ט' בסיוון תש"ח – 16.6.1948

בישיבת הממשלה

– – – תכניתנו המדינית היא ללא שינוי, וכוללת שלשה סעיפים. 1) בטחון, 2) מדינה יהודית, 3) ברית יהודית־ערבית. וכשם שעלינו לקיים שני הסעיפים הראשונים – כך עלינו לחתור בכל יכולתנו לסעיף השלישי. בו יש ערובה נאמנה לפיתוח הארץ ולקיבוץ גלויות, בו יש פתח־תקוה לכל המזרח הקרוב במידה רבה, מעין שידוד מערכות בעולם. במסגרת תכנית מדינית זו עלינו לדון על כל הבעיות המדיניות.

אולם המסגרת הכללית והמופשטת אינה מספיקה. יש להתבונן גם לתנאי המציאות המתחלפים, ולאורם יש לקבוע שתי הנחות:

א) החלטות 29 בנובמבר מתו. אולי אין להגיד זאת בהחלטיות, אבל זהו לקח המציאות. אין שום גורם מכריע ובעל ערך להוט. אחרי החלטות אלה – ואין לראות מי רואה בהן צורך חיוני: לא האו"מ עצמו, לא מועצת הבטחון, לא אמריקה ורוסיה, לא העולם הנוצרי, לא העולם הערבי, ולא העם היהודי. ואם אין שום גורם חשוב מעונין בכך – יש להניח שההחלטות הפכו אות מתה; רק אם המצב בארץ יגמר בתיקו, ולא יהיה שום מוצא אחר, יתכן שיגידו: “ביצוע החלטות 29 בנובמבר כמו שהן”.

ב) הדבר יוכרע בכוח. בעייתה הפוליטית של ארץ־ישראל היא עכשיו בעיה צבאית – אפילו אם לא תתחדש המלחמה, אם כי יש להניח שתתחדש, אבל גם אם לא תתחדש – יקבעו השיקולים הצבאיים.

עד עכשיו קרו שלושה דברים: א) פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב, ב) יכלתנו לעמוד בפני צבאות סדירים אלה, ג) בריחת הערבים. בכל אלה לא היה בשבילי משום הפתעה. ההפתעה היחידה שהופתעתי – והפתעה מרה – היא גילוי ליקויים מוסריים בתוכנו, ליקויים שלא חשדתי בקיומם, כוונתי לשוד ההמוני שהשתתפו בו כל חוגי הישוב. אני רואה בליקוי זה לא רק נגע מוסרי אלא גם פגם צבאי חמור.

הדבר חמור בעיני כי הכל, כל קיומנו, תלוי עכשיו בכוחנו הצבאי. אם נשארנו בחיים, אם אונ עצמאים, אם חלקי הארץ הם ברשותנו – הרי יש לנו להודות אך ורק לכוחנו הצבאי. וכל פגם שמתגלה ביכלתנו הצבאית – ופגם מוסרי חמור לא פחות, אם לא יותר מפגם גופני, – מחליש סיכוי עמידתנו ונצחוננו. ואנו בכל אופן חייבים להיות מוכנים להתחדשות המלחמה. בלי נכונות זו – ניכשל גם במערכה המדינית.

איני יודע אם ההפוגה הזאת תימשך 28 ימים; יתכן שתסתיים קודם או תימשך יותר. בכל אופן ההכרעה המדינית לא תיפול ב־28 ימים אלה.

אינני מתפלל לחידוש המלחמה. יותר מדי אני מכיר כוחה ההורס. אני יודע מה עבר על המשקים וכמה מהם נהרסו, מה עבר על ירושלים ומה אכזריות המהלומות שניתכו על ראשה. אני יודע כמה אנשים נפלו – ומי היו האנשים שנפלו. שכלנו תפארת אדם. מסופקני אם היה לנו אף פעם נוער יותר יקר. ואיני יודע אם יש נוער מופלא כזה בקרב איזו אומה שהיא. אבידות האדם שלנו לא ימָדדו במנין ובמספר, לא יסולאו בפז. נפלו אדירים – אדירי רוח, גדולי מדע ושירה, עטורי כתר גאוניות.

ואף על פי כך עלינו להיות מוכנים להתחדשות המלחמה. אחרת אנו עלולים להפסיד הכל. החלטות או"מ אינן מחייבות, ואל נשליך יהבנו עליהן.

*

יש קודם כל לתקן הליקויים הפנימיים שנתגלו בצבא ובישוב. הכרחי חיזוק המשמעת הצבאית והגברת הזיקה של כל חלקי הצבא למדינה ולממשלה. ויש לעקור תופעות כאלו כהשוד ביפו ובמקומות אחרים.

למען שנהיה חזקים – עלינו להיות טהורים ועלינו לחרוד על כל קורטוב של כוח. אל נבטח יותר מדי על כשרון עמידתנו עד עכשיו, אל נהיה בטוחים יותר מדי בנצחוננו. אין נצחוננו נתון מראש. אמונתי שיש לנו אפשרות לנצח לא נתערערה בלבי כמלוא הנימא, אבל לא כל אפשרות היסטורית נתונה מראש ומוכרחה להתקיים. נזדעזע בטחוני בכוחנו המוסרי הפנימי, וכוח מוסרי במלחמה נחוץ יותר מבימי שלום. ולכן דרושים מאמצים נמרצים ואכזריים לתיקון הפגימות.

– – – המערכות עד עכשיו נסתיימו לא לרעתנו – אם כי לא בלי כשלונות. לא הצלחנו בלטרון, ונשארו שני הקוצים; לוד ורמלה. זהו פגם קשה במעמדנו הנוכחי. אם תתחדש המלחמה, – תהיה זאת מלחמה לחיים ולמוות לגבינו, לא לגביהם. אנחנו, אם ננצח, לא נשמיד העם המצרי או העם הסורי, אבל אם אנחנו ניכשל וניפול – ישמידו אותנו; ומפני זה לא נוכל לתת להם לחזור למקומות שנעזבו על ידיהם.

*

– – – הבעיות הקשות העומדות לפנינו הן נגב וירושלים.

נאמר בשם המומחים שיש להבחין בין הנגב הצפוני ובין הנגב הדרומי, ושרק הנגב הצפוני יש לו עתיד התישבותי. אני כופר בדעה זו של המומחים, אני כופר אפילו שהמומחים הם מומחים לנגב. אני מניח שהמומחים האלה התמחו בקליפורניה, בעמק־יזרעאל שלנו, או בשטחים אחרים: כלומר הם פעלו בשטחים אלה ולמדו מהנסיון איך לפעול ואיך להצליח. ונקבל עצותיהם בשטח פעולתם ונסיונם. מיכאל אנג’לו קיבל בקרתו של הסנדלר שהעיר לו שהנעלים שבציוריו אינם בסדר, אולם כשזחה דעתו של הסנדלר, והתחיל לבקר הפרצופים המצוירים בתמונותיו של מיכאל אנג’לו – אמר לו הצייר: הסתפק בנעליך. “המומחים” שלא עשו כלום בנגב, לא קדחו קדיחות מרובות, לא ניסו להניח צנורות, לא בדקו תנאי הקרקע, לא חקרו המחצבים, לא חיפשו נפט – אין אנחנו חייבים לקבל דעתם; אין דעתם קובעת. גם אילו ניסו פעם ושתים ולא הצליחו – אין זו עדיין הוכחה שאם ננסה פעם שלישית ורביעית וחמישית – לא נצליח. רק המומחה שהצליח – הוא מומחה ושומעין לו. המומחה שלא הצליח – דינו ככל איש שלא הצליח. מעולם לא שימשה אי־הצלחה הוכחה ניצחת. כל הצלחה בשטח חדש – באה אחרי הרבה אי־הצלחות. גם אני איני מומחה לנגב, ואיני יודע אם נצליח לישב החלק הדרומי, אבל אני יודע שאיש אינו יכול להגיד בוודאות שלא נצליח, כי טרם נעשו נסיונות מספיקים. יש עובדה חותכת שהנגב ריק ושומם. מעובדה זו מסיקים בחיפזון מסקנה – שגם להבא יהיה ריק ושומם. אין אנו חייבים לקבל מסקנה זו, בידענו כמה שינויים וכמה תמורות חלו בשטחים שונים של העולם. יש מסקנה אחת וַדאית מעובדת השממה: אם השטח הזה ניתן להתישבות ויהיה בידינו – יקום כאן ישוב יהודי שכמוהו לא יוקם בשום מקום אחר. ועוד עובדה אחת וַדאית אין להתעלם ממנה: בשטח זה נמצא מקור האוצרות הטבעיים העשיר אולי ביותר בארץ: ים־המלח. ולנו חשוב דוקא החלק הדרומי של ים־המלח – בכל אופן בתקופה זו. ויש עוד פינה אחת בדרום הנגב שחשיבותה אינה מוטלת בכל ספק – אילת. אמנם גם הערבים להוטים אחרי אילת. הם רוצים גבול משותף ושטח רצוף בין מצרים ועבר־הירדן. אולם אין עובדה זו גורעת מחשיבותה של אילת בשבילנו.

אין תחליף לנגב מבחינה ציונית. רק מים חסרים בו – אין זה חסרון שאי־אפשר לתקן – – –

*

– – – הבעיה השניה היא ירושלים. המלחמה על ירושלים היא מלחמה על ארץ־ישראל, ולא רק מפני חשיבותה ההיסטורית אלא גם מפני טעמים איסטרטגיים, והמלחמה אינה רק על דרך לירושלים. לא די בכביש בין תל־אביב וירושלים למען התאחזותנו בירושלים. דרוש שטח רצוף. כבר במלחמה זו הוכח שלירושלים יהודית אין קיום בלי קשר עם המדינה היהודית בשטח רצוף.

– – – ואשר להחזרת הערבים, איני מקבל הגירסא שאין לעודד חזירתם – אני גורס שיש למנוע חזירתם.

עלינו ליישב את יפו. יפו תהיה עיר יהודית. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל־אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל־אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה “חסידים שוטים”. החזרת הערבים ליפו אין בה צידקות אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – ישאו באחריותה לאחר שהפסידו. לא נעשה עכשיו הכרזות מה יהיה לאחר המלחמה – כי הדבר תלוי בכך כיצד תיגמר המלחמה. אולם גמר המלחמה תלוי הרבה במה שיקרה עכשיו, בימי ההפוגה. אם הערבים יחזרו עכשיו לאבו־כביר וליפו, והמלחמה תתחדש – יפחתו הסיכויים לגמר המלחמה כפי שאנו רוצים. ועלינו למנוע בכל מחיר חזירתם בינתיים.

גם אנו וגם דעת הקהל העולמית לא יכולים להתעלם מהעובדה האיומה שכאן שבע מאות אלף מול עשרים ושבעה מיליון, אחד נגד ארבעים. היוֹשר האנושי לא נזדעזע כשעשרים ושבעה מיליון התקיפו שבע מאות אלף – וזה לאחר שששה מיליון יהודים נטבחו באירופה. אין זה יושר אנושי אם יתבעו מאתנו להחזיר לאבו־כביר וליפו אלה שקמו להשמידנו. הם רצו במלחמה – ועליהם לשאת באחריותה.

– – – אולם נחתור לקראת ברית ידידות בינינו ובין המדינות הערביות השכנות. אני יודע שהדבר לא יעָשה בן לילה. אבל אין להתיאש מכך. היוונים והתורכים היו אויבים זה לזה יותר מארבע מאות שנים – ולאחר המלחמה האחרונה שבה ניצחו התורכים וגרשו היוונים מאנטוליה – נעשו ידידים וכרתו ברית שלום, וזה יתכן גם בינינו ובין והערבים.