כ“ה באייר תש”ח – 3.6.1948

בישיבה השלישית של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב

א    🔗

אנסה לתת סקירה קצרה על שלוש החזיתות, הצבאית, הפוליטית והפנימית. קצרה – משני טעמים: מפני חוסר זמן, ומפני שרוב הדברים שאני יכול לספר עליהם ידוע, והדברים שאינם ידועים, – השתיקה יפה להם. אתחיל מהדבר הבוער ביותר, מהחזית הצבאית.

הפלישה לארץ החלה עוד לפני סיום המנדט בעזרתה החשאית ובחסותה הגלויה של ממשלת המנדט. הכוחות הפולשים – אין זה סוד – קיבלו את ציודם, אם לא כולו הרי רובו המכריע, מאת הממשלה הבריטית. ויש לנו יסוד להניח, שגם התכניות הצבאיות וההדרכה הצבאית שלהם אינן לגמרי נקיות משותפות אמיצה עם ממשלת־המנדט הקודמת. לפני סיום המנדט היה דבר זה מוסווה, קצת מוסתר. אפילו הממשלות הערביות השכנות לא קיבלו עליהן אחריות גלויה לכנופיות, וגם ממשלת המנדט ניסתה להעמיד פנים נייטראליים. עם סיום המנדט החלה פלישה גלויה של צבאות סדירים. הצבאות שפלשו לארץ הם מחמש מדינות שכנות – לבנון, סוריה, עבר־הירדן, עיראק, מצרים. אוכלוסי הארצות האלה גדולים כמעט פי ארבעים מן הישוב העברי בארץ. זה בלבד דייו לציין את חומר המצב. לכך יש להוסיף שהצבאות שפלשו לארץ מצוידים בעזרת הממשלה הבריטית בציוד כבד ומודרני: באווירונים, בתותחים, בטאנקים – והכל ביד רחבה.

במחשבה תחילה היה זה נועד להיות מסע־בזק לכיבוש מדינת־ישראל הצעירה. לפי התכניות שהגיעו לידינו, היתה חיפה צריכה להיכבש ב־20 במאי ולהימסר לכובש הערבי. תל־אביב וירושלים היו צריכות להיכבש בערך ב־25 במאי, ובאותו יום צריך היה המלך עבדאללה להיכנס לירושלים ולהיות מוכתר בה על מלכותו המורחבת.

אם אנו סוקרים אחורנית מה שעבר עלינו בשלושת השבועות האחרונים – משך תקופה קצרה אבל רבת־משמעות – אין אנו רשאים להגיד עדיין שהסכנה עברה. להיפך, הסכנה אולי תגדל בימים הקרובים. ועכשיו נוספה גם העזרה הגלויה של ממשלת המנדט לשעבר, הלוקחת בפומבי חלק בהסגר, שהארצות השכנות מנסות להטיל על מדינת ישראל. קיבלנו גם ידיעה, אמנם לא באופן ישר (יען כי באי־כוח הממשלה הבריטית שנמצאים בארץ אינם יודעים על קיום מדינת־ישראל, הם יודעים רק על קיום ראשי־עיריות יהודים, והקונסול הבריטי בחיפה פנה לראש העיריה היהודית בחיפה וביקש להודיע במקום שנחוץ), שאם עוד פעם נעשה מה שעשינו בעמאן¹, ישמיד חיל־התעופה הבריטי כל אווירון יהודי שיֵרָאה בשמי ארץ־ישראל, כי עמאן הוא מרכז התעופה של האימפריה הבריטית בחבל זה.

ועדיין יש מקום ודאגה לעתיד. אולם לעבר הקרוב אנו צופים בסיפוק לא מעט. אם ניקח את הזמן הקצר מאז חיסול המנדט ואת המטרה הפוליטית והצבאית שהמדינות הפולשות הציגו לעצמן, אפשר להגיד שבשטח הפוליטי נחלו כשלון חרוץ ובשטח הצבאי מפלה ניכרת. המזימה שעל־ידי פלישה מהירה מצפון, ממזרח ומערב, בציוד כבד, תוכרע מדינת־ישראל במשך ימים אחדים – היתה לאל. מדינת ישראל עומדת, והכיבוש רחוק היום יותר משהיה לפני שלושה שבועות. הצבאות של מדינת־ישראל מחזיקים עכשיו בשטח רצוף גדול יותר משהחזיקו בו לפני שלושה שבועות. כל שטח המדינה היהודית לפי התחומים של האומות המאוחדות הוא בידי הצבאות שלנו, וכמה שטחים חשובים מחוץ לתחומים האלה אף הם כבושים על ידינו. אציין רק שנים מהם, החשובים ביותר: הגליל המערבי וכמעט כל הדרך בין תל־אביב וירושלים – מלבד שתי גזָרות קטנות אבל חמורות מאד, כי הן עדיין מפריעות בעד התנועה לירושלים: כל הסביבה משער הגיא עד לירושלים, משני הצדדים של הכביש, וגם חלקים חשובים מהכביש בשפלה.

ירושלים החדשה, מלבד מקומות אחדים, כולה בידינו. אמנם אין להתעלם מהאבידות הקשות שהיה לנו בגיזרה הזאת. אחרי עמידת גבורה, שתעמוד לעד בתולדות הצבא והעם היהודי, נפל גוש עציון. ואחרי עמידה של גבורה אולי גדולה עוד יותר, נפל לפי שעה הישוב היהודי המועט בעיר העתיקה, שהיה נתון במצור הרבה חדשים. העיר העתיקה היא עכשיו בידי האויב.

אולם מתוך שיקול מפוכח ומעשי של יחסי הכוחות והמצב בחזיתות אפשר להגיד לא בלי סיכוי רב, אם כי לא בוודאות מוחלטת – בענינים צבאיים, אולי עוד יותר מאשר בענינים פוליטיים, אסור לדבר מתוך וַדאות גמורה על העתיד, אפילו על עתיד של שבועות אחדים, – שנפילת העיר העתיקה היא זמנית, ויש לנו יסוד לקוות, שכשם שירושלים החדשה היא כמעט כולה יהודית, כך אולי בעתיד לא רחוק גם ירושלים העתיקה תהיה כולה בידי היהודים.

לא אפרט את המערכות והקרבנות שהיו לנו. הם עוד נמשכים. הם ידועים פחות או יותר לכל יהודי בארץ ולכל קורא עתונים בעולם. אציין רק את המערכה הקשה שהיתה לנו בתקופה הקצרה הזאת בעמ' הירדן. יותר מכוח הצבאות שלנו יש לציין מתוך הערצה את כוחם של המתישבים שלנו שעמדו מועטים, כמעט בלי נשק, זמן רב, מול התקפות עזות של האויב, המצויד באווירונים, בתותחים, בטאַנקים ובמשורינים. הסכנה עוד לא חלפה בשטח זה, כשם שלא חלפה עוד בשום שטח בארץ; אבל גם פה כבשאר השטחים – לעת עתה בכל אופן – ידנו על העליונה.

באופן מיוחד יש לציין את המערכה, אחת המערכות המעטות בתולדותינו, אולי בתולדות העולם, מערכת הסבל והגבורה של ירושלים העברית. מנותקת מכל שאר חלקי הארץ היהודים, תחת צל כבד של סכנת רעב, של סכנת צמא, מורעשת ומופגזת יומם ולילה ללא רחמים, ללא כל חשבון אנושי – מתוך זלזול מחוצף וציני בערכו של מקום זה, שגם הנוצרים וגם המוסלמים קוראים לה עיר הקודש, מתוך זלזול מחוצף וציני במקומות הקדושים, – הרעשה והפגזה בלתי פוסקת, בתותחים ובאווירונים בריטיים, על ידי שכירים ערבים של ממשלת בווין, בעוד הכנסיה האנגליקאנית, הנושאת באחריות לא מעטה להתקפה פראית זו על ירושלים, שותקת שתיקה רבת־משמעות – עומדת העיר העברית הזאת בגבורה מאין דוגמתה כמעט. אנשי ירושלים עומדים, מפני שהם יודעים שמדינת־ישראל היא אתם, וטובי בחורינו מכל כנפות הארץ ימסרו נפשם על שיחרורה, והשבועה העתיקה שב“על נהרות בבל” אינה דיבור בלבד, אלא לוהטת היא בלב העם ובלב הנוער הלוחם שלנו.

אינני יכול עדיין למסור לכם כאן פרטים על המצב הנוכחי, מטעם שתבינו בעצמכם. ואינני יכול לדבר בוודאות על מה שעלול להיות. אבל יש סיכויים, שהמצור הזה על ירושלים גם הוא יפּסק. קשר אמיץ עם ירושלים לא רק בַּשביל הצר של הכביש, אלא על פני שטח גדול הרבה יותר, נפתח על ידי סוללה חיה של לוחמים יהודים.

במשך שלושת השבועות האלה לא רק שמנענו את כיבוש־הבזק, את חורבן המדינה, שכאילו היה כבר מונח בקופסה, גם של ממשלות הערבים וגם של ממשלת בווין, אלא כמעט כל הזמן היינו והננו מוסיפים להיות התוקפים.

עוד בראשית המלחמה הזאת הכרזתי: אם כי זוהי מלחמת־מגן בשבילנו – אנחנו לא רצינו במלחמה הזאת, המלחמה הוטלה עלינו בעל כרחנו ואנחנו רק מתגוננים בה – הרי ננהל את מלחמת־המגן הזאת לא באמצעים דפנסיביים, אלא עד כמה שאפשר באופנסיבה מתמדת; וההתקפה שלנו לא תצטמצם בתחומי המדינה היהודית בלבד, ואפילו לא בתחומי ארץ־ישראל בלבד. הכרזה זו בוצעה.

הצבא שלנו עשה מלאכתו כראוי. אנחנו תוקפים את המשולש. הצבא שלנו עומד בשערי ג’נין, הוא תוקף את טול־כרם, ושכם רועדת. תקפנו וכבשנו את הגליל המערבי. התקפנו מעבר לגבול ריכוזי האויב בסוריה ובלבנון. ניתנה אתראה ראשונה לפולשים לבל יתימרו, שהמלחמה תהיה רק בתחומי הארץ ומעל שמי ארץ־ישראל. האזהרה הראשונה ניתנה לרבת־עמון, כשחיל־האוויר שלנו הרעיש את בירת עבדאללה.

קראתי היום בעתונים, שנוקראשי פחה קָבל עלינו שלא נהגנו באותה זהירות שנהגו בה המצרים כלפי השליח של האומות המאוחדות. בעוד שהם נתנו פקודה לאוויריה שלהם לא להתקיף את תל־אביב בשעה שהרוזן ברנאדוט, שליח עצרת האומות המאוחדות, היה כאן – הרי אנחנו תקפנו את רבת־עמון בשעה שהשליח הזה היה שם.

הפחה הנכבד הזה לא דייק קצת בדבריו. אנחנו הקדמנו להפציץ את עמאן לפני שבא לשם הרוזן ברנאדוט. ונעשו נסיונות למנוע את נסיעתו למען לא יראה את אשר חולל חיל־האוויר היהודי בארץ, שהערבים חושבים שהם יושבים בה לבטח. וזו היתה רק התחלה. כי במשך שלושת השבועות האלה לא רק שעמדנו על פי רוב – לא בכל המקרים – בהתקפה אף מחוץ לתחומי המדינה לפי או"מ, במקרים אחדים מחוץ לתחומי ארץ־ישראל, אלא כוחנו הלך וגדל, והוא הולך וגדל מיום ליום. אבל גם בנקודה זו לא אוכל למסור פרטים.

בתקופה זו הוקם חיל־האוויר היהודי. בתקופה זו הוקם המסד הראשון של חיל־הים היהודי. הכוח שלנו גָדַל וגָדֵל במידה ניכרת. אולם לא הייתי רוצה שיווצר הרושם שאנו כבר מפתחים. אנו עומדים עוד אולי בראשית המלחמה, אולי המבחנים הגדולים והחמורים הם עוד לפנינו. ולא אחשוש לחזור על האזהרה, שבכל הזדמנות אני משמיע אותה, שלא נזלזל בכוח האויב. אם כי הכינו אותו במשך ששת החדשים האלה ברוב הזדמנויות – אל נזלזל בו. הוא עוד לא הופיע במלוא כוחו. ואל נזלזל באומץ לבו. אל נחשוב כי בכל מקרה בעתיד יגלה אותו רפיון־רוח שגילה בכמה מקרים בעבר.

אנחנו הועמדנו – ומי יודע עוד כמה זמן נעמוד – בפני מבחן חמור מאד. לאשרנו, גם אנו עוד לא גייסנו את מלוא יכלתנו (זה חל גם על הישוב בארץ; זה חל במידה גדולה יותר על העם היהודי), ויכולת זו אינה קטנה. למען נעמוד עד הסוף – והסוף מוכרח להיות נצחון מלא – עלינו למצוא דרכים ואמצעים לגיוס מלא של כל היכולת הגנוזה גם בתוכנו בארץ, וגם בעם היהודי בעולם כולו.

*

בשטח המדיני יש לי אולי עוד פּחות חדשות לספר לכם מאשר בשטח הצבאי. אתם יודעים ששתי המעצמות הגדולות בעולם הכירו במדינת־ישראל. עובדה זו היא חשובה כפליים, כי שני מדינות אלו מוצאות לעתים רחוקות שפה משותפת, ויש ערך מיוחד ונוסף לעובדה, ששתיהן כאחד הכירו בנו. גם בהחלטה של עצרת האומות המאוחדות ב־29 בנובמבר היה זה יתרון רב, שדוקא בשאלת העם היהודי וארץ־ישראל מצאו שתי ממשלות אלו שפה משותפת, וגם הפעם שתי המעצמות המדריכות את העולם מצאו במידה רבה שפה משותפת לגבי הכרת מדינת־ישראל.

ושוב, גם פה בל נתימר, שכאילו הגענו אל מנוחה ואל הנחלה. האויבים הגלויים והנסתרים אינם נמים ואינם ישנים, ובגלוי ובסתר נמתחים חוטים בהרבה בירות בעולם למנוע את הכרת העובדה הקיימת של מדינת־ישראל. ואולי בקשיים האלה, פוליטיים וצבאיים, שאנחנו נתקלים בהם, יש לא רק עז אלא גם מתוק; אנו יודעים שלא בחסד־לאומים קמה עצמאותנו, ולא בטוב־לבם תלוי קיומה; כשם שבנינו את הישוב בכוח עצמנו, בזיעתנו ובדמנו – כך הקימונו גם את המדינה במאמצינו אנו, ועלינו יהיה לקיים אותה בכוחנו אנו. אם כי מעולם לא התיאשנו מהמצפון האנושי ולא חדלנו ולא נחדל מתבוע מהעולם את המגיע לנו על פי צדק ומשפט, – אל נחדל לשנן לעצמנו השכם והערב, שקיומנו, חירותנו, עתידנו תלויים קודם כל בנו בעצמנו, במאמצנו וביכלתנו וברצוננו.

*

ומלים אחדות על הענין שהועמד על הפרק – דבר ההפוגה. עוד בימי שלטון המנדט הוצעה לנו – גם על־ידי ועדת או“מ וגם על־ידי הנציב – הפסקת־אש. לא היססנו לקבל אותה בתנאי שהדבר הזה יעָשה גם על־ידי הצד השני, ושיובטח לנו חופש התנועה בארץ. הצד השני לא קיבל את ההצעה. לפני זמן קצר באה תביעה זו מאת מועצת־הבטחון, וכצד שלא רצה במלחמה, כצד הבוטח בכוחו – קיבלנו את התביעה. הצד השני סירב – אם מתוך רצונו הוא או על פי הסתה והדרכה של מישהו מבחוץ. באה החלטה שניה: לא הפוגת־אש סתם, אלא מלוּוה בתנאים מדיניים מסוימים ובקביעת זמן מסוים. בינתיים קרה משהו בעצרת האומות שנקראה במיוחד לדון מחדש בבעיית א”י – ותוך כדי קריאה הכריז העם היהודי על מדינת־ישראל. ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות הכירו מיד במדינה זו, ולעצרת לא היה עוד כמעט על מה לדון. עמדה והחליטה למנות מתווך, שינסה למצוא דרך של שלום בין הצדדים היריבים, היהודים והערבים; והרוזן ברנאדוט נתמנה מטעם עצרת האומות להיות המתווך.

משהחליטה אחר־כך מועצת־הבטחון לדרוש הפוגה ל־4 שבועות, קשרו את ענין ההפוגה במתווך, שנבחר מטעם עצרת האומות. אמנם תיווּך זה אינו כרוך דוקא בקיום ההפוגה או באי־קיומה. בפגישה שהיתה לנו עם השליח של עצרת האומות המאוחדות אמר לנו בפירוש שגם אם לא תהיה הפוגה, ינסה למצוא מצע מוסכם בין שני הצדדים; אולם מובן, שהפוגה או שביתת־נשק תסייע לו הרבה בשליחות־השלום שלו.

הממשלה דנה בתביעה של מועצת־הבטחון והחליטה לקבלה. נשלחה הודעה על כך למועצת־הבטחון, בה נאמר שממשלתנו מבינה את ההחלטה ככוללת חמישה ענינים שהם חיוניים בשבילנו: א) שבתוך הפסקת פעולות האיבה נכלל גם ביטול ההסגר הימי על מדינת־ישראל, אשר הוכרז על־ידי הממשלה המצרית; ב) שהאיסור על הכנסת כוחות מזוינים איננו חל בשום פנים על העליה היהודית מכל גיל, ואנחנו מקבלים על עצמנו את ההגבלה שאם במשך ארבעת השבועות האלה יכָּנסו לארץ עולים בגיל הצבא – לא נאמנם אימון צבאי ולא נגייסם לצבא במשך תקופה זו; ג) שהפסקת פעולות האיבה כוללת את האפשרות המלאה לאספקת מזון לירושלים ובטחון לתנועה של אנשים ציוויליים בדרכים; ד) שההפוגה מחייבת הקפאת המצב הצבאי בכל השטחים הנכבשים; פירוש הדבר, שאם חלק של הלגיון הערבי, למשל, נמצא בכביש שבין רמאללה לשיך ג’יראח לאחר שנפסקות כל פעולות האיבה, – אין הוא רשאי להתקדם בכיוון לירושלים ואין אנחנו רשאים לגרש אותו מהכביש. הוא הדין לגבי הפעולות שלנו: אם אנחנו נמצאים בגליל המערבי, הרי כוחותינו מוסיפים להיות שם. הם מוסיפים לשלוט בשטח הזה עד גמר שביתת־הנשק. הם אינם מתקדמים צפונה אבל ממשיכים הם בשליטתם בשטח שכבשו; ה) שהאיסור שחל במשך ארבעת שבועות ההפוגה על הכנסת נשק לכל אחת מהארצות הבאות: ארץ־ישראל, עבר־הירדן, לבנון, סוריה, עיראק, מצרים, סעודיה ותימן ­­– כולל גם איסור של העברת נשק בתוך אחת הארצות האלו מידי שלטון זר, שהנשק נמצא ברשותו, לרשות ממשלת אותה הארץ.

עד כמה שידוע לנו, נתונה הסמכות לקבוע, באיזה מקרה מופרת ההפוגה. ומה הם תנאיה, בידי המתווך שנקבע על ידי האומות המאוחדות, הרוזן ברנאדוט. אם ההפוגה הזאת תבוא – ולא מן ההכרח שתבוא בקרוב, – אני יכול להבטיחכם שהצבאות שלנו דרוכים לקרב, ושום מערכה לא הוחלשה ושום התקפה לא נמנעה בגלל ההכנות או הצפיה לקראה ההפוגה, וכן לא תימנע ולא תוחלש שום פעולה מסיבה זו בעתיד.

שמענו שהמדינות הערביות קושרות שני תנאים בשליחותו של ברנאדוט: א) איסור עליה יהודית; ב) ביטול המדינה היהודית. אני מניח שלשליח הזה יש די “שכל ישר” שלא לקחת על עצמו את השליחות (אם השמועה נכונה), להגיש לנו את האיוולת הזאת של מושלי ערב.

פנינו תמיד לשלום. אין לנו כל סיכסוך עם העמים הערביים. אולם אם יקום שלום – הרי יוקם רק ע"י מדינת־ישראל ומתוך שמירת ריבונותה המלאה, ומי שלא ירצה בכך, יעמוד בפני כל הכוח הצבאי של המדינה הצעירה הזאת – עד שתנצח.

*

ועוד מלים אחדות על החזית הפנימית: מדינת ישראל לא הוקמה לצרכי מלחמה. מדינת ישראל היא אחד הגילויים של השאיפה הציונית והחזון הציוני של העם היהודי. היא הוקמה לשם ביצוע החזון הציוני, ותפקידה העיקרי הוא להעלות את נידחי ישראל ולבנות את שממות הארץ. כוחות זרים, שאין לנו שליטה עליהם, הביאו לידי כך, שמדינת־ישראל תוקם תוך כדי מלחמה, ומאמציה העיקריים יושקעו בראשית קיומה בחזית הצבאית. אי־אפשר לדעת עוד כמה זמן, עוד כמה שבועות או חדשים, תצטרך המדינה הצעירה הזאת להקדיש את מיטב מאמציה, כוחה, מרץ בניה ודמם למלחמה הזאת. אבל גם בתוך המלחמה הוטל עלינו מפעל קונסטרוקטיבי וריקונסטרוקטיבי גדול. ממשלת המנדט, עם שאר הירושות הממאירות שהניחה לנו, הורישה הרס ותוהו־ובוהו בכל השירותים הממלכתיים. ותוך כדי סערת מלחמה הוטל עלינו לחדש את השירותים הציבוריים. הוטל עלינו לקיים קשר בין הארץ לבין העולם; כי זה היה הדבר הראשון אשר ממשלת המנדט ניסתה להרוס ברוב זדון: היא הודיעה לברית־הדואר שאחרי החמישה־עשר במאי נמחקת ארץ־ישראל מעל מפת העולם. לא נוכל להתפאר אפילו שאת מעט השירותים שהקימונו – הקימונו בשלמותם. ואולי לא רק לשעת־החירום גרמה לכך, אלא גם קוצר ידנו. אולם מזימת הזדון של ממשלת בווין לא קמה. אחרי יציאת ממשלת המנדט קיים בארץ הרבה יותר סדר, הרבה יותר שירות תקין ונאמן מכפי שהיה קודם. עוד המלאכה רבה לפנינו. המלאכה נעשית בתנאים לא־קלים, תוך כדי הפצצת־אוויר, ובתוך החזית – כי אין בארץ נקודה שאיננה חזית; תושבי תל־אביב חזו זאת מבשרם. אבל המדינה הולכת ונבנית; נבנים לא רק שירותי המדינה, אלא גם אותם שני התפקידים המרכזיים שהם זכות הקיום של המדינה הזאת: עליה והתישבות; אף הם לא הוזנחו. ושוב לא אוכל למסור לכם מספרים מדויקים, מטעמי בטחון; אומר רק, שבמשך התקופה הקצרה הזאת נכנס לארץ מספר עולים גדול יותר משנכנס בכל תקופת־זמן כזו בדורותינו. אנו מאמינים שזרם זה ילך ויגדל, ובין אם תהיה הפוגה בין אם לא תהיה – קום יקום בחבלים השונים של הארץ מספר לא־קטן של נקודות־התישבות חדשות.

לבסוף, ברצוני להודיע למועצת־המדינה, ששני האירגונים הפורשים התחייבו בפנינו להתפרק וחבריהם יגויסו, כמו כל היהודים, לצבא־הגנה לישראל. אני רוצה לקוות שהתחייבותם זאת תקוים הפעם באמונה.

ב. דברי תשובה    🔗

הזמן מאוחר ולא ננהג מנהג של “גנראל־דבאטה”. נשמעו כאן כמה נאומים, שהיו תמוהים מצד נואמיהם. סימן שנושבת איזו רוח אחרת בארץ.

חברי המועצה וילנר וד“ר אלטמן הסתערו על הנייטראליות, אם־כי הפותח בוויכוח לא דרש אותה, ואיש לא הגן פה על נייטרליות; אך רצוני לומר לחבר המועצה וילנר, שאנו רוצים באמת, שתהיה לנו צירות בכל מדינה, אפילו באנגליה. בזה נלך לא בדרכך, אלא בדרך ברית־המועצות, שאף היא מקיימת צירות בלונדון. גם בנוגע לאוריינטאציה על האו”מ, על אחדות העולם ועל האמונה במצפון האנושי – נלך אחרי ברית־המועצות ולא בדרכך, ואכן, ברית המועצות היא אחת המייסדות של האו“מ. היא קבעה את האו”מ כאבן־יסוד של מדיניותה, מדיניות של שלום ואחדות בעולם. וילנר אינו צריך להזכיר לנו, מי היה פעם נגד מדינה. אנו מוכנים לשכוח כל אלה שהתנגדו למדינה; ולמה דוקא וילנר יזכיר לנו זאת?

איני רוצה לדבר על ענין של פספורטים, אך דבר אחד עלי לומר. שמעתי את ההסתה נגד הפאספורט הבריטי של וייצמאן. לא היה ברור לי אם זוהי שנאה לפאספורט הבריטי, או לנושא הפאספורט. אך רצוני לומר לך, חבר המועצה ויינשטיין: אמנם, זוהי מדינה, מדינת־ישראל, אבל זוהי מדינה ציונית, ושום יהודי בעולם אינו פסול להיות צירה ושליחה, כל זמן שאין האחרים פוסלים אותו. הפאספורט אצלנו הוא היות האדם יהודי. נניח את מלאכת ההבחנה בין עברים ויהודים למתבוללים ולקומדיאנטים, הנקראים בשם “הליגה לשחרור פלשתינה”. בשבילנו כל היהודים עשויים להיות אזרחי מדינת־ישראל בעתיד! וזוהי זכות־קיומה היחידה של המדינה הזאת. מוזר מאד, שדברים כאלה באו מן הספסל הזה; לא אוסיף על הוויכוח על טרמינולוגיה בדבר צבא־ההגנה הישראלי. מה שנאמר כאן, מספיק. אבל פנו אלינו ושאלו, מדוע לא נזכרו אחרים שלא היו בהגנה? אומר רק זאת: אנו רוצים ומוכנים לשכוח – ומוטב שלא תזכירו אותם.

ועוד הערה אחת לענין כאוב, שנזכר ע“י חברת המועצה בבה אידלסון, ענין הגילויים המכוערים שנראו בזמן האחרון, ביחוד מעשי־שוד. רצוני לומר בשם הממשלה, שנחרץ אצלנו להילחם בכל האמצעים שבידינו נגד כל גילוי מכוער ומשפיל ממין זה. בין אם מעשה־השוד יעָשה ע”י ערבים ובין אם יעָשה על־ידי יהודים, בין אם זה שוד של רכוש יהודי ובים אם זה שוד של רכוש ערבי – לא נרתע מלאחוז באמצעים הקיצוניים ביותר, כד לעקור את הנגע הזה, שנתגלה במחנה בימים טרופים אלה.

אין לנו ידיעות על השיחות בלונדון. אנו רוצים שיהיו שיחות בכל מדינה. לא נבחן כליות ולב. אנו רוצים לקיים יחסי־ידידות עם כל העמים בעולם. אנו יודעים שיש ידידים, יש חצי ידידים ויש גם אויבים. אנו רוצים לתקן את היחסים גם עם ממשלה אויבת. אין אנו מתכוונים להכריז מלחמה על מישהו. אני מסכים לד"ר אלטמן, שיש ערך רב לתעמולה, אם כי אני סומך הפעם הרבה יותר על אווירונים ותותחים, שיעשו גם את התעמולה. אין כאן חילוקי־דעות על טיב מדיניותה היהודית של ממשלת־בווין – אבל היא בכל זאת לא הכריזה מלחמה עלינו, והיא מנסה לעשות את מלחמתה על־ידי אחרים, שכירים. גם אנחנו איננו מתכוונים להכריז מלחמה, מפני שלא כדאי לנו. מי שמציע להכריז מלחמה על אנגליה, חייב לדעת, שהכרזת מלחמה על ממשלה כעת הוא ענין רציני. אין אנו רוצים, שאחרים יכריזו עלינו מלחמה. ויודעים אנו להבחין בין משטר למשטר. איני יכול להרחיק־לכת בלאומנות כמו חבר המועצה וילנר, שהאינטרס היחידי שלו הוא האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. אני מודה ומתוודה, שאצלי יש גם אינטרס אנושי. אבל יש גם אינטרס של מדינה, והאינטרס של המדינה דורש לשפר, עד כמה שאפשר, את היחסים עם כל המדינות בעולם, כי אין אנו רוצים במלחמה, ואיננו צריכים להתרברב בכוחנו הגדול. איננו רוצים אפילו במלחמה נגד הכנופיות של המופתי, ואפילו לא נגד הכוח שהוא מבחינה צבאית רציני יותר, של עבדאללה. אנו רוצים ביחסים תקינים עם כל המדינות, גם עם אלה שהרעו לנו. גם פה אנו מוכנים לשכוח. אנו רוצים להתחיל פרק חדש. אבל מובן שזה תלוי לא רק בנו, אלא גם בצד השני.

בשם סט“א מספרים על שיחות חברינו בחו”ל. אינני סומך כל־כך על סט“א. אבל במידה שיש לנו חברים, ואנו עדיין חברי ההנהלה הציונית, וכל זמן שאין לנו צירים בארץ זו או אחרת, אנו רוצים שיעבדו למדינה, ולא נבדוק את הפאספורט של היהודי, לא אם הוא יהודי נאמן ויכול לעשות שליחות, ונבקש את כל היהודים בכל ארצות העולם ללא יוצא מן הכלל, שיעזרו לנו ע”י השפעתם, תעמולתם, קשריהם, ויקשרו את כל המדינות עם מדינת־ישראל ביחסי־עזרה וביחסי־מסחר, וביחסים תקינים שבין מדינה ומדינה. אין זאת “נייטראליות”, אלא אמונה שהאינטרס האנושי אחד הוא, ואין אינטרסים גדולים יותר לאנושות משלום ועזרה הדדית בין המדינות. זהו יסוד המדיניות של מדינת־ישראל. לשם כך אין צורך להתנכר להבדלי משטר ולכמה וכמה ענינים אחרים. כל אחד מאתנו יכול למצוא דברים טובים או רעים בכל אחת מן המדינות, אבל בתור מדינה אין זה עסקנו. המדינה לא תבדוק את הציציות של מדינות אחרות. אנו רוצים לחיות בשלום עם כולן. אנו מצוּוים על כך. אנו מצוּוים, משום שזוהי מדינת־ישראל! יש לנו בכל מדינה בני־תערובות, ואנו רוצים בעלייתם ארצה. אף מאמינים אנו שהדבר הזה בוא יבוא. חלק מהחזון הציוני, נתגשם בימינו, יתגשם גם החלק השני, החלק האנושי, אם כי זה אינו מעניין כנראה את חבר המועצה וילנר. הוא מעוניין באינטרס הלאומי בלבד. אבל לנו יש גם חזון אנושי, הוא יתגשם, ואולי עוד בדורנו. זוהי האוריינטאציה שלנו, ואינני מתבייש בה. נתמיד בה; ואם יקראו לאוריינטאציה הזאת שם לועזי – נייטראליות – לא אתבייש זה. זוהי אוריינטאציה על אחדות המין האנושי, על שלום בין עמים, על רצון כּן לחיות בשלום עם כל העמים.