושלים – אינם צריכים להתעלם מזאת.
אבל בכוח צבאי בלבד לא נפתור כל בעיות ירושלים. לאחר שהכוח הצבאי היהודי ישחרר את לב ירושלים – העיר העתיקה – ויכבוש את המרחבים בין תל־אביב וירושלים שעדיין אינם בידינו וימַגר את כוח הלגיון – תתעורר שאלה משקית ממדרגה ראשונה: איך להבטיח בסיס כלכלי בריא, גדל ומתרחב, לא רק לישוב הקיים בירושלים, אלא לעליה מתמידה לעיר זו?
השאלה השלישית – והיא הרחוקה ביותר, באשר אינני יודע כמה זמן יש לנו בשביל פתרונה – היא שאלת הספקת מלאי גדול של מים, דלק ומזון וחמרים לירושלים, כל עוד יש הפוגה.
אלו הן שלוש הבעיות הגדולות של ירושלים. ואשר לשאלה שכל כך הסעירה את חברינו – ענין הסידורים הפנימיים: צר לי להגיד, שכל הסידורים אשר נעשו – לא נתקבלו על דעת ירושלים. נקבע איש אחד – היה עירעור. נקבעה ועדה – – היה שוב ערעור; הוקם שלטון צבאי – היה עירעור. נקים שלטון ציבילי – יהיה שוב עירעור. אין אני מאשים את נציגי ירושלים. ישובה של ירושלים הוא יחיד במינו, וחוששני שלא יהיה שום ארגון סידורי שיניח את דעתם של אנשי ירושלים, ביחוד כל זמן שלא נשתלט על העיר העתיקה והדרך לירושלים, וכל זמן שהאויב יוכל להפציץ ולהפגיז את העיר.
עומדת שאלה רצינית לפני הממשלה: אם למַנות דוקא בירושלים מושל? הצורך בכך ברור. יש הכרח בדבר. אבל כרגיל יש קושי בתליית הפעמון בצוואר החתול. והלוואי שימָצא חכם בתוכנו אשר יציע הצעה שתתקבל על דעת כל אנשי ירושלים.
משהו נעשָׂה. אם בכל זאת, במצב של מצור והפגזה, היה מינימום (אולי פחות ממינימום) של מזון, הרי זה הודות לא רק לאלה שמחוץ לירושלים שאירגנו משלוח־מזון, אלא גם לאנשי ירושלים. לא אקרא בשמות האנשים שאירגנו את חלוקת־המזון ועשו זאת בכשרון, במסירות ובנאמנות רבה. אין לקפּח את זכותם.
אין להתרעם על חברינו מירושלים שלא הביאו הצעות קונסטרוקטיביות. בהצעה להקמת ועדה אין לראות הצעה קונסטרוקטיבית. הדבר העיקרי הנדרש מאתנו בשעה זו היא בראש וראשונה התכוננות צבאית רצינית לכבוש את מרחבי הדרך לירושלים ולשיחרורה המלא של העיר, ואני מקווה שנעשה זאת במיטב יכלתנו.
יש לדאוג לפיתוחה הכלכלי של ירושלים, וד“ר גרנובסקי הוא ראש “חברת־ירושלים”, שאחד מתפקידיה העיקריים הוא ביצור משקי של ירושלים, ובתוך זה – חיזוק האוניברסיטה, העברת כל מוסדות הלימוד וההשכלה, במידה שזה אפשרי, לירושלים ולא לשום מקום אחר, ויהא מה שיהיה הסטאטוס של ירושלים. השכלה ותרבות הן מאותן ה”תעשיות" שמקומן בירושלים, ונאה להן להיות בירושלים: מדע יהודי, תרבות עברית, אמנות עברית, – על כולם צריכה להיות חופפת רוח ירושלים. אך דוקא השאלות הסידוריות קשות כקריעת ים־סוף. לקבוע מושל בירושלים, להקים מוסד קיבוצי בירושלים, שיהיה מקובל על כל החוגים שבעיר – זה דבר קשה מאד. כי יש ועד־לאומי, ויש שרידי הסוכנות, ועד־קהילה אשכנזי לחוד וספרדי לחוד, וכו' וכו'. ובכלל יהודים מקבלים בקושי מרוּת, ופחות מכל – בירושלים.
הדאגה הדחופה בימים אלה היא למלאי גדול, מלאי מאכסימאלי בשביל ירושלים, ורצוי שאנשי ירושלים, כל פעם שהם מגיעים הנה, יזכירו ויתבעו וידרבנו ויסייעו לנו. אנו אף פעם לא נכין מלאי יתר על מידה. אם תתחדש המלחמה, אסור שתמצא את ירושלים במצב כפי כמצאה אותה הכרזת המדינה והפלישה המסודרת.
החברים שיבואו לירושלים ימסרו־נא להיהודיה, שהם לא נשכחו, לא רק בדיבור ובנאומים ובשירת “התקוה”, אלא בדבר המעשי והרציני ביותר – במלחמה. ישנם אלפים בני־נוער המוסרים את חייהם על שיחרור ירושלים ועל גאולתה. אין מזל לעיר הבחירה. דוד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ. שבי־ציון בדורותינו לא דאגו לקשרים ארציים, קשרי שטח מיושב עם עיר הבירה. קרה נס – ונשתמר רוב יהודי בירושלים, והרוב הלך וגדל בימינו. אך לא די ברוב יהודי בתוך העיר – דרושה סביבה חקלאית יהודית, ודרוש דרך לירושלים זרוּע מעבריו ישובים יהודיים. אנו נענשים עכשיו על חטא זה – ועלינו לתקן במלחמה מה שעיוותנו בימי שלום. בידי צבאנו – והפעם אך ורק בידי צבאנו – לתקן המעוות. ואני מקווה שיעשה זאת. ההתחלה כבר נעשתה. אנו שולטים על שביל, לפי־שעה צר למדי, יש להרחיבו מצפון ומדרום, ויש לשבּצו ישובים חקלאיים־צבאיים. הדבר יעָשה – אם המאמץ המלחמתי שלנו יוגבר, מאמץ שפירותיו למלחמה, וקרנו – לימי־שלום.
הכוח הצבאי שלנו – זהו עכשיו האָלף והתיו של קיומנו ועתידנו. בו תלוי גורל ירושלים, ולתלוּת ירושלים בכוחנו הצבאי גדולה אולי מתלותו של כל מקום אחר, באשר התנאים הגיאוגרפיים של ירושלים הם אשר הם. גאולת ירושלים תלויה בגאולת הדרך לירושלים, וגאולת הדרך היא לא רק בכיבושה, אלא בבנינה. גם הכיבוש וגם הבנין מחייבים כוח צבאי, כוח לוחם ומיישב.
לא על הכל אפשר וטוב לדבר עכשיו, גם אם הדברים אינם מתפרסמים בקהל. במלחמה מצוּוים אנו על שתיקה לגבי הרבה דברים. אל נגרד לשוא פצעים, במקום זה נגַבּר חיילים.
אינני מבין את התרעומת של אנשי־ירושלים שלא גויסו בכל הארץ גברים עד גיל 45. לא היה צורך בכך. בכל הארץ דרושים לנו אנשים גם לעבודה; גם ירושלים זקוקה לאספקה, וזוֹ אינה באה אלא מחוץ לירושלים. אספקה זו יש לייצר. לאגוֹר, לרכּז, לטעון ולהעביר. במאמץ זה למען ירושלים השתתפו הרבה ישובים בארץ והרבה בעלי־מלאכה־ועבודה – חקלאים ונהגים, פועלי מוסכים וסבּלים וכדומה. ארץ־ישראל כולה דאגה והיתה חייבת לדאוג לכלכלת ירושלים, אולם אין אנו רוצים שמדינת־ישראל תתכלכל רק על חשבון יהודי הגולה. יש צורך בייצור ובעבודה, בחקלאות, בחרושת, בהובלה, בבנין, בנמלים, ועלינו לקיים את המשק. וקיום המשק איננו מאפשר לנו לגייס את כוח האדם כולו למלחמה בלבד. בירושלים אפשר היה לגייס יותר אנשים מול הארץ ולא הארץ מול ירושלים, – מאבק אחד לכולנו. ירושלים סבלה יותר מרוב הישובים שלנו בארץ – אבל לא הייתי רוצה שנקפח את זכותם של כמה ישובים בעמק־הירדן, בגליל העליון, בנגב, בשפלה ועוד. שאף הם עמדו במבחן סבל וגבורה ואבידות והרס, שיזכרו לעד בכבוד וגאון.
אולם טרם הגיעה שעת־הציוּנים; המבחן לא נסתיים, עוד ידָרש מאתנו מאמץ כולל – נפשי וגופני, משקי וצבאי. ישנן פגימות בעבודה, נתקן אותן לא בקינטור הדדי – אלא במאמץ משותף.
בנוגע לשאלה, אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים עובדתיים, שבהם שולט הצבא היהודי. עד שֶיִכּוֹן השלום ויקָבעו התחומים בגושפנקה בינלאומית ובהסכמה של הצדדים, אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית (לפי שעה, לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו על תל־אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין תל־אביב, בין חיפה ובין חניתה ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.